פרק ח' הוא פרק החתימה של מעשה גדעון: מסתיים הקרב הגדול נגד מדין, ועדיין נשארו המלכים זבח וצלמונע. בפרק אנחנו פוגשים את חכמתו של גדעון בהרגעת אנשי אפרים, את סירובם של אנשי סוכות ופנואל לתת לחם לצבא, את משפט מלכי מדין, את סירובו של גדעון למלוך, ולבסוף את מעשה האפוד שהיה לו ולביתו למוקש. נלך על סדר הפסוקים, בעיקר על פי ביאורי המלבי"ם.
תלונת אנשי אפרים
וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אִישׁ אֶפְרַיִם מָה הַדָּבָר הַזֶּה עָשִׂיתָ לָּנוּ לְבִלְתִּי קְרֹאות לָנוּ כִּי הָלַכְתָּ לְהִלָּחֵם בְּמִדְיָן וַיְרִיבוּן אִתּוֹ בְּחׇזְקָה׃
אנשי אפרים באים בתלונה: בהתחלה, כשגדעון קרא לאנשים לצאת לקרב, הוא זימן מנפתלי, מאשר ומכל מנשה, כמו שראינו בפרק הקודם: "וַיִּצְעַק אִישׁ יִשְׂרָאֵל מִנַּפְתָּלִי וּמִן אָשֵׁר וּמִכָּל מְנַשֶּׁה", ולאפרים לא קרא. רק בסוף, אחרי שנוצח עיקר הקרב, שלח מלאכים בכל הר אפרים לאמור "רְדוּ לִקְרַאת מִדְיָן". על כך הם רבים איתו בחוזקה, כי בעיניהם זו הייתה חרפה גדולה שיוצאים לקרב ולא קוראים להם.
ראשית, כמה הדבר מדהים: היום אדם שלא קיבל צו 8 אומר ברוך השם שלא שלחו לי, נפלטתי מהמחשב המרכזי, הודו לה' כי טוב. ואצלם, מה זה, הייתה מלחמה ולא קראו לנו?! וכאן לכאורה טענתם תמוהה, כמו ששואלים המפרשים: הרי אלה שגדעון קרא להם בהתחלה שוּלחו כולם הביתה, מתוך שלושים ושתיים אלף נשארו שלוש מאות בלבד, אחוז אחד. אם כן, על מה התלונה? בסופו של דבר לא לקח אף אחד. מה הייתם רוצים, לבוא ולחזור הביתה ברגל בלי מלחמה? אלא שטענתם היא: אתה בהתחלה לא ידעת שהשם יחזיר אותם, ובאותה שעה שקראת לאחרים ולא לנו זה היה ביזיון. אמנם בסוף הם חזרו, אבל האם ידעת מראש שיחזרו? אם לא, מדוע לא זימנת אותנו?
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֶה עָשִׂיתִי עַתָּה כָּכֶם הֲלֹא טוֹב עֹלְלוֹת אֶפְרַיִם מִבְצִיר אֲבִיעֶזֶר׃
גדעון אומר להם: על מה אתם רבים איתי, על שלקחתי לעצמי את הכבוד שאני התחלתי את הקרב? הרי אתם סיימתם אותו, ומה שעשיתי אני עתה אינו כלום לעומת מה שעשיתם אתם. ומדוע הוא מדגיש "עתה"? מפני שעדיין נשאר לתפוס את זבח וצלמונע, וכל עוד לא נלכדו, אם עושים סיכום ביניים למצב הרגע הזה, אתם עשיתם יותר. לכן הוא נזהר ואומר "עתה", לפי המצב עד כה.
והמשל: הבוצר הוא מי שמתחיל את בציר הענבים, והעוללות הן מה שנשאר בכרם בסוף הבציר, כלשון הכתוב "הֲלֹא יוֹתִיר עוֹלֵלוֹת". אומר גדעון: אני רק התחלתי את הבציר, ומה שאתם עשיתם בסוף, העוללות והעלילות שעוללתם באחרונה, טוב יותר מכל הבציר שלי. מצד המעשים עצמם, אף שבאתם רק בסוף, מעשיכם גדולים בהרבה משלי, שהרי אתם לכדתם את שרי מדין. ועל עצמו הוא אומר "בְצִיר אֲבִיעֶזֶר", שהוא ממשפחת אביעזר.
בְּיֶדְכֶם נָתַן אֱלֹהִים אֶת שָׂרֵי מִדְיָן אֶת עֹרֵב וְאֶת זְאֵב וּמַה יָּכֹלְתִּי עֲשׂוֹת כָּכֶם אָז רָפְתָה רוּחָם מֵעָלָיו בְּדַבְּרוֹ הַדָּבָר הַזֶּה׃
גדעון מוסיף: בידכם נתן אלוהים את שרי מדין, את עורב ואת זאב, ובכך הראיתם גבורה עצומה עד שהקדוש ברוך הוא מסר אותם בידכם. וכפי שהסברנו, הקדוש ברוך הוא מוסר את האויב דווקא ביד אנשים הראויים לכך, והראיה שהייתם ראויים היא שהשם מסרם בידכם. זה דבר שאני לא יכולתי לעשות, רק אתם.
ומעירים המפרשים: ראה כמה חכמה נהג עמהם. בהמשך הספר נראה סיפור דומה לחלוטין אצל יפתח, ושם הדבר הסתיים רע מאוד. וכאן, בגלל תשובתו החכמה, "רָפְתָה רוּחָם" והם נרגעו. אילו היה מתחיל להתווכח, "אתם לא מתביישים? אני עושה כאן את הקרב ואתם באים בהערות", היה הדבר מתלהט. אבל הוא אמר להם: כלום, מה אתה מדבר, אתה הרבה יותר גדול, מה עשיתי אני, לא עשיתי כלום, אתה עשית הכול. מיד נרגעו. מכאן לימוד גדול: צריך לדעת איזו תגובה להגיב, ומהו הזמן הראוי להגיב כל דבר.
אנשי סוכות: העם והשרים
וַיָּבֹא גִדְעוֹן הַיַּרְדֵּנָה עֹבֵר הוּא וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ עֲיֵפִים וְרֹדְפִים׃
וַיֹּאמֶר לְאַנְשֵׁי סֻכּוֹת תְּנוּ נָא כִּכְּרוֹת לֶחֶם לָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלָי כִּי עֲיֵפִים הֵם וְאָנֹכִי רֹדֵף אַחֲרֵי זֶבַח וְצַלְמֻנָּע מַלְכֵי מִדְיָן׃
גדעון מגיע לירדן הוא ושלוש מאות איש, והקרב עדיין לא הסתיים: עורב וזאב היו השרים, ואיתם סיימנו, אבל זבח וצלמונע הם המלכים, ועיקר המלאכה עדיין לפנינו. שהרי אם המלכים קיימים, הם מארגנים את העם לקרב ותהיה מערכה נוספת, ואם חיסלת את המלכים אתה יודע שיהיה שקט לתקופה ארוכה. לכן הוא אומר להם: עוד לא סיימנו את הקרב.
סוכות הוא שם מקום, ומשם הוא מבקש כיכרות לחם. שים לב: זה לא צבא מסודר. גדעון גיבש אנשים שיבואו לקרב, וכנראה חשבו שהאוכל שבידם יספיק, אבל המלחמה התארכה והם עייפים, "וְאָנֹכִי רֹדֵף אַחֲרֵי זֶבַח וְצַלְמֻנָּע מַלְכֵי מִדְיָן".
וכאן יש לשים לב לדקדוק בדיאלוג: הכתוב מתחלף בין "אנשי סוכות" ל"שרי סוכות". המפרשים לא נתנו על זה את הדעת ולא ביארו את הנושא, וכנראה הבינו בפשטות שלפעמים דיברו השרים ולפעמים אנשי העיר, ואין לזה חשיבות מרובה. אבל המלבי"ם מוצא כאן דקדוק נפלא ביותר, שממנו מתברר מה בדיוק הייתה התביעה ובעיקר כלפי מי הופנתה.
אומר המלבי"ם: "אנשי סוכות" הם העם, ו"שרי סוכות" הם השרים, מה שנקרא היום ראשי העיר. והחיוב לתת לחם נובע משני טעמים שונים. האחד, מצד מצוות צדקה: יש כאן אנשים עייפים ורעבים, וכל אדם מצווה לעשות צדקה עם רעב ועייף, וזהו חיוב על כל אחד ואחד מן העם. השני, מצד שאנחנו צבא מלחמה, וזה מס המוטל על העיר להחזיק את הצבא ששומר עליה. בחיוב הזה השרים הם המחויבים, שהם המנהלים את העיר ואצלם קופת העם, והם גובים מן העם. לכן התביעה להחזיק את הצבא היא כלפי השרים, והתביעה לעשות צדקה היא כלפי כל אדם ואדם.
לכן בתחילה נאמר "וַיֹּאמֶר לְאַנְשֵׁי סֻכּוֹת", הוא פונה קודם אל העם: אנחנו עייפים ורודפים, תנו לאכול, וצדקה עושים עם נזקקים ואנחנו נזקקים. ועוד הוא מוסיף להם: אנחנו שלוחי מצווה, אנחנו רודפים אחרי זבח וצלמונע, וממילא החיוב לעזור לנו גדול יותר, שכן אין זה סתם אדם נזקק אלא נזקק שנמצא בדרך מצווה.
וַיֹּאמֶר שָׂרֵי סֻכּוֹת הֲכַף זֶבַח וְצַלְמֻנָּע עַתָּה בְּיָדֶךָ כִּי נִתֵּן לִצְבָאֲךָ לָחֶם׃
אומר המלבי"ם: מכאן שהעם לא רצו לתת לו מצד צדקה, ולכן פנה אל השרים. שאם השרים עונים, מוכח שקדמה כאן פנייה אליהם. ואל השרים הוא פנה מדין חיוב: מן העם אתה יכול לבקש צדקה, אבל בהחזקת הצבא השרים חייבים, זה חלק מתפקידם, שהרי הצבא שומר על העיר. אמר להם: מה עם החיוב שלכם להחזיק אותנו, שאתם השרים ואנחנו צבא היוצא להילחם ואני רודף אחרי זבח וצלמונע?
ענו לו השרים: "הֲכַף זֶבַח וְצַלְמֻנָּע עַתָּה בְּיָדֶךָ"? כלומר: אילו היית צבא מאורגן, צבא המלך, היינו מחויבים להחזיק אותך. אבל מה אתה? פלוגות של מתנדבים ההולכים להציל את העם. אני מעריך ומכבד את זה, אבל מי יודע מה יהיה בסוף, ייתכן שתציל וייתכן שלא. על מה אתן לך? אם אתה צבא המלך אני חייב לתת, אבל אם אתה יוזמה מקומית של מישהו שהקים כמה גדודים והולך להילחם, קבלות קודם. תכבוש את זבח וצלמונע ואז נהיה חייבים, שהרי עדיין לא ניצחת את האויב.
וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן לָכֵן בְּתֵת יְהוָה אֶת זֶבַח וְאֶת צַלְמֻנָּע בְּיָדִי וְדַשְׁתִּי אֶת בְּשַׂרְכֶם אֶת קוֹצֵי הַמִּדְבָּר וְאֶת הַבַּרְקֳנִים׃
כלומר: כאשר יתן השם את זבח וצלמונע בידי, אייסר אתכם בקוצי המדבר ובברקנים. ואפשר לומר בפשטות שזה מידה כנגד מידה: אתם רוצים לייבש אותנו, ואנחנו נדוש אתכם בקוצים ובברקנים. והמפרשים רואים כאן את אמונתו השלמה של גדעון: הוא אינו אומר "אם ייתן השם בידינו", אלא "בְּתֵת יְהוָה", השם ייתן אותם בידינו, בוודאות. העתיד ברור לו לגמרי, ולכן הוא מודיע מעכשיו שהוא עוד יחזור לכאן להיפרע מהם.
אנשי פנואל והמגדל
וַיַּעַל מִשָּׁם פְּנוּאֵל וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כָּזֹאת וַיַּעֲנוּ אוֹתוֹ אַנְשֵׁי פְנוּאֵל כַּאֲשֶׁר עָנוּ אַנְשֵׁי סֻכּוֹת׃
וַיֹּאמֶר גַּם לְאַנְשֵׁי פְנוּאֵל לֵאמֹר בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם אֶתֹּץ אֶת הַמִּגְדָּל הַזֶּה׃
הוא הולך לפנואל ושומע את אותן זמירות, אף אחד לא מוכן לתת ואף אחד לא מוכן לעזור. אלא שכאן הוא מאיים דווקא בנתיצת המגדל, ומדוע? מבאר המלבי"ם: לאנשי סוכות היה עוד צידוק. הם אמרו: מדין שולטים בנו, בא גדעון ונלחם בהם, ייתכן שינצח וייתכן שלא, ולמה לי לתפוס צד? אם יתברר שגדעון לא ינצח, אוי ואבוי לי מחיל מדין, יאמרו שסייענו לאנשי גדעון נגדם ויחסלו אותנו. לכן אני עומד באמצע ולא מתערב.
אבל לאנשי פנואל, אומר המלבי"ם, לא היה הטעם הזה, שהם אינם יראים וחרדים מפני מדין, מפני שיש להם מגדל. ומגדל עוז הוא מקום מחבוא ומגן שיגן וישמור עליהם גם אם מדין ירצו לתקוף. אם כן, אתם יכולים לעזור לי בשופי ובלי חשש. ואם אין אתם עוזרים, יהיה זה מידה כנגד מידה: אתה אינך עוזר מפני שאתה אומר "איני מפחד ממך ואיני מפחד מהם, יש לי מגדל", ובכן, אני אתוץ את המגדל שלך.
המלחמה בזבח וצלמונע
וְזֶבַח וְצַלְמֻנָּע בַּקַּרְקֹר וּמַחֲנֵיהֶם עִמָּם כַּחֲמֵשֶׁת עָשָׂר אֶלֶף כֹּל הַנּוֹתָרִים מִכֹּל מַחֲנֵה בְנֵי קֶדֶם וְהַנֹּפְלִים מֵאָה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב׃
מכאן אנחנו מבינים בכמה מדובר: מאה שלושים וחמישה אלף איש, ומולם שלוש מאות איש. בחסדי השם כבר נפלו מאה ועשרים אלף, ומה שנשאר עכשיו הוא חמישה עשר אלף.
וַיַּעַל גִּדְעוֹן דֶּרֶךְ הַשְּׁכוּנֵי בׇאֳהָלִים מִקֶּדֶם לְנֹבַח וְיׇגְבְּהָה וַיַּךְ אֶת הַמַּחֲנֶה וְהַמַּחֲנֶה הָיָה בֶטַח׃
"דרך השכוני באוהלים" מבאר רש"י: דרך ארץ קדר וערב, השוכנים במדבר באוהליהם. "מקדם לנובח ויגבהה" אלו ערים של עם ישראל, והוא הלך ממזרחן ולא רצה לעבור דרך שם, אלא הלך בדרך עקלתון כדי שיוכל להבהילם באופן שלא יתכוננו ולא יחכו לו.
וַיָּנֻסוּ זֶבַח וְצַלְמֻנָּע וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם וַיִּלְכֹּד אֶת שְׁנֵי מַלְכֵי מִדְיָן אֶת זֶבַח וְאֶת צַלְמֻנָּע וְכׇל הַמַּחֲנֶה הֶחֱרִיד׃
וַיָּשׇׁב גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ מִן הַמִּלְחָמָה מִלְמַעֲלֵה הֶחָרֶס׃
זבח וצלמונע נסים, גדעון רודף ולוכד אותם, ואת כל המחנה "החריד", כלומר הבהיל והבריח. ומהו "מלמעלה החרס"? אומר המלבי"ם שגם הפעם רדף אחריהם כל הלילה, כמו בפעם הראשונה. והטעם: כשאתה חזק דיך אתה יכול להילחם גם ביום, וכשאינך חזק דיך אתה חייב לנצל את אלמנט ההפתעה, וזה אפשרי רק בלילה. וכיוון שיש לך שלוש מאות איש מול עשרות ומאות אלפים, אין לך ברירה אלא להילחם בחסות העלטה.
"החרס" הוא שמש, וכמו שמצאנו אצל שמשון "בְּטֶרֶם יָבוֹא הַחַרְסָה", כלומר בטרם תשקע השמש. וכן יהושע נקבר ב"תמנת חרס", שהכוונה שהעמידו לו תמונת חרס, תמונת שמש, על קברו, לומר: זה האיש שזכה והעמיד את החמה. ואף כאן, הכוונה שהוא נפל על המחנה בלילה והספיק לשוב עוד בטרם התחילה הזריחה.
הפירעון מאנשי סוכות
וַיִּלְכׇּד נַעַר מֵאַנְשֵׁי סֻכּוֹת וַיִּשְׁאָלֵהוּ וַיִּכְתֹּב אֵלָיו אֶת שָׂרֵי סֻכּוֹת וְאֶת זְקֵנֶיהָ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה אִישׁ׃
וַיָּבֹא אֶל אַנְשֵׁי סֻכּוֹת וַיֹּאמֶר הִנֵּה זֶבַח וְצַלְמֻנָּע אֲשֶׁר חֵרַפְתֶּם אוֹתִי לֵאמֹר הֲכַף זֶבַח וְצַלְמֻנָּע עַתָּה בְּיָדֶךָ כִּי נִתֵּן לַאֲנָשֶׁיךָ הַיְּעֵפִים לָחֶם׃
גדעון פוגש נער מאנשי סוכות ומבקש ממנו לכתוב את שמות שרי סוכות וזקניה, והנער רושם לו שבעים ושבעה איש. ומדוע דווקא נער? מפני שנער מסיח לפי תומו וכותב את האמת. אילו היה זה מבוגר, היה מכניס אחד ומוציא אחר, לפי חשבונותיו.
בתחילה רצה גדעון להעניש את שרי סוכות, שהרי אליהם פנה והם סירבו. אלא שבשלב מסוים עשה חושבים והבין שלכאורה אין השרים ראויים לעונש, מפני ששרי סוכות היו עד אז נתונים תחת יד מדין. עכשיו בא גדעון ועושה מהפך: אם יצליח, הכול טוב ויפה, ואם לא יצליח, אוי לנו ממדין, שהרי סייענו למרד. אם כן, כשרים היה להם מקום לחשוש אם לסייע ולקחת סיכון שייפול והם ייפלו עמו. ולכן הזדהה עם חששם. ועוד הייתה להם טענה מוצדקת: עדיין לא הבאת את כף זבח וצלמונע, עדיין לא כבשת אותם, ולמה שניתן לך על סמך העתיד? אילו היינו שולחים אותך כאיש צבא שלנו, היינו חייבים לדאוג לצבא מראש, אבל אתה הקמת צבא בעצמך, ובאת על סמך שתצליח. ראשית, מי אמר שתצליח, ושנית, כשתצליח בוא ובקש את משכורתך, למה אתה מבקש עכשיו?
אבל כנגד אנשי סוכות, העם, הייתה לו טענה מוצקת: אתם מחויבים במצוות צדקה ככל אדם, ובאתי ואמרתי לכם שיש כאן אנשים רעבים ורודפים, תנו לי צדקה. ולכן הוא מסביר שהטעם שהוא נפרע מהם הוא משום ש"חֵרַפְתֶּם אוֹתִי". ודקדק וראה: השרים אמרו "כִּי נִתֵּן לִצְבָאֲךָ לָחֶם", שאליהם פנה מצד חיוב החזקת הצבא, ואילו כאן הוא מצטט "כִּי נִתֵּן לַאֲנָשֶׁיךָ הַיְּעֵפִים לָחֶם", והרי אל האנשים פנה מצד צדקה לעייפים. מכאן שהם הם שטענו את הטענה הזאת. אמר להם: צדקה אינכם נותנים, וזה חירוף. לומר "מה פתאום שניתן לך, הכף זבח וצלמונע בידך" זה חירוף, ועל זה מגיע לכם עונש.
וַיִּקַּח אֶת זִקְנֵי הָעִיר וְאֶת קוֹצֵי הַמִּדְבָּר וְאֶת הַבַּרְקֳנִים וַיֹּדַע בָּהֶם אֵת אַנְשֵׁי סֻכּוֹת׃
למלבי"ם ביאור מקורי כאן: הרי הטענה אינה כלפי הזקנים והשרים, ואם כן מהו "ויודע"? אלא שהוא נפרע מאנשי העיר על ידי זקניהם, כלומר נתן לזקנים להיפרע מהם ולהלקותם. זה שכתוב "וַיִּקַּח אֶת זִקְנֵי הָעִיר וְאֶת קוֹצֵי הַמִּדְבָּר וְאֶת הַבַּרְקֳנִים", ובקוצים ובברקנים מלקים את אנשי סוכות, והזקנים הם המייסרים אותם על שמנעו לחם מאנשים רעבים.
ואגב כך נדע שהיה מקובל בזמנם שאין שבט אחד מתערב במשפטו ובדינו של שבט אחר. הדבר מתברר בבירור בפרשת פילגש בגבעה, שאנשי שבט בנימין לא אהבו כלל שיבוא שבט אחר לעשות משפט באנשיהם. לכל שבט היה סנהדרין משלו ובית דין משלו, ואם יש בעיה, פנה אלינו. וזה מסביר יותר מדוע גדעון קרא דווקא לזקנים, כדי שהם יהיו המייסרים את אנשי שבטם.
וְאֶת מִגְדַּל פְּנוּאֵל נָתָץ וַיַּהֲרֹג אֶת אַנְשֵׁי הָעִיר׃
אנשי פנואל דיברו באותו אופן, ולהם הבטיח להרוס את המגדל, ואת המבצר הזה נתץ. אבל למה הרג את אנשי העיר, הרי את זה לא הבטיח? הרד"ק מסביר שייתכן מאוד שכשבא לנתוץ את המגדל הביעו התנגדות ונלחמו איתו, ובעקבות המלחמה הרג גם את אנשי העיר.
והמלבי"ם מסביר אחרת: מה שאמר "אתוץ את המגדל" לא היה רק על המגדל, אלא כלל גם להיפרע מהם, ורק שנוסף לזה יינתץ גם המגדל. והטעם: אנשי סוכות אמרו שהם מפחדים שמדין יבואו מחר ויכו אותם אם גדעון ייכשל, אבל לכם אין טיעון כזה, שהרי יש לכם מבצר. אם יבואו מדין לא יוכלו לעשות לכם מאומה, אתם נכנסים אל תוך המבצר ואינם יכולים להיפרע מכם. אם כן התביעה עליכם קשה בהרבה: למה לא באתם לעזור, למה לא נתתם לחם? ולכן העונש יהיה בהתאם, והרג את אנשי העיר, ואת המגדל שעליו בטחתם הרס.
משפט זבח וצלמונע
וַיֹּאמֶר אֶל זֶבַח וְאֶל צַלְמֻנָּע אֵיפֹה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הֲרַגְתֶּם בְּתָבוֹר וַיֹּאמְרוּ כָּמוֹךָ כְמוֹהֶם אֶחָד כְּתֹאַר בְּנֵי הַמֶּלֶךְ׃
אחרי שתפס אותם, שואל גדעון: איפה האנשים אשר הרגתם בתבור? הוא תובע אותם על דבר מה. והם עונים לו תשובה שלכאורה נשמעת כהצטדקות: "כָּמוֹךָ כְמוֹהֶם", ולא מובן מה הקשר בין טענתו לתשובתם.
מסביר המלבי"ם: כאשר זבח וצלמונע ברחו כדי לעבור את הירדן, עברו דרך תבור, ושם הרגו את אחיו של גדעון, ועליהם גדעון בא לתבוע אותם עכשיו. ומוסיף המלבי"ם יסוד: מחוקי המדינה שאין הורגים מלכים מנוצחים ונכבשים במלחמה אלא אם כן יש עליהם טענה. איזו טענה? למשל "למה מרדת בי", שאני משלתי בך ומיניתי אותך למושל ואתה קמת ומרדת. אבל להרוג מלך סתם, מחוקי המדינות לא היה הדבר נעשה.
ואם כן, זבח וצלמונע אדוני הארץ היו והם היו השליטים כאן, ומה פתאום יתפוס אותם גדעון ויהרגם? זו פעולה נגד החוקים, יבואו מהאו"ם ומהאג, וזה מצב לא חוקתי בעליל. לכן מה שעליו לעשות הוא לדון אותם, להקים בית דין שידון וישפוט אותם, ואז מיתתם תבוא להם בדין. ועל מה הוא שופט אותם? על שהרגו את אחיו: למה הרגתם את האנשים בתבור?
ומה הם משיבים? "כָּמוֹךָ כְמוֹהֶם", כלומר: אתה עצמך חייב מיתה, שהרי מרדת בנו, ומורד במלכות של שליטים כמונו חייב מיתה. והם היו מורדים בנו כמוך, ו"כְּתֹאַר בְּנֵי הַמֶּלֶךְ", הם התנהגו בתכסיסי מלכות ובהנהגת מלכות, והיינו בטוחים שהם הילדים שלך. אם כן, כמו שאתה חייב מיתה אצלנו כדין מורד במלכות, שאנחנו השליטים כאן, כך גם הם, בני המלך, חייבים מיתה, שהם בניו של השליט ומן המורדים בנו. אם כן יש לגיטימציה למה שעשינו.
וַיֹּאמַר אַחַי בְּנֵי אִמִּי הֵם חַי יְהוָה לוּ הַחֲיִתֶם אוֹתָם לֹא הָרַגְתִּי אֶתְכֶם׃
אומר להם גדעון: אינם בניי כלל, אלא אחיי בני אמי. ולכן אני נשבע לכם, חי השם, אילו הייתם מחיים אותם, כלומר לא הורגים אותם, לא הייתי יכול להרוג אתכם עכשיו בלא משפט, שלא הייתה מגיעה לכם מיתה. אבל כיוון שרצחתם אנשים חפים מפשע, ממילא אני יכול גם להרוג אתכם בדין.
וַיֹּאמֶר לְיֶתֶר בְּכוֹרוֹ קוּם הֲרֹג אוֹתָם וְלֹא שָׁלַף הַנַּעַר חַרְבּוֹ כִּי יָרֵא כִּי עוֹדֶנּוּ נָעַר׃
הוא מצווה את יתר בכורו להרוג אותם. ומדוע דווקא יתר? מפני שהוא גואל הדם: האנשים האלה הרגו את הדודים שלך, את אחיי בני אמי, וכיוון שכך אתה גואל הדם, בני יתר, קום והרוג אותם.
וַיֹּאמֶר זֶבַח וְצַלְמֻנָּע קוּם אַתָּה וּפְגַע בָּנוּ כִּי כָאִישׁ גְּבוּרָתוֹ וַיָּקׇם גִּדְעוֹן וַיַּהֲרֹג אֶת זֶבַח וְאֶת צַלְמֻנָּע וַיִּקַּח אֶת הַשַּׂהֲרֹנִים אֲשֶׁר בְּצַוְּארֵי גְמַלֵּיהֶם׃
מצודת דוד מסביר "כאיש גבורתו": כפי גודל האיש כך גודל גבורתו. איש קטן גבורתו קטנה, נער גבורתו קטנה, ואדם גדול גבורתו גדולה. וכיוון שכך, כשהנער יכה בנו יש סיכוי שלא יצליח להרוג במכה אחת, ואז יכה בנו עוד ועוד ונמות תוך כדי ייסורים. עדיף שאתה תהרוג אותנו, וכפי גבורתך תמית אותנו במכה אחת ולא תהיה מיתתנו בייסורים.
ועוד טעם ב"כאיש גבורתו": ביזיון הוא למלך למות על ידי נער, שנער קטון פגע בו. ובהמשך נראה דבר דומה, שכשאישה הורגת אדם זה ביזיון גדול עוד יותר, שנפל ביד אישה. נמצא שהייתה להם חשיבות גם באופן המיתה, למות "על סטייל", לא סתם למות אלא חשוב להם גם איך למות. לכן אמרו לו: עדיף שאתה תפגע בנו, שאתה מלך ואדם גדול, וכך הדבר מתאים יותר.
והמלבי"ם מסביר "כי כאיש גבורתו": שהגבורה צריכה להיות נערכת עם האיש פועל הגבורה. להרוג מלכי ארץ ראוי לאדם גיבור, ולא מתאים למסור זאת לילד. כלומר, פועל הגבורה יהיה לפי גבורתו, ולכן אתה הוא האדם המתאים להרוג מלכי ארץ, ולא נער ילד.
"משול בנו" וסירובו של גדעון
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל גִּדְעוֹן מְשָׁל בָּנוּ גַּם אַתָּה גַּם בִּנְךָ גַּם בֶּן בְּנֶךָ כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִיַּד מִדְיָן׃
אחרי שהסתיימה הישועה, וגדעון עשה בחסד השם ישועה מוחלטת, באים איש ישראל ואומרים לו: משול בנו. התקופה היא זמן שאין מלך בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה, והשופטים הם שהצילו את ישראל מדי פעם מיד רודפיהם. וכיוון שראו כאן אדם ראוי והגון, אמרו: סוף סוף יש לנו מישהו שיוכל להנהיג אותנו.
ובבקשתם שני עניינים. "משול בנו גם אתה", מפני שאתה ראוי לזה: יש לך ניסיון, הוכחת מנהיגות, היית מסוגל והצלת אותנו מיד המדיינים. "גם בנך גם בן בנך", וזה כאות הכרת הטוב. שכן כשאני אומר שאתה תמשול, זה מפני שהוכחת יכולות, אבל בנך ובן בנך מה הוכיחו? אלא זה מצד "כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִיַּד מִדְיָן", שמגיע לך פרס, והפרס הוא שגם בניך ימשלו אחריך אף בלי שהוכיחו יכולות קודמות.
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן לֹא אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם וְלֹא יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם יְהוָה יִמְשֹׁל בָּכֶם׃
גדעון מסרב, ומחזיר את הכול לקדוש ברוך הוא.
הנזמים והאפוד
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן אֶשְׁאֲלָה מִכֶּם שְׁאֵלָה וּתְנוּ לִי אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ כִּי נִזְמֵי זָהָב לָהֶם כִּי יִשְׁמְעֵאלִים הֵם׃
הוא מבקש רק בקשה אחת: שכל אחד ייתן לו נזם מן השלל. ולמעשה נהג גדעון בוותרנות גדולה, שהרי לגדעון כמלך וכמצביא היו מגיעים חמישים אחוז מן השלל, שכך הייתה הדרך המקובלת בזמנם, חמישים למלך וחמישים לעם. והוא אומר להם: אפילו את זה איני מבקש, כל בקשתי היא נזם אחד מכל אדם מן השלל ששלל.
"כִּי יִשְׁמְעֵאלִים הֵם" נשמע משונה, שהרי עד עכשיו דיברנו על מלחמה נגד מדין, ואיך נהיו בני מדין ישמעאלים? מסבירים המפרשים: מדין הם מבני קטורה, וישמעאל מהגר, ונמצאו אחים, ושיטה אחת ודרך אחת להם לשים נזם באף. אם כן, "ישמעאלים הם" פירושו שנוהגים כדרך הישמעאלים, שהיו שמים נזמים באפיהם. עוד הסבר: שהמדיינים היו מתנהגים כישמעאלים ומתערבים עמהם, וכפי שאנו רואים בשיירה שהורידה את יוסף למצרים, "וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים" ומכרו את יוסף לישמעאלים, שהיו חבורה אחת יחד. וכיוון שכך, בהנהגת הנזמים אתה יכול להגדיר את מדין כישמעאלים, שהם מצורפים עמהם.
וַיֹּאמְרוּ נָתוֹן נִתֵּן וַיִּפְרְשׂוּ אֶת הַשִּׂמְלָה וַיַּשְׁלִיכוּ שָׁמָּה אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ׃
וַיְהִי מִשְׁקַל נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר שָׁאָל אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת זָהָב לְבַד מִן הַשַּׂהֲרֹנִים וְהַנְּטִיפוֹת וּבִגְדֵי הָאַרְגָּמָן שֶׁעַל מַלְכֵי מִדְיָן וּלְבַד מִן הָעֲנָקוֹת אֲשֶׁר בְּצַוְּארֵי גְמַלֵּיהֶם׃
הם משיבים שיתנו בוודאי ובשמחה, פורסים את השמלה וכל אחד משליך לתוכה נזם מן השלל. משקל נזמי הזהב אלף ושבע מאות זהב, כמות אדירה, וזה מלבד השהרונים, שהוא סוג תכשיט בצורת סהר, כלומר בצורת ירח. וזה מעניין מאוד, שהוא אומר "ישמעאלים הם", והנה אנו רואים שכבר אז היו לישמעאלים סמלים של סהר ושל ירח. "והנטיפות" הוא שם של תכשיט הנוטף ותלוי מול הלב. "הענקות אשר בצוארי גמליהם" הם תכשיטים שהיו שמים בצוואר הגמל, שכשהיו יוצאים למלחמה היו עושים קישוטים גם לבהמות, כחלק מקישוטי הקרב.
ולמה נקרא ענק ענק? חז"ל אומרים שהאנשים הגדולים נקראים ענקים מפני שמעניקים חמה בקומתם, וזה אגב המקור לביטוי "ענק" כשרשרת. פירוש הדבר: אם אתה הנמוך עומד ולמולך עומד הענק ומאחוריו מאירה השמש, הענק מסתיר את השמש, וכשהשמש מול צווארו היא נדמית כענק על צווארו, כמין שרשרת מוזהבת סביב הצוואר, שהצוואר מסתיר את השמש ואתה רואה את הקרניים משני הצדדים. מכאן הביטוי ענק לתכשיט שמשימים על הצוואר, כלשון "וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ".
וַיַּעַשׂ אוֹתוֹ גִדְעוֹן לְאֵפוֹד וַיַּצֵּג אוֹתוֹ בְעִירוֹ בְּעׇפְרָה וַיִּזְנוּ כׇל יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיו שָׁם וַיְהִי לְגִדְעוֹן וּלְבֵיתוֹ לְמוֹקֵשׁ׃
למה ביקש את הנזמים? מספר לך הנביא: גדעון רצה לעשות מהם אפוד, תכשיט מיוחד לזכר הנס. המטרה הייתה להזכיר לכולם שהקדוש ברוך הוא הציל אותנו בדרך פלאית וגאל אותנו מיד מדין, והאפוד הזה מעין אנדרטה שכולם יזכרו. וראו ממה הוא עשוי: ממה ששללנו משלל מדין, ואין לך דבר שיזכיר את הנס יותר מזה. כמו שעשו ספר תורה מנזמים ומכל מיני עגילים שהורידו חוזרים בתשובה, שזה דבר המזכיר את חסד השם, לראות שאנשים זכו לחזור בתשובה ואת הדברים הללו הקדישו לשם השם. כך גם כאן, שעל ידי זה יזכרו אנשים את הנס העצום שעשה הקדוש ברוך הוא.
אבל בוא וראה: "וַיִּזְנוּ כׇל יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיו". כיוון שראו כאן אפוד, נהיה האפוד מקור לטעות של העם, שראו בו צלם והיו משתחווים לו ועובדים אותו, כאילו יש לו כוחות. והדבר הזה גרם ש"וַיְהִי לְגִדְעוֹן וּלְבֵיתוֹ לְמוֹקֵשׁ", שאנו נראה בהמשך שבניו של גדעון נהרגו, ובעקבות מה? בעקבות המוקש שנהיה לכלל ישראל על ידי אותו אפוד שהוא עשה, שהיה להם תקלה.
ולמה בכלל היה צריך אפוד? אומרים חז"ל: מפני ששבט מנשה אינו נמצא באבני החושן שבאפוד, ולכן רצו לעשות להם אפוד שיהיה גם להם כאותו אפוד שבבית המקדש, שעל ידו היו מקבלים תשובות לשאלות דרך החושן, והנה יהיה להם אפוד משלהם. ודבר נוסף: האפוד המקורי היה בשילה, והוא רצה שיהיה אחד גם בעופרה, ולכן הלך ועשה לו אפוד.
גדעון וחוני המעגל
הרמ"ע מפאנו כותב בספרו "גלגולי נשמות", באות ח', שחוני המעגל הוא גדעון. וכמו שגדעון עשה אפוד, ואף שהתכוון לשם שמים אנו רואים שזנו אחריו בית ישראל, ובאיזה שהוא מקום גרם למכשול, לכן מת בחייו. וכמה זמן מת בחייו? שבעים שנה. שבעים שנה חוני המעגל מת בחייו, כלומר ישן, ואדם שישן שבעים שנה, נמצא ששבעים שנה מחייו היה מת באותו זמן. והרי לאחר מכן, תקופה קצרה בלבד, מת לגמרי, כי לא ראה שיש לו עם מי לדבר ואמר "או חברותא או מיתותא" וביקש את מותו. נמצא שהיו לו שבעים שנה של מיתה כנגד המכשול שעשה, והשינה היא אחד משישים במיתה, נובלות מיתה זה שינה, כמו שאומרים חז"ל.
ולמה ביקש מיתה? מפני שהיה עוד מישהו בהיסטוריה שביקש מיתה ושהקדוש ברוך הוא ייקח את נפשו, והוא אליהו, שאל את נפשו למות, טוב מותו מחייו. ואומר הרמ"ע מפאנו שבחוני המעגל היה גם ניצוץ של אליהו הנביא, וכן היה בו גלגול של גדעון, וגם ניצוץ של מרדכי.
אחרית ימיו של גדעון
וַיִּכָּנַע מִדְיָן לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יָסְפוּ לָשֵׂאת רֹאשָׁם וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה בִּימֵי גִדְעוֹן׃
ארבעים שנה, עם שבע שנות השעבוד שקדמו, שקטה הארץ, ובני מדין לא יספו לשאת ראשם, לא הרימו ראש להילחם נגדנו בכל התקופה הזאת.
וַיֵּלֶךְ יְרֻבַּעַל בֶּן יוֹאָשׁ וַיֵּשֶׁב בְּבֵיתוֹ׃
וּלְגִדְעוֹן הָיוּ שִׁבְעִים בָּנִים יֹצְאֵי יְרֵכוֹ כִּי נָשִׁים רַבּוֹת הָיוּ לוֹ׃
גדעון הוא ירובעל, והולך ויושב בביתו, כלומר לא היה צריך להילחם. וכיוון שישב בביתו ולא טרח בהנהגת העם, הייתה לו מנוחה. ומה גרמה המנוחה הזאת? שכשאדם עסוק אין לו זמן להתחתן עם כל כך הרבה נשים, אבל כשאדם יושב במנוחה, מה יש לו לעשות? כסף היה לו, הכול היה לו, ואסף נשים רבות, ומהן הוליד שבעים בנים.
וּפִילַגְשׁוֹ אֲשֶׁר בִּשְׁכֶם יָלְדָה לּוֹ גַם הִיא בֵּן וַיָּשֶׂם אֶת שְׁמוֹ אֲבִימֶלֶךְ׃
פילגש היא אישה המיוחדת לאדם בלא כתובה ובלא קידושין. גם היא ילדה לו בן, ואת שמו קרא אבימלך, ואנחנו נראה בהמשך שהבן הזה עשה צרות צרורות.
וַיָּמׇת גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ בְּשֵׂיבָה טוֹבָה וַיִּקָּבֵר בְּקֶבֶר יוֹאָשׁ אָבִיו בְּעׇפְרָה אֲבִי הָעֶזְרִי׃
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר מֵת גִּדְעוֹן וַיָּשׁוּבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים וַיָּשִׂימוּ לָהֶם בַּעַל בְּרִית לֵאלֹהִים׃
מת גדעון, ובני ישראל הולכים שוב אחרי הבעלים, ו"בעל ברית" היה שמו של אותו בעל שעשו להם לאלוה. וכמו שראינו בתחילת הספר, פעמים שרק בעת מות השופט סרו ישראל מדרכם, ולפעמים אפילו בחיי השופט, שעדיין הוא חי וישראל כבר סרו מן הדרך. אבל כאן היה זה רק אחרי מותו.
"ולא זכרו" ו"ולא עשו חסד"
וְלֹא זָכְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם הַמַּצִּיל אוֹתָם מִיַּד כׇּל אֹיְבֵיהֶם מִסָּבִיב׃
וְלֹא עָשׂוּ חֶסֶד עִם בֵּית יְרֻבַּעַל גִּדְעוֹן כְּכׇל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה עִם יִשְׂרָאֵל׃
בישועה הזאת היה גם עניין ניסי וגם, לכאורה, עניין טבעי. הניסים שעשה כאן הקדוש ברוך הוא היו למעלה מן הטבע: איך הצליחו להבהיל את מחנה מדין, איך רדפו אחריהם, איך הרגו אותם, וכל זה בשלוש מאות איש כנגד עם שהיה כחול אשר על שפת הים. היה כאן נס ופלא. והם לא זכרו את השם המציל אותם מיד כל אויביהם מסביב, לא זכרו את הניסים העל טבעיים שעשה להם.
ואם אינך זוכר את הניסים העל טבעיים, למי אתה מייחס את הישועה? לגדעון. איזה מצביא, גדעון נלחם, גדעון כבש, גדעון הצליח. ובכן, אם אתה מייחס את הדבר לטבע ולגבורת גדעון, לפחות זכור לגדעון את גבורתו ועשה חסד עם ביתו. יוצא שלא הכירו טובה לא לקדוש ברוך הוא ולא לגדעון, וזה פשע גדול. ואנחנו נראה בהמשך עד כמה פשעו נגד בית ירובעל גדעון, ואיזה מעשה נפשע עשו כנגד משפחתו, שהדבר מוכיח שלא רק שלא עשו חסד אלא עוד התאכזרו כלפי משפחתו.
ולמה קורא לו כאן "בית ירובעל גדעון"? מפני שזה עצמו טעם למה לא עשו איתו חסד. הרי כאן זנו אחרי הבעלים ושמו להם בעל ברית לאלוהים, הם עובדים את הבעל, וגדעון היה מגדולי המתנגדים לבעל, ולכן נקרא ירובעל, ירב בו הבעל. ואם ירב בו הבעל, כבר לא ראו צורך לעשות עמו חסד, שהרי הוא מתנגד לאלוה שלהם היום, וממילא אין להם עניין לגמול לו טובה.
לסיכום:
פרק ח' חותם את מעשה גדעון בשלושה קווים מרכזיים. ראשית, חכמת ההנהגה: מתשובתו הרכה לאנשי אפרים למדנו שצריך לדעת מה להשיב ומתי להשיב, ובזכות זאת רפתה רוחם, בשונה ממה שעתיד לקרות אצל יפתח. שנית, הדין והצדק: בדקדוק שבין "אנשי סוכות" ל"שרי סוכות" למדנו שגדעון הבחין בין חיוב צדקה החל על כל אדם לבין חיוב החזקת הצבא החל על השרים, ולכן נפרע מן העם ולא מן השרים, ואף עשה זאת על ידי זקני השבט עצמם. וכן במשפט זבח וצלמונע, שלא הרגם אלא לאחר שהתברר שחייבים מיתה על רציחת אחיו. ושלישית, האור והצל: גדעון סירב למלוך והחזיר את המלוכה לקדוש ברוך הוא, אבל האפוד שעשה לזכר הנס נהפך למוקש לו ולביתו. ולבסוף, כפיות הטובה של ישראל, שלא זכרו את השם ולא עשו חסד עם בית גדעון, היא הפתח לפורענות שנקרא עליה בפרק הבא.