פרק י' בספר שופטים הוא פרק מעבר: הוא פותח בשני שופטים שעליהם נאמר מעט מאוד - תולע בן פואה ויאיר הגלעדי - וממשיך אל שקיעה רוחנית חריפה במיוחד, שבעקבותיה נמסרים ישראל ביד פלשתים ובני עמון שמונה עשרה שנה. בסופו של הפרק מתחיל לנשום העם מחדש, מסיר את אלוהי הנכר ומתארגן למלחמה, ומכאן ייפתח בפרק הבא סיפורו של יפתח. נעבור על הפסוקים כסדרם.
תולע בן פואה - שופט שבאמת הושיע
וַיָּקָם אַחֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ לְהוֹשִׁיעַ אֶת־יִשְׂרָאֵל תּוֹלָע בֶּן־פּוּאָה בֶּן־דּוֹדוֹ אִישׁ יִשָּׂשכָר וְהוּא־יֹשֵׁב בְּשָׁמִיר בְּהַר אֶפְרָיִם׃
שימו לב לניסוח: "להושיע את ישראל". אבימלך לא הושיע את ישראל כלל, הוא רק השתרר עליהם. לכן דווקא על מי שקם אחריו נאמר שקם "להושיע את ישראל" - הוא זה שבאמת בא לישועתם.
"בן דודו" - בן דודו של מי? הכתוב אינו מפרש. הרד"ק מביא שיש מפרשים שהכוונה בן דודו של אבימלך, כלומר בן אחי אביו. אלא שהרד"ק מתקשה בזה מאוד: הכתוב עצמו אומר "איש יששכר", ואבימלך היה ממנשה, ואם כן איך יהיה איש יששכר בן דודו? לכן צריך להסביר שדודו הוא שם פרטי: תולע בן פואה בן דודו - לסבא קראו דודו.
גלגולו של יעבץ - תיקון הפה
האר"י הקדוש מלמד שתולע בן פואה הוא גלגולו של יעבץ. יעבץ היה בעל נדרים, כמו שאמר "אם יגדיל השם גבולי בתלמידים" וכיוצא בזה. ואף שהיה מקיים את נדריו, בכל זאת אנו יודעים שטוב יותר שלא לנדור מלנדור ולקיים, כמו שנאמר "טוב אשר לא תידור". לכן חזר בגלגול כדי לתקן, ודווקא בשם "תולע": התולעת אין כוחה אלא בפיה, וכך הוא חטא בכוח פיו בנדריו. וגם "בן פואה" יכול לרמז על פה, שהגלגול בא בעקבות מה שקלקל בפיו.
"והוא יושב בשמיר" - שופט שאינו סובב
אומר האר"י הקדוש שגם כאן היה קלקול. לשופט ראוי ללכת מעיר לעיר וממקום למקום, לעורר את העם בתשובה, לחזק אותם, לשפוט אותם ולראות את המחלוקות שביניהם - כדרך שעשה שמואל. וכאן נאמר "והוא יושב בשמיר בהר אפרים": קנה לו שם שביתה, הקים את ממלכתו במקום אחד ולא הלך לשפוט את העם. והרי על שלושה דברים העולם עומד, ואחד מהם הדין, והוא לא הלך להעמיד את העולם על הדין ולא סבב מעיר לעיר.
לפיכך התגלגל במי שהוא הסמל לשפיטת עם ישראל בסבב: שמואל הנביא. על שמואל נאמר שהיה סובב מדי שנה בשנה "ותשובתו הרמתה" - שיבתו לביתו ברמה הייתה פעם בשנה, וכל השנה כולה היה מסובב מעיר לעיר לשפוט את ישראל. ולא עוד, אלא שכל עבודתו הייתה לצורך העם בלבד: "לא חמור אחד מהם לקחתי". כל זה כדי לתקן את עוונו של תולע בן פואה שהיה יושב בשמיר בהר אפרים.
ועוד כתב הרמ"ע מפאנו בספרו גלגולי נשמות באות ת', שהיה לתולע בן פואה גלגול נוסף מלבד שמואל, והוא בניהו בן יהוידע. ומה הקשר? בניהו בן יהוידע הוא זה שהביא את השמיר, אותו שמיר שבו בנה שלמה המלך את בית המקדש. ושימו לב: לא שלמה הלך והביא את השמיר אלא דווקא בניהו, לפי שבניהו קשור לסוד השמיר, בהיותו מגלגולו של תולע בן פואה "והוא יושב בשמיר". משום כך דווקא לו נגלה סוד השמיר, והוא זה שהיה מסוגל ללכת ולהביאו.
וַיִּשְׁפֹּט אֶת־יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה וַיָּמָת וַיִּקָּבֵר בְּשָׁמִיר׃
שפט את ישראל עשרים ושלוש שנה, ונקבר בעיר מושבו, בשמיר.
יאיר הגלעדי ושלושים בניו
וַיָּקָם אַחֲרָיו יָאִיר הַגִּלְעָדִי וַיִּשְׁפֹּט אֶת־יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה׃
וַיְהִי־לוֹ שְׁלֹשִׁים בָּנִים רֹכְבִים עַל־שְׁלֹשִׁים עֲיָרִים וּשְׁלֹשִׁים עֲיָרִים לָהֶם לָהֶם יִקְרְאוּ חַוֹּת יָאִיר עַד הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ הַגִּלְעָד׃
"עיירים" - מלשון "עַיִר", בן החמור, כמו "ועיר פרא אדם יולד". העיירים היו החמורים הצעירים הנבחרים לרכיבה, והכתוב בא להראות את גדולתם וחשיבותם: כאילו אמר בלשוננו שהיו נוסעים בשלושים מרצדסים.
אבל מהו "ושלושים עיירים להם"? הרי כבר אמרת שהם רוכבים על שלושים עיירים - מה הוא מוסיף, שהרכב היה רשום על שמם ולא בליסינג? אלא הכוונה "עָרִים": לכל אחד מהם הייתה עיר משלו, וזו עשירותם. ולמה נקט לשון "עיירים"? אומר הרד"ק שזה לשון נופל על לשון, דרך צחות, כמו "בלחי החמור חמור חמורתיים", ולכן כתב כאן את הביטוי הזה.
"להם יקראו חוות יאיר" - קרא את מול קרא לו
אנו יודעים שיאיר בן מנשה לכד את חוות הגלעד, וכמובא בספר דברים "ויקרא אתהן חוות יאיר". האם הכתוב כאן מדבר על אותן ערים? לא. הוא מדבר על מציאות חדשה שמזכירה את המציאות הקדומה, ולכן הוא מכנה את החדשה על שם הישנה. יאיר בן מנשה כבש וקרא לחוותיו חוות יאיר, ועל דוגמת גבורתו קרא גם יאיר הגלעדי למקומות שכבש "חוות יאיר", על שם הכינוי הקדום.
המלבי"ם מדייק בלשון הקודש שיש הבדל בין "קרא" שבא אחריו "את" ובין "קרא" שבא אחריו האות ל'. "קרא את" פירושו לקרוא לו שם עצם, וכמו "ויקרא אתהן חוות יאיר" - זה שמן. אבל כאן לא נאמר "ויקרא אותם" אלא "להם יקראו", והאות ל' מלמדת שזה כינוי טפל על השם הקודם. כלומר אין זה שם העצם של הערים החדשות, אלא קורא אני לערים החדשות על שם הערים הקדומות שהיו כאן. וכל זה מפני הדמיון: שם בארץ הגלעד וכאן בארץ הגלעד, שם אדם ששמו יאיר בן מנשה וכאן יאיר הגלעדי, ולכן קרא לחוותיו באותו כינוי.
וַיָּמָת יָאִיר וַיִּקָּבֵר בְּקָמוֹן׃
שבע עבודות זרות - ואת ה' לא עבדו אפילו בשיתוף
וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה וַיַּעַבְדוּ אֶת־הַבְּעָלִים וְאֶת־הָעַשְׁתָּרוֹת וְאֶת־אֱלֹהֵי אֲרָם וְאֶת־אֱלֹהֵי צִידוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי מוֹאָב וְאֵת אֱלֹהֵי בְנֵי־עַמּוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּעַזְבוּ אֶת־יְהֹוָה וְלֹא עֲבָדוּהוּ׃
אומר המלבי"ם: "ויוסיפו" - עוד בחיי השופט. לא כמו שראינו עד עתה, שכאשר השופט מת חוזרים לסורם, אלא כאן עוד בחייו הוסיפו לעשות הרע בעיני ה'.
רש"י מונה שבע עבודות זרות הכתובות כאן: בעלים, עשתרות, אלוהי ארם, אלוהי צידון, אלוהי מואב, אלוהי בני עמון, אלוהי פלשתים. ואם כן מהו "ויעזבו את ה' ולא עבדוהו"? אומר רש"י: אפילו בשותפות עם אלו לא עבדוהו.
יש עבודה זרה שעובדים בה את העבודה הזרה בלבד, כאותם המאמינים בבודהה ובעבודות זרות שבמזרח, ויש עבודה זרה בשיתוף. הנוצרים למשל נחשבים עבודה זרה בשיתוף, שהם מאמינים גם בה' וגם בבן שלו במרכאות, באותו טמא ומשוקץ, השילוש הטמא, ונמצא שיש בעבודתם משהו משותף בין עבודה זרה לעבודת האלוקים. להבדיל מהאסלאם, שאין בו עבודה זרה כלל אלא עבודת האלוקים בלבד. יש שרצו לראות בכעבה שבסעודיה גדר של עבודה זרה כמרקוליס, כאבן שעובדים לה, אבל בפשטות רוב הפוסקים נוקטים שהמוסלמים אינם נחשבים עובדי עבודה זרה. וכאן הכתוב מלמד: שבע עבודות זרות עבדו, ואת ה' לא עבדו אפילו בשיתוף.
"אפילו כטורמוס הזה לא עשאוני בניי"
אומרים חז"ל: אמר הקדוש ברוך הוא, אפילו כטורמוס הזה הנאכל בקינוח סעודה לא עשאוני בניי. ביטוי קשה מאוד. וחז"ל מביאים משל למלך שעשה לאחד מעבדיו סעודה, והזמין את כל חיילות המלך - מן הטוראי ועד הרמטכ"ל, את כולם הזמין, ואת המלך עצמו לא הזמין. אמר המלך: הלוואי היית עושה אותי כאחד החיילים, הלוואי היית עושה אותי טוראי ומזמין אותי, לפחות את זה. כך אומר הקדוש ברוך הוא: את כולם עבדת, הלוואי תיקח אותי כאחת מן העבודות הזרות שלך ותעבוד גם אותי. אבל מה, את הקדוש ברוך הוא מחקת והלכת לעבוד את כל ההבלים?
חז"ל אומרים שהיו להם שלוש מאות שישים וחמישה בתי עבודה זרה בדמשק, והיו עובדים כל אחד ביומו, והיה יום אחד בשנה שבו היו עובדים את כל העבודות הזרות שבעולם. ואפילו באותו יום, שהוא היום שבו מרצים את כולם ומנסים להיות בסדר עם כולם - את הקדוש ברוך הוא לא עבדו. מבהיל הרעיון: הקדוש ברוך הוא בורא העולם, כבר הלכת על כל האופציות, שלוש מאות שישים וחמש, ועל האופציה המרכזית אינך הולך?
מה ההיגיון בכך? כדי להתיר להם עריות
ההיגיון פשוט מאוד. הגאון מווילנה מביא שמקובלנו שעל יד כל בית עבודה זרה היה בית זנות. ומשום כך אתה מוצא שהביטוי הזה חוזר בקביעות: "ויזנו אחרי הבעלים", "את תזנותיהם", "את נאפופיה" וכיוצא בזה - ביטויי זנות קבועים הבאים על עבודה זרה. והסיבה: דרכם של עובדי העבודה הזרה והכומרים לפתות את העם לבוא אליהם, בכך שהתירו להם עריות בפרהסיה, התירו זנות ובעצם התירו התפרקות מכל כבלי המוסר. אם כן, למה לא לעבוד את העבודה הזרה? העבודה הזרה מאוד ליברלית. אבל אם צריך לעבוד את האלוקים - זה אסור וזה אסור, את זה לא לעשות ואת זה לא לעשות, וזה מגביל מאוד.
ובעקבות זאת היו הולכים ועובדים את כל העבודות הזרות שבעולם. אין לי בעיה לעבוד את כולן, רק לא את זה שמגביל אותי. כי ברגע שאני עובד גם את הקדוש ברוך הוא, בתוך תוכי אני יודע שזהו אלוהי אמת, ואם זהו אלוהי אמת - כיצד אמשיך להחזיק בשאר העבודות הזרות? אם כן עדיף לעזוב לגמרי: לא ראיתי, לא שמעתי, איני יודע, איני מכיר, ואז אני יכול להמשיך ללכת בשרירות ליבי. אבל אם אכיר שה' הוא אלוהי אמת ואעבוד אותו אפילו כאופציה אחת, ממילא מחקתי את כל שאר העבודות הזרות. ולמה קשה לי למחוק אותן? כי רק על ידן אני יכול ללכת אחר תאוות ליבי.
היה אדם שקראו לו אלדוס האקסלי, מבני משפחתו של זה שהריץ את התיאוריה של דרווין על מוצא המינים. הוא חיבר מאמר שקרא לו "וידויו של כופר מקצועי", וכתב בו כך: אנחנו רצינו בכל מאודנו להאמין שלעולם אין משמעות, ולכן פעלנו כל פעולה כדי להפיץ את התיאוריה שלעולם אין משמעות. ולמה? מה הרווחת מזה? אלא שאם אין בורא לעולם, אין משמעות לכבלי המוסר, וממילא הוא כותב שרצינו לפרוק מעלינו את כבלי המוסר, ובפרט בתחום הצניעות (שם הוא בוטה יותר, ואני מתבטא בעדינות). במילים פשוטות: לא רצינו מגבלות, רצינו לעשות ככל העולה על רוחנו, וכיוון שכך הלכנו והאמנו בכל אותן אידיאות, אף שאין בתיאוריות הללו ממש.
וזה בדיוק מה שאמרו חז"ל: לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיה. וזו הסיבה ל"ויעזבו את ה' ולא עבדוהו": שאם אני מודה בה' יתברך, ממילא אני חייב לכפור בכל שאר העבודות הזרות, ואז אני הופך להיות מוגבל. לכן אעבוד את כולם, ובלבד שאוכל לעשות ככל העולה על רוחי.
שמונה עשרה שנה של ריצוץ
וַיִּחַר־אַף יְהֹוָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד־פְּלִשְׁתִּים וּבְיַד בְּנֵי עַמּוֹן׃
בעקבות שבע העבודות הזרות והסטייה מן הדרך, חרה אפו של הקדוש ברוך הוא ומכרם ביד פלשתים וביד בני עמון. ובואו נראה עד כמה הייתה המציאות קשה.
וַיִּרְעֲצוּ וַיְרֹצְצוּ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁנָה הַהִיא שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה אֶת־כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בַּגִּלְעָד׃
"וירעצו וירוצצו" - לשונות של שבירה ולשונות של קושי. ומהו "בשנה ההיא שמונה עשרה שנה"? אומר המלבי"ם שני דברים: האחד, אורך הזמן - שמונה עשרה שנה היו תחת המגף הפלשתי ובני עמון. והשני, שזה התחיל מיד, כבר "בשנה ההיא", ומשם המשיך שמונה עשרה שנה.
ומוסיפים המפרשים שהקושי נמשך בעצמתו כל שמונה עשרה השנים. לא כאדם הקונה עבד, שבשנה הראשונה והשנייה מכניע אותו תחתיו ומייסרו כדי שיהיה כנוע לו, ואחר כך מסיר מעליו את העול לאט לאט. כאן "וירעצו וירוצצו" שמונה עשרה שנה - כל שמונה עשרה השנים הקשו את עולם ולא הפחיתו מאומה.
וביאור נוסף מביא הרד"ק: "בשנה ההיא" כאילו אמר "מהשנה ההיא" שמונה עשרה שנה. וזה מתאים למה שביאר המלבי"ם, שנענשו באופן מיידי: בשנה ההיא ומשם ואילך שמונה עשרה שנה.
"וכי עזבנו את אלוהינו?" - וידוי עם תירוץ
וַיַּעַבְרוּ בְנֵי־עַמּוֹן אֶת־הַיַּרְדֵּן לְהִלָּחֵם גַּם־בִּיהוּדָה וּבְבִנְיָמִין וּבְבֵית אֶפְרָיִם וַתֵּצֶר לְיִשְׂרָאֵל מְאֹד׃
וַיִּזְעֲקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־יְהֹוָה לֵאמֹר חָטָאנוּ לָךְ וְכִי עָזַבְנוּ אֶת־אֱלֹהֵינוּ וַנַּעֲבֹד אֶת־הַבְּעָלִים׃
בני עמון עוברים את הירדן להילחם גם ביהודה ובבנימין ובבית אפרים, ובעקבות זאת נהיית לישראל מצוקה גדולה והם צועקים אל ה'. אלא ששואל המלבי"ם: מהו "וכי עזבנו את אלוהינו"? היה צריך לומר "כי עזבנו את אלוהינו ונעבוד את הבעלים", ומהו "וכי"?
ומבאר המלבי"ם ביאור מקורי: הם אומרים זאת בלשון תמיהה. "חטאנו לך" - ריבונו של עולם, אמת שחטאנו, אבל "וכי עזבנו את אלוהינו ונעבוד את הבעלים?" כלומר, לא עבדנו את הבעלים כאלוה בלעדי, אלא עבדנו את הבעלים יחד עם עבודת האלוקים. ולכן לא נראה להם חטא גדול כל כך: גם את אלוקים עבדנו וגם את הבעלים, ואם כן לא עזבנו אותך ריבונו של עולם. הרי הבעל היה אצלנו כממוצע בינינו לבין אלוקינו, ולא עזבנו את ה' לגמרי. כביכול הם מוצאים לעצמם צידוק: חטאנו, אמת, לא ראוי לעבוד עבודה זרה, אבל וכי עזבנו אותך?
תשובת ה': "ואתם עזבתם אותי"
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲלֹא מִמִּצְרַיִם וּמִן־הָאֱמֹרִי וּמִן־בְּנֵי עַמּוֹן וּמִן־פְּלִשְׁתִּים׃
וְצִידוֹנִים וַעֲמָלֵק וּמָעוֹן לָחֲצוּ אֶתְכֶם וַתִּצְעֲקוּ אֵלַי וָאוֹשִׁיעָה אֶתְכֶם מִיָּדָם׃
וְאַתֶּם עֲזַבְתֶּם אוֹתִי וַתַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים לָכֵן לֹא־אוֹסִיף לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם׃
הרעיון שמאחורי הדברים: אומר הקדוש ברוך הוא, הצלתי אתכם בעבר, ועכשיו אל תספרו סיפורים שלא עזבתם אותי. שאלתם "וכי עזבנו את ה'?" - כן, עזבתם, "ותעבדו אלוהים אחרים" לבד, ולא כדבריכם שעבדתם עבודה זרה כממוצע ביניכם לבין ה'. וכן ראינו במפורש בפסוקים לעיל: "ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות... ויעזבו את ה' ולא עבדוהו". אם כן מה שאמרתם שקר. כלום תנסו לומר לה' דברים שאינם אמת, וכי אין הוא בוחן לב וכליות?
ובואו נתבונן בתיאור ההיסטוריה. המלבי"ם עומד על הוי"וים: "ממצרים וּמן האמורי" - יש ו', "מן בני עמון" - בלי ו', "וּמן פלשתים" - יש ו'. נמצא שהכתוב יצר חלוקה של שניים מול שניים: ממצרים ומן האמורי מול מן בני עמון ומן פלשתים. ומה כוונתו? אומר הקדוש ברוך הוא: כשם שממצרים ומן האמורי הצלתי אתכם, כך גם מבני עמון ומפלשתים אני יכול להציל אתכם עתה. אין זה סיפור היסטורי אלא השוואה: זה לעומת זה.
וממשיך: "וצידונים ועמלק ומעון לחצו אתכם ותצעקו אליי ואושיעה אתכם מידם". שמא תאמרו: מצרים והאמורי - זו היסטוריה, זה לפני שנים רבות, אז אמנם עשית ניסים, אבל מה שאתה אומר על בני עמון ופלשתים כעת, איננו כל כך מאמינים שתושיע אותנו. לכן אומר להם הקדוש ברוך הוא: אתן לכם דוגמאות עכשוויות. צידונים ועמלק ומעון - לא בהיסטוריה הרחוקה, אלא בדורות האחרונים, וצעקתם אליי והושעתי אתכם. הנה שגם בדורות האחרונים עשיתי לכם ניסים והצלתי אתכם. אבל עכשיו מה לעשות - "ואתם עזבתם אותי ותעבדו אלוהים אחרים" לבד, "לכן לא אוסיף להושיע אתכם": לא כבעבר הרחוק ולא כבאחרונה, לא אושיע אתכם כלל.
"לכו וזעקו אל האלוהים אשר בחרתם בם"
לְכוּ וְזַעֲקוּ אֶל־הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם בָּם הֵמָּה יוֹשִׁיעוּ לָכֶם בְּעֵת צָרַתְכֶם׃
יש לכם אלוהים שבחרתם בהם, הבעל - לכו וזעקו אליו, הוא יושיע אתכם, בו אתם משקיעים ואליו אתם פונים כל הזמן. וזה כמו שכתוב בתורה: "אי אלוהימו צור חסיו בו, אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם, יקומו ויעזרוכם יהי עליכם סתרה". אומר הקדוש ברוך הוא: אתה פונה לאלוה, אתה עובד אותו, אתה מאמין בו, אתה מנסך לו נסכים ומקריב לו קורבנות - אז "יקומו ויעזרוכם", ואיך אתה בא פתאום לבקש את עזרתי? כך כותב חובת הלבבות: כשאדם בוטח בדבר מה, הקדוש ברוך הוא משאיר אותו ביד מי שבטח בו.
"אך הצילנו נא" - נפילה ביד ה' ולא ביד אדם
וַיֹּאמְרוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־יְהֹוָה חָטָאנוּ עֲשֵׂה־אַתָּה לָנוּ כְּכָל־הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ אַךְ הַצִּילֵנוּ נָא הַיּוֹם הַזֶּה׃
הפעם בני ישראל מודים בפה מלא: "חטאנו". לא כמו קודם "חטאנו אבל", אלא חטאנו, בלי תירוצים. אלא שלכאורה אין הדברים מובנים: "עשה אתה לנו ככל הטוב בעיניך" - הרי הטוב בעיניו למסור אתכם ביד עמון ופלשתים, ומיד הם מוסיפים "אך הצילנו נא היום הזה". הרגע נאמר להם שהוא רוצה למסרם בידם, והם אומרים עשה כטוב בעיניך אך הצילנו? זה לשבור את החבית ולשמור את יינה, וזה לא הולך.
מסביר המלבי"ם שהם מתוודים על החטא ואומרים: ריבונו של עולם, אתה צודק, חטאנו. אבל למי חטאנו? לך חטאנו. ואם כן, מבחינת "נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפולה". והדברים הגיוניים מאוד: חטאנו, מגיע לנו עונש, נהגנו שלא כשורה - תעניש אותנו אתה. "נפלה ביד ה'" - דבר, מחלה, נזק, הכול ביד ה'. אך "ביד אדם אל אפולה", כי לאדם אין רחמנות, אדם הוא אכזרי. כמו שביקש דוד, כך גם הם מבקשים: אם יש לנו חשבון, תפרע אותו אתה, אבל לא ביד האכזרים הללו.
"ותקצר נפשו בעמל ישראל"
וַיָּסִירוּ אֶת־אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִקִּרְבָּם וַיַּעַבְדוּ אֶת־יְהֹוָה וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל׃
עם ישראל מסירים את אלוהי הנכר מקרבם ועובדים את ה', והפעם זה כבר באמת. אלא שארבע המילים "ותקצר נפשו בעמל ישראל" סתומות, והמפרשים מתאמצים לבארן.
הרד"ק מביא את ביאורו של הרמב"ם, וכן מביאו המלבי"ם: "נפשו" היינו רצונו. וכן מצינו במקומות רבים - "אם יש את נפשכם... שמעוני ופגעו לי בעפרון בן צוחר", שהכוונה אם יש את רצונכם; "ואהבת את ה' בכל נפשך" - בכל רצונך. ולפי זה "ותקצר נפשו בעמל ישראל" פירושו: חדל רצונו מלהגדיל את עמל ישראל. בתחילה רצה ה' להגדיל את עמלם, כלומר את קשייהם, ייסוריהם וסבלם, ועכשיו, בעקבות שהסירו את אלוהי הנכר ועבדו את ה', חדל רצונו - קצרה נפשו מלהוסיף ולהאריך את ימי סבלם.
ביאור נוסף מביא הרלב"ג: "ותקצר נפשו בעמל ישראל" כאילו נאמר שנמאס לו מן הכאב ראש שהעם הזה עושים לו. כל פעם הם סוטים מן הדרך, אחר כך חוזרים בתשובה וצריך שוב להושיעם, ושוב סוטים, ושוב מביא עליהם מלך, ושוב הם צועקים, וחוזר חלילה, וכל העניין נהיה עליו לטורח. קצר רצון ה' מלהושיעם ישועה שלמה, מכיוון שהם כביכול מביאים עמל לה' יתברך ומייגעים אותו. וכמו שראינו במי שגונב, שאומר הקדוש ברוך הוא "שונא אני את הגנבים מפני שמטריחין עליי". ואני מביא זאת כדוגמה רק כדי שלא נטעה לחשוב שיש באמת דבר שמטריח את ה' או שיש עמל לה'; זהו ביטוי לפי המושג המקובל אצלנו שהדבר הזה כבר עייף אותי - קצרה נפשו כביכול מן הצער שעם ישראל עושים לו, שהם ככלב השב על קיאו.
והמלבי"ם מסביר: כיוון שעם ישראל עושים תשובה, נפשו קצרה את עמל ישראל, כאילו נאמר "נפשו ותקצר בעמל ישראל" - רצונו של ה' לקצר את עמלם של ישראל ולומר סוף לייסורים שהם סובלים.
ההיערכות למלחמה
וַיִּצָּעֲקוּ בְּנֵי עַמּוֹן וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְעָד וַיֵּאָסְפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בַּמִּצְפָּה׃
"ויצעקו" - כבר ראינו ביטוי זה, שהכוונה שאספו את צבאם למלחמה, ודרך האסיפה הייתה בצעקות, ולכן נקרא "ויצעקו". והם חונים בגלעד, אותה עיר שלכדו בני מכיר בן מנשה, ובני עמון חונים שם מפני שרצו ללכוד אותה. עם ישראל רואים שהם חונים שם, ובאים לחנות במצפה כדי להילחם בהם.
אלא שמדברי הכתוב בהמשך נראה שהאסיפה הזאת לא הביאה לתוצאה מעשית, שהרי אחר כך הם נאספים שוב. לכן מסביר הרד"ק: כיוון שראו בני עמון את בני ישראל נאספים וחונים במצפה ומתכוננים להשיב מלחמה שערה, חדלו להם ושבו לארצם - קיפלו את הציוד וחזרו. ולכן נראה בפרק הבא שהם שבים ונאספים שוב לבוא למלחמה, אבל האסיפה הזאת הייתה אסיפה שהתפזרה.
המלבי"ם מסביר שבאותה שעה כבר עברו בני עמון את הירדן להילחם ביהודה ובבנימין, וכבר היו מוכנים לקרב בתוך הארץ פנימה. שכן בגלעד לחצו אותם שמונה עשרה שנה, ורק גדל תיאבונם, והחליטו להיכנס פנימה לתוך הארץ, כמו שראינו שבאו אל בית אפרים וגם ביהודה ובבנימין, "ותצר לישראל מאוד". וכאשר ראו שעם ישראל באים לעומתם, חזרו לעמוד במקום שהיו בו קודם, בגלעד, שאותו הציקו שנים ארוכות. אלא שבני ישראל כבר התאספו, והמקום שבו הם עומדים עתה להילחם כנגדם הוא הגלעד, והם מתכוננים להשיב מלחמה שערה. וכיצד עושים זאת?
וַיֹּאמְרוּ הָעָם שָׂרֵי גִלְעָד אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר יָחֵל לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן יִהְיֶה לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד׃
"מי האיש אשר יחל להילחם בבני עמון" - מי האיש שיתחיל את הקרב, ולא ימתין עד שבני עמון יבואו להילחם כנגדנו. "יחל" היינו שאנחנו ניתן את המכה הראשונה, אנחנו נפתיע, ועל ידי זה יסור מאיתנו הצער הנורא הזה של בני עמון. ומי שיעשה זאת יהיה לראש לכל יושבי גלעד.
לסיכום: הפרק פותח בשני שופטים שקמו להושיע את ישראל, ובדברי האר"י והרמ"ע מפאנו למדנו שאף בשמו של תולע בן פואה ובמקום מושבו טמונים סודות של תיקון: תיקון חטא הפה בגלגול, ותיקון "והוא יושב בשמיר" בשמואל הנביא שסבב מעיר לעיר לשפוט את ישראל בלא לקחת מהם חמור אחד, ובבניהו בן יהוידע שנגלה לו סוד השמיר. משם ירד הפרק אל תחתית השפל: שבע עבודות זרות, ואת ה' לא עבדו אפילו בשיתוף, וכל זה מפני שהעבודה הזרה מתירה לאדם את כבלי המוסר, כדברי חז"ל שלא עבדו ישראל עבודה זרה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיה. בעקבות זאת נמכרו בידי פלשתים ובני עמון, ורוצצו שמונה עשרה שנה רצופות בלי הקלה. בתחילה זעקו בחצי פה, עם תירוץ - "וכי עזבנו את אלוהינו?" - ועל כך השיבם ה' שאין דבריהם אמת, והזכיר להם שהושיעם בעבר הרחוק וגם בדורות האחרונים, אך עתה "לכו וזעקו אל האלוהים אשר בחרתם בם". רק כשהודו בלי תנאי - "חטאנו, עשה אתה לנו ככל הטוב בעיניך אך הצילנו", מוטב ביד ה' שרבים רחמיו ולא ביד אדם - והסירו בפועל את אלוהי הנכר ועבדו את ה', קצרה נפשו בעמל ישראל, וכבר נערכת ההיערכות לישועה: בני עמון חונים בגלעד, ישראל במצפה, ושרי גלעד מחפשים את האיש שיפתח במלחמה ויהיה לראש - ומכאן ייפתח סיפורו של יפתח.