ספר שופטים פרק י"א מביא לפנינו את סיפורו של יפתח הגלעדי - סיפור מוכר, שבלימוד מעמיק עם המלבי"ם מתגלה בו עומק רב: משא ומתן מדיני מתוחכם בין יפתח לזקני גלעד, ויכוח משפטי מרתק מול מלך בני עמון, ולבסוף אותה טעות טרגית של נדר שהביאה לאסון. נלך על סדר הפסוקים, ונראה כיצד כל מילה מקבלת אור חדש.
יפתח בן אישה זונה - שלושה ביאורים
וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי הָיָה גִּבּוֹר חַיִל וְהוּא בֶּן־אִשָּׁה זוֹנָה וַיּוֹלֶד גִּלְעָד אֶת־יִפְתָּח׃
מי הוא יפתח? הנביא מציגו כגיבור חיל, ומיד מוסיף: "והוא בן אישה זונה". מה פירוש הדבר? הרלב"ג מסביר שאדם שנשא אישה שלא מן השבט שלו - היא נקראת "זונה". הראוי היה לה להתחתן עם אחד מבני שבטה, כדי שלא תיסוב נחלה משבט לשבט אם תקבל חלק בנחלה, וכאן יכול היה להיווצר מצב כזה. "זונה" פירושו סוטה - שסטתה מן הדרך הראויה לה.
הרד"ק מסביר אחרת: יפתח היה בן פילגש. האישה הרשמית היא בכתובה ובקידושין, ואילו הפילגש היא בלא כתובה ובלא קידושין (יש שיטה שהיא בקידושין ובלא כתובה, אך כפשוטו בלא כתובה ובלא קידושין), והיא מיוחדת לו - הוא ייחד אותה לעצמו בלבד והיא חיה עמו בקביעות. אישה כזו נקראת פילגש, וכיוון שאין כתובה וקידושין קורין לה "אישה זונה".
ביאור שלישי: פונדקית. כמו שנאמר על רחב "רחב הזונה", ושם פירשו חלק מן המפרשים מלשון "זנה ומפרנסת" - היה לה מקום שבו מכרה מזונות.
ועם כל זה מדגיש הכתוב "ויולד גלעד את יפתח". אומר המלבי"ם: ההדגשה באה לשלול מחשבה שמא בגלל הכינוי "זונה" אין ודאות מיהו האב. הכתוב מעיד שהכול ידעו - אישה זו לא סטתה עם אנשים אחרים, וכשנולד הבן היה ברור לכול שגלעד הולידו. יפתח לא היה בן בלי שם שאין יודעים ממי נולד.
שני עוולות של האחים
וַתֵּלֶד אֵשֶׁת־גִּלְעָד לוֹ בָּנִים וַיִּגְדְּלוּ בְנֵי־הָאִשָּׁה וַיְגָרְשׁוּ אֶת־יִפְתָּח וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא־תִנְחַל בְּבֵית־אָבִינוּ כִּי בֶּן־אִשָּׁה אַחֶרֶת אָתָּה׃
לגלעד הייתה גם אישה רשמית, שנשא בכתובה ובקידושין כדין, וממנה נולדו לו בנים. לאותם בנים יש אח בסטטוס לא נעים, מעין חצי חורג, שאולי אף מזיק להם בשידוכים - "בן אישה זונה", והוא אחינו. מה הם עושים? מגרשים אותו.
אומר המלבי"ם: שני דברים נעשו כאן שלא כדין. ראשית, "לא תנחל בבית אבינו" - והרי בן הפילגש יורש! זה אותו אב, וממילא מגיעה לו ירושה. זהו העוול הראשון. שנית, "ויגרשו את יפתח" - הם גירשוהו מן העיר כולה. אם אינך רוצה שאנחל עמך, לא אנחל, אך אגור כאן בסמוך. לא ולא - צא לגמרי מן העיר. ובלשון המלבי"ם: "וזה חמס מבואר", כלומר עוול מוחלט.
וַיִּבְרַח יִפְתָּח מִפְּנֵי אֶחָיו וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל־יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים וַיֵּצְאוּ עִמּוֹ׃
"ארץ טוב" - שם אדון הארץ היה טוב, כפי שאנו מוצאים במגילת רות "אם יגאלך טוב יגאל", ששמו של אותו אדם היה טוב. ולשון "ויברח" מלמדת, אומר המלבי"ם, שלא רק שלא חיבבוהו, אלא היה ממש מאוים על ידם ולכן הוכרח לברוח. ויש כאן עוול נוסף מצד אנשי העיר: ראוי היה שיעשו דין ומשפט וימנעו מן האחים להתנהג אליו כך, והם לא עשו כן.
אל יפתח מתלקטים "אנשים ריקים" והוא מקים לעצמו מעין צבא קטן, פלוגות כלשהן. אנשים ריקים - כמו שאנו מוצאים אצל דוד: אנשים מרי נפש, בעלי חוב, אנשים הנודדים ממקום למקום ואין להם מחויבות לאיש. כשהם מוצאים מקום להתחבר אליו ולעשות בו משהו, הם מתחברים ליפתח.
זקני גלעד באים מתוך אינטרס
וַיְהִי מִיָּמִים וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי־עַמּוֹן עִם־יִשְׂרָאֵל׃
כאן אנו מתחברים לפרק הקודם. "ויהי מימים" בא לומר שהעושק והעוול נמשכו ימים רבים, עד אשר נלחמו בני עמון בישראל, ואז מצאו בני גלעד את יפתח כמי שראוי ויכול לעזור להם.
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר־נִלְחֲמוּ בְנֵי־עַמּוֹן עִם־יִשְׂרָאֵל וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי גִלְעָד לָקַחַת אֶת־יִפְתָּח מֵאֶרֶץ טוֹב׃
כבר נאמר "וילחמו בני עמון עם ישראל", ודי היה לומר "וילכו זקני גלעד". אלא הכתוב מדגיש שהיה כאן עניין אינטרסנטי נטו: רק משום שנלחמו בהם, ואין להם ברירה, הלכו לקחתו. אין כאן חרטה על העבר, אין כאן הבנה שנהגו בו שלא כהוגן ולא עשו עמו משפט - הם הולכים רק מפני ההכרח, רק מפני שהם צריכים אותו.
המשא ומתן: קצין או ראש
נקרא את הפסוקים ונעמוד על הקושי שבהם. הם מציעים לו "והייתה לנו לקצין", הוא משיב "הלא אתם שנאתם אותי", והם עונים "לכן עתה שבנו אליך" - איזו מין תשובה זו? ועוד: תחילה דיברו על קצין ועתה על ראש - מה השתנה בהצעה? אחר כך יפתח חוזר על אותם דברים בדיוק, והם חוזרים ואומרים "כדברך כן נעשה". חזרה שלוש פעמים על אותו דבר, ולכאורה בלא הבנה מה מתחדש בכל שלב.
וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח לְכָה וְהָיִיתָה לָּנוּ לְקָצִין וְנִלָּחֲמָה בִּבְנֵי עַמּוֹן׃
אומר המלבי"ם: כדי להבין את כל המשא ומתן צריך להבין מהו "קצין" ומהו "ראש". קצין הוא מלשון קצה, כמו שאנו יודעים מן התורה "בקצינים" - הוא העומד בקצה המחנה. שמים אותו בקצה המחנה מפני חשיבותו ומעלתו: יכול להיות שהוא גיבור, יכול להיות שהוא עשיר. אינו ראש עלינו, אך הוא הולך בראש, יש לו חשיבות ומעלה.
ושימו לב: בתחילה אין הם מדברים כלל על שכר. הם אומרים לו מה הם רוצים: אתה תעמוד בקצה המחנה, אתה תלך בראש, אתה גיבור מכולנו - אבל אינך ראש לנו, אתה קצין. ולכן הם אומרים "ונילחמה בבני עמון" - כולנו נילחם יחד. אילו היה ראש, היה הוא הנלחם, הוא הכובש, הוא המנצח, הוא המקבל - כדרך מלך ההולך בראש הגדוד. אבל כאן: אתה קצין בלבד, מפני שאתה חשוב בעינינו, וכולנו נילחם יחד.
וַיֹּאמֶר יִפְתָּח לְזִקְנֵי גִלְעָד הֲלֹא אַתֶּם שְׂנֵאתֶם אוֹתִי וַתְּגָרְשׁוּנִי מִבֵּית אָבִי וּמַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי עַתָּה כַּאֲשֶׁר צַר לָכֶם׃
משיב להם יפתח: קצין ממנים אדם חשוב, אדם שרוצים שיוליך את הקרב בראשו. וכי מצד חשיבותי אתם קוראים לי? הרי בוודאי אין זה מפני החשיבות ולא מפני אהבה, שכן "שנאתם אותי ותגרשוני מבית אבי". הייתי אצלכם שפל ונבזה, ואיך פתאום נעשיתי חשוב? יתרה מזו: אילו באתם בעת שלווה, הייתי אומר שאולי מפעמים בכם רגשי חרטה. אבל "מדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם"? מה שמניע אתכם אינו חרטה אלא הכרח. אין כאן חשיבות שלי בעיניכם, אין כאן חרטה על מעשיכם - יש כאן רק תועלת. אתם אנשים תועלתיים, רוצים להוציא ממני את מה שאני יכול להעניק ואחר כך לזרוק אותי. הצעה כזו אינה מקובלת עליי.
וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל־יִפְתָּח לָכֵן עַתָּה שַׁבְנוּ אֵלֶיךָ וְהָלַכְתָּ עִמָּנוּ וְנִלְחַמְתָּ בִּבְנֵי עַמּוֹן וְהָיִיתָ לָּנוּ לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד׃
הם מודים: נכון, אתה צודק, באמת שנאנו אותך והרענו לך. "לכן עתה שבנו אליך" - איננו באים בטענה של אהבה גדולה, אלא בהצעה של קח ותן: משכורת. זה כבר נשמע אחרת. אינני חייב להיות אוהב שלך, אני שוכר איש מקצוע שיטפל בצרכיי, בלי גדרי אהבה ובלי למכור לך סיפורים. בתחילה לא הציעו משכורת אלא "קצין", שהוא מתוך אהבה וחשיבות. אמר להם: אינני חשוב ואינני אהוב עליכם. אמרו לו: אתה צודק, בוא נדבר עסקים, בוא נדבר תכל'ס. אנחנו צריכים מישהו שינהל את המלחמה - אנחנו מבטיחים לך: תעשה את המלחמה, ונמנה אותך לראש. אתה תהיה מלך עלינו. זו כבר הצעה כדאית, זו כבר משכורת ממשית.
וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֶל־זִקְנֵי גִלְעָד אִם־מְשִׁיבִים אַתֶּם אוֹתִי לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְנָתַן יְהֹוָה אוֹתָם לְפָנָי אָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ׃
לכאורה הוא חוזר על דבריהם. אלא שיפתח שולל את ההצעה, אומר המלבי"ם. מה אתה מציע לי - שאבוא, אנצח, ואהיה ראש? אם אנצח, ממילא אני ראש! כך היה מקובל בזמנם: אדם שהלך, ניצח ועשה קרב - נעשה מנהיג, כפי שראינו אצל גדעון שאמרו לו "משול בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך". וזהו שאמר: "אנוכי אהיה לכם לראש" - ממילא אהיה לכם לראש. אינך מבטיח לי כלום ואינך נותן לי מאומה, זהו דבר המתבקש מאליו. אם כן איזו משכורת אתה נותן לי? מה הוא רוצה? משכורת מראש: אתה רוצה שאלך להילחם - מנה אותי עכשיו לראש. אז נתת לי משהו. אבל שתאמר לי שאחרי הניצחון אהיה ראש - את זה אני יודע גם בלעדיך.
וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל־יִפְתָּח יְהֹוָה יִהְיֶה שֹׁמֵעַ בֵּינוֹתֵינוּ אִם־לֹא כִדְבָרְךָ כֵּן נַעֲשֶׂה׃
הם מקבלים את הצעתו: מרגע זה אתה נעשה ראש עלינו. ומכאן מובן מדוע לאחר מכן, כשיפתח פונה אל מלך בני עמון, הוא אומר "מה לי ולך כי באת אלי להילחם בארצי" - כך מדבר מלך, לא כך מדבר קצין ולא כך מדבר מי שאינו מרגיש שהוא הבעלים. הם אכן מינו אותו לראש ולמנהיג, ולכן הוא מדבר כמי שמייצג ואינו אדם פרטי.
וַיֵּלֶךְ יִפְתָּח עִם־זִקְנֵי גִלְעָד וַיָּשִׂימוּ הָעָם אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם לְרֹאשׁ וּלְקָצִין וַיְדַבֵּר יִפְתָּח אֶת־כָּל־דְּבָרָיו לִפְנֵי יְהֹוָה בַּמִּצְפָּה׃
הם שמים אותו לראש באופן מיידי, וגם לקצין - שהרי מרגע שאתה ראש, וממילא בראש המחנה מעמידים את החשובים והמכובדים, אתה ראוי גם להיות ההולך בקצה המחנה. ומהו "וידבר יפתח את כל דבריו לפני ה' במצפה"? מסביר המלבי"ם שהתנה עמהם את משפטי הרשות: מיניתם אותי לראש - מה משמעות הדבר, אילו זכויות וסמכויות יש לי. שהרי במקום אחר מבאר המלבי"ם שהיו מינים שונים של ראשים על העם: ראש שאינו יכול לחוקק, ראש שכל החוקים בידו, וראש הכפוף לאספה מכוננת או לבית נבחרים שהחוקים עוברים דרכו. (המלבי"ם מאריך בזה בביאור מלכות אחשוורוש, ומי שירצה יוכל לשמוע את הדיסק שלנו על מגילת אסתר.) גם כאן ישב יפתח לסכם עמם בבירור מה כוללת ראשותו ועד היכן מגיעות סמכויותיו - כעין מה שראינו אצל שמואל שדיבר את משפט המלוכה בהמליכו את שאול.
הפנייה אל מלך בני עמון וטענתו
וַיִּשְׁלַח יִפְתָּח מַלְאָכִים אֶל־מֶלֶךְ בְּנֵי־עַמּוֹן לֵאמֹר מַה־לִּי וָלָךְ כִּי־בָאתָ אֵלַי לְהִלָּחֵם בְּאַרְצִי׃
אומר המלבי"ם: מלחמה הפורצת בין שני מלכים על פי נימוסי המלכים צריכה להיות מלווה בסיבה ובטענה. אלא אם כן מגיע מלך מטורף המחליט להשתלט על מדינה אחרת מפני שיש שם נפט ואני רוצה את כווית - שם אין טענות ואין כלום, בג'ונגל שוררים חוקי ג'ונגל. אבל באופן רגיל, מלך הבא להכריז מלחמה על מלך אחר צריך עילה. וכשבאים עם טענה, אפשר גם להתפשר: אתן לך כסף או זהב ששוויו ירצה אותך, או שטח מסוים שעליו נתפשר. לכן השאלה הראשונה היא: מה לי ולך?
וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ בְּנֵי־עַמּוֹן אֶל־מַלְאֲכֵי יִפְתָּח כִּי־לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת־אַרְצִי בַּעֲלוֹתוֹ מִמִּצְרַיִם מֵאַרְנוֹן וְעַד־הַיַּבֹּק וְעַד־הַיַּרְדֵּן וְעַתָּה הָשִׁיבָה אֶתְהֶן בְּשָׁלוֹם׃
טענתו היא על הארץ: הארץ שאתם יושבים בה הייתה שייכת לעמון ומואב בימי קדם. ואנו יודעים ש"עמון ומואב טהרו בסיחון" - סיחון כבש את ארץ עמון ומואב, וזה נועד להכשיר לנו את הקרקע. שהרי הקדוש ברוך הוא הזהיר אותנו שלא להתגרות בהם מלחמה, מפני שיש לו פרידות טובות להוציא מעמון ומואב: נעמה העמונית ורות המואבייה. אם כן, כיצד יכשיר לנו הקדוש ברוך הוא ארץ שאסור לי לכובשה? נתן לנו אותה לא באופן ישיר אלא כיד שנייה: בא סיחון והכה את עמון ומואב, וכבר אין זו ארץ עמון ומואב; באו ישראל והכו את סיחון, וקיבלנו את הארץ על מגש של כסף בלי לעבור על איסור התגרות. לא נלחמתי בכם - מישהו אחר גירש אתכם, ואני באתי וגירשתי אותו. נפלא מאוד. אלא שלעמון זה אינו מספק, והוא טוען: לקחתם מסיחון ארץ ששייכת לי. וכמו שכתוב ביהושע "מערוער עד גבול בני עמון... ויהי להם הגבול יעזר וחצי ארץ בני עמון" - רואים שהארץ שלקחנו היא ארץ ששייכת לבני עמון. ואם כן, אני רוצה את ארצי בחזרה.
ארבע טענות יפתח
וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה אָמַר יִפְתָּח לֹא־לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת־אֶרֶץ מוֹאָב וְאֶת־אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן׃
ראשית, מהו "כה אמר יפתח"? אומר הרלב"ג: מכאן שיפתח היה מפורסם ביניהם בגבורה. "כה אמר יפתח" היא אמירה עם גב חזק ורציני מאוד; אין זה "כה אמר צוציק", אלא שם שהוא מותג שיכול היה ליצור השפעה על בני עמון. ואומר המלבי"ם: יפתח טוען כאן ארבע טענות, השומטות את הקרקע מתחת זכויותיו ומתחת עילת המלחמה שלו.
הטענה הראשונה: לא לקחנו ממך מאומה. אילו הייתי לוקח מידך משהו, היית בא אליי בטענה - אך לא לקחתי ממך דבר. ואדרבה, כששלחנו מלאכים אל מלך אדום ואל מלך מואב ולא נתנו לנו לעבור בגבולם, סבבנו מסביב ולא נכנסנו.
וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל־מֶלֶךְ אֱדוֹם לֵאמֹר אֶעְבְּרָה־נָּא בְאַרְצֶךָ וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ אֱדוֹם וְגַם אֶל־מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח וְלֹא אָבָה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּקָדֵשׁ׃
וַיֵּלֶךְ בַּמִּדְבָּר וַיָּסָב אֶת־אֶרֶץ אֱדוֹם וְאֶת־אֶרֶץ מוֹאָב וַיָּבֹא מִמִּזְרַח־שֶׁמֶשׁ לְאֶרֶץ מוֹאָב וַיַּחֲנוּן בְּעֵבֶר אַרְנוֹן וְלֹא־בָאוּ בִּגְבוּל מוֹאָב כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב׃
לא נתנו לנו - לא עברנו, עשינו עיקוף, ואפילו לא התקרבנו לגבול.
וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל־סִיחוֹן מֶלֶךְ־הָאֱמֹרִי מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וַיֹּאמֶר לוֹ יִשְׂרָאֵל נַעְבְּרָה־נָּא בְאַרְצְךָ עַד־מְקוֹמִי׃
וְלֹא־הֶאֱמִין סִיחוֹן אֶת־יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחוֹן אֶת־כָּל־עַמּוֹ וַיַּחֲנוּ בְּיָהְצָה וַיִּלָּחֶם עִם־יִשְׂרָאֵל׃
זו הטענה השנייה: הארצות שאתה טוען שכבשנו ממך - כבשנו אותן מסיחון, שהיו תחת ממשלתו. ואל תאמר שאת סיחון כבשנו שלא כדין, שכן כלל לא פתחנו במלחמה נגדו. אנחנו רק עברנו מבחוץ, וסיחון הוא שהתגרה בנו ופתח במלחמה. ולא זו בלבד שלא נתן לנו לעבור בארצו, אלא אפילו "עבור בגבולו" לא נתן - אינני נכנס לארצך, רק עובר ליד הגבול, מה הבעיה? והוא אסף את כל צבאו, וה' נתנו ביד ישראל, ואז לקחנו את ארצו, שהיא ארץ האמורי ולא ארץ מואב, שהרי אז הארצות היו שייכות לאמורי.
וַיִּתֵּן יְהֹוָה אֱלֹהֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־סִיחוֹן וְאֶת־כָּל־עַמּוֹ בְּיַד יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּם וַיִּירַשׁ יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל־אֶרֶץ הָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַהִיא׃
וְעַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוֹרִישׁ אֶת־הָאֱמֹרִי מִפְּנֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּירָשֶׁנּוּ׃
הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ אוֹתוֹ תִירָשׁ וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ׃
זו הטענה השלישית: המלחמה הייתה מלחמה אלוקית. כל העמים בזמנו ידעו שהקדוש ברוך הוא הוא שהוריש לעם ישראל את הארץ, ולכן רחב מתארת כיצד נמס לבם של כל יושבי הארץ מפני מלחמות ישראל ומפני אלוקי ישראל. אומר לו יפתח: מה אתה בא להתלונן על פלאי האלוקים? בהשגחה אלוקית קיבלנו את החלק הזה, וכי אתה רוצה להתווכח עם ריבונו של עולם?
והרלב"ג מוסיף שיש כאן גם עקיצה ולעג: מה שכמוש אלוהיך נותן לך - לבריאות, ומה שאלוקינו נותן לנו - זה שלנו. וכוונתו: הרי כמוש לא הצליח להציל אתכם מיד סיחון, "אוי לך מואב אבדת עם כמוש" - הכמוש שלך קמש, נבל, ולא ניצל ממנו כלום. באלוה כזה חבל לך על הזמן, לא יוצאים עמו לקרב, כדאי שתניח את הנשק.
וְעַתָּה הֲטוֹב טוֹב אַתָּה מִבָּלָק בֶּן־צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב הֲרוֹב רָב עִם־יִשְׂרָאֵל אִם־נִלְחֹם נִלְחַם בָּם׃
וזו הטענה הרביעית: בלק היה מלך בעת ההיא ושתק. אחריו באו מלכים רבים, עברו שלוש מאות שנה וישראל עדיין מחזיקים בארץ - ואיך החרשתם? אומר המלבי"ם: זו חזקה שיש עמה טענה.
כל מי שלמד בבא בתרא יודע מהי חזקה: אדם שישב שלוש שנים בקרקע או בבית, או עיבד שדה, והבעלים ראה ולא מחה - עתה על הבעלים להוכיח שהמקום שלו, שכן משישב ולא מחית נעשה כאילו הוא שלו. אבל יש לכך תנאים, והתנאי המרכזי הוא שתהיה זו חזקה שיש עמה טענה. כלומר, אם שואלים אותך מה אתה עושה כאן, ואתה עונה "אני כבר שלוש שנים פה" - זה לא מספיק. מאין זה שלך? "לא יודע, ראיתי בית נטוש ונכנסתי, אבל אני שלוש שנים כאן". מה זאת אומרת, דייר מוגן? אין דברים כאלה. זו חזקה בלי טענה. כדי לומר "שלוש שנים לא מחית וזו הוכחה שאני צודק", אתה חייב טענה: קניתי ממך; ואם יבקשו שטר - שטר היה לי ואבד; או אבי הורישו לי. אז זו חזקה עם טענה. אבל אדם לא יכול להתנחל בבית חברו ולומר "לא היה כאן איש, אז אני מוחזק".
וזו טענת יפתח: החזקה שלנו בארץ היא חזקה שיש עמה טענה. ראשית, איני שלוש שנים ולא שלושים אלא שלוש מאות שנה. ולא סתם מוחזק, אלא כבשתי בצדק וביושר, וגם לא ממך אלא מסיחון, וגם לא אני פתחתי במלחמה נגדו אלא הוא נגדי. במילים פשוטות: אין לך שום טענה נגדי. כך מבאר המלבי"ם, וכן מסביר גם האברבנאל.
בְּשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּוֹן וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְעַרְעוֹר וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְכָל־הֶעָרִים אֲשֶׁר עַל־יְדֵי אַרְנוֹן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וּמַדּוּעַ לֹא־הִצַּלְתֶּם בָּעֵת הַהִיא׃
היה לך די והותר זמן לבוא ולטעון טענות, ולבקש את ארצך אם באמת מגיעה לך.
"ישפוט ה' השופט" - מסירת דין לשמיים
וְאָנֹכִי לֹא־חָטָאתִי לָךְ וְאַתָּה עֹשֶׂה אִתִּי רָעָה לְהִלָּחֶם בִּי יִשְׁפֹּט יְהֹוָה הַשֹּׁפֵט הַיּוֹם בֵּין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבֵין בְּנֵי עַמּוֹן׃
כיוון שאין לך שום טענה, נותרה רק אפשרות אחת: שיש לך משהו אישי נגדי - פעם פגעתי בך, הזקתי לך, פגעתי בכבודך, אולי הושבתי את השגריר שלך על כיסא נמוך. על כך הוא אומר: "ואנוכי לא חטאתי לך" - מעולם לא היה קשר ביני לבינך, וממילא אין גם סיבה אישית להקפיד עליי. ואם כן, מלחמתך אינה מוצדקת, זהו רוע, זה שלא כדין, זה מנוגד למשפט המלכויות ולנימוסי המדינות.
אך כיצד אומר "ישפוט ה' השופט"? הרי אסור לאדם למסור דינו לשמיים! אומרת הגמרא: אסור לאדם למסור דינו לשמיים כאשר יש שופטים בארץ - למה תמסור דינך לשמיים, גש לבית דין ויבררו את הדין. אבל כשאין שופטים בארץ, מותר. וכך אצל דוד, שאמר "ישפוט ה' ביני ובינך" - כי מי ישפוט את שאול, הרי הוא מלך? כך גם יפתח: מי ישפוט בינינו? בית הדין בהאג? שם ידוע שצדק הוא רק שמו של כוכב. אסד טבח כבר מאתיים אלף איש והם שקטים; אנחנו הרגנו כאלף ושמונה מאות, אולי לא די, ומיד נעשה רעש גדול בכל העולם. צדק אתה מחפש? אין בעולם מי שמסוגל לעשות צדק בינינו. לכן: "ישפוט ה' השופט היום".
רוח ה' והתחבולה במלחמה
וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל־דִּבְרֵי יִפְתָּח אֲשֶׁר שָׁלַח אֵלָיו׃
וַתְּהִי עַל־יִפְתָּח רוּחַ יְהֹוָה וַיַּעֲבֹר אֶת־הַגִּלְעָד וְאֶת־מְנַשֶּׁה וַיַּעֲבֹר אֶת־מִצְפֵּה גִלְעָד וּמִמִּצְפֵּה גִלְעָד עָבַר בְּנֵי עַמּוֹן׃
"רוח ה'" פירושה שנותנים בו רוח של עוז וגבורה כדי שיוכל ללכת ולהילחם. שהרי אדם העומד באופן טבעי מול צבא גדול נכנס לפחד ולאימה, וכאן אין מדובר במי שיש לו צבא מדינה מסודר אלא באדם שמתלקטים אליו אנשים ריקים. לכן הוא נזקק לרוח גבורה מאת ה' כדי להיות מסוגל לגשת לקרב.
ואומר המלבי"ם: יפתח נקט בחוכמה. בני עמון יושבים בגלעד, ויפתח מבין שלהילחם בהם פנים אל פנים לא יצליח, ועליו לאגף אותם ולסבב מסביב. לכן לא הלך בדרך הישירה בגלעד אלא דרך מצפה גלעד, והקיף אותם אל ארץ בני עמון: אכה בבני עמון בעריהם, וכשישובו להגן על עריהם אתקוף אותם בשובם. זו הייתה התוכנית. אלא שכאן אנו נחשפים לטעות טרגית שטעה יפתח באותו קרב, ועליה שילם מחיר יקר.
הנדר
וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַיהֹוָה וַיֹּאמַר אִם־נָתוֹן תִּתֵּן אֶת־בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי׃
וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַיהֹוָה וְהַעֲלִיתִיהוּ עֹלָה׃
יפתח נודר נדר בתום לב, מתוך רצון טוב ומגמה להודות לה' על הישועה - אך טעה בדבריו. ולכאורה קשה: "והיה לה' והעליתיהו עולה" - וכי למי יעלה עולה, לבעל? ברור שלה'! מסביר המלבי"ם שכוונתו הייתה: אם היוצא לא יהיה ראוי לקרבן - יהיה שוויו לה'; ואם יהיה ראוי לקרבן - אעלה אותו על גבי המזבח.
וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל־בְּנֵי עַמּוֹן לְהִלָּחֶם בָּם וַיִּתְּנֵם יְהֹוָה בְּיָדוֹ׃
וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר וְעַד־בֹּאֲךָ מִנִּית עֶשְׂרִים עִיר וְעַד אָבֵל כְּרָמִים מַכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי עַמּוֹן מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
בתו יוצאת לקראתו
וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל־בֵּיתוֹ וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת וְרַק הִיא יְחִידָה אֵין־לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ־בַת׃
יפתח חוזר כמנצח, והיוצאת לקראתו היא בתו - דבר שלא העלה כלל על דעתו ולא תכנן לגביו מאומה. ומהו "ורק היא יחידה"? אומר המלבי"ם: לשון "יחיד" נאמרת לפעמים אף כשהדבר אינו יחידי באמת, אלא מפני שאין מיוחד כמוהו. כך אצל אברהם: "קח נא את בנך את יחידך" - והרי יש לו ישמעאל ויש לו את בני הפילגשים! אלא "יחידך" מלשון מיוחדך: אין לך עוד מיוחד כמוהו, יחיד במעלותיו. אם כן היה מקום לפרש שגם כאן "יחידה" היינו מיוחדת, ויש עוד בנים ובנות שאינם בעלי מעלה כמוה. לכן הוסיף הכתוב "אין לו ממנו בן או בת" - ליפתח לא היו כלל בנים ובנות אחרים.
הרד"ק מסביר אחרת: "ממנו" כמו "ממנה" - אין לו ממנה בן או בת, כלומר שאם היא מתה אין ליפתח המשכיות, שהרי היא יחידה ולא הספיקה להינשא ולהוליד. והקושי הוא שכתוב "ממנו", ועל כך מסבירים שבן או בת ממנה נחשבים כממנו, כלומר ממני, שכן הם מיוחסים אליי ובהם המשכיותי. ואפשר להוסיף שכתב "ממנו" מפני שנקבה יולדת וזכר אינו יולד, ובא לומר שהיא הייתה כזכר - שלא ילדה, ולכן נקטה בלשון "ממנו".
"פציתי פי" - האם אפשר להתיר את הנדר
וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִּקְרַע אֶת־בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי וְאַתְּ הָיִית בְּעֹכְרָי וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל־יְהֹוָה וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב׃
הדבר פלאי: "לא אוכל לשוב"? הרי נדרת נדר, ולנדר יש פתח ויש חרטה - לך והתר את נדרך ופתור את הבעיה! ובכלל, אומר המלבי"ם, זה כלל אינו נדר: וכי יש נדר להעלות את בנו לעולה? דבר כזה אינו שייך לידור מלכתחילה. אלא מאי - נשתכח מהם דין התרת נדרים? והרי אלו פסוקים מפורשים בתורה!
מסביר המלבי"ם שיפתח אכן רצה להתחרט ולהישאל על נדרו, שהרי יש לו פתח וחרטה, וכל דבריו נאמרו בדרך שאלה: "אהה בתי, הכרע הכרעתני?" - וכי את הכרעת אותי? "ואת היית בעוכרי?" - וכי היית מן האנשים שעכרו אותי והזיקו לי? ואם לא, איך אעשה לך כדבר הזה? "ואנוכי פציתי פי אל ה' ולא אוכל לשוב?" - וכי מפני שפציתי פי אל ה' נגמר העניין ואי אפשר לשוב, לתקן ולהתחרט? הרי אפשר להתיר נדרים על ידי פתח ועל ידי חרטה, ובוודאי הדבר אפשרי. יש בזה עוד ביאורים, אך לפי המלבי"ם הכול נאמר בדרך שאלה. ומי הטעה אותו? בתו.
וַתֹּאמֶר אֵלָיו אָבִי פָּצִיתָה אֶת־פִּיךָ אֶל־יְהֹוָה עֲשֵׂה לִי כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ יְהֹוָה נְקָמוֹת מֵאֹיְבֶיךָ מִבְּנֵי עַמּוֹן׃
היא אומרת לו: אבי, נדר זה אינו דומה לשאר נדרים. בשאר נדרים החכם עוקר את הנדר מעיקרו על ידי חרטה דמעיקרא - כלומר "אילו הייתי יודע כך מראש לא הייתי נודר", אני מתחרט על עצם הנדירה מלכתחילה. ולעומת זאת חרטה דהשתא היא: שמח אני שנדרתי וטוב היה שנדרתי, אלא שעכשיו התעורר דבר הגורם לי להתחרט. והיא טוענת: אתה מתחרט מראש על הנדר? בלתי אפשרי - שהרי "אחרי אשר עשה לך ה' נקמות מאויביך", על ידי הנדר ניצחת! הנדר הוכיח את עצמו ונתן תוצאות, ואיך תתחרט לשעבר? ואם כן אין לך אלא חרטה דהשתא, ואיך יתיר לך חכם את הנדר, והרי חכם עוקר את הנדר מעיקרו?
אומר המלבי"ם: זה מה שהטעה את יפתח שלא הלך אצל החכמים לישאל על נדרו. אבל באמת הייתה זו טענת הבל, שכן גם חרטה דהשתא מועילה לעקור - אם לא מעיקרא, על כל פנים מכאן ולהבא. דבריה כלל אינם הלכתיים, אך הם הטעו את יפתח להבין שכך הדין, ולכן ויתר מלכתחילה על האפשרות ללכת ולשאול את החכמים.
שני חודשים בהרים
וַתֹּאמֶר אֶל־אָבִיהָ יֵעָשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל־הֶהָרִים וְאֶבְכֶּה עַל־בְּתוּלַי אָנֹכִי וְרֵעוֹתָי׃
כיוון שנדרת - אין ברירה אלא לקיים, ולכן עשה לי את הדבר הזה, אך תחילה הרפה ממני חודשיים. ומהו "וירדתי על ההרים"? הרד"ק מביא שיש מפרשים מלשון "אריד בשיחי ואהימה", לשון בכי וצער. אך נכון יותר לפרש שביתו של יפתח היה במצפה, במקום גבוה יותר מן ההרים, וכשיורדים מביתו יורדים אל ההרים. אפשרות נוספת: בין המצפה ובין ההרים היה עמק, והיא אומרת שתרד אל אותו עמק. והמדרש מביא הרד"ק: "וירדתי על ההרים" - אל הסנהדרין, אולי נלך אל הסנהדרין וימצאו פתח לנדרך. ו"אבכה על בתולי" - אבכה על שאשאר בתולה, שלא אינשא.
וַיֹּאמֶר לֵכִי וַיִּשְׁלַח אוֹתָהּ שְׁנֵי חֳדָשִׁים וַתֵּלֶךְ הִיא וְרֵעוֹתֶיהָ וַתֵּבְךְּ עַל־בְּתוּלֶיהָ עַל־הֶהָרִים׃
וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וַתָּשָׁב אֶל־אָבִיהָ וַיַּעַשׂ לָהּ אֶת־נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר וְהִיא לֹא־יָדְעָה אִישׁ וַתְּהִי־חֹק בְּיִשְׂרָאֵל׃
מהו "ויעש לה את נדרו"? שני ביאורים. ביאור אחד: עשה לה בית והכניסה לשם, והייתה שם פרושה מבני אדם ומדרכי העולם - בבחינת "והיה לה'", מיוחדת לה': אינה מתחתנת, אינה מקימה בית, אינה חיה בין בני אדם אלא מופרשת. וביאור שני, והוא ביאור חז"ל: העלה אותה לעולה ממש, כך דרשו חז"ל.
ומהו "ותהי חוק בישראל"? לפי רש"י: עשו את הדבר לחוק שלא יעשה עוד אדם כדבר הזה לעולם, וקבעו שלעולם לא יוציא אדם מפיו כדבר הזה. ביאור נוסף ברש"י: "ותהי חוק בישראל" מקושר לפסוק הבא.
מִיָּמִים יָמִימָה תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְתַנּוֹת לְבַת־יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי אַרְבַּעַת יָמִים בַּשָּׁנָה׃
"מימים ימימה" - משנה לשנה. ומהו "לתנות"? הדבר תלוי בשני הפירושים: אם נסביר שסגר אותה בבית כמתבודדת, היו הולכות משנה לשנה לבקרה, לקונן עמה, להצטער עמה ולהיות בחברתה, ארבעה ימים בשנה. ואם נסביר שהעלה אותה עולה, היה חוק בישראל שבנות ישראל הולכות לקונן ולבכות על מיטתה של בת יפתח, שנה בשנה.
דברי חז"ל: נדר שלא היה נדר
חז"ל שואלים: וכי נדר היה? נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש. רבי יוחנן אמר: דמים היה חייב - אין מעלים אדם לקרבן, ולכן היה צריך לתת את שוויה, קם והוא שוויה, וייתן זאת לקרבן. וריש לקיש אמר: אפילו דמים לא היה חייב, שהרי שנינו: האומר על בהמה טמאה ועל בעלת מום "הרי אלו עולה" - לא אמר ולא כלום; "הרי אלו לעולה" - ימכרו ויביאו בדמיהן עולה. כלומר, אם אתה אומר שאעלה את השור הזה או החמור הזה עולה - דיברת דברים בטלים ואינך חייב אפילו כסף; אבל אם אמרת "לעולה", שיהיה ממנו דבר המביא לידי עולה, אתה חייב כסף. וכאן אמר שהיא תהיה עולה, ואם כן אין בכך כלום. נמצא שלרבי יוחנן חייב כסף, ולריש לקיש אינו חייב מאומה.
שואלת הגמרא: ולא היה שם פנחס שיתיר לו את נדרו, שיאמר לו שדי בתשלום כסף ובזה נגמר העניין? אמר פנחס: הוא צריך לי - יבוא אליי; הרוצה את הרב, יבוא אליו. ויפתח אמר: ראש קציני ישראל אני, ואלך אצלו? הוא צריך לבוא אליי. ובין דין לדין - אבדה הנערה. בין כבודו של זה לכבודו של זה אבדה אותה מסכנה.
ושניהם נענשו, אומרים חז"ל. יפתח מת בנישור איברים - בכל מקום שהלך נפל ממנו איבר, וכפי שנראה בהמשך נקבר "בערי הגלעד". ומפנחס נסתלקה רוח הקודש, כמו שכתוב "ופנחס בן אלעזר הכהן נגיד היה עליהם" - "נגיד הוא עליהם" לא נאמר, אלא "היה עליהם", לומר לך שלפנים היה ה' עמו וכעת כבר אין ה' עמו.
נמצא שכל מה שעשה יפתח, בטעות עשה. הוא סבר שיש כאן נדר, ובתו הטעתה אותו; והיא עצמה סברה שיש נדר, ולכן הייתה מוכנה לקיימו ואמרה "עשה לי כאשר יצא מפיך". אבל באמת כל הדבר היה בטעות, וראו עד כמה טעות כזו ומשחקי כבוד כאלה הביאו צרה נוראה על אותה עלובה מסכנה.
הרמ"ע מפאנו: שרשרת הגלגולים
סיימנו את הפרק, אך ראוי לראות את דברי הרמ"ע מפאנו בספר "גלגולי נשמות". הוא כותב שבת יפתח היא אשת חם. אשת חם הייתה מעוברת בתיבה - מעוברת מן הזנות של סיחון, אחיו של עוג. וחם הוא היחיד ששימש מיטתו בתיבה, הוא והעורב. ומדוע שימש? מפני שידע שאשתו עתידה להיראות הרה, ואם תהרה יאמרו שהרתה מאחר, ולכן שימש עמה כדי שיתלו את הריונה בו. ובעקבות הקלקול הזה חוזרים הם בגלגול: אשת חם היא בתו של יפתח, ועוברות עליה צרות רבות, וכדי לתקנה - יש אומרים שנשחטה, ויש אומרים כפי שהזכרנו שרק הורחקה מחברת בני אדם, כנגד מה שהיה עמה אז.
אך המציאות לא הסתיימה בזה. אומר הרמ"ע מפאנו: יש לה המשך, והיא מתגלגלת וחוזרת להיות בתו של רבי חנינא בן תרדיון.
ומה היה עם רבי חנינא בן תרדיון? מביאה הגמרא שהיה מהרוגי מלכות, וגזרו עליו שריפה, על אשתו הריגה, ועל בתו שתשב בקובה של זונות. ועל מה? שהיה הוגה את השם באותיותיו. ושואלת הגמרא: והרי מי שהוגה את השם באותיותיו אין לו חלק לעולם הבא? ומשיבה: על זה נאמר "לא תלמד לעשות" - אבל אתה למד להבין ולהורות. כלומר לא עשה זאת כדי להרוויח מכך, אלא כדי להבין ולהורות ולדעת את ההלכות הקשורות בזה. ואם כן מדוע נענש? מפני שעשה זאת בפרהסיה. ואשתו למה נענשה? מפני שלא מיחתה בו - ראתה אותו עושה כן והיה לה למחות ולא מיחתה, וכל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה, נענש. ובתו לקובה של זונות על מה? מפני שפעם אחת הייתה מהלכת לפני גדולי רומי ואמרו: כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו, ומיד דקדקה בפסיעותיה, כלומר הקפידה יותר לפסוע פסיעות נאות. (יש אומרים ש"דקדקה בפסיעותיה" היינו שחדלה מלפסוע כך, אבל הפשטות אינה כן.)
ברוריה אשת רבי מאיר הייתה בתו של רבי חנינא בן תרדיון, ונמצא שהיא אחותה של זו שישבה בקובה של זונות. אמרה לרבי מאיר: עד מתי אתבזה שאחותי בקובה של זונות? הלך רבי מאיר לפדותה. נטל תרקבא דדינרי - סל דינרים - ואמר: אם לא עברה שם עבירה, אצליח לפדותה. הגיע לשם, התחפש לאדם אחר וניסה לתובעה לדבר עבירה. אמרה לו "דרך נשים לי" וניסתה להתחמק, וכשלחץ עליה אמרה לו: יש כאן נשים טובות ממני ויפות ממני. הבין שאינה מתפתה לעבירה, ואמר: אם כן לא עשתה איסור, והחליט לפדותה. בא אל השומר ואמר לו: תן לי אותה. אמר לו: מתיירא אני מן המלכות. אמר לו: קח תרקבא דדינרי, חצי לך, ואם יבואו לשאול אותך שחד אותם בחצי השני. אמר לו: וכשייגמר הכסף מה יהיה? אמר לו: אמור "אלהא דמאיר ענני". ומי אמר שזה יעזור? באו עדת כלבים, אמר "אלהא דמאיר ענני" וראה שהאמירה הועילה וכולם ברחו. ובסופו של דבר הוציאה ופדאה. (הגמרא ממשיכה שאחר כך חיפשו את רבי מאיר, וזה כבר פחות מענייננו.)
אומר הרמ"ע מפאנו: יפתח הוא רבי חנינא בן תרדיון. יפתח פצה את פיו - "ואנוכי פציתי פי" - וחוזר בגלגול, וגם כאן פוצה את פיו והוגה את השם באותיותיו. אשתו של יפתח לא מיחתה בו, שהיה לה לומר לו: איך אתה עושה כדבר הזה? עזוב כבודך, לך אל פנחס והתר את הנדר. וכיוון שלא מיחתה אז, חוזרת אף היא בגלגול ונענשת ונהרגת, כי גם עתה לא מיחתה בו בשעה שהגה את השם באותיותיו. והבת - היא בת יפתח. כל המשפחה חזרה, במילים פשוטות. ועתה, אומר הרמ"ע מפאנו, בוא וראה: כיוון שהיא לא הייתה אשמה באותו סיפור, לכן ניצולה על ידי רבי מאיר ובסופו של דבר ניצלה לחיים טובים; ואילו אביה ואמה, שבשניהם היה חטא ממש, נענשו. ומוסיף הרמ"ע שגם לשומר שעשה כדברי רבי מאיר הייתה שייכות לאותו תיקון, עם בעלה הראשון, אלא שאינו מסביר כיצד ומה.
לסיכום:
פרק י"א פותח בעוול: אחים המגרשים את אחיהם מנחלה ומעיר, ואנשי עיר שאינם עושים דין. יפתח בורח, מקבץ אנשים ריקים, ומשעה שצר לגלעד באים אליו זקניה מתוך אינטרס בלבד. המשא ומתן שלהם, בביאור המלבי"ם, הוא ויכוח מדויק בין "קצין" - מינוי של כבוד וחשיבות, ובין "ראש" - מינוי של שכר וסמכות; ויפתח, שאינו מוכן להיות כלי תועלת, מוציא מהם מינוי מיידי לראשות ומסכם עמם את משפטי הרשות. מול מלך בני עמון הוא מנהל ויכוח משפטי מופתי בארבע טענות: לא לקחנו ממך דבר, לקחנו מסיחון שהוא פתח במלחמה, ה' הורישנו את הארץ, ויש בידינו חזקת שלוש מאות שנה שיש עמה טענה - וכשאין שופט בארץ, ישפוט ה' השופט. אך בשיא הניצחון באה הטעות: נדר שאינו נדר, בת שהטעתה בסברת חרטה דמעיקרא, ושני גדולים שנעמדו זה מול זה בכבודם - ובין דין לדין אבדה הנערה. מכאן ללמוד עד כמה טעות בהלכה ומשחקי כבוד עלולים להביא צרה נוראה, ועד כמה ראוי לשאול חכם ולא לסמוך על סברת הלב.