פרק י"ב בספר שופטים חותם את פרשת יפתח בטרגדיה קשה: מריבה פנימית בין שבטי ישראל שהסתיימה בשחיטת ארבעים ושניים אלף איש מאפרים בידי אחיהם בני גלעד. אחר כך מסיים הכתוב את ימי יפתח, ומונה שלושה שופטים נוספים - אבצן, אילון ועבדון - שבימיהם לא אירע דבר המצריך פירוט. נעבור על הפרק כסדרו, לאור המלבי"ם, הרד"ק, מצודת דוד, הרלב"ג ודברי חז"ל.
וַיִּצָּעֵק אִישׁ אֶפְרַיִם וַיַּעֲבֹר צָפוֹנָה וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח מַדּוּעַ עָבַרְתָּ לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי־עַמּוֹן וְלָנוּ לֹא קָרָאתָ לָלֶכֶת עִמָּךְ בֵּיתְךָ נִשְׂרֹף עָלֶיךָ בָּאֵשׁ׃
חרה לאנשי אפרים שאנשי גלעד בחרו להם ראש וקצין, ואילו הם לא היו שותפים בדבר: לא התייעצו איתם ולא שאלו אותם. הטענה שלהם נשענה על מעמדם: הרי "וישם את אפרים לפני מנשה", אפרים הוא הראש. אם כן, כיצד אתם, אנשי מנשה, קובעים לעצמכם ראש בלי לשאול את דעתנו? זו כוונת "מדוע עברת להילחם בבני עמון ולנו לא קראת".
וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֲלֵיהֶם אִישׁ רִיב הָיִיתִי אֲנִי וְעַמִּי וּבְנֵי־עַמּוֹן מְאֹד וָאֶזְעַק אֶתְכֶם וְלֹא־הוֹשַׁעְתֶּם אוֹתִי מִיָּדָם׃
וָאֶרְאֶה כִּי־אֵינְךָ מוֹשִׁיעַ וָאָשִׂימָה נַפְשִׁי בְכַפִּי וָאֶעְבְּרָה אֶל־בְּנֵי עַמּוֹן וַיִּתְּנֵם יְהֹוָה בְּיָדִי וְלָמָה עֲלִיתֶם אֵלַי הַיּוֹם הַזֶּה לְהִלָּחֶם בִּי׃
יפתח משיב להם בשלוש טענות. הראשונה: "איש ריב הייתי אני ועמי ובני עמון" - הריב היה שלי בלבד. בני עמון באו כנגדנו, המלחמה הייתה מלחמתנו, ואם כן מה לכם ולעניין הזה? הטענה השנייה: "ואזעק אתכם ולא הושעתם אותי מידם" - כל הימים זעקנו שמצרים לנו ומציקים לנו, אך כל עוד לא נפגעתם אתם בעצמכם הייתם רגועים ולא עשיתם מאומה. זעקתי, ולא התעוררתם.
הטענה השלישית: "ואראה כי אינך מושיע ואשימה נפשי בכפי". אילו רצית להושיע, יכולת לעשות זאת מזמן; ראיתי שאינך מעוניין להושיע, ולכן שמתי את נפשי בכפי. מצודת דוד מסביר את הביטוי: כאדם המחזיק חפץ בכף ידו, שבמכה קלה אחת הוא נשמט ונופל. כך היה מצבי - סכנה כה גדולה שברגע אחד יכולה הייתה נפשי לצאת ממני. כלומר: פעלתי במסירות נפש.
ולסיום: "ולמה עליתם אליי היום הזה להילחם בי". כשהייתי זקוק לעזרה לא שמעתי מכם ולא ראיתי אתכם; עכשיו, אחרי שניצחתי ויצאנו עטורי תהילה, פתאום אתם מופיעים. להילחם בי אתם חזקים, ולהילחם בבני עמון כדי לעזור לי לא באתם.
מצודת דוד מדגיש את המילים "ויתנם ה' בידי": אילו הייתי הולך לקרב ונוחל מפלה, הייתה לכם טענה - מיניתם לכם ראש חלש שיצא למלחמה על דעת עצמו, גרם בזיונות ונזק לכולנו, והיה לו לקרוא לנו. אבל הלכנו לבדנו וניצחנו. אם היינו מפסידים, יש מקום לומר "אילו קראת לנו היינו מנצחים"; אבל גם בלעדיכם ניצחנו, ואם כן על מה אתם מתרעמים כעת?
ויש מסבירים שהיה כאן גם עוקץ היסטורי במילים "ואראה כי אין מושיע". יפתח הזכיר להם: כאשר בני אפרים יצאו ממצרים לפני הקץ, באו האמוריים והיכו בהם ולא עמד להם כוחם. ראיתי שמזלכם רעוע, ראיתי היסטורית שמכם לא יוצאת ישועה, ולפיכך אמרתי נלך ונילחם בעצמנו.
וַיִּקְבֹּץ יִפְתָּח אֶת־כָּל־אַנְשֵׁי גִלְעָד וַיִּלָּחֶם אֶת־אֶפְרָיִם וַיַּכּוּ אַנְשֵׁי גִלְעָד אֶת־אֶפְרַיִם כִּי אָמְרוּ פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם אַתֶּם גִּלְעָד בְּתוֹךְ אֶפְרַיִם בְּתוֹךְ מְנַשֶּׁה׃
כאן בולט ההבדל בין יפתח לגדעון. גם אל גדעון באו בני אפרים בטענה זהה, והוא השיב להם ברכות: "הלא טוב עוללות אפרים מבציר אביעזר" - מה שאתם עשיתם בסוף הקרב עדיף על מה שאני פתחתי. ליטף להם את האגו והם נרגעו. אבל יפתח, במקום דברי ריצוי, השיב להם בחוזקה, ואף הזכיר להם עלבונות מן ההיסטוריה. וראה כמה הרג רב גרם בכך שלא פייס אותם אלא דקר אותם בדבריו.
המלבי"ם מבאר שלאחר שראה יפתח שבדבריו אין הם חוזרים בהם, פרצה המלחמה. ומהי טענתם המדויקת, "כי אמרו פליטי אפרים אתם גלעד בתוך אפרים בתוך מנשה"? זהו משפט סתום, וזה פירושו: אנשי אפרים אומרים לגלעד - אנחנו עיקר בית יוסף, שהרי "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה", אפרים הוא הראש, וחצי שבט מנשה נמצא אצלנו בארץ ישראל. ואילו אתם, בני גלעד, פליטים אתם: נפלטתם מן השבט שלכם, שהרי חצי שבט מנשה עזב והלך עם בני גד ובני ראובן לעבר הירדן. אתם רק פליטים מתוכנו, ומי אם כן העיקר? אנחנו. ואיך העזתם למנות לכם ראש?
מצודת דוד מפרש את הביזוי בדרך אחרת: בכל חברה יש אנשים חשובים ויש פחותים. אמרו להם אנשי אפרים - החשובים שלכם, בני גלעד, אינם אלא כפליטים ופחותים שבאפרים; הפחותים שבנו טובים מן החשובים שבכם. לפי זה מובן מדוע יצאו אנשי גלעד בשצף קצף: אחרי דיבורים משפילים כאלה הם נלחמו על כבודם.
וַיִּלְכֹּד גִּלְעָד אֶת־מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן לְאֶפְרָיִם וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם אֶעֱבֹרָה וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַנְשֵׁי־גִלְעָד הַאֶפְרָתִי אַתָּה וַיֹּאמֶר לֹא׃
וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֱמָר־נָא שִׁבֹּלֶת וַיֹּאמֶר סִבֹּלֶת וְלֹא יָכִין לְדַבֵּר כֵּן וַיֹּאחֲזוּ אוֹתוֹ וַיִּשְׁחָטוּהוּ אֶל־מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן וַיִּפֹּל בָּעֵת הַהִיא מֵאֶפְרַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם אָלֶף׃
אנשי גלעד לכדו את מעברות הירדן, המקום שבו היו בני אפרים עוברים את הנהר. ומדוע נאמר דווקא "פליטי אפרים"? מסביר מצודת דוד: החשובים שבאפרים היו ניכרים וידועים, ניכר היה עליהם שהם אפרתים; אבל הפחותים לא היו ניכרים, ולכן דווקא אותם היה צריך לבחון. כאשר שאלו אותו "האפרתי אתה", היה משיב "לא", שהרי ידע שאם יודה - יהרגוהו. לפיכך ערכו לו מבחן קצר: אמור נא שיבולת.
בני אפרים היו ידועים בלשונם העילגת, שבמקום שי"ן היו הוגים סמ"ך. ולמה נבחרה דווקא המילה הזאת? רש"י מפרש בפשטות: האיש ביקש לעבור את הנהר, ו"שיבולת" הוא גל הנהר, כלשון "ואל תשטפני שיבולת מים". אמרו לו: אתה רוצה לעבור את גל הנהר? אמור "שיבולת". והוא אמר "סיבולת", "ולא יכין לדבר כן" - היו מגמגמים בלשונם.
ויש ביאור נוסף בדרך רמז: בחנו אותו על יראת שמיים. אמרו לו לומר "שיבולת" - שהעבודה הזרה בלתה וכלתה. והוא ענה "סיבולת" - סיב מלשון זקנה, כלומר הזקינה אולי אך לא בלתה. אמרו לו: כך אתה אומר? ראוי אתה להריגה. וזהו שרמז יעקב אבינו בברכתו "וידגו לרוב" - שנתפסו בלשונם כדגים. הדג נתפס בלשונו, וגם הם נתפסו בגרונם, שלא יכלו לבטא את השי"ן ואמרו במקומה סמ"ך.
וראוי לעמוד על סוף הפסוק, שהוא דבר מזעזע: ארבעים ושניים אלף איש נפלו. בכל מלחמות ישראל עד ימינו נפלו כעשרים ושניים אלף, וכאן כפליים מזה - ביום אחד. ובתנ"ך עוד נראה מספרים גדולים מאלה, מאות אלפים. אך המחריד מכול הוא שהדברים נעשו בידי אחים: לא אויב זר הרג בנו, אלא בני אב אחד, בני יוסף עצמם - בני מנשה הרגו את בני אפרים. נורא ומחריד.
וַיִּשְׁפֹּט יִפְתָּח אֶת־יִשְׂרָאֵל שֵׁשׁ שָׁנִים וַיָּמָת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי וַיִּקָּבֵר בְּעָרֵי גִלְעָד׃
מהו "ויקבר בערי גלעד" בלשון רבים? הרד"ק מביא את המדרש שכבר הזכרנו: יפתח היה נופל איברים איברים מעיר לעיר, שכך דרכו של מוכה שחין שאיבריו נושרים ממנו, ובכל מקום שנשר ממנו איבר קברו אותו שם. נמצא שנקבר בערים רבות. ועונש זה בא עליו, אומר הרד"ק, על שהרג את בתו ולא נשאל על נדרו - או לפי הביאור השני, על שהסגיר אותה לבדידות כל ימיה ולא נשאל על נדרו.
ויש מפרשים בדרך הפשט ש"בערי גלעד" היינו באחת מערי הגלעד, כדרך הכתוב "בשתיים תתחתן בי" שהכוונה לאחת משתיים, וכן "עיר בן אתונות" - בן אחת מן האתונות. הרלב"ג מסביר ביאור מקורי: יפתח לא הותיר אחריו בן ובת, שהרי אף בתו היחידה לא הולידה, ולכן ציווה שיקברו את עצמותיו במקומות רבים בערי הגלעד כדי שיהיה לו זכר ואנדרטה בכל מקום. וזה דבר מחודש ומפליא, שהרי אין זה טוב ואין זה נוח לנשמה שגופו של אדם אינו מרוכז במקום אחד; ואולי יש כאן רמז נוסף לכך שיפתח לא היה תלמיד חכם.
ויש אומרים שאחת הסיבות שבני אפרים באו להילחם ביפתח הייתה עניין הקרבת בתו. טענתם הייתה: הגעת למצב של סכנה בקרב, ומחמת הסכנה נדרת את נדרך. אילו קראת לנו, היו כוחותינו רבים בשדה הקרב, לא היית נכנס לסכנה ולא היית צריך לנדור - נמצא שהאחריות לכל מה שקרה מוטלת גם עליך. וכפי שאמרנו על פנחס, שיכול היה להתיר את הנדר, ומשלא התיר נענש ונסתלקה ממנו הנבואה.
וַיִּשְׁפֹּט אַחֲרָיו אֶת־יִשְׂרָאֵל אִבְצָן מִבֵּית לָחֶם׃
וַיְהִי־לוֹ שְׁלֹשִׁים בָּנִים וּשְׁלֹשִׁים בָּנוֹת שִׁלַּח הַחוּצָה וּשְׁלֹשִׁים בָּנוֹת הֵבִיא לְבָנָיו מִן־הַחוּץ וַיִּשְׁפֹּט אֶת־יִשְׂרָאֵל שֶׁבַע שָׁנִים׃
לאבצן היו שלושים בנים ושלושים בנות, ובחסדי ה' הצליח להשיא את כולם: איש מהם לא סבל מרווקות מאוחרת. את בנותיו שילח החוצה, ולבניו הביא נשים מן החוץ. מצודת דוד אומר שכאן מסופר גודל הצלחתו, שהשיא את כל שישים ילדיו בחייו.
ומי הוא אבצן? חז"ל אומרים: אבצן זהו בועז. מגילת רות פותחת "ויהי בימי שפוט השופטים", ואנו מחפשים בספר שופטים ואיננו מוצאים את בועז - וחז"ל מגלים לנו שאבצן הכתוב כאן הוא הוא בועז. ומכאן למדו חז"ל שלא יתגאה אדם לא בעושר ולא בבנים. שהרי אבצן עשה שישים חתונות, ובכולן לא זימן את מנוח אבי שמשון. ולמה? אמר: פרד עקר, במה יפרע לי - הרי אין לו ילדים, ומתי יזמין אותי לשמחותיו? חז"ל קושרים בכך את סוף הפרק הזה לתחילת הפרק הבא, שבו ניכנס לעניינם של מנוח ושמשון.
וצריך לדעת שאין זה כפשוטו, שהרי אז נעשה את בועז אדם אכזרי ואינטרסן, כאילו חישב מי יחזיר לו טובה. הפשט עמוק יותר: כשאתה מזמין אדם לחתונה, אתה שמח עמו והוא שמח עמך, לזה קוראים "פירעון". אבל כשאתה בלבד שמח והוא לעולם לא יוכל להשיב לך בשמחה משלו, אתה גורם לו עוגמת נפש: הוא רואה עוד חתונה ועוד חתונה, ולו אין אפילו ילד אחד. לכן לא רצה בועז לזמנו. ועם כל זה, כיוון שסוף סוף הייתה כאן פגיעה, והיה עליו לשקול גם כיצד יתקבלו הדברים אצל מנוח - שאצלו זה נראה כאילו אין מזמינים אותו מפני שאין יוצא ממנו דבר - היה כאן משהו דק מן הדק, ובעטיו מתו כל שישים ילדיו בחייו. נורא למתבונן. ואילו מנוח, שנזלזל בו, זכה לבן אחד שהיה שופט את ישראל והציל את עם ישראל מיד פלשתים.
ולפי דרך הפשט, אומר הרד"ק, הכתוב מתאר את הצלחתו העצומה של בועז. ולמה נקרא שמו אבצן? מלשון צינון. כאשר ירדה רות אל הגורן שלט בועז בעצמו ולא בא לדבר עבירה, וגדול הנאמר בבועז ממה שנאמר ביוסף הצדיק. חז"ל אומרים שנעשה בשרו כראשי לפתות, כלומר הגיע למצב שיכול היה לעבור עבירה, ואף על פי כן עצר את עצמו. לכן נקרא אבצן - אב לצינון, לקירור עצמו. וכן רומז השם בועז: שהתגבר בעוז על יצרו הרע. ועוד הסבר: אבצן כמו "אב צאן", שהיה כאב הרואה את צאן ישראל ורועה אותם באמונה.
וַיָּמָת אִבְצָן וַיִּקָּבֵר בְּבֵית לָחֶם׃
וַיִּשְׁפֹּט אַחֲרָיו אֶת־יִשְׂרָאֵל אֵילוֹן הַזְּבוּלֹנִי וַיִּשְׁפֹּט אֶת־יִשְׂרָאֵל עֶשֶׂר שָׁנִים׃
וַיָּמָת אֵילוֹן הַזְּבוּלֹנִי וַיִּקָּבֵר בְּאַיָּלוֹן בְּאֶרֶץ זְבוּלֻן׃
נשים לב: כל אלו שאין לגביהם פירוט, סימן שלא הייתה בימיהם פעילות מיוחדת שהנביא רואה צורך להזכירה.
וַיִּשְׁפֹּט אַחֲרָיו אֶת־יִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹן בֶּן־הִלֵּל הַפִּרְעָתוֹנִי׃
וַיְהִי־לוֹ אַרְבָּעִים בָּנִים וּשְׁלֹשִׁים בְּנֵי בָנִים רֹכְבִים עַל־שִׁבְעִים עֲיָרִם וַיִּשְׁפֹּט אֶת־יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה שָׁנִים׃
ארבעים בנים - כמו אצל בועז, בפשטות לא מאישה אחת, שהרי מאישה אחת אין מביאים שישים ילדים. "ושלושים בני בנים" היינו נכדים. הרד"ק אומר שגם סיפור זה בא להודיע את הצלחתו: שראה בנים ובני בנים, והם רוכבים על שבעים עיירים - מרוב עושרם וגדולתם לא היו צריכים להתעסק בחקלאות או במלאכה, אלא היו רוכבים על עיירים, והוא עצמו היה ממונה לשופט על ישראל.
וַיָּמָת עַבְדּוֹן בֶּן־הִלֵּל הַפִּרְעָתוֹנִי וַיִּקָּבֵר בְּפִרְעָתוֹן בְּאֶרֶץ אֶפְרַיִם בְּהַר הָעֲמָלֵקִי׃
הרמ"ע מפאנו כותב בספר גלגולי נשמות על עבדון בן הלל הפרעתוני שנקבר בפרעתון: הוא היה מאפרים והיה מן השופטים, ונקרא "בן הלל הפרעתוני" לפי שבא לפרוע את חובו של "אביו" - לא אב ביולוגי אלא שורש קדום בהיסטוריה. ומי היה אותו אב? אומרים חז"ל, זהו אותו אחד שטעה בקץ ושמו היה גָבֶן. הוא הוציא עמו מאתיים אלף איש מבני אפרים ממצרים בטרם הזמן, ואמר להם שהקדוש ברוך הוא נגלה אליו כדי להוציאם, והם האמינו בקץ ובגאולה ויצאו אחריו - ובסופו של דבר הוכו ומתו שם.
ואותם מתים, שמתו בטרם זמנם, זכו לאחר מכן: הם היו לפי דעה אחת המתים שהחיה יחזקאל בבקעת דורא, כפי שנראה בהמשך. ויש אומרים שאף חיו והמשיכו לחיות, ואחד מן החכמים מעיד בגמרא שיש בידו תפילין מהם.
ואותו גבן מתגלגל שוב, ואחר כך מתגלגל בבר כוכבא, הוא בן כוזיבא. אף הוא היה בטוח שעל ידו תבוא הגאולה, עד שאפילו רבי עקיבא טעה בו והאמין בו. וכיוון שלא השלים את תיקונו, אומר הרמ"ע מפאנו, נקרא בשם בר כוזיבא - כוזיבא מלשון נחל אכזב, שכן רבים מאנשי דורו היו בטוחים שהוא המשיח, ובסופו של דבר נהרג. ומי יהיה תיקונו? משיח בן אפרים, וגם שם ייהרג - ובזה נתקן.
וצריכים לדעת: הגאולה אמורה להיות גם רוחנית וגם גשמית. את הגאולה הגשמית, המלחמות וכל הכרוך בהן, יעשה משיח בן יוסף; את הגאולה הרוחנית יעשה משיח בן דוד, שהוא המשיח האמיתי. ועל משיח בן יוסף כתוב שייהרג, "רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם". כתוב בשם האריז"ל שבברכת "שומע תפילה" מכוונים על משיח בן יוסף שלא ייהרג על ידי ארמילוס הרשע. וידוע שבכל דור ודור היה מי שראוי להיות משיח בן יוסף: יש אומרים שהאר"י הקדוש רמז לתלמידיו שהוא משיח בן יוסף ושיתפללו עליו, ומכיוון שלא זכינו לא היה; וכן על האור החיים הקדוש אומרים שהיה צריך להיות משיח בן יוסף, ועוד גדולים ורבים נאמר עליהם שהיו צריכים להביא את הגאולה.
וזה מה שרמוז במסכת סנהדרין, שאין בן דוד בא עד שיתבקש דג לחולה ולא יימצא. מסבירים בדרך רמז: "דג" זה משיח בן יוסף, שהרי על יוסף נאמר "וידגו לרוב בקרב הארץ"; "חולה" זה עם ישראל הנתון בצרה; "ולא יימצא" - מפני שמשיח בן יוסף ייהרג, ואז יבוא בן דוד לגאול אותנו בגאולה הרוחנית, השלמה והנצחית. וראוי להזכיר שהגאון מווילנא נוקט שמשיח בן יוסף לא ייהרג בסופו של דבר, כמובא בספר קול התור ובעוד מקומות, וכנראה שבתפילותיהם של כלל ישראל יינצל.
ואם הזכרנו את בר כוזיבא, נסיים ברעיון נאה. מסופר שהרב מבריסק ותלמידיו נסעו ברכבת, והתיישב לידם כומר שהחל לדבר עמם על אמונת הנוצרים ועל "אותו האיש". התווכחו עמו התלמידים ואמרו: הרי חכמי ישראל היו באותו דור וקבעו שהדבר שקר והבל, ואתה, אלפיים שנה אחריהם, יודע יותר מהם? השיב הכומר: חכמי ישראל טעו. הנה רבי עקיבא אמר על בר כוכבא שהוא משיח - וטעה. נאלמו התלמידים ולא ידעו מה להשיב. הרב מבריסק, ששקוע היה בספרו אך שמע את הדברים, הרים את עיניו ופנה אליו: ומי אמר לך שחכמי ישראל טעו כשאמרו שבר כוכבא הוא משיח? השיב הכומר: בוודאי שטעו, הרי בסוף מת. אמר לו הרב: אם כן, גם אתה מודה שמשיח שמת בסוף אינו משיח. והלך הכומר חפוי ראש.
פרק י"ב מלמד עד כמה יקרה מילה טובה ועד כמה הרסנית מילה פוגעת. אנשי אפרים באו בטענת כבוד, יפתח השיב להם בשלוש טענות צודקות - אך לא ריצה אותם כדרך גדעון, ומריבת האחים עלתה בארבעים ושניים אלף הרוגים ליד מעברות הירדן. יפתח מת ונקבר בערי גלעד, בעונש על נדרו. אחריו קמו אבצן הוא בועז, שכל הצלחתו לא עמדה לו במקום שבו נכשל בדקות ולא זימן את מנוח; אילון הזבולוני, שלא נאמר בו דבר; ועבדון בן הלל, שבשורש נשמתו נקשר לטועים בקץ ולתיקון שעתיד לבוא בימות משיח בן יוסף. ומכל אלה עולה לימוד אחד: הכבוד, הגאווה והפגיעה בזולת גובים מחיר כבד, ואילו הענווה והריצוי מצילים דם רב מישראל.