ספר שופטים פרק י"ג הוא פרק הפתיחה למחזור פרקי שמשון. הפרק כולו עוסק בהולדתו של שמשון: הבשורה שמביא מלאך ה' לאשת מנוח, ההוראות המיוחדות שנצטוותה בהן, ניסיונו של מנוח להבין את פשר הדברים, והתגלות המלאך בלהב המזבח. לאורך הפרק נלמד את ביאורי המלבי"ם, המצודות והרד"ק, ולצדם דברי חז"ל, האברבנאל, הרמ"ע מפאנו ווארטים של גדולי המוסר.
וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיַד־פְּלִשְׁתִּים אַרְבָּעִים שָׁנָה׃
בני ישראל עושים את הרע בעיני ה' והם נמסרים ביד פלשתים. זהו ריטואל חוזר בספר שופטים: ישראל מריעים, ופלשתים הם השוט שמחזיר אותם למוטב.
וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצׇּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה וְלֹא יָלָדָה׃
שמו של האיש מנוח, ממשפחת הדני, מצרעה. אשתו אינה מוזכרת בשמה, אך חז"ל אומרים ששמה היה צללפונית. לכאורה "עֲקָרָה וְלֹא יָלָדָה" הוא כפל לשון מיותר: אישה עקרה בדרך כלל אינה יולדת. מבאר המלבי"ם: ייתכן שאישה תהיה עקרה כיום ואף על פי כן ילדה בעבר, בטרם נעשתה עקרה. זה מה שמכונה היום ברפואה "עקרות משנית": לאדם יש ילד או שניים, ואחר כך האישה אינה מצליחה להיפקד יותר. לכן הכתוב מדגיש: עקרה כיום, ולא ילדה מעולם. ועוד: לפעמים אישה אינה יולדת מסיבות אחרות, ולא מפאת עקרות. בא הכתוב ואומר: תדע לך שהיא לא ילדה מסיבה של עקרות, ולא מסיבות אחרות.
וַיֵּרָא מַלְאַךְ־יְהוָה אֶל־הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִנֵּה־נָא אַתְּ־עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן׃
כאשר זוג אינו מביא ילדים, הספק תמיד מרחף: האם הוא עקר או שהיא עקרה, או חלילה שניהם, ולפעמים האמת היא שלא זה ולא זו אלא השידוך שביניהם - עצם המציאות שהוא והיא יחד היא הגורם לכך שאין מצליחים להביא ילדים. כאן המלאך מגלה לה במפורש: "הִנֵּה נָא אַתְּ עֲקָרָה", העקרות היא שלך, ואף על פי כן אני מבטיח לך "וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן". והיות וכך, יש לי הוראות הפעלה בנוגע לילד הזה ובנוגע לתקופת ההיריון.
וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל־תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל־תֹּאכְלִי כׇּל־טָמֵא׃
"וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא" - מעכשיו תשמרי את עצמך. "אַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר": מהו שכר? הרי אם מדובר בנזירות, נזירות נוגעת ליין ולא לשכר. שכר בשפה המקובלת אצלנו הוא בירה, ליקר ודומיהם, ולכאורה מה הבעיה בשתייתם? אלא הכוונה כתרגום: "חמר חדת ועתיק" - יין חדש ויין ישן. היין החדש נקרא יין, והיין הישן נקרא שכר. נמצא שהשכר כאן מתייחס אף הוא ליין, וזה מובן, שהרי אנו עוסקים בנזירות והנזיר מוזהר ביין.
"וְאַל תֹּאכְלִי כׇּל טָמֵא" - כאן הוא מזהיר אותה לאכול חולין בטהרה. כהן מוזהר שלא לאכול תרומה בטומאה, וזה איסור גמור, אך כאן אנו רואים שאפילו את החולין היא מוזהרת לאכול בטהרה, ורק אנשים צדיקים בעלי מעלה היו אוכלים חוליהן בטהרה. וחז"ל אומרים שהמלאך אמר לה: "אל תאכלי כל טמא" פירושו אל תאכלי כל דבר שאסור לנזיר. לדוגמה, לנזיר אסור לאכול ענבים, אף את אל תאכלי ענבים, שנחשבים כטמא ביחס לנזיר.
והמלבי"ם מדייק: שימו לב שאין כתוב "השמרי נא מיין ושכר ומכל טמא", אלא "הִשָּׁמְרִי נָא", ואחר כך "וְאַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל תֹּאכְלִי". אם כן "השמרי נא" הוא ציווי בפני עצמו: את צריכה להישמר מדברים שגורמים באופן טבעי נזק לאישה הרה, שהרי כעת במעייך יש אדם שיושיע את ישראל.
כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא־יַעֲלֶה עַל־רֹאשׁוֹ כִּי־נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן־הַבָּטֶן וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת־יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים׃
המצודות מסביר: בעבור שתשמרי מכל הדברים הללו תזכי להיריון. והנער הזה "מוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ" - הוא בגדר נזיר, ולנזיר אסור להסתפר. והיות וכן, אני מצווה אותך גם בעת ההיריון להיזהר בדברים שנזיר אמור להיזהר מהם.
"וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ" - אומר המצודות: יָחֵל ולא יסיים. ראינו בעבר שופטים שנלחמו כנגד האויבים ומיגרו אותם, הם סיימו את העבודה. אך אצל שמשון, הגם שפעמים הרבה הכה בפלשתים, מכל מקום מיד השיב ימינו אחור ולא נלחם עוד כדי לנצחם. הדבר מזכיר לנו את "עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן" וכל המבצעים למיניהם: הגם שפעמים רבות הכו את אויבינו, השיב ימינו אחור ולא נלחם כדי לנצחם. מעין שמשון: אף פעם לא מביאים את הסיפור לידי גמר. לכן נאמר לה מראש - תדעי לך שהוא רק יָחֵל להושיע את ישראל, תהיה כאן התחלה ולא סיום.
יש כאן קושי, והמלבי"ם מתייחס אליו: קודם אמר לה "הִנֵּה נָא אַתְּ עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ וְהָרִית", כלומר בשורה לעתיד, את עתידה להרות. וכאן הוא אומר "כִּי הִנָּךְ הָרָה", כלומר את כבר בהיריון. אז הבטחה לעתיד או תיאור המצב העכשווי? מבאר המלבי"ם בפשוטו: כביכול בא לומר לה, את צריכה להתחיל את השמירה מעכשיו כאילו את כבר בהיריון, תתייחסי לזה כאילו הנך הרה, ולכן כבר מעכשיו תשמרי ממה שאני אומר לך.
לעומת זאת חז"ל במדרש רבה בפרשת נשא אומרים שהיה כבר שכבת זרע במעיה של צללפונית, וברגע שהמלאך דיבר עמה באותו רגע נקלטה. ולפי זה "הִנָּךְ הָרָה" מתאים מאוד: כעת, ברגע שאני מדבר איתך, הנך הרה - עצם הדיבור הביא את המצב לכך שהיא הרה.
ומכאן גם ביטוי משונה בפסוק: "וְיֹלַדְתְּ בֵּן". "יָלַדְתְּ" הוא לשון עבר, "וְיָלַדְתְּ" הווא"ו הופכת אותו לעתיד, ו"יוֹלֶדֶת" הוא הווה. אבל "וְיֹלַדְתְּ" הוא מורכב משניים. אז על עתיד מדובר או על הווה? אומר המלבי"ם: מורכב מן ההווה ומן העבר המהופך, רצה לומר שכבר הוכנה כאן כעת לידה, כאילו את יולדת כבר ברגע זה - כי בתוך כדי דיבור נוצר בך מצב של אפשרות ללידה.
וַתָּבֹא הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר לְאִישָׁהּ לֵאמֹר אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּא אֵלַי וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים נוֹרָא מְאֹד וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ אֵי־מִזֶּה הוּא וְאֶת־שְׁמוֹ לֹא־הִגִּיד לִי׃
אומר המלבי"ם: היא הייתה מסופקת אם זה איש או מלאך. "איש האלוהים" יכול להיות נביא, ומצד אחד הוא היה מלובש בחומר, בגוף גשמי, אז אולי נביא הוא. מצד שני "וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים נוֹרָא מְאֹד" - הוא גרם לי מורא ופחד נורא, ואם כן ייתכן מאוד שמלאך הוא. והיא מוסיפה שלא ביררה את הנושא: "וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ אֵי מִזֶּה הוּא". מהו "אי מזה הוא"? אומר המלבי"ם: הדרך שלהם הייתה לשאול אדם על מקומו, כמו "וַיֹּאמֶר לוֹ מִיכָה מֵאַיִן תָּבוֹא". ואני לא שאלתי אותו מהו מקום מגוריו, וגם את שמו לא הגיד לי.
וַיֹּאמֶר לִי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְעַתָּה אַל־תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל־תֹּאכְלִי כׇּל־טֻמְאָה כִּי־נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן־הַבֶּטֶן עַד־יוֹם מוֹתוֹ׃
אומר המלבי"ם: שים לב שהיא סיננה את השיחה ולא מסרה את הדין ודברים בצורה מדויקת. שלושה דברים חסרים כאן. המלאך אמר לה "הנה נא את עקרה" - את זה אינה מספרת. אמר לה "ומורה לא יעלה על ראשו" - אינה אומרת. אמר לה "והוא יחל להושיע את ישראל" - גם את זה אינה אומרת.
ומדוע? על מה שאמר לה "את עקרה" - כמובא במדרש רבה, היה כאן עניין של דרכי שלום. שהרי עד עתה היה נשמע כאילו הבעיה תמיד אצלו; ומשום דרכי שלום היא לא סיפרה שהמלאך גילה לה שהבעיה אצלה. "ומורה לא יעלה על ראשו" נכלל במה שאמרה "נזיר אלוקים יהיה", שהרי נזיר אסור לו להסתפר, וממילא זה כלול. ומה שלא אמרה "והוא יחל להושיע את ישראל" - מובן מאליו, אומר המלבי"ם: הפלשתים מושלים בנו, וברגע שישמעו שכאן בבטן מתחיל להיווצר מושיע לעם ישראל - הרי כשפרעה שמע שעומד להיוולד מושיען של ישראל גזר "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", שלפי תפיסתו את אלה צריך להרוג בקטנותם. אם כן, למה לי לפרסם, שיחפשו הפלשתים להרוג אותי?
ומנגד, היא הוסיפה דבר שהמלאך לא אמר: "עַד יוֹם מוֹתוֹ". המלאך לא אמר זאת, ולא בכדי, שהרי אנו יודעים שלפני מותו יגלחו פלשתים את מחלפות ראשו, ואם כן אין הנזירות עד יום מותו. אלא שהיא כך הבינה, שהציווי הוא שיישמר בנזירותו עד יום מותו, אבל המלאך לא הוציא זאת מפיו, כי ידע שעוד לפני מותו יתחלל מנזירותו.
וַיֶּעְתַּר מָנוֹחַ אֶל־יְהוָה וַיֹּאמַר בִּי אֲדוֹנָי אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ יָבוֹא־נָא עוֹד אֵלֵינוּ וְיוֹרֵנוּ מַה־נַּעֲשֶׂה לַנַּעַר הַיּוּלָּד׃
מנוח מבקש מה' שהשליח - ואיננו יודע מי הוא, כפי שנראה בהמשך - יבוא שוב. ומדוע? לפי מה שאשתו סיפרה לו, המלאך פירט רק את ההנהגה של האישה: "אל תשתי יין ושכר, אל תאכלי כל טומאה". אבל מה תהיה הנהגת הנער עצמו? את זה לא סיפרה. לכן הוא מבקש שיבוא ויורה לנו מה תהיה הנהגת הנער.
ובפרט שנזירות זו חדשה היא. נזירות שמשון משונה משאר הנזירויות: כל נזיר מוזהר שלא להיטמא למתים, ונזיר שמשון מותר להיטמא למתים. ויש שינוי נוסף, פחות משמעותי: כל נזיר, אף שאסור לו להתגלח ולהסתפר, אם הכביד שערו מקל בתער, כלומר יכול לקצר מעט מאורך שערו שלא יכבד עליו; ואילו נזיר שמשון גם אם הכביד שערו אינו מקל בתער. והיות שיש כאן שוני מן הנזירויות הרגילות, מבקש מנוח שיבוא ויורה לנו מה בדיוק צריך לעשות.
וַיִּשְׁמַע הָאֱלֹהִים בְּקוֹל מָנוֹחַ וַיָּבֹא מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים עוֹד אֶל־הָאִשָּׁה וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּשָּׂדֶה וּמָנוֹחַ אִישָׁהּ אֵין עִמָּהּ׃
אומר המצודות: "וישמע אלוקים בקול מנוח" - שמע ה' רק כדי למלא את שאלתו, שהרי לא היה צורך בכך, וכפי שנראה מיד המלאך לא הוסיף כלום.
וַתְּמַהֵר הָאִשָּׁה וַתָּרׇץ וַתַּגֵּד לְאִישָׁהּ וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נִרְאָה אֵלַי הָאִישׁ אֲשֶׁר־בָּא בַיּוֹם אֵלָי׃
וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֶל־הָאִישׁ וַיֹּאמֶר לוֹ הַאַתָּה הָאִישׁ אֲשֶׁר־דִּבַּרְתָּ אֶל־הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אָנִי׃
וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ עַתָּה יָבֹא דְבָרֶיךָ מַה־יִּהְיֶה מִשְׁפַּט־הַנַּעַר וּמַעֲשֵׂהוּ׃
מנוח שואל שתי שאלות. "מַה יִּהְיֶה מִשְׁפַּט הַנַּעַר" - הרי הודעת לנו את משפט האישה והנהגתה בעת הריונה, ומה הנהגת הנער? "וּמַעֲשֵׂהוּ" - כיוון שאתה מייעד אותו לגדולות, אני מבין שהוא אמור לעשות דבר גדול. וכזכור, למנוח לא נודע ש"יחל להושיע את ישראל", ולכן הוא שואל: מה יהיה מעשהו וגבורותיו?
וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהוָה אֶל־מָנוֹחַ מִכֹּל אֲשֶׁר־אָמַרְתִּי אֶל־הָאִשָּׁה תִּשָּׁמֵר׃
שימו לב: על שאלת משפט הנער אין המלאך עונה כלל. מדוע? כי בנוגע למשפט הנער - שאל יודעי דת ודין והם יגידו לך. ומכאן, אומר המלבי"ם בשם חז"ל, שמנוח עם הארץ היה: אומרים לך שיהיה נזיר - פתח גמרא במסכת נזיר, לך לחכמים והם יסבירו לך מהי נזירות. אבל מנוח עם הארץ היה ולכן לא הבין מה הנזירות הזאת כוללת. לכן אומר לו המלאך: "מכל אשר אמרתי אל האישה תישמר" - באתי רק להעביר מסר לאישה, כי זה החידוש כאן, שהנזירות מתחילה כבר מן האישה, שהיא מוזהרת מכל טמא ומשתיית יין. זה דבר שאינו רגיל בכל היריון.
ומדוע לא בא המלאך אל מנוח? אומר האברבנאל: מפני שהיא הייתה מוכנה יותר לראיית המלאך, מזוככת יותר ובעלת מעלה, וראויה שהמלאך יתגלה אליה. ואכן גם בפעם השנייה נגלה אליה והיא קראה לבעלה; הוא לא נגלה למנוח באופן ישיר לומר לו "דיברתי עם אשתך", אלא הכול דרכה. היא הייתה מוכנה יותר אל הנבואה.
וגם בפסוק הקודם נרמז הדבר: "וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ". בפשוטו, כדברי המצודות, הלך אחריה מפני שהיא מכירה את המקום ויודעת היכן פגשה במלאך, ואם ברצוני לדעת היכן המלאך עליי ללכת אחריה. אך בעיקרון היה יכול ללכת לפנים והיא תכוון אותו: יותר קדימה, יותר ימינה, יותר שמאלה. ומכאן לומדים חז"ל את הפשט ואת העומק. בפשט: הלך אחרי אשתו, ואין זה דרך כבוד שאדם הולך אחרי אישה; הכבוד הוא שהבעל הולך בראש והאישה אחריו, וכמו שאמרו "נחות דרגא ונסיב איתתא" - שיהיה האדם בעל דרגה גבוהה יותר וייקח אישה במדרגה מעט נמוכה ממנו, וזו המלצה טובה לשלום בית. ובעומק: "וילך מנוח אחרי אשתו" מבטא שמנוח היה טפל לה, נמשך אחריה - היא בראש והוא נגרר אחריה.
מִכֹּל אֲשֶׁר־יֵצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן לֹא תֹאכַל וְיַיִן וְשֵׁכָר אַל־תֵּשְׁתְּ וְכׇל־טֻמְאָה אַל־תֹּאכַל כֹּל אֲשֶׁר־צִוִּיתִיהָ תִּשְׁמֹר׃
המילה "תשמור" היא מילה מעניינת: היא גם מילת ציווי לנוכח בזכר, וגם לשון הוראה לנקבה בגוף שלישי. אני אומר "רבקה תשמור מחר", ואני אומר "אתה תשמור היום" - אותה מילה בשני מובנים. אפשר לומר שה"תשמור" כאן כפול. אל מי מדבר המלאך כעת? אל מנוח. הוא אומר לו: מכל אשר יצא מגפן היין לא תאכל ויין ושכר אל תשת - כלומר בנוגע לאישה - וכל טומאה אל תאכל, "כֹּל אֲשֶׁר צִוִּיתִיהָ תִּשְׁמֹר". מי תשמור? היא, בגוף שלישי; וגם אתה, בנוכח - שתשמור עליה: שלא תכניס דברים כאלה לבית, שלא תביא אותה לידי ניסיון, שתעזור לה בעניין. אם כן ה"תשמור" הוא גם לך וגם לה.
ספר תולדות יעקב יוסף מביא: "שמעתי בשם הישיש המנוח הרב מורנו אפרים מקהילת קודש ברוד", שביאר את דברי חז"ל "מנוח עם הארץ היה" - על פי משל את הקושיה, ועל פי משל את התירוץ.
המשל לקושיה: אדם אחד היה בקרקא, התעשר ונעשה מטובי העיר. פעם התאחרו באספה ונצרכו לחזור לבתיהם, ולא היו אורות ברחובות. הלך השמש עם הנר לפני אותו גביר גדול כדי ללוותו. אמר לו הגביר: מה, אינך מתבייש? לא לימדו אותך דרך ארץ? מה אתה הולך לפניי, אינך יודע שגביר גדול אני? השיב לו: ודאי שאתה טועה ומדבר דברי הבל - אני האוחז בנר! אם אלך אחריך, תלך אתה בראש ותיפול. מי שאוחז בנר צריך ללכת קדימה. ואם כן קשה: על סמך מה קבע רב נחמן שמנוח עם הארץ היה משום שהלך אחרי אשתו? הרי היא זו שפגשה את המלאך, היא זו שיודעת היכן הוא נמצא, היא ה"אוחזת בנר" - וממילא היא צריכה ללכת בראש ולהראות לו את הדרך.
ומשל לתירוץ: חייט אחד היה מספק בדים ובגדים לגויים שסחרו עמו. פעם אחת למד בספרי מוסר על מעלת הביטחון, שאין אדם צריך לרדוף אחר פרנסתו, ומה שמגיע לו יבוא עד אליו, ומי שבוטח בה' חסד יסובבנו. הגיע יום השוק והחליט שאינו הולך. חלפה שעה ושעתיים, באה אשתו ואמרה לו: הסוחרים מן השוק שלחו לקרוא לך, אמרו שרוצים לקנות בדים, איפה אתה? אמר לה: אמרתי לך שאיני הולך, אני בוטח בה', מה שמגיע לי יבוא עד אליי. התחילה להתווכח ולריב עמו, ואיש לא הזיז אותו. והנה אותם סוחרים, שידעו שסחורתו טובה וטוב לעשות עמו עסקים, בצר להם באו אליו לביתו. אמרו: תגידי לבעלך שייצא, אנו רוצים להיכנס. אמר: מי שרוצה אותי - יבוא עד אליי. ראו הסוחרים שאין מה לעשות, נכנסו פנימה, ישבו, דיברו וסיכמו עמו בדיוק כמו שהיה מגיע בשוק, ומתוך ביתו נתן להם את הסחורה. אמר לה: את רואה מה שאמרתי לך? מה שמגיע לי מן השמיים - יביאו אותו עד אליי.
וזו התשובה לענייננו: המלאך קיבל שליחות - להודיע לאישה ולבעלה את דרך ההנהגה עם הרך הנולד. וכי ייתכן שהמלאך יילך מבלי למלא שליחותו? ודאי שלא. ואם בהכרח ימלא את שליחותו, למה לי ללכת אחרי אשתי? אשב בביתי; יש כאן מלאך שקיבל שליחות מאת ה' להודיע לי דבר, את כתובתי הוא מכיר והוא יגיע אליי. אין צורך שיראו לי דבר. את החשבון הזה מנוח לא עשה, ומכאן שעם הארץ היה - שאילו היה בר דעת ותלמיד חכם, היה מבין שמלאך שקיבל שליחות חייב להוציאה אל הפועל. "ודברי פי חכם חן", כך מסיים בתולדות יעקב יוסף.
וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל־מַלְאַךְ יְהוָה נַעְצְרָה־נָּא אוֹתָךְ וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ גְּדִי עִזִּים׃
אומר המלבי"ם: מנוח אינו יודע אם מדובר במלאך או בנביא, כאותו ספק שהתעורר אצל האישה. לכן הוא אומר: אם נביא אתה - "נעצרה נא אותך" לסעוד אצלנו, אני רוצה להזמינך לארוחה ולנהוג בך דרך כבוד; ואם מלאך אתה - "ונעשה לפניך גדי עיזים" לקורבן.
וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהוָה אֶל־מָנוֹחַ אִם־תַּעְצְרֵנִי לֹא־אֹכַל בְּלַחְמֶךָ וְאִם־תַּעֲשֶׂה עֹלָה לַיהוָה תַּעֲלֶנָּה כִּי לֹא־יָדַע מָנוֹחַ כִּי־מַלְאַךְ יְהוָה הוּא׃
"לֹא אֹכַל בְּלַחְמֶךָ" - ולא רק לחם, אומר הרד"ק: לחם כולל את כל מיני המאכל, כלומר לא אוכל מאוכלך. "וְאִם תַּעֲשֶׂה עֹלָה לַה' תַּעֲלֶנָּה" - מבאר הרד"ק: אותו הדור היה מקולקל והיו בו עובדי עבודה זרה, ולכן הוא אומר לו: אתה אל תנהג כמותם, אלא אם כבר אתה עושה עולה - העלה אותה לה' יתברך לבדו.
והמלבי"ם מסביר: "אם תעצרני" - אם רצונך שאסעד אצלך, לא אוכל; ואם רצונך להעלות עולה, הרי "זובח לאלוהים יוחרם בלתי לה' לבדו" - מי שזובח למלאך, אף שהמלאך נקרא "אלוהים" במובן של שליח ה', יוחרם. וכפי שכבר דיברנו אצל גדעון: לעולם לא תמצא בתורה קורבן שנאמר בו "אישה לאלוקים" או "קורבן לאלוקים"; שם אלוקים אינו מופיע בקורבנות כלל, אלא תמיד שם הוויה. כי שם הוויה הוא שם העצם לבדו, ואילו שאר השמות אינם שמות העצם, ו"אלוהים" יכול להתפרש חלילה גם על אלוהים אחרים. לכן הוא אומר לו: אם רצונך להקריב - "בלתי לה' לבדו".
וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל־מַלְאַךְ יְהוָה מִי שְׁמֶךָ כִּי־יָבֹא דְבָרְךָ וְכִבַּדְנוּךָ׃
מנוח חושב שאולי נביא הוא, ומחשבתו מחשבת קטנות: לא ייתכן שנביא יבוא ויתנבא אלא אם כן הוא מצפה לאיזה תגמול - וכי בחינם בא לכאן? (ובאמת אין הדבר כן, שהרי אם הקדוש ברוך הוא שלח את הנביא, אסור לו להסתיר ולכלוא את נבואתו, והוא חייב להתנבא בין אם יתנו לו ובין אם לא.) אבל כך חשב מנוח, וכבר אמרנו שעם הארץ היה: אם בא לכאן, בטח מצפה למשהו - לשכר, לאוכל או לכבוד. וכיוון שהזמין אותו לסעודה ולאכול אינו רוצה, מסתבר שאינו מצפה לדבר גשמי, ואם כן אולי כבוד הוא מבקש. לכן הוא אומר: "מִי שְׁמֶךָ, כִּי יָבֹא דְבָרְךָ וְכִבַּדְנוּךָ" - כשיתקיימו דבריך נכבד אותך ונספר לכולם שנביא פלוני הודיע לנו מראש, ויֵצא לך מזה שם וכבוד.
וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ יְהוָה לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא־פֶלִאי׃
מבאר המלבי"ם: המלאך עונה בדיוק על דברי מנוח. אמרת שתכבד אותי ותספר לכולם - איני מחפש כבוד, מלאך ה' אני, ואין לו תפארת מכבוד האדם, מה ייצא לו מזה שאנשים יכבדוהו? ועוד, "והוא פלאי" - שמי מופלא ונסתר מִשׁוֹכני בתי חומר; אתם אנשים מגושמים, ואין בשמי נפקא מינה בשבילכם, נסתר הוא מכם.
ויש בזה עוד פנים. המלאך נקרא על פי שליחותו, וכיוון שכאן, כפי שנראה מיד, הוא מעלה את המנחה על הצור ו"מפליא לעשות" - שמו כעת "פלאי", מלשון פלא, שהרי מיד הוא עושה כאן דבר פלא. ועוד: הוא בא לבשר על עניין של נזירות, וכיצד נאמרה נזירות בתורה? "כִּי יַפְלִיא לִנְדֹּר נֶדֶר", כדברי חז"ל. אף חלק הנזירות ברמב"ם נקרא "ספר הפלאה", מלשון "כי יפליא". ואגב, מבאר האבן עזרא מדוע נקטה התורה לשון "כי יפליא": כי רוב בני האדם הולכים אחר תאוות לבם, ומי שמפריש עצמו פתאום מהנאה ומתאווה - זה פלא ודבר נדיר, ולכן "כי יפליא לנדור נדר לה'".
ונשים לב שאנו קוראים "פֶלִאי", ויש כאן אל"ף שאינה נשמעת, כאילו נחה היא. וראיתי בספר כרם הצבי שבא הדבר לרמז שהנזירות הזאת משונה מכל נזירות: נזיר מוזהר בשלושה - שלא לשתות יין, שלא לגלח שערו, ושלא להיטמא למתים; ונזיר שמשון מותר להיטמא למתים, שהרי יצטרך לעשות פעולות של הריגה. אם כן יש כאן אל"ף אחת חסרה, ולכן "והוא פלאי" - תהיה כאן הפלאה, אבל לא הפלאה שלמה, אל"ף אחת כביכול אינה נשמעת.
ובשם האר"י הקדוש אומרים שהשם שבו פוקדים עקרות הוא שם פל"א, היוצא מן הפסוק "פתחי לי אחותי", ובו הקדוש ברוך הוא פותח רחמה של האישה. ואם כן, אתה שואל מה שמי? על שם שליחותי - ומהי שליחותי? פלאי: פ' ל' א' י', שאני בא לפקוד את העקרה על ידי שם פל"א. הרי לנו שלושה ביאורים כיצד השם מתקשר לשליחות: מצד הפלא שיעשה מיד עם המנחה, מצד ההפלאה שהיא נזירות, ומצד שם פל"א הקדוש שבו פקד כעת את צללפונית העקרה.
וַיִּקַּח מָנוֹחַ אֶת־גְּדִי הָעִזִּים וְאֶת־הַמִּנְחָה וַיַּעַל עַל־הַצּוּר לַיהוָה וּמַפְלִא לַעֲשׂוֹת וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים׃
מנוח לוקח את גדי העיזים ואת המנחה ומעלה אותם על הצור. אומר הרד"ק בשם חז"ל שהיה כאן הוראת שעה, שהרי אין מעלים עולות על הצור, וזה קורבן שלא במשכן ה', ואסור להקריב קורבנות שלא במשכן ה'. "וּמַפְלִא לַעֲשׂוֹת" - מהו הפלא? המלבי"ם מסביר: כששמע מנוח "אם תעשה עולה לה' תעלנה", הקריב קורבן לה', והפלא הוא שהמלאך הוריד אש לנגד עיניהם, והם רואים כיצד אש יורדת מן השמיים ואוכלת את המנחה. ולא רק זאת, אלא גם הדרך שבה הסתלק המלאך לעיניהם על ידי הלהב.
וַיְהִי בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ הַשָּׁמַיְמָה וַיַּעַל מַלְאַךְ־יְהוָה בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים וַיִּפְּלוּ עַל־פְּנֵיהֶם אָרְצָה׃
פתאום הם רואים את המלאך נעלם בלהב המזבח ועולה השמיימה, בעודו מלובש בגוף גשמי. וכבר ראינו שכאשר מישהו מלובש בגוף גשמי ומסתלק מאיתנו, היכולת לראות בהסתלקות מצריכה מעלה גדולה. לכן אמר אליהו לאלישע נערו: אם תראה כיצד אני נלקח מאיתך - יהיה לך פי שניים ברוחך. הרי שראיית ההסתלקות היא מעלה גבוהה מאוד. וכעת, כשראו את המלאך מסתלק לעיניהם, הבינו שזו דרגה עצומה, ומיד נראה שהדבר גרם להם לחרדה.
וְלֹא־יָסַף עוֹד מַלְאַךְ יְהוָה לְהֵרָאֹה אֶל־מָנוֹחַ וְאֶל־אִשְׁתּוֹ אָז יָדַע מָנוֹחַ כִּי־מַלְאַךְ יְהוָה הוּא׃
עד עתה היה לו ספק: אולי איש מופת הוא, אולי צדיק שאמר שם קדוש ונעלם, וציפה שאם כן מיד גם יירד חזרה. והוא רואה וממתין, והאיש נעלם מעיניהם ואינו חוזר - ומכאן התברר לו: מלאך ה' הוא.
ושמעתי הסבר נפלא בדרך צחות בשם הרב שלום שבדרון. מהו "ולא יסף עוד להראות אליהם" שממנו נודע שמלאך ה' הוא? אומר הרב שבדרון: מי שמבקש ממך טובה - "תעשה לי טובה, תסדר לי את העניין" - והלכת, טרחת, דאגת, והעניין סודר על הצד הטוב ביותר. מה טבע האדם? לחפש הזדמנות לעבור לידך ולשמוע "יישר כוח, תזכה למצוות, אני רוצה להגיד לך כל הכבוד, ממש הצלת אותי". הוא יחפש הזדמנות איך לאסוף את התודה שלו, את היישר כוח. והנה כאן בא מבשר בשורה כזאת - שייוולד ילד שיושיע את ישראל - ואינו מגיע לאסוף את התודה. בן אדם היה מגיע פעם ופעמיים כדי לשמוע את היישר כוח ואת הכל הכבוד; ואם לא בא לאסוף כלום - זה ודאי כי מלאך ה' הוא.
וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל־אִשְׁתּוֹ מוֹת נָמוּת כִּי אֱלֹהִים רָאִינוּ׃
ומדוע חשב כך? אומר המלבי"ם שכבר ביאר זאת אצל גדעון, שגם הוא חשב "מות נמות". והטעם: הרי כתוב "כי לא יראני האדם וחי", ואין האדם משיג את האלוקות אלא כאשר הוא כבר מת. ואם כן, אם ראיתי כעת את האלוקות - את מלאך ה' - פירוש הדבר שאני רגע לפני מיתה, שכן רגע לפני מיתה האדם שייך יותר לבחינת מת ואז שייך שיראה, וכדברי המדרש "בחייהם אינם רואים אבל במיתתם רואים", כלומר בתהליך המיתה כן רואה. ובפרט שהם ראו את רגע הפרידה, וכפי שאמרנו שראיית רגע יציאת המלאך מן הגוף מצריכה דרגה גבוהה - ואם את זה ראינו, כנראה חלילה שאנו עומדים למות.
וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ לוּ חָפֵץ יְהוָה לַהֲמִיתֵנוּ לֹא־לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה וְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת־כׇּל־אֵלֶּה וְכָעֵת לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת׃
אשתו מניחה את דעתו בשלושה טעמים. הראשון: אם חפץ ה' להמיתנו, לא היה לוקח מידנו עולה ומנחה. כשהקדוש ברוך הוא לוקח מן האדם עולה ומנחה, זה אות לאהבה ולרצון - חפץ בך, אוהב אותך, רוצה אותך. וכי ייתכן שממי שהוא כועס עליו ורוצה להורגו ייקח עולה ומנחה? לא יעלה על הדעת. השני: "ולא הראנו את כל אלה" - הראה לנו כעת נפלאות; וכי מראים נפלאות למי שתכף מת? והשלישי, החזק שבכולם: "וכעת לא השמיענו כזאת" - הקדוש ברוך הוא בא להודיע שייוולד כאן ילד, וכעת הוא לוקח אותנו והורג אותנו? איפה הילד? איפה הנבואה? איפה המסר? וכי מודיעים לאנשים שעומדים למות שייוולד להם ילד? מכאן ברור שלא נמות בעניין הזה. ובזה היא מניחה את דעתו - וזו הוכחה נוספת שמנוח עם הארץ היה, שדברים פשוטים כאלה למבין לא הבין בדעתו, והיה צריך שאשתו תסביר לו.
וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן וַיִּגְדַּל הַנַּעַר וַיְבָרְכֵהוּ יְהוָה׃
כפי שהודיע הנביא כך היה. "וַיְבָרְכֵהוּ יְהוָה" - שבכל ענייניו ראה ברכה והצלחה.
וַתָּחֶל רוּחַ יְהוָה לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה־דָן בֵּין צׇרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל׃
מהו "לְפַעֲמוֹ"? אומרים חז"ל: שהיו שערותיו עומדות ומפעמות כזוג, כלומר כפעמון - כמו פעמון היו שערותיו עומדות ומפעמות כאשר שרתה עליו רוח הקודש. והמלבי"ם מסביר ש"לפעמו" הוא כמו "פעם בפעם": רוח ה' הייתה באה אליו ועוזבת אותו, באה ועוזבת. ומדוע מדגיש הכתוב "בְּמַחֲנֵה דָן"? אומר המלבי"ם: מפני שיש צרעה ואשתאול גם בנחלת יהודה, כמופיע בספר יהושע פרק ט"ו, ולכן חשוב להדגיש שמדובר בצרעה ואשתאול שבמחנה דן ולא שבנחלת יהודה.
הרמ"ע מפאנו כותב שצללפונית אמו של שמשון היא אשתו של און בן פלת, ומנוח עצמו הוא און בן פלת שהתגלגל בו. ואנו יודעים שאשת און בן פלת הצילה את בעלה ומנעה אותו ממחלוקת קורח - ומכאן תבין מהי זכותה שכעת היא רואה את המלאך: בגלל המעלה המיוחדת שלה, שהצילה את בעלה. ולכן גם כאן, כמו אז, מנוח טפל לה: אז הוא נמשך אחרי קורח והיא הייתה בעלת הדעה שהצליחה להוציאו משם, וכאן היא זו שפוגשת את המלאך, היא זו שמבינה את כל העניינים לאשורם, והיא זו שמסבירה את הדברים לבעלה.
ועוד אומר הרמ"ע מפאנו: מכירים אנו את הסיפור בגמרא על אבא חלקיה, בנו של חוני המעגל, שהלכו אליו חכמים לבקש שיתפלל על הגשמים. היה בשדה, וראו כיצד הוא עודר ואינו מתייחס אליהם - כי לא רצה לפגוע בעבודתו ובפרנסתו ולהזיק לבעל הבית שאצלו עבד; והיה שם כל הסיפור עם השלולית וכיוצא בזה, ולא דיבר עמם כל עיקר. וכשהגיע ליד ביתו יצאה אשתו לקראתו מקושטת, והוא הלך אחריה ולא לפניה כראוי לאדם ללכת לפני אשתו. אחר כך נכנס לביתו ואמר לאשתו: יש כאן אנשים שבאו לבקש שנתפלל על הגשם, בואי נעלה לגג ונתפלל לפני שהם ידברו איתנו, כדי שלא יקשרו את הדבר אלינו. עלו לגג, הוא לפינה זו והיא לפינה זו, התפללו על הגשמים, ובאו העננים מן הצד שלה. כשראה שמתחילים לבוא עננים ירד והכניסם: שלום עליכם, רציתם משהו? אמרו לו את בקשתם, אמר: אני רואה שברוך ה' כבר אינכם צריכים אותנו. אמרו לו: לא, אנו יודעים שזה אתם, ויש לנו כמה שאלות. שאלו אותו על כל מה שהיה. שאלו אותו למה הלכת אחרי אשתך? אמר להם: משום גדר צניעות, שאין זה צנוע שאתם תלכו אחרי אשתי, ולכן עדיף שאני אהיה חוצץ ביניכם לבינה. שאלו אותו למה התפללת בצד זה והיא בצד זה, וקלטנו שהעננים באו מן הצד שלה? אמר להם: מפני שהיא עושה חסד זמין ואני איני עושה חסד זמין באופן מיידי - היא נותנת פת לעני ואני נותן מטבע, ועד שילך לקנות ועד שיאכל לוקח לו זמן.
אומר הרמ"ע מפאנו: אבא חלקיה הוא מנוח, שנאמר עליו שעם הארץ היה בגלגול הקודם. וכמו שבגלגול הקודם "וילך מנוח אחרי אשתו", כך גם אבא חלקיה הולך אחרי אשתו - אלא שכאן הוא מראה שעשה זאת לכוונה טובה, מגדר צניעות, שלא ילכו האנשים ההולכים אחריו אחריה, ועדיף שבעלה ילך אחריה. ועוד: ראינו כאן את חסידותה של אשתו, שהעננים באו מן הצד שלה - וכשם שבגלגול הקודם בא המלאך אליה, אל צללפונית, ומזה נראית מעלתה וגדולתה, כך גם בגלגול הזה נראית מעלתה בכך שהעננים באו לצדה. ועוד מספרת הגמרא זכות לאשתו של אבא חלקיה: היו בשכונתה בריונים, והוא היה מתפלל עליהם שימותו והיא הייתה מתפללת שיחזרו בתשובה - ושבו בתשובה. שוב רואים מעלה גדולה שלה עליו, שהתפללה תפילה הגונה וראויה יותר ותפילתה התקבלה. אומר הרמ"ע מפאנו: הנה אתה רואה שמעלתה גדולה ממעלת בעלה, כמו בגלגול הקודם שמעלתה של צללפונית הייתה גבוהה ממעלתו של מנוח.
פרק י"ג מציב אותנו בפתח מחזור שמשון: ישראל חוזרים לחטוא ונמסרים ביד פלשתים ארבעים שנה, ומתוך כך נולד מושיע שיָחֵל בלבד להושיע ולא יסיים. הבשורה נמסרת לאשת מנוח דווקא - האישה העקרה, המזוככת והמוכנה לנבואה - ובה כלולות הוראות נזירות חדשות ומיוחדות המתחילות עוד מן ההיריון. מנוח, שחז"ל העידו עליו שעם הארץ היה, אינו יורד לעומק העניין, אינו מבין שדי לו לשאול יודעי דת ודין, אינו מבין שמלאך שנשלח בשליחות יגיע אליו בעצמו, ואף אינו משכיל להירגע בעצמו אלא אשתו מניחה את דעתו בשלושה טעמים. מן הפרק למדנו את גדרי הנזירות ולשונות "פלאי" השונים, את ערכה של הצניעות והשלום, את הכוח שבתפילה הגונה, ואת מעלתה של אישה צדקת שנמצאת בראש ומאירה את הדרך לבעלה.