פרק ט' בשופטים הוא אחד הפרקים הקשים והמאלפים שבספר: סיפורו של אבימלך בן ירובעל, שרצח את שבעים אחיו כדי למלוך, משלו הנודע של יותם על העצים שהלכו למשוח עליהם מלך, ופרעון החשבון ההשגחתי שבו נתקיימה קללת יותם עד האות האחרונה. הפרק הקודם הסתיים בכך שבני ישראל ביקשו מגדעון שימשול בהם הוא ובנו ובן בנו, וגדעון סירב וחזר לביתו. ברוך השם ההספק שלו היה גדול: שבעים בנים נולדו לו, ועוד בן אחד מפילגשו, ושמו אבימלך. אבימלך, ובן נוסף ששמו יותם, הם מרכז הפרק שלנו.
הקמפיין של אבימלך
וַיֵּלֶךְ אֲבִימֶלֶךְ בֶּן־יְרֻבַּעַל שְׁכֶמָה אֶל־אֲחֵי אִמּוֹ וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם וְאֶל־כׇּל־מִשְׁפַּחַת בֵּית־אֲבִי אִמּוֹ לֵאמֹר׃ דַּבְּרוּ־נָא בְּאׇזְנֵי כׇל־בַּעֲלֵי שְׁכֶם מַה־טּוֹב לָכֶם הַמְשֹׁל בָּכֶם שִׁבְעִים אִישׁ כֹּל בְּנֵי יְרֻבַּעַל אִם־מְשֹׁל בָּכֶם אִישׁ אֶחָד וּזְכַרְתֶּם כִּי־עַצְמְכֶם וּבְשַׂרְכֶם אָנִי׃
אמו של אבימלך הייתה משכם, ולכן הוא ניגש דווקא לשם, אל המשפחה ואל המכרים. אומר המלבי"ם שיש כאן שתי טענות רצופות. הראשונה היא טענה "צדקנית" לטובת הכלל: תחשבו בעצמכם, האם אפשר לקבל ממשלה של שבעים ראשים? הרי דבר אחד לדור ואין שני דברים לדור, קל וחומר שלא שבעים. ודאי שלהנהגה עדיף שאיש אחד ימשול. והטענה השנייה נאמרת כביכול בינינו לבין עצמנו: וזכרתם כי עצמכם ובשרכם אני. לא כדאי לכם מישהו משלכם, שידאג לכם ויסדר אתכם, במקום לחפש איש מבחוץ?
וַיְדַבְּרוּ אֲחֵי־אִמּוֹ עָלָיו בְּאׇזְנֵי כׇּל־בַּעֲלֵי שְׁכֶם אֵת כׇּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּט לִבָּם אַחֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ כִּי אָמְרוּ אָחִינוּ הוּא׃
אחי אמו פותחים בתעמולה, ובעלי שכם משתכנעים. אבל שימו לב מפני מה: לא מפני חסד עם גדעון, ולא מפני שטובת הכלל היא שאחד ימשול. "כי אמרו אחינו הוא", נקודה. בלי כחל וסרק ובלי טיעוני סרק. הם אינם מנסים אפילו לתרץ את ההתחייבות הקודמת לגדעון ולבנו ולבן בנו. הם אומרים את האמת כפי שהיא: אח שלנו, הוא ידאג לאינטרסים שלנו, אותו אנחנו רוצים.
וַיִּתְּנוּ־לוֹ שִׁבְעִים כֶּסֶף מִבֵּית בַּעַל בְּרִית וַיִּשְׂכֹּר בָּהֶם אֲבִימֶלֶךְ אֲנָשִׁים רֵיקִים וּפֹחֲזִים וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו׃
כדי להריץ קמפיין צריך כסף, והם נותנים לו שבעים כסף מבית בעל ברית, כלומר מבית העבודה זרה. וכידוע, בבית עבודה זרה אף פעם לא חסר כסף, לא בכנסיות ולא במסגדים; תמיד יש די והותר. בכסף הזה הוא מקים לו מיליציות. "ריקים" פירושו אנשים ריקנים מכל מעלה, שאין בהם שום חשיבות. "פוחזים" מפרש מצודת ציון: מהירים במעשיהם מבלי דעת, מלשון "פחז כמים אל תותר". ופחז וחפז הם אותה משמעות בהיפוך אותיות, כדרך כבש וכשב, שמלה ושלמה, קהל ואלחק. אנשים שעושים את כל מעשיהם בחיפזון, בלי רגע של מחשבה, ובן רגע אפשר להדליק אותם.
המלבי"ם מדגיש שהזכרת שבעים הכסף באה ללמד: אנשי שכם היו שותפים גמורים בפועל ברצח ההמוני שעומד להתרחש. הם קנו אותו בכסף מלא, הם חיזקו את ידיו, ולכן כל מה שיקרה רובץ גם על צווארם. וכאשר בסוף הם ישלמו את המחיר, תבין שהיה זה בצדק.
רצח שבעים האחים
וַיָּבֹא בֵית־אָבִיו עׇפְרָתָה וַיַּהֲרֹג אֶת־אֶחָיו בְּנֵי־יְרֻבַּעַל שִׁבְעִים אִישׁ עַל־אֶבֶן אֶחָת וַיִּוָּתֵר יוֹתָם בֶּן־יְרֻבַּעַל הַקָּטֹן כִּי נֶחְבָּא׃
הדרך המקובלת בזמנם להבטיח שאיש לא ימרוד בך הייתה פשוטה: לחסל אותו. מלך חדש שקם למלוך יודע שבני ביתו של המלך הקודם תמיד ישאפו למלוכה, ולכן היה מחסל את כולם וקונה לעצמו שקט לתקופה ארוכה. כך גם כאן: לאבימלך יש שבעים שליטים פוטנציאליים, שכולם שמעו את הבטחת העם לגדעון "תמלוך אתה וגם בנך וגם בן בנך", וכולם עורגים למלוכה. כדי להבטיח שקט תעשייתי הוא הורג את כולם על אבן אחת.
הרד"ק מקשה: הרי לגדעון היו שבעים בנים, ואם יותם נותר, היה צריך להיהרג רק שישים ותשעה. אבימלך עצמו אינו מן המניין, שהרי הוא בן הפילגש. ומתרץ הרד"ק שאל תתפלא: "שבעים" אין הכוונה שבעים מדויקים, אלא מספר המסתכם לשבעים, שכן מנהג הלשון לעגל. באמת הרג שישים ותשעה, ונותר אחד, הוא יותם.
וַיֵּאָסְפוּ כׇּל־בַּעֲלֵי שְׁכֶם וְכׇל־בֵּית מִלּוֹא וַיֵּלְכוּ וַיַּמְלִיכוּ אֶת־אֲבִימֶלֶךְ לְמֶלֶךְ עִם־אֵלוֹן מֻצָּב אֲשֶׁר בִּשְׁכֶם׃
גם בית מילוא שותפים כאן, ועוד נראה אותם בהמשך. "אלון מוצב" מפרש רש"י: מישור שהיו בו מצבות. כנראה שטח רחב שאפשר היה לקיים בו את מעמד ההמלכה, וכולם מקבלים אותו למלך.
יותם על הר גריזים
וַיַּגִּדוּ לְיוֹתָם וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲמֹד בְּרֹאשׁ הַר־גְּרִזִים וַיִּשָּׂא קוֹלוֹ וַיִּקְרָא וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ אֵלַי בַּעֲלֵי שְׁכֶם וְיִשְׁמַע אֲלֵיכֶם אֱלֹהִים׃
יותם שומע שהתאספו להמליך את אחיו הרוצח, ויש לו מסר לאומה. אין רשתות חברתיות, אין מיילים, אין פקסים, אין אמצעי תקשורת. הדרך היחידה לדבר אל האומה כולה היא לעלות על ראש הר גבוה ולזעוק משם. ובכוונה הוא עומד בראש ההר, שהרי האנשים שאליהם הוא מדבר מבקשים את נפשו, והוא צריך להספיק לומר את דברו ולברוח. לכן הוא תופס מרחק וזועק מרחוק.
"וישמע אליכם אלוהים" מבאר המלבי"ם: אלוקים יהיה השופט בינינו. וכשאין שופט בארץ, מותר למסור דינו לשמיים. האזינו, והקדוש ברוך הוא ישפוט אם דבריי כנים ואמיתיים או לא.
משל העצים
מה שעומד יותם ואומר הוא המשל המפורסם: העצים שהלכו למשוח עליהם מלך. נלמד אותו לעומק כדרכנו על פי המלבי"ם, ונראה מה עומד מאחורי הדברים.
הָלוֹךְ הָלְכוּ הָעֵצִים לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לַזַּיִת מׇלְכָה עָלֵינוּ׃
"הלוך הלכו" נראה לנו כביטוי מליצי, אך המלבי"ם אומר שאין זה כך: הכוונה להליכות הרבה. לא היה זה דבר פשוט. הלכו לכאן והלכו לשם ושבו והלכו. הנמשל הוא בני האדם, שהאדם הוא עץ השדה.
וכאן חייבים להדגיש: זהו אחד הפסוקים שרבים משתמשים בהם ושוכחים את פשוטם. "כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור" איננו קביעה שהאדם הוא עץ, אלא תמיהה, בסימן שאלה. התורה מלמדת שכאשר אתה צר על עיר אל תשחית את עציה, ושואלת: וכי עץ השדה הוא אדם? וכי הוא בא מפניך במצור? מלחמתך היא באויב, ולא בעצי המאכל. זהו פשט הכתוב. אך ודאי שבדרך דרש ממשילים את האדם לעץ השדה.
בני האדם הלכו לחפש להם מלך, שוטר, קצין ומושל. וכשמחפשים מנהיג, מחפשים לטובת הכלל את האדם השלם ביותר, בעל המעלה הגבוהה ביותר, שיוכל למלא את תפקידו בהצלחה. ומי אמור לבחור את המלך? השרים והחכמים, הקודקודים של העם. לכן, מדייק המלבי"ם, כתוב כאן "הלוך הלכו העצים" בה"א הידיעה, כלומר עצי הפרי המובחרים שבעצים, ואילו בהמשך ייכתב "ויאמרו כל העצים אל האטד", שם כבר מדובר בכלל, בהמון העם.
הטוב, הערב והמועיל
מקדים המלבי"ם יסוד שהקדמונים הרבו לדבר עליו: הדברים התכליתיים בעולם נחלקים לשלושה, הטוב, הערב והמועיל. יש המבקש אך ורק את הטוב, כלומר את מה שטוב לנפש ומועיל לתכליתה ולשלמותה. יש המבקש רק את הערב: טוב לנפש? לא מעניין אותי. בריא? לא מעניין. טעים? תביא. תאווה? תביא. וזה נובע מן החוש הבהמי שבאדם, מן הרבדים הנמוכים והתאוותניים. ובאמצע עומד המועיל, שהוא מפעולת השכל: אני שוקל בדעתי שדבר זה יועיל לי, ולכן אני רוצה בו.
ומהו ההבדל בין הטוב למועיל? הטוב יכול להיות אפילו כשאין ממנו תועלת, ואפילו כשיש ממנו נזק. החייל שקופץ על הרימון ומתפוצץ כדי להציל את הפלוגה כולה לא הועיל לעצמו, אדרבה הזיק לעצמו, אבל בלי ספק זהו הטוב המעולה ביותר, שהרי הטוב תמיד נוגע לשלמות הנפש, והוא זכה להציל נפשות רבות. הטוב הוא מה שנכון וראוי לעשותו, גם אם אינו מועיל לי כרגע. והערב הוא תאווה נטו, מה שטעים ומתוק לי, גם אם יזיק לי.
הזית: הטוב המושלם
מי הלך תחילה לבקש מלך? העצים המשובחים, המהודרים, החכמים. והחכם מבין שהטוב הוא מעל הכל, ולכן פנו אל הטוב שבטובים. הזית, אומר המלבי"ם, הוא המשל לטוב המושלם, שכן ממנו מוציאים שמן למאור, והשמן מסמל את החוכמה. שמן זית מחזיר לימוד של שבעים שנה, ובמנורה שבמקדש היו מטיבים את הנרות ונותנים שמן זית, והמנורה מסמלת את אור החוכמה. סמלו של הזית הוא האור, והאור נקרא טוב, וסמלו החוכמה שהיא הטוב המושלם. זהו אדם אלוקי, אדם רוחני, הראוי למשול, כמשיח בן דוד.
ודקדוק נאה: לזית אומרים "מלכה עלינו", ואילו לתאנה אומרים "לכי את מלכי עלינו". כשאומרים "לכי ומלכי", משמע שצריך ללכת כדי למלוך, שהמלכות אינה מובנית בך ואינה חלק ממך, ואתה צריך לבצע הליכה והכנה. אבל אצל הזית המלכות היא חלק ממנו: הוא איש אלוקים, יש לו שלטון מוחלט על כל רצונותיו ותאוותיו, והוא מלך במהותו. "מאן מלכי? רבנן". אם תיקח אחד מרבנן ותמנה אותו למלך, אינו צריך שום הכנה והשלמה.
וַיֹּאמֶר לָהֶם הַזַּיִת הֶחֳדַלְתִּי אֶת־דִּשְׁנִי אֲשֶׁר־בִּי יְכַבְּדוּ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל־הָעֵצִים׃
אומר המלבי"ם: האיש המאושר הזה לא יאבה בשררות, כי היא תשביתנו משלמותו. אחד מגדולי ישראל ניסו כמה וכמה פעמים ללחוץ עליו שיתמנה לאב בית דין, והוא סירב, באמרו שהדבר יפגע בעסק התורה שלו: להתעסק עם הציבור, עם טענות ומענות ועם כל צרכיו, מתי אפתח את אישיותי ומתי אגדל עצמי בתורה? והעיד על עצמו: בכל יום אני מברך שלא עשאני אב"ד. איש המעלה אינו מחפש שררות. וכבר אמר משה רבנו: וכי שררות אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם.
לכן אומר הזית: זמני יקר וחשוב, ובזמן הזה אני מתקדם בעבודת השם. "דשני" הוא השגת החוכמה והשגת הנבואה, אשר בי יכבדו אלוקים ואנשים. וכי אלך לנוע על העצים ולעסוק בצורכי ציבור? עד כמה שעסק בצורכי ציבור הוא דבר חשוב, הוא גוזל מזמן ההתעלות בעבודת השם, ואיני מוכן לזה.
התאנה: הערב
וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים לַתְּאֵנָה לְכִי־אַתְּ מׇלְכִי עָלֵינוּ׃
אחרי שכת החכמים והטובים לא מצאה אדם הראוי בעיניה, היא מפסיקה לבקש. ומעתה מדובר בסוג אחר של עצים: כת העשירים המבקשים את הערב לחיי הגוף, היפוכם הגמור של הראשונים. הם מחפשים מלך שימלא תכלית זו, מלך שידאג להם לרווחה כלכלית ולממשלה מסודרת שתאפשר להם למלא את כל רצונותיהם ותאוותיהם, מלך שיכלכל אותם בתפנוקים ערבים. ואת מי הם מוצאים? את התאנה, שפריה מתוק וערב לחוש הטעם. מבקשי הערבות אינם יכולים למצוא מלך טוב מן התאנה, שהיא זו שנותנת טעם ערב.
וַתֹּאמֶר לָהֶם הַתְּאֵנָה הֶחֳדַלְתִּי אֶת־מׇתְקִי וְאֶת־תְּנוּבָתִי הַטּוֹבָה וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל־הָעֵצִים׃
אומר המלבי"ם בהגדרה נפלאה: גם איש כזה, אחר שיש לו שלמות מדומה, ערב לעצמו, לא רצה לעוזבו בעבור העם. הערבות איננה שלמות אמיתית, אבל היא שלמות מדומה. והוא עושה חשבון: אני עשיר, טוב לי, יש לי שפע, וכי אלך למשול על בני אדם? זה כאב ראש, וממשל על אחרים מגביל אותי. יש לי כבר כל מה שאני מתאווה לו, ואיני צריך למשול כדי להוסיף. מתקי די לי.
ודקדק המלבי"ם: אצל התאנה לא נאמר "המשמח אלוהים ואנשים", כי בערב נטו אין תועלת. ערב נטו הוא סוכרים, קלוריות חלולות וריקות. אין כאן שום תועלת רוחנית, ואין כאן כביכול תועלת לקודשא בריך הוא, ולכן אלוקים אינו מוזכר. בחלקו של הערב אין תועלת אמיתית כלל.
הגפן: המועיל
וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים לַגָּפֶן לְכִי־אַתְּ מׇלְכִי עָלֵינוּ׃
עתה מתעוררת כת שלישית בעם, המבקשת איש ממוצע. בתחילה חיפשו את הטוב, קצה אחד של הסקאלה, ולא מצאו; אחר כך את הערב נטו, הקצה השני, וגם לא מצאו. עתה מחפשים את הממוצע שבין הטוב לערב, והוא המועיל, הנרמז בגפן. שהרי היין משמח לבב אנוש, ואמרו חז"ל "חמרא וריחני פקחין", מה שעשה אותי פיקח היו הבשמים והיין. הרי שיש ביין תועלת מזה ומזה: הוא משמח את האדם ונותן תועלת לגוף, והוא גם מפקח את שכלו ונותן תועלת לנפש. אין זה תאווה נטו של סוכרים וטעמים, ואין זה גם הטוב המוחלט של הזית המרמז לאור החוכמה. ואגב, מעניין לשים לב שהזית מריר, שכן הטוב המושלם אינו חייב להיות ערב, והוא הטוב העתידי.
לכן הם מבקשים מנהיג שיהיה גם חכם בהנהגת העם וגם בעל מידות טובות, שינהיג אותם בצדק וידע לשלב בין חיי המעשה לחיים רוחניים.
וַתֹּאמֶר לָהֶם הַגֶּפֶן הֶחֳדַלְתִּי אֶת־תִּירוֹשִׁי הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל־הָעֵצִים׃
גם הגפן, שהוא החכם המדיני, אינו רוצה לעזוב את השלמות שבו, שהיא התירוש המשמח אלוקים ואנשים. כיוון שיש כאן גם שלמות רוחנית כלשהי, שהרי מדובר במועיל, אין הוא מעוניין להפסידה כדי למשול על בני אדם.
ויש ביאור נוסף מדוע דווקא הזית והגפן משמחים אלוקים ואנשים: "משמח אלוקים" פירושו שהם עולים על גבי המזבח. הזית, שהרי על המנחות יוצק שמן; והיין, שהרי היה ניסוך היין על גבי המזבח. אבל התאנה עניינה מתיקות, ו"כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'". דברים מתוקים ופירות מתוקים אינם עולים על גבי המזבח, אלא אם כן בביכורים, אך לא כהקטרת אשה לה' וכקרבן. לכן לא שייך לומר בתאנה "תנובתי הטובה המשמחת אלוקים", אך בזית ובגפן שייך.
האטד: מלך של קוצים
וַיֹּאמְרוּ כׇל־הָעֵצִים אֶל־הָאָטָד לֵךְ אַתָּה מְלׇךְ־עָלֵינוּ׃
וכבר אמרנו שכתוב "הלוך הלכו", הליכות הרבה, והנה מכתתים רגליהם עד שמגיעים לאטד. כיוון שראשי העם, החכמים והעשירים והשרים, לא מצאו מלך, הולכים "כל העצים". ורוב העם הוא עמך, ורוב האילנות אילני סרק. לכן כאן כתוב "כל העצים", כי מדובר כבר באנשים העממיים וההמוניים. וכיוון שהם עצי סרק, הם מבקשים מישהו מטיבם ומסוגם, ולכן בוחרים באטד, הגרוע שבכולם, שאין ממנו שום תועלת. מה מעלתו? שאי אפשר להתקרב אליו, שהוא מלא חניתות וחיצים וקוצים מכאיבים. כלומר: אחרי שהמעולים שבעם חיפשו מלך ולא מצאו, בא ההמון ובוחר מלך דוקרן, מלך עם חנית, מלך שיודע לתפוס את המלוכה בכוח הזרוע ולהשתלט, ומי שינסה לנגח, על המקום יישלחו בו חיצים, על המקום הוא נהרג, על המקום מופעלים נגדו כל הכלים האלימים שבידיו.
וַיֹּאמֶר הָאָטָד אֶל־הָעֵצִים אִם בֶּאֱמֶת אַתֶּם מֹשְׁחִים אֹתִי לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם בֹּאוּ חֲסוּ בְצִלִּי וְאִם־אַיִן תֵּצֵא אֵשׁ מִן־הָאָטָד וְתֹאכַל אֶת־אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן׃
האטד, אומר המלבי"ם, מבקש את המלוכה ודורש אחריה. ומדוע? כי לכל הקודמים הייתה מעלה משלהם, ולאטד אין שום מעלה. כשהצעת לו מלוכה, הצעת לו סוף כל סוף תפקיד, שטעלה, משהו להתפאר בו, כי בלעדיו הוא אפס גמור. וגם אין התפקיד גורע ממנו כלום, מן הטעם הפשוט שאין לו שום שלמות. התאנה לפחות מספקת משהו ערב, ואילו הוא אינו מספק כלום. אין לו מה להפסיד.
רק ספק אחד יש לו: האם ההצעה שלכם אמיתית, האם היא מבטאת כנות ויושר? לכן הוא אומר: אם באמת אתם מושחים אותי, בואו וחסו בצלי. וכי לאטד יש צל? אלא הכוונה: עזבו את מעלתכם הגבוהה, ארזי הלבנון שאתם, והשפילו עצמכם לשבת תחתיי, והקוצים המכאיבים שלי יהיו לכם צל ומחסה. שאם יבוא מישהו לפגוע בכם, אני שולח קוצים לכל כיוון. באמת אין לכם מה לוותר, שהרי בכל מקרה אתם מעליי, אבל אם אתם רוצים לקבל את הרצחנות שלי ואת האלימות שלי, היו מוכנים להשפיל עצמכם תחתיי ולקבל את מרותי.
"ואם אין", כלומר אם תמרדו בי, אל תחשבו שהוא נמוך ושפל ומה כבר יוכל לעשות. אני ארז והוא קוץ? דעו לכם: ארז אי אפשר להבעיר. כדי להבעיר ארז אתה חייב סוכת קוצים. לוקחים קוצים, שמים סביב, מבעירים, יש אש לדקה או שתיים, אבל האש הזאת גורמת שלאט לאט תיתפס האש בארז והוא יבער. אני חומר בעירה מסוכן, האטד מוכן לשריפת אש, וכפי שנאמר "כי תצא אש ומצאה קוצים" ורק אחר כך "ונאכל". הכל מתחיל מהקוצים, שהם הדבר הראשון שנשרף. אל תחשבו שאין לי כוח להזיק לכם; כמה שאני קטן ושפל, לעשות בעירה אני מסוגל.
הנמשל: תוכחת יותם
וְעַתָּה אִם־בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים עֲשִׂיתֶם וַתַּמְלִיכוּ אֶת־אֲבִימֶלֶךְ וְאִם־טוֹבָה עֲשִׂיתֶם עִם־יְרֻבַּעַל וְעִם־בֵּיתוֹ וְאִם־כִּגְמוּל יָדָיו עֲשִׂיתֶם לוֹ׃
כאן פונה יותם לנמשל. בין בניו של גדעון היו חכמים כשתילי זיתים, והיו עשירים הדורשים ונהנים מן הערב כתאנה, והיו חכמים במדיניות היודעים מה מועיל ומה טוב ככרם הגפן. וכולם לא אבו במלוכה ולא עשו פעולות למשוך אחריהם את העם ולבקש לנהל אותו. ואתם, המוני העם והפחותים שבהם, הלכתם לבקש לכם אטד, שאין בו לא טוב ולא ערב ולא מועיל, קוץ ודרדר שאינו מסוגל אלא להשחית את אחיו ולרצוח.
ועל כך הוא שואל אותם: אם באמת ובתמים המלכתם את אבימלך, כלומר שהבחירה עצמה נעשתה באמת ורציתם לקנות שלמות כלשהי בהמלכתו, דבר שהוא שקרי לחלוטין; או שמא תאמרו שאתם חייבים לו טובה, שאביו גדעון מסר נפשו והציל אתכם מיד מדין, ומגיע לו שנמליך את בנו.
אֲשֶׁר־נִלְחַם אָבִי עֲלֵיכֶם וַיַּשְׁלֵךְ אֶת־נַפְשׁוֹ מִנֶּגֶד וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד מִדְיָן׃
שני דברים הוא אומר להם: אבי השליך נפשו מנגד עליכם, וגם אילו לא היה מצליח במלחמה, כבר הייתם חייבים לו טובה על עצם מסירות הנפש. ועל אחת כמה וכמה שהצליח והציל אתכם מיד מדין, ולכן אתם חייבים לו גמול. וגמול הוא תמיד תמורת דבר שכבר קיבלת: הצילו אותך, גמול טובה. אך אם זו הייתה באמת מטרתכם, כיצד תסבירו את ההמשך?
וְאַתֶּם קַמְתֶּם עַל־בֵּית אָבִי הַיּוֹם וַתַּהַרְגוּ אֶת־בָּנָיו שִׁבְעִים אִישׁ עַל־אֶבֶן אֶחָת וַתַּמְלִיכוּ אֶת־אֲבִימֶלֶךְ בֶּן־אֲמָתוֹ עַל־בַּעֲלֵי שְׁכֶם כִּי אֲחִיכֶם הוּא׃
וכי כך עושים טובה למי שמסר נפשו עליכם? הרגתם את כל ילדיו שבעים איש על אבן אחת, וזה הגמול על שהצילכם מיד מדין? אין זו לא טובה ולא גמול. ומוסיף מצודת דוד על "בן אמתו": וכי אין לו בני גבירה, שהלכתם להמליך דווקא את בן האמה, בן הפילגש, הפחות שבהם? ומאיזו סיבה? "כי אחיכם הוא". רציתם רווחים, רציתם מישהו שידאג לכם, ולא מתוך רצון אמיתי להכיר טובה לאביו שנלחם בשבילכם.
וְאִם־בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים עֲשִׂיתֶם עִם־יְרֻבַּעַל וְעִם־בֵּיתוֹ הַיּוֹם הַזֶּה שִׂמְחוּ בַּאֲבִימֶלֶךְ וְיִשְׂמַח גַּם־הוּא בָּכֶם׃
אחרי שאמר "ואם טובה עשיתם" ו"ואם כגמול ידיו", הוא אומר עתה: אם באמת ובתמים עשיתם היום הזה. מבאר מצודת דוד שהם עשויים לטעון: צודק אתה, בעבר לא נהגנו כשורה, הרגנו את בני גדעון, מכים על חטא, לא היה הגון. אבל היום, מי נשאר? אבימלך בלבד. כל בני גדעון כבר מתו ממילא, ואם ברצוננו להוקיר טובה לגדעון, הרי אבימלך הוא היחיד הממשיך אותו, ולכן בדיעבד המלכתו היא לטובת גדעון. אומר להם יותם: אם אכן כך באמת, לבריאות, שמחו זה בזה. אבל האמת היא שאחרי שרצחתם את כל בניו כבר אין לכם שום זכות ושום פתחון פה, וודאי שלא תוכלו לטעון שהכל היה באמת ובתמים.
וְאִם־אַיִן תֵּצֵא אֵשׁ מֵאֲבִימֶלֶךְ וְתֹאכַל אֶת־בַּעֲלֵי שְׁכֶם וְאֶת־בֵּית מִלּוֹא וְתֵצֵא אֵשׁ מִבַּעֲלֵי שְׁכֶם וּמִבֵּית מִלּוֹא וְתֹאכַל אֶת־אֲבִימֶלֶךְ׃
ואם באמת אינו ראוי, שהרי אדם רוצח אינו ראוי לרשת את אביו, ומי שרצח את בני אביו ודאי אינו ראוי לרשת אותו, אזי סופכם יהיה כמו במשל. שם נאמר "תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון", וכאן: תצא אש מאבימלך שהוא הקוץ והאטד ותאכל את בעלי שכם ואת בית מילוא, ותצא אש מבעלי שכם ומבית מילוא ותאכל את אבימלך.
וַיָּנׇס יוֹתָם וַיִּבְרַח וַיֵּלֶךְ בְּאֵרָה וַיֵּשֶׁב שָׁם מִפְּנֵי אֲבִימֶלֶךְ אָחִיו׃
אחרי דברים כאלה מובן שראשו של יותם מבוקש. הוא מבין שהוא בסכנה גדולה ובורח למקום ששמו בארה, ששימש לו כעיר מקלט להינצל מאבימלך אחיו, שלא יבקש גם את נפשו לקחתה.
שלוש שנים, ורוח רעה
וַיָּשַׂר אֲבִימֶלֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל שָׁלֹשׁ שָׁנִים׃
שים לב, אומר המלבי"ם: לא נאמר "וישפוט", כי לא שפט אותם באמת, אלא שרר בחוזקה ולקח שררה וממשלה בכוח. לכן נאמר "וישר".
וַיִּשְׁלַח אֱלֹהִים רוּחַ רָעָה בֵּין אֲבִימֶלֶךְ וּבֵין בַּעֲלֵי שְׁכֶם וַיִּבְגְּדוּ בַעֲלֵי־שְׁכֶם בַּאֲבִימֶלֶךְ׃
הנביא מודיע לנו שאין זה מקרה ואין זה סכסוך מקומי: "וישלח אלוהים רוח רעה". היה זה עונש השגחתי, בהשגחה מלאה מאת השם, לבוא חמס שבעים נפש שרצח. דם אחיו זועק מן האדמה, ומעתה מתחיל אבימלך לשלם את המחיר על מעשהו הנפשע.
לָבוֹא חֲמַס שִׁבְעִים בְּנֵי־יְרֻבָּעַל וְדָמָם לָשׂוּם עַל־אֲבִימֶלֶךְ אֲחִיהֶם אֲשֶׁר הָרַג אוֹתָם וְעַל בַּעֲלֵי שְׁכֶם אֲשֶׁר־חִזְּקוּ אֶת־יָדָיו לַהֲרֹג אֶת־אֶחָיו׃
זהו גמול על החמס שחמסו את המלוכה מבניו של גדעון, ועל הדם ששפכו. וגם אנשי שכם שותפים אקטיביים, שהרי מרגע שנתת כסף כבר הפכת חלק מן העניין.
המארבים והתגלגלות הדברים
וַיָּשִׂימוּ לוֹ בַעֲלֵי שְׁכֶם מְאָרְבִים עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים וַיִּגְזְלוּ אֵת כׇּל־אֲשֶׁר־יַעֲבֹר עֲלֵיהֶם בַּדָּרֶךְ וַיֻּגַּד לַאֲבִימֶלֶךְ׃
לכאורה הדבר תמוה: אם המארב מיועד לאבימלך, מה עניין "ויגזלו את כל אשר יעבור עליהם"? מבאר המלבי"ם שבתחילה שמו מארבים לאבימלך, להמתין עד שיבוא ולהרגו. אלא שהיושבים במארב השתעממו, וגם היו צריכים להתפרנס ממשהו, והתחילו לעסוק בפעולות עברייניות ולגזול את עוברי הדרך. וזה מה שגרם שהדבר נודע לאבימלך. אילו היו ממתינים בשקט, אולי כעבור שבועיים או חודש היה מגיע והיו מכים בו; אבל מכיוון שלא טמנו ידם בצלחת והשתמשו בכוחם ובנשקם לפגוע בעוברי דרך תמימים, נודע הדבר, ואבימלך נזהר מלעבור שם.
וגם זה, אומר המלבי"ם, היה מאת השם: כדי שהאטד, קודם שיישרף, יאכל תחילה את ארזי הלבנון.
וַיָּבֹא גַּעַל בֶּן־עֶבֶד וְאֶחָיו וַיַּעַבְרוּ בִּשְׁכֶם וַיִּבְטְחוּ־בוֹ בַּעֲלֵי שְׁכֶם׃
נכנסת לתמונה דמות חדשה, געל בן עבד ואחיו, וכאן מסובב הקדוש ברוך הוא סיבה שנייה להתלקחות המחלוקת. בעלי שכם לא היו אנשי קרב, ואילו לאבימלך כבר היו מיליציות. הבינו אנשי שכם שכדי להילחם בו הם צריכים להתארגן כראוי, ולכן סמכו על געל בן עבד ואחיו, שהיו כנראה גורמים עברייניים, שהם ילחמו את מלחמתם.
וַיֵּצְאוּ הַשָּׂדֶה וַיִּבְצְרוּ אֶת־כַּרְמֵיהֶם וַיִּדְרְכוּ וַיַּעֲשׂוּ הִלּוּלִים וַיָּבֹאוּ בֵּית אֱלֹהֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיְקַלְלוּ אֶת־אֲבִימֶלֶךְ׃
קודם לכן פחדו לצאת מן העיר ולצאת לשדותיהם. עכשיו יש מנהיג חדש, געל בן עבד, שהוא כביכול האנטיביוטיקה נגד אבימלך, והביטחון העצמי חוזר. הם יוצאים, בוצרים את הכרמים, דורכים את ענביהם ועושים הילולים, ובאים לבית אלוהיהם, אוכלים ושותים, וכבר אינם חוששים לדבר נגד אבימלך בפרהסיה ומקללים אותו בלי סוף.
נאום געל בן עבד
וַיֹּאמֶר גַּעַל בֶּן־עֶבֶד מִי־אֲבִימֶלֶךְ וּמִי־שְׁכֶם כִּי נַעַבְדֶנּוּ הֲלֹא בֶן־יְרֻבַּעַל וּזְבֻל פְּקִידוֹ עִבְדוּ אֶת־אַנְשֵׁי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם וּמַדּוּעַ נַעַבְדֶנּוּ אֲנָחְנוּ׃
אפשר היה לומר בפשטות שאין כאן מה להעמיק, שהרי כתוב "ויאכלו וישתו", וכשאדם שותה אין מחפשים משמעויות פנימיות בדבריו; היין והאלכוהול מדברים. אך מכיוון שהנביא כותב לנו את הדברים, סימן שהיה כאן סוג של טיעון.
געל עומד כראש המדברים ואומר: מה הקשר בין אבימלך לבין שכם שיהיו חייבים לעבדו? הלא מצד האב הוא בן ירובעל, ועיקר הייחוס הוא מצד האב, והאב אינו משכם כלל. רק האם היא משכם. וכי אנחנו מחויבים למי שקשור אלינו רק מצד האם, בשעה שהמלכות עוברת מאב לבן? ולא זו בלבד, אלא "וזבול פקידו": חוצפה שכזאת, שנצטרך לעבוד גם את פקידיו. אם אפילו לבן של גדעון איני מחויב, וכי אהיה מחויב לפקיד של הבן של גדעון?
"עבדו את אנשי חמור אבי שכם" אמר להם בדרך עוקצנית, אומר המלבי"ם: סכלים אתם כחמורים. הוא קורא לאבימלך על שם חמור, שהרי שכם בן חמור היה, וחמור היה אביה של שכם. ובפרפרזה: מי המושל על שכם? האב שלה כביכול, כלומר חמור. אבימלך המושל על שכם, הרי הוא חמור. ומה, נלך לעבוד את החמור הזה? ומדוע דווקא "נעבדנו אנחנו"? כי געל ואחיו אינם משכם כלל, הם באו מבחוץ. אם אתם, אנשי שכם, רוצים לעבוד חמור, בבקשה, אבל למה שאנחנו נשתעבד לחמור נשיא שכם?
הסבר נוסף מביא המלבי"ם: הוא קורא לאבימלך לגנאי בשם "שכם", כלומר שהוא מדמה עצמו לנשיא הארץ כשכם בן חמור החיווי שהיה נשיא הארץ. ומי אבימלך זה, ומי "שכם" נשיא הארץ הזה, כי נעבדנו?
וביאור מקורי מאוד מביא המלבי"ם על "הלא בן ירובעל וזבול פקידו": כלומר, אבימלך הוא בן ירובעל וזבול. בפשטות הוא רומז שכלל לא ברור מי אביו. שהרי הוא בן פילגש, והפילגש אינה אישה בכתובה וקידושין, ובזמנם דרך הפילגש הייתה לזנות, שכן היא מרגישה פחות מחויבת ופחות מוגבלת וחופשייה יותר. ואם כן, אתה מוכן לחתום שהוא באמת בנו של גדעון? הרי אמו זינתה עם זבול פקידו, ונמצא שאבימלך הוא בן ירובעל וזבול. אין שום ודאות בשושלת שלו, וספק מי משניהם אביו האמיתי. ואם אתם רוצים לעבדו מצד שאביו היה נשיא הארץ, לכו לפי היגיון זה עד הסוף: עבדו את אנשי חמור אבי שכם, שהם קדמו בנשיאות. אם אתה הולך אחורה בהיסטוריה, חמור אבי שכם היה הנשיא לפני מאות שנים, בואו נחפש את שושלתו וניתן לחמורים ההם את הנשיאות. ואם ההיסטוריה אינה קובעת מאומה, מדוע להמליכו רק מפני שאביו גדעון, ובפרט שכלל אין ודאות שגדעון אביו.
וּמִי יִתֵּן אֶת־הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְאָסִירָה אֶת־אֲבִימֶלֶךְ וַיֹּאמֶר לַאֲבִימֶלֶךְ רַבֶּה צְבָאֲךָ וָצֵאָה׃
אלה דברים חריפים וקשים ביותר, והם פועלים את פעולתם. הוא ממשיך בנאום שנשמע כנאום בחירות: מי ייתן ואנהיג את העם הזה ואסיר את אבימלך. ומקשה הרד"ק: הרי כבר הסירוהו? אלא הכוונה להסיר אותו לחלוטין, שהרי עדיין הוא עלול לחזור ולנסות לשלוט, ואילו אני הייתי מסירו באופן מוחלט ומולך במקומו.
ושימו לב מה קורה לאנשים כשהם מתחילים לדבר: הם מתלהבים, והרבה פעמים אומרים דברים שכלל לא תכננו בתוכנית המקורית. הוא רואה את התלהבות העם ואת התרועות, ונגרר בלשונו, ופונה ישירות אל אבימלך: רבה צבאך וצאה. אבימלך, אתה מוזמן למלחמה, הבא את החבר'ה שלך ונילחם.
זבול מסגיר את געל
וַיִּשְׁמַע זְבֻל שַׂר־הָעִיר אֶת־דִּבְרֵי גַּעַל בֶּן־עָבֶד וַיִּחַר אַפּוֹ׃
וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל־אֲבִימֶלֶךְ בְּתׇרְמָה לֵאמֹר הִנֵּה גַעַל בֶּן־עֶבֶד וְאֶחָיו בָּאִים שְׁכֶמָה וְהִנָּם צָרִים אֶת־הָעִיר עָלֶיךָ׃
זבול שר העיר שומע כיצד מדברים נגדו ונגד הבוס שלו, וחרה אפו. "בתרמה" מפרש הרד"ק כמו "במרמה", כלומר בסתר, מבלי שידעו געל ואנשי שכם, ששלח לו בסוד שגעל מורד בו. ויש מפרשים ש"תרמה" הוא שם מקום, שהרי בהמשך נאמר שאבימלך יושב ב"ארומה", והאל"ף נחה, ונמצא שתרמה וארומה מקום אחד.
"והנם צרים את העיר עליך": לפי פשוטו, כדברי הרד"ק, הם שומרים את העיר בשבילך, שלא תוכל להיכנס. אך זה קשה, שכן מצור פירושו תמיד טבעת חנק מבחוץ, שלא ייצא איש מבפנים, ואילו כאן היה זה מצור מבפנים שלא ייכנס. לכן מבאר המלבי"ם אחרת: "באים שכמה" פירושו שהם מבקשים להתיישב בשכם, ו"צרים את העיר עליך" פירושו שהם מתכננים לצור מחר בבוקר על ארומה, העיר שבה יושב אבימלך. כלומר: היכון, הם באים לצור עליך. ולפי זה "רבה צבאך וצאה" פירושו: אם גיבור אתה, צא מן העיר, שכן אנו עומדים לחנוק אותך ולא לאפשר לך לצאת.
וְעַתָּה קוּם לַיְלָה אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר־אִתָּךְ וֶאֱרֹב בַּשָּׂדֶה׃ וְהָיָה בַבֹּקֶר כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ תַּשְׁכִּים וּפָשַׁטְתָּ עַל־הָעִיר וְהִנֵּה־הוּא וְהָעָם אֲשֶׁר־אִתּוֹ יֹצְאִים אֵלֶיךָ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר תִּמְצָא יָדֶךָ׃
העצה היא להקדים ולארוב: כיוון שהם מתכוננים לצאת מוקדם בבוקר לצור על ארומה, הפתע אותם. כשייצאו, תתקוף אותם בכניסה לשכם. וכך תרוויח כפליים: מצד אחד תכה ביוצאים לקראתך, ומצד שני ראש אחר ייכנס אל העיר, ובתנועת מלקחיים תתפוס את החיל היוצא ותלכוד את שכם. וזהו "ועשית לו כאשר תמצא ידך": אל תיתן לו לחזור אל העיר, וכך תצליח לכבוש את העיר בחזרה.
המארב שנתגלה מוקדם
וַיָּקׇם אֲבִימֶלֶךְ וְכׇל־הָעָם אֲשֶׁר־עִמּוֹ לָיְלָה וַיֶּאֶרְבוּ עַל־שְׁכֶם אַרְבָּעָה רָאשִׁים׃
אבימלך שומע לעצת זבול, קם בלילה ועושה מארב, ומחלק את עמו לארבעה ראשים. המטרה: שני ראשים יעמדו בפתח, ושניים יכו את היוצאים בשדה, וכך גם ימנעו מן היוצאים לברוח בחזרה אל העיר, שהרי בכניסה ממתינים להם וכל מי שינסה להימלט פנימה יוכה.
וַיֵּצֵא גַּעַל בֶּן־עֶבֶד וַיַּעֲמֹד פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר וַיָּקׇם אֲבִימֶלֶךְ וְהָעָם אֲשֶׁר־אִתּוֹ מִן־הַמַּאְרָב׃
וַיַּרְא־גַּעַל אֶת־הָעָם וַיֹּאמֶר אֶל־זְבֻל הִנֵּה־עָם יוֹרֵד מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים וַיֹּאמֶר אֵלָיו זְבֻל אֵת צֵל הֶהָרִים אַתָּה רֹאֶה כָּאֲנָשִׁים׃
מה קרה כאן? אבימלך עשה פשיטה מוקדמת מדי והתגלה לפני הזמן. התוכנית הייתה להמתין עד שגעל ייצא ממש מן העיר, ואז להכות בו בשדה ולחסום את הבורחים בכניסה. אלא שגעל התמהמה, וזהו "ויעמוד פתח שער העיר". אומר המלבי"ם שנוצרה כאן בעיית תזמון: אבימלך היה בטוח שאם געל יצא הרי כולם כבר בחוץ, וקם מן המארב בטרם עת.
געל רואה פתאום אנשים קמים מכל עבר ומתחיל להבין שמשהו קורה. הוא פונה אל זבול, ועדיין אינו יודע שזבול הוא זה שהסגיר אותו וארגן את המארב. זבול מנסה להרדים אותו ולהרגיע: "את צל ההרים אתה רואה כאנשים". מכאן בא הביטוי המוכר "רואה צל הרים כהרים", והביטוי המקורי הוא צל הרים כאנשים. והרגעה זו גורמת לגעל שלא להמשיך ולצאת, ואם אינו יוצא, כל המתקפה נידונה לכישלון.
וַיֹּסֶף עוֹד גַּעַל לְדַבֵּר וַיֹּאמֶר הִנֵּה־עָם יוֹרְדִים מֵעִם טַבּוּר הָאָרֶץ וְרֹאשׁ־אֶחָד בָּא מִדֶּרֶךְ אֵלוֹן מְעוֹנְנִים׃
געל אומר לו: אל תהפוך אותי לשוטה, אני רואה היטב. עם יורד מטבור הארץ, כלומר ממרכז הארץ, והם מחולקים לראשים. והדבר המתבקש כעת הוא לברוח פנימה ולסגור את העיר, שהרי שכם מוקפת חומה. וזה בדיוק מה שמדאיג את זבול: אם ייכנס ויסגור את השערים, המתקפה תיכשל.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו זְבֻל אַיֵּה אֵפוֹא פִיךָ אֲשֶׁר תֹּאמַר מִי אֲבִימֶלֶךְ כִּי נַעַבְדֶנּוּ הֲלֹא זֶה הָעָם אֲשֶׁר מָאַסְתָּה בּוֹ צֵא־נָא עַתָּה וְהִלָּחֶם בּוֹ׃
זבול מנסה, בלשון ימינו, "לחמם אותו". דבר ראשון: איה אפוא פיך? אמרת אמירה, עמוד מאחוריה. איש המעלה צריך לקיים את דבריו. אמרת שאינך מפחד מאבימלך, ומי הוא אבימלך בכלל, ועכשיו הכל דיבורים כחול אשר על שפת הים? צא והילחם בו. ודבר שני: הלא זה העם אשר מאסת בו, שהחשבת אותו כאפס וכקליפת השום, ופתאום אתה ירא ורוצה לחזור העירה?
וַיֵּצֵא גַעַל לִפְנֵי בַּעֲלֵי שְׁכֶם וַיִּלָּחֶם בַּאֲבִימֶלֶךְ׃
והדברים פועלים. וכנראה ההצלחה נבעה מכך שזבול דיבר אליו לפני בעלי שכם, ונכנס כאן גם עניין האגו: כל החיילים רואים אותי משתפן, זה לא נעים ולא מכובד. ובעקבות זה יצא ונלחם.
וַיִּרְדְּפֵהוּ אֲבִימֶלֶךְ וַיָּנׇס מִפָּנָיו וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים רַבִּים עַד־פֶּתַח הַשָּׁעַר׃
אבימלך מכה בו כראוי, ורודף עד פתח השער, אך עדיין אינו כובש את העיר. מכה הגונה נתן לאנשי העיר, אך את העיר עצמה לא לכד.
וַיֵּשֶׁב אֲבִימֶלֶךְ בָּארוּמָה וַיְגָרֶשׁ זְבֻל אֶת־גַּעַל וְאֶת־אֶחָיו מִשֶּׁבֶת בִּשְׁכֶם׃
אבימלך יושב בארומה, וזבול ממשיך לנהל את העיר ומצליח לגרש את געל ואחיו. ומסתבר שהדבר נבע גם מכך שאנשי שכם ראו שמגעל לא תצמח הישועה: לקחנו אותו כאנטיביוטיקה נגד אבימלך, ואם צבאו נופל ואינו מתגבר על צבא אבימלך, אין טעם להמשיך ולקבלו כמנהיג.
נפילת שכם
וַיְהִי מִמׇּחֳרָת וַיֵּצֵא הָעָם הַשָּׂדֶה וַיַּגִּדוּ לַאֲבִימֶלֶךְ׃
היה זה זמן הבציר, כפי שראינו שעשו הילולים, והעם יוצאים לשדה כי זו פרנסתם והם חייבים לעבד את שדותיהם. ומודיעים לאבימלך: הם כבר אינם חוששים, הם יוצאים ובטוחים בעצמם.
וַיִּקַּח אֶת־הָעָם וַיֶּחֱצֵם לִשְׁלֹשָׁה רָאשִׁים וַיֶּאֱרֹב בַּשָּׂדֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הָעָם יֹצֵא מִן־הָעִיר וַיָּקׇם עֲלֵיהֶם וַיַּכֵּם׃
הפעם, אומר המלבי"ם, הוא מצליח לבצע את העצה הראשונה של זבול. הוא חוצה את העם לשלושה ראשים, וכשהעם יוצא מן העיר והם מנותקים ממנה לחלוטין, הוא מכה בהם, ובתנועת מלקחיים סוגר את העיר ואינו נותן להם לברוח פנימה.
וַאֲבִימֶלֶךְ וְהָרָאשִׁים אֲשֶׁר עִמּוֹ פָּשְׁטוּ וַיַּעַמְדוּ פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר וּשְׁנֵי הָרָאשִׁים פָּשְׁטוּ עַל־כׇּל־אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה וַיַּכּוּם׃
וַאֲבִימֶלֶךְ נִלְחָם בָּעִיר כֹּל הַיּוֹם הַהוּא וַיִּלְכֹּד אֶת־הָעִיר וְאֶת־הָעָם אֲשֶׁר־בָּהּ הָרָג וַיִּתֹּץ אֶת־הָעִיר וַיִּזְרָעֶהָ מֶלַח׃
שני ראשים מכים את אשר בשדה, וראש אחד עומד בפתח שער העיר. אבימלך נלחם בעיר כל היום כולו ומכה בהם מכה רבה, לוכד את העיר והורג את העם אשר בה, נותץ אותה וזורעה מלח. כאשר רצו להבטיח שלא ישובו לבנות מקום, היו זורעים אותו מלח, כדי שהארץ לא תהיה ראויה לעיבוד, ואיש לא יקים את העיר מחדש כי לא ניתן לזרוע בה מאומה.
שריפת מגדל שכם
וַיִּשְׁמְעוּ כׇּל־בַּעֲלֵי מִגְדַּל־שְׁכֶם וַיָּבֹאוּ אֶל־צְרִיחַ בֵּית אֵל בְּרִית׃
מסביר הרד"ק: "בעלי מגדל שכם" הם אדוני מגדל שכם, ומגדל שכם הוא כמין טירה ומקום שנועד להינצל בו. הם לא היו בעיר בשעה שאבימלך לכדה, וכששמעו הלכו אל צריח בית אל ברית, וצריח פירושו מגדל, ושם קיוו למצוא הצלה פורתא.
מבאר המלבי"ם: אחרי שהקדוש ברוך הוא עשה את עצתו בשכם, ותכליתה שאבימלך יכה את אלה שבחרו בו, עתה מסובב הקדוש ברוך הוא שאש האטד תאכל גם את בית מילוא, שכניה של שכם. והיה להם מגדל שאי אפשר היה לכובשו, וסיבב השם שעצתם תשתבש, ובמקום להתחבא במגדל שאינו ניתן לכיבוש, הלכו והתחבאו במגדל עשוי עץ שאותו כן אפשר לכבוש.
וַיֻּגַּד לַאֲבִימֶלֶךְ כִּי הִתְקַבְּצוּ כׇּל־בַּעֲלֵי מִגְדַּל־שְׁכֶם׃
אבימלך שומע שהם מרוכזים כולם במקום אחד, שם תכננו לכרות ברית ולתכנן את המשך המרד. כל מפקדת המורדים בידיו, ועתה אפשר לטפל בהם.
וַיַּעַל אֲבִימֶלֶךְ הַר־צַלְמוֹן הוּא וְכׇל־הָעָם אֲשֶׁר־אִתּוֹ וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ אֶת־הַקַּרְדֻּמּוֹת בְּיָדוֹ וַיִּכְרֹת שׂוֹכַת עֵצִים וַיִּשָּׂאֶהָ וַיָּשֶׂם עַל־שִׁכְמוֹ וַיֹּאמֶר אֶל־הָעָם אֲשֶׁר־עִמּוֹ מָה רְאִיתֶם עָשִׂיתִי מַהֲרוּ עֲשׂוּ כָמוֹנִי׃
מה עשה? כרת ענפים. הענפים נקראים "שוכה" מלשון סיכוך, שבהם מסככים סביב האילן. כל אחד כורת ענפים ונושאם על כתפו.
וַיִּכְרְתוּ גַם־כׇּל־הָעָם אִישׁ שׂוֹכֹה וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ וַיָּשִׂימוּ עַל־הַצְּרִיחַ וַיַּצִּיתוּ עֲלֵיהֶם אֶת־הַצְּרִיחַ בָּאֵשׁ וַיָּמֻתוּ גַּם כׇּל־אַנְשֵׁי מִגְדַּל־שְׁכֶם כְּאֶלֶף אִישׁ וְאִשָּׁה׃
העצים נועדו לשמש חומר בעירה. הוא ניגש אל אותו צריח שבו התחבאו, וכל אחד מביא ענפיו, ונערמת שם ערימת עצים אדירה, והוא מצית אותה, וברגע אחד עולה המגדל כולו באש. אותו מגדל שחשבו להינצל בו הופך למלכודת מוות. וזוהי האש היוצאת מן האטד ואוכלת את בעלי שכם ואת אנשי מילוא, שהרי גם בהם מדובר כאן.
תבץ וסוף אבימלך
וַיֵּלֶךְ אֲבִימֶלֶךְ אֶל־תֵּבֵץ וַיִּחַן בְּתֵבֵץ וַיִּלְכְּדָהּ׃
מה עניינו בתבץ? אומר הרלב"ג: ידמה שאנשי תבץ גם הם מרדו בו, ולכן הוא ממשיך במלאכתו.
וּמִגְדַּל־עֹז הָיָה בְתוֹךְ־הָעִיר וַיָּנֻסוּ שָׁמָּה כׇּל־הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְכֹל בַּעֲלֵי הָעִיר וַיִּסְגְּרוּ בַּעֲדָם וַיַּעֲלוּ עַל־גַּג הַמִּגְדָּל׃
גם בתבץ היה מגדל שהם בטחו בו שיגונן עליהם. אך לאבימלך כבר יש תוכנית מסודרת ללוחמה נגד מגדלים, והוא מנסה ליישמה שוב.
וַיָּבֹא אֲבִימֶלֶךְ עַד־הַמִּגְדָּל וַיִּלָּחֶם בּוֹ וַיִּגַּשׁ עַד־פֶּתַח הַמִּגְדָּל לְשׇׂרְפוֹ בָאֵשׁ׃
פתח המגדל, השער, היה עשוי עץ, ולכן אמר: נשרוף את פתח המגדל באש. אלא שבכך הוא עומד מתחת למגדל, במקום שכל השלכה מלמעלה פוגעת ישירות בראשו.
וַתַּשְׁלֵךְ אִשָּׁה אַחַת פֶּלַח רֶכֶב עַל־רֹאשׁ אֲבִימֶלֶךְ וַתָּרִץ אֶת־גֻּלְגׇּלְתּוֹ׃
"פלח רכב" הוא חלק מאבני הריחיים, כלשון הכתוב "לא יחבול ריחיים ורכב". הריחיים הוא החלק התחתון, והרכב הוא החלק העליון, הנקרא כך משום שהוא רוכב על התחתון. והאישה לא נטלה אפילו את כל האבן, אלא רק פלח מן החלק העליון, והשליכה מלמעלה. בול פגיעה, וגולגלתו נרוצצה.
וַיִּקְרָא מְהֵרָה אֶל־הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁלֹף חַרְבְּךָ וּמוֹתְתֵנִי פֶּן־יֹאמְרוּ לִי אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ וַיִּדְקְרֵהוּ נַעֲרוֹ וַיָּמֹת׃
אבימלך עדיין חי, ובשניותיו האחרונות עוד יש לו מה לומר. ומה עשה ברגעיו האחרונים? אמר וידוי? קרא קריאת שמע? לא. אבימלך דואג לספרי ההיסטוריה: איך יזכרו אותי, מה יכתבו? "אישה הרגתהו"? זהו ביזיון נורא שאין לעבור עליו לסדר היום. ולכן קרא לנערו שידקור אותו, כדי שלא יירשם לעד לביזיון ולקלס שאישה הצליחה להורגו.
ואומר המלבי"ם: עתה ראה איך התקיים "ותצא אש מבעלי שכם ותאכל את אבימלך". הם אלה שהשליכו את האבן מלמעלה, והאש אוכלת את אבימלך; ובעלי שכם הם, שכן אלה אנשי אותה קבוצה שהיו שותפים בפשע להמליכו ולרצוח את כל אחיו.
וישב אלוהים
וַיִּרְאוּ אִישׁ־יִשְׂרָאֵל כִּי מֵת אֲבִימֶלֶךְ וַיֵּלְכוּ אִישׁ לִמְקֹמוֹ׃ וַיָּשֶׁב אֱלֹהִים אֵת רָעַת אֲבִימֶלֶךְ אֲשֶׁר עָשָׂה לְאָבִיו לַהֲרֹג אֶת־שִׁבְעִים אֶחָיו׃
וְאֵת כׇּל־רָעַת אַנְשֵׁי שְׁכֶם הֵשִׁיב אֱלֹהִים בְּרֹאשָׁם וַתָּבֹא אֲלֵיהֶם קִלְלַת יוֹתָם בֶּן־יְרֻבָּעַל׃
כאן מסתיים הסיפור, ורואים כיצד קללת יותם התקיימה בכל פרטיה. החשבון שולם במלואו: אנשי שכם היו שותפים מלאים ואף שילמו בכסף מלא כדי שיהרוג את אחיו. יצאה אש מבעלי שכם ואכלה את אבימלך, ויצאה אש מאבימלך ואכלה את בעלי שכם.
גלגולי אבימלך
הרמ"ע מפאנו בספרו "גלגולי נשמות" באות א' כותב שאבימלך הוא שם המוכר לנו מן ההיסטוריה: אבימלך מלך גרר. ותיקונו היה על ידי אבימלך בן ירובעל. שהרי אבימלך הראשון התחייב מיתה, כמו שאמר לו המלאך "הנך מת על האישה אשר לקחת", ואף שטען "בתום לבבי ובניקיון כפיי עשיתי זאת", עם כל זה התחייב מיתה על העניין. ושימו לב ללשון: "הנך מת על האישה", ורמז לו בזה גם שמיתתו תהיה על ידי אישה. אתה מת בגלל האישה שלקחת, את שרה, ואתה מת על ידי האישה. והיכן היה מותו? בגלגול הזה, כשנתגלגל שוב באבימלך בן ירובעל, ועל ידי כך התגלגלה גם מיתתו.
ועוד אומר הרמ"ע מפאנו שם: אבימלך בן ירובעל, בן הפילגש, הוא הורדוס. הורדוס שאנחנו מכירים ככזה שהרג את החכמים ושיפץ את בית המקדש. אבימלך הרג את כל אחיו, כפי שקראנו בפרקים האחרונים, והורדוס הרג את כל בית חשמונאי. ומאותו טעם עצמו: אבימלך הרג את אחיו מחשש מרידה, שכל אח הוא מורד פוטנציאלי שמישהו ינסה להמליכו; וכך חשב הורדוס, שבית חשמונאי הם ששלטו עד עתה, ואם יישארו בחיים ינסו תמיד למרוד בו, והרג את כולם.
אלא שהורדוס לא היה שלם עם זה, שכן אמר: החכמים תמיד יזכרו שאני עבד הבא מבית חשמונאי, ו"מקרב אחיך תשים עליך מלך", ולעולם לא יקבלו אותי. ואם ברצוני לבסס את מלכותי, עליי להרוג גם את החכמים. והרג את כולם, ונותר אחד: בבא בן בוטא. הוא השאירו בכוונה תחילה, כדי שיוכל לפנות אליו לעצה בשעת הצורך, אך כדי לקצוץ את כנפיו ולהבטיח שלא יעורר מרד ולא יאמר לעם שהאיש הזה אינו אלא עבד שמרד באדוניו, סימא את עיניו.
אומר הרמ"ע מפאנו: כשם ששם אבימלך הרג את כולם והשאיר אחד, את יותם, כך הורדוס הרג את כולם והשאיר אחד, את בבא בן בוטא. ואם הורדוס הוא גלגול אבימלך, בבא בן בוטא הוא גלגול יותם. והרמז: "יש בוטה כמדקרות חרב". דבריו של יותם היו בוטים כמדקרות חרב, ונתקיימו עד האות האחרונה ופגעו באבימלך פגיעה אנושה. יותם היה בוטה, ובגלגולו הבא בא בבא בן בוטא, שהוא אותו אחד הבא לתקן.
ועוד השוואה: את אבימלך הרגו בפלח רכב שנזרק על ראשו וריצץ את גולגלתו. וחז"ל אומרים שמי שהרגה כביכול את הורדוס הייתה אותה אישה מבית חשמונאי שנשא, שהייתה אמורה להכשיר את השרץ, כלומר לומר: אינני סתם עבד, אני נשוי לבת חשמונאי ואני המשך שלהם. חיסל את כל בית חשמונאי ונשא אחת מהם, כאילו הוא ממשיכם. והיא מאסה בכך, עלתה לגג ואמרה: אני האחרונה שנשתיירתי מבית חשמונאי, וכעת גם אני הולכת, וקפצה מן הגג ומתה. ובזה ריצצה את גולגלתו של הורדוס. שכן כל "הגולגולת החזקה" שלו הייתה נישואיו לבת חשמונאי, שהם היו הלגיטימציה שלו למלוך. ומרגע שהתאבדה ופרסמה את הדברים, הבינו הכל שהוא סתם עבד, שאין לו המשכיות, שאינו קשור לבית חשמונאי ואין דם מלכים בעורקיו, ולא יכול היה עוד להרים ראש. וזהו רציצת גולגלתו.
לסיכום:
פרק ט' מלמד אותנו כיצד מלוכה הנקנית בכסף עבודה זרה, באנשים ריקים ופוחזים ובדם שבעים אחים, מוכרחת להתפורר. משל יותם מסדר לנו את סולם הערכים: הזית שהוא הטוב המושלם, הגפן שהיא המועיל, התאנה שהיא הערב, וכולם אינם חפצים בשררה כי אינם מוכנים לוותר על שלמותם; ורק האטד, שאין בו לא טוב ולא ערב ולא מועיל, רודף אחר המלוכה, כי אין לו מה להפסיד ואין לו אלא קוצים ואש. ההשגחה מסובבת רוח רעה, מארבים, געל בן עבד וזבול, מגדל עץ במקום מגדל אבן ופלח רכב מיד אישה, עד ש"וישב אלוהים את רעת אבימלך" ו"ותבוא אליהם קללת יותם", אש מאבימלך בבעלי שכם ואש מבעלי שכם באבימלך, מידה כנגד מידה עד האות האחרונה.