פרק ז' בספר שופטים הוא אחד הפרקים המופלאים בתנ"ך בתיאור מלחמה: מחנה עצום של מדין, עמלק ובני קדם שוכן בעמק "כארבה לרוב", ומולו מצטמצם צבא ישראל משלושים ושניים אלף איש לשלוש מאות בלבד. הפרק כולו הוא שיעור בהבנת היחס שבין נס לבין השתדלות: מצד אחד הקדוש ברוך הוא מקטין את הצבא כדי שיהיה ברור לכל שהישועה משמים, ומצד שני גדעון נוקט בשמונה תחבולות מלחמה מחוכמות. נלך על סדר הפסוקים.
וַיַּשְׁכֵּם יְרֻבַּעַל הוּא גִדְעוֹן וְכָל־הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּחֲנוּ עַל־עֵין חֲרֹד וּמַחֲנֵה מִדְיָן הָיָה־לוֹ מִצָּפוֹן מִגִּבְעַת הַמּוֹרֶה בָּעֵמֶק
לכאורה מה צורך בהדגשה "הוא גדעון"? הרי אנו יודעים שירובעל הוא גדעון. אלא ללמדך שהוא נשאר אותו גדעון מאז ומקדם. אף שקראו לו "ירובעל" - "ירב בו הבעל" - הוא לא נכנס ללחץ ולא אמר לעצמו "הסתבכתי עם הבעל". הוא נשאר עם אותה אמונה ואותו ביטחון.
ומצד הגיאוגרפיה מבאר המלבי"ם: עין חרוד היה בדרום גבעת המורה, ומחנה מדין היה בצפון, בעמק.
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־גִּדְעוֹן רַב הָעָם אֲשֶׁר אִתָּךְ מִתִּתִּי אֶת־מִדְיָן בְּיָדָם פֶּן־יִתְפָּאֵר עָלַי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יָדִי הוֹשִׁיעָה לִּי
הקדוש ברוך הוא רצה שכולם יראו שכל מה שקורה כאן הוא בדרך נס. אם יהיו רבים, יאמרו: "איזה נס? היינו אלפים, עשרות אלפים, הנסנו אותם". אומר הקדוש ברוך הוא: לא. הוא יתפאר ויחשוב שהוא עשה משהו.
ומדוע כאן דווקא היה כה חשוב להדגיש את הנס? כי על זה בדיוק התלונן גדעון בפרק הקודם: מה, הדורות הקודמים עשית להם ניסים, ולמה בדורנו אינך עושה ניסים? לכן רצה הקדוש ברוך הוא להראות לו: אני כן אעשה לכם נס, אבל אני רוצה שיהיה ברור שזה נס, ושלא תתלו אותו בבשר ודם.
וְעַתָּה קְרָא נָא בְּאָזְנֵי הָעָם לֵאמֹר מִי־יָרֵא וְחָרֵד יָשֹׁב וְיִצְפֹּר מֵהַר הַגִּלְעָד וַיָּשָׁב מִן־הָעָם עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים נִשְׁאָרוּ
העם מנה שלושים ושניים אלף איש - דיוויזיה מאוד רצינית. והקדוש ברוך הוא מבקש מגדעון להודיע לעם: מי שחושש, ירא וחרד מן המלחמה, "ישוב ויצפור מהר הגלעד".
מה פירוש "יצפור"? פירוש אחד: ישכים בבוקר וילך, שהרי "בוקר" מתרגמינן "צפרא", כלומר ילך לפנות בוקר. פירוש שני: יסובב, ילך בדרך עקיפה. ומניין הביטוי? מכך שמצנפת נקראת "צפירה" - "צפירת תפארה" - על שם שמסובבים אותה.
ומסבירים שבשני הפירושים הללו המגמה זהה: למנוע אי נעימות מן האנשים שאמורים לעזוב. הרי הסיבה שבגללה הם עוזבים היא שהם יראים וחרדים, ולא נעים לעזוב כשאתה מדביק על עצמך תווית של פחדן. לכן אמר להם: תלכו לפנות בוקר, כשעוד כולם ישנים ופתאום לא רואים אותך, שלא יהיו לך בזיונות. ולפירוש השני: אל תלך בדרך הרגילה שכולם רואים אותך ופוגשים בך, לך בדרך עקיפה ולא יפגשו בך - תמנע מעצמך בושות ואי נעימות.
המלבי"ם מסביר את העומק שבדברים: השפע האלוקי אינו חל אלא על המוכנים והראויים לו. כדי להיות זכאי לשפע אתה צריך להכין כלים, להיות ראוי. ולצורך זה נדרשים שני דברים: הכנה מבחינת גבורה, והכנה מבחינת קדושה - שתהיה באמת קדוש וראוי לקבל את השפע.
הניצחון הזה בסופו של דבר נעזר בגבורה וגם בנס ובכוח אלוקי. לכן בתחילה אומר הקדוש ברוך הוא: צריך גבורה - ומי שירא וחרד חסר גבורה, ואינו ראוי שישפיע שפע גבורה על ידו, אז שיחזור לביתו. לאחר מכן נראה שהוא מפריד את הכורעים לבעל, ושם מדובר באנשים שאינם ראויים מצד המעלה הרוחנית שלהם. כלומר צריך להיות ראוי גם מבחינת גבורה פיזית וגם מבחינת רמה רוחנית מספקת.
המלבי"ם מדייק: הוא אינו אומר להם לחזור מיד הביתה, אלא שישוב וילך לישון בהר הגלעד, ובבוקר ילך לביתו. ולמה לא ילך מיד הביתה? כי אוטוטו תבוא הישועה, ועוד באותו לילה, והוא צריך אותם - שהרי הם אלה שירדפו מהר הגלעד. הוא ממקם אותם בהר הגלעד, ומשם הם יבואו לסיים את המלאכה ולרדוף אחרי הבורחים. ולפי המלבי"ם "יצפור" הוא כציפורים העפות: אני אצטרך אתכם בבוקר, אתם העתודה שלי. בקרב עצמו לא תהיו, אבל אחר כך אזדקק לכם.
ושימו לב להבדל: את הכורעים לבעל, שנראה בהמשך, הוא לא השאיר אפילו כעתודה. להם הוא אומר ללכת ישר הביתה - איתכם לא אשתמש כלל. אצל הראשונים הבעיה היא פחד; אצל הכורעים לבעל הבעיה היא שאינם מוכנים מבחינה רוחנית, עובדי עבודה זרה - וגם לרדוף איני רוצה אותך, תלך ישר ותשוב לביתך.
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־גִּדְעוֹן עוֹד הָעָם רָב הוֹרֵד אוֹתָם אֶל־הַמַּיִם וְאֶצְרְפֶנּוּ לְךָ שָׁם וְהָיָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ זֶה יֵלֵךְ אִתָּךְ הוּא יֵלֵךְ אִתָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר־אֹמַר אֵלֶיךָ זֶה לֹא־יֵלֵךְ עִמָּךְ הוּא לֹא יֵלֵךְ
"ואצרפנו" - כמו שצורפים כסף מן הסיגים. אומר הקדוש ברוך הוא: אני רוצה להבדיל את הטובים מן הגרועים.
המלבי"ם מדייק בהבדל הלשוני: בהתחלה נאמר "רַב הָעָם אֲשֶׁר אִתָּךְ", וכאן נאמר "עוֹד הָעָם רָב" בלי "אשר איתך". ומדוע? כי הראשונים לא היו עובדי עבודה זרה והיו דומים לו, ולכן הם נקראים "איתך". אבל אלו שהיו עובדי עבודה זרה אינם "איתך" - הם לא קרובים אליך ולא דומים לך, ולכן אין הכתוב מכנה אותם "איתך". וכאן הוא אומר "ואצרפנו לך": אני רוצה לראות מי ראוי ללכת "איתך", כלומר לפי הכוונות שלך לפני השם למלחמה. ומי שאינו ראוי - לא ילך כלל.
ומכאן מתיישבת אריכות הלשון: "וְכֹל אֲשֶׁר־אֹמַר אֵלֶיךָ זֶה לֹא־יֵלֵךְ עִמָּךְ הוּא לֹא יֵלֵךְ". לכאורה זו אריכות מיותרת, שכבר משתמעת מן החלק הראשון. אלא לפי דרכו של המלבי"ם הדברים נפלאים: בקבוצה הראשונה אמרתי שלא ילכו לקרב אבל ישמשו כחיל עתודה וימתינו בהר הגלעד עד שתקרא להם וירדפו אחרי האויבים, כי הם רק חסרי כוח גבורה - לרדוף הוא מסוגל, ללכת ולהילחם אינו בשבילו. לעומת זאת אלו שאני מדבר עליהם עכשיו הם חסרי יראת שמים, עובדי עבודה זרה. עליהם אומר הקדוש ברוך הוא "לא ילך" - איני רוצה אותו כאן כלל, גם לא ככוח עתודה. שלח אותם לחלוטין הביתה, שהרי אדם זה כלל אינו מאמין בהשם.
וַיּוֹרֶד אֶת־הָעָם אֶל־הַמָּיִם וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־גִּדְעוֹן כֹּל אֲשֶׁר־יָלֹק בִּלְשׁוֹנוֹ מִן־הַמַּיִם כַּאֲשֶׁר יָלֹק הַכֶּלֶב תַּצִּיג אוֹתוֹ לְבָד וְכֹל אֲשֶׁר־יִכְרַע עַל־בִּרְכָּיו לִשְׁתּוֹת
נתחיל מן החלק הברור יותר: "וכל אשר יכרע על ברכיו לשתות". גדעון מעמיד להם בחינה - כולם ניגשים לשתות מן הנהר. מי שיורד על ברכיו ושותה מן המים, ברור שהאדם הזה בעייתי, ואותו שולחים הביתה. ומי שלוקח מן המים בידיו ומגיש אל פיו - זהו אדם הגון, ואותו אתה יכול לקחת איתך אל הקרב.
ומה בא המבחן הזה לבטא? יש בזה כמה דעות במפרשים. הרד"ק אומר: הכורעים על ברכיהם - סימן שהם רגילים בכריעה, שהם כורעים תמיד לבעל, ומתוך ההרגל כרעו גם עכשיו. דבר נוסף: הכורע על ברכיו מראה שהוא חסר גבורה, "נופל על הברכיים", ואדם כזה יפול במהרה על ברכיו גם לפני האויב. ועוד: הכריעה מורה על בולמוס התאווה - לשתות בבת אחת, מבלי להמתין ולהגיש את המים אל הפה; הוא כורע וקופץ על המים, וזה מראה על גנאי.
סיבה נוספת אומר המדרש: בימי גדעון היו אנשים העובדים לבבואה שלהם, והיו כורעים על ברכיהם אל הצל, אל הדמות שהשתקפה אליהם מן המים. ומכיוון שכך, גם כאן הם יורדים על ברכיהם לאותה פעולה.
ומה פירוש "עובדים לבבואה שלהם"? שני פירושים בזה. פירוש אחד: הם רואים כביכול את בבואתם במים, וזה מסמל את הבבואה הרוחנית שלהם המשפיעה עליהם. כלומר אינו עובד לעצמו, אלא להשתקפות הזאת שמבטאת כוח רוחני, מזל המשפיע עליו, והוא עובד אותו כדי שהמזל ימשיך להשפיע. פירוש שני: הם עובדים כביכול את עצמם - "הבבואה שלי, זה אני, אני כוחי, אני עשיתי".
וַיְהִי מִסְפַּר הַמְלַקְקִים בְּיָדָם אֶל־פִּיהֶם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְכֹל יֶתֶר הָעָם כָּרְעוּ עַל־בִּרְכֵיהֶם לִשְׁתּוֹת מָיִם
אומר המלבי"ם: "כל אשר ילוק" הוא מי שלוקח בידו ומגיש אל פיו ומלקק בלשונו. ואילו הכורע - ממלא פיו מים, כלומר שותה דרך הפה ישירות מן הנהר. ולפי דברי חז"ל שהכורעים רגילים לכרוע לבבואתם, והכריעה מלמדת על בולמוס התאווה לשתות בבת אחת, ועל חלישות פרקי האיברים כדברי בעל העקידה.
בעל העקידה מוסיף נקודה יפה: הכריעה מראה שאיבריהם חלשים, שאינם מסוגלים להתכופף. הרי התכופפות מצריכה מאמץ של המון שרירים - אתה עומד ומתכופף, שרירי הגב נמתחים, שרירי הרגליים והידיים נמתחים; לעומת זאת לרדת על הברכיים היא תנועה קלה ופשוטה, פחות מאמצת. וכיוון שכך, היה בזה מבחן לחוזק ולעוצמת הגוף: מי נופל על ברכיו, ומי מסוגל להתכופף ולדלות מים בידו.
לפי המלבי"ם, "אשר ילוק בלשונו" הם אותם שנזכרים בפסוק הבא - "ויהי מספר המלקקים בידם אל פיהם שלוש מאות איש" - אלו הצדיקים, שהרימו מים בידיהם וליקקו אל פיהם. יוצא לפי זה שהכתוב "כל אשר ילוק בלשונו מן המים כאשר ילוק הכלב" מדבר על האנשים ההגונים, אותם שלוש מאות המרימים אל פיהם ומלקקים, ואינם שואבים ישירות מן המעיין כשהם יורדים על ארבע.
אולם המלבי"ם עצמו מזכיר שלרש"י דרך אחרת בזה: לרש"י כל הפסוק מדבר על אותה קבוצה. "כל אשר ילוק בלשונו... תציג אותו לבד" - ומי הם? "וכל אשר יכרע על ברכיו לשתות". כלומר הליקוק הוא הכריעה: הוא כורע על ברכיו ומלקק את המים בדיוק כפי שהכלב מלקק בשתייתו. וכך משתמע יותר מלשון התרגום: "כל דילחיך בלישניה מן מיא כמא דימלחיך כלבא... תקים יתיה בלחודיה, וכל דכרע על ברכוהי למשתי" - הוא מלחך בלשונו מן המים בדיוק ככלב, כלומר ישירות מן הנהר, ואי אפשר לעשות כן אלא אם ירד על ארבע. הרי שכל הפסוק מדבר על הכורעים. ולפי המלבי"ם, "כל אשר ילוק בלשונו" מדבר על המלקקים, שהם האנשים הכשרים.
המלבי"ם מבאר כאן יסוד שהוא חוזר עליו בהרבה מקומות בתנ"ך: מה ההבדל בין "יתר" לבין "נשאר"? לכאורה בשני המצבים מדובר בשארית. אלא ש"נשאר" הוא בכוונה, ו"נותר" או "יתר" הוא דבר שמעצמו התייתר. היו עשרה אנשים, לקחתי שניים ואמרתי להם: אתם תישארו כאן - אני מעוניין בהישארותם, זה "נשאר". אבל אם הייתי צריך שמונה ולקחתי שמונה, השניים שנותרו נקראים "יתרים".
ולכן כתוב כאן "וכל יֶתֶר העם כרעו על ברכיהם", ולא "הנשארים": וכי בכוונה השארתי אותם? אלו שממילא התייתרו, שהם למותר. איני צריך אלא את השלוש מאות, וכל השאר הפכו להיות יתרים.
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־גִּדְעוֹן בִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הַמְלַקְקִים אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וְנָתַתִּי אֶת־מִדְיָן בְּיָדֶךָ וְכָל־הָעָם יֵלְכוּ אִישׁ לִמְקֹמוֹ
שוב אנו רואים את הדגש שהסביר המלבי"ם לעיל: אלו שכרעו לבעל - איני רוצה אותם כאן כלל. "ילכו איש למקומו", ולא להר הגלעד כמו הקודמים. את אלה איני רוצה גם לא ככוח עתודה, אלא כולם ילכו איש למקומו.
וַיִּקְחוּ אֶת־צֵדָה הָעָם בְּיָדָם וְאֵת שׁוֹפְרֹתֵיהֶם וְאֵת כָּל־אִישׁ יִשְׂרָאֵל שִׁלַּח אִישׁ לְאֹהָלָיו וּבִשְׁלֹשׁ־מֵאוֹת הָאִישׁ הֶחֱזִיק וּמַחֲנֵה מִדְיָן הָיָה לוֹ מִתַּחַת בָּעֵמֶק
הם לוקחים את צידת העם. הרי שלושים ושניים אלף איש הביאו צידה, ובסופו של דבר מי שיוצא להילחם הם שלוש מאות איש - אז צידה בוודאי לא חסרה. וגם שופרות לא חסרו, ולכן לקחו מהם כדי שיהיה שופר לכל אחד מן השלוש מאות. שכן אם באו שלושים ושניים אלף איש, אין מביאים שלושים ושניים אלף שופרות; לא כל אחד צריך שופר, שהשופר אינו כלי נשק אלא עזר לגייס את העם או לאספו או לתת עוז ותוקף לנלחמים. וכיוון שכך, לקחו את שופרות ההולכים לביתם, ואז היו די שופרות שיהיה לכל אחד שופר בידו.
וכאן אנו רואים את ביטחונו של גדעון, שאינו חושש כלל. השם אמר לו: את עשרת האלפים הללו שלח הביתה - והוא משלח אותם ואינו אומר "אולי בכל זאת גם אלה יישארו, אולי גם הם יעזרו לי". לא ולא. אם השם אומר לשלח אותם, סימן שאיני צריך אותם.
וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהֹוָה קוּם רֵד בַּמַּחֲנֶה כִּי נְתַתִּיו בְּיָדֶךָ. וְאִם־יָרֵא אַתָּה לָרֶדֶת רֵד אַתָּה וּפֻרָה נַעַרְךָ אֶל־הַמַּחֲנֶה
המלבי"ם עומד כאן על דקדוק: בתחילה "רד בַּמחנה", ואחר כך "רד אתה ופורה נערך אֶל המחנה". מה השינוי? "רד במחנה" פירושו לכבוש אותם, להילחם כנגדם. "אל המחנה" פירושו לקרבת המחנה, שהרי הקדוש ברוך הוא רוצה לעשות לו סימן שירגיע את פחדו, ולצורך זה אי אפשר להיכנס פנימה; עליך לעמוד מרחוק - וזה אינו "במחנה" אלא "אל המחנה".
ומדוע מעוניין הקדוש ברוך הוא בכך? כי "אם ירא אתה לרדת" - איני יכול להביא את הישועה על ידך. הרי הסברנו שכדי שתבוא ישועה צריך שפע רוחני וצריך גבורה. אם אין לך גבורה, איני יכול לתת את הישועה על ידך; ולכן חייב אני לעשות פעולה שעל ידה תחזקנה ידיך, ומכוח זה תוכל לצאת ולהילחם.
וְשָׁמַעְתָּ מַה־יְדַבֵּרוּ וְאַחַר תֶּחֱזַקְנָה יָדֶיךָ וְיָרַדְתָּ בַּמַּחֲנֶה וַיֵּרֶד הוּא וּפֻרָה נַעֲרוֹ אֶל־קְצֵה הַחֲמֻשִׁים אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה
אומר לו הקדוש ברוך הוא: אחרי שתשמע מה הם מדברים, זה ייתן לך עוז ותעצומות, "ואחר תחזקנה ידיך", ואז "וירדת בַּמחנה". שוב נשים לב לדיוק: "במחנה" הוא כנגד המחנה עצמו, לכבוש אותו; לא נאמר "ואז תרד אל המחנה", שכן "אל המחנה" הוא רק כדי להגיע אל קצהו ולשמוע מה קורה שם, ולא כדי לכבוש. ולכן כשהוא יורד, נאמר "אל קצה החמושים אשר במחנה" - הם אינם באים במחנה אלא אל קצהו. "קצה החמושים" הם האנשים המזוינים בכלי נשק, שכן בעיקר אלו אשר בקצוות היו חמושים לשמור ולהגן אם תבוא התקפה מן החוץ.
וּמִדְיָן וַעֲמָלֵק וְכָל־בְּנֵי־קֶדֶם נֹפְלִים בָּעֵמֶק כָּאַרְבֶּה לָרֹב וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר כַּחוֹל שֶׁעַל־שְׂפַת הַיָּם לָרֹב
נראה לעניות דעתי שלא בכדי נקט הכתוב דווקא את דוגמת הארבה. שהרי ראינו לעיל שמדין היו באים ומשחיתים, באים והורסים את הכל - וזו מידתו של הארבה, שכאשר הוא מגיע אינו מותיר מאומה, לוקח ומכסה את הכל. וכך הייתה מידתם של בני מדין. "נופלים בעמק" - הכוונה שוכנים בעמק, כפי שרש"י מסביר.
וַיָּבֹא גִדְעוֹן וְהִנֵּה־אִישׁ מְסַפֵּר לְרֵעֵהוּ חֲלוֹם וַיֹּאמֶר הִנֵּה חֲלוֹם חָלַמְתִּי וְהִנֵּה צְלִיל לֶחֶם שְׂעֹרִים מִתְהַפֵּךְ בְּמַחֲנֵה מִדְיָן וַיָּבֹא עַד־הָאֹהֶל וַיַּכֵּהוּ וַיִּפֹּל וַיַּהַפְכֵהוּ לְמַעְלָה וְנָפַל הָאֹהֶל
מבאר המלבי"ם: הזמן היה אז ט"ז בניסן. שהרי טען גדעון: "אמש הקראני אבי את ההלל" וסיפר לי על ניסי יציאת מצרים - למה, ריבונו של עולם, אינך עושה לנו ניסים כאלה? הרי שהיה זה בט"ז בניסן. וט"ז בניסן הוא זמן הקרבת העומר, וזכות העומר הייתה בידם והגנה עליהם. ועוד: הם באו כעת לבזוז את קציר השדה, שהוא לחם שעורים.
ובחלומו הוא רואה "צליל" - לדעת המלבי"ם מלשון רעש, כמו שאנו קוראים "צליל". רעש של לחם שעורים המתגלגל ומתהפך במחנה מדין, עד שהלחם מגיע אל האוהל, מכה אותו והופכו, והאוהל נופל לחלוטין.
ומה בא החלום לבטא? מבאר המלבי"ם: הוא רואה קול רעש של לחם השעורים שבאנו לשלול מעם ישראל, ופתאום המצב מתהפך. בהתחלה עם ישראל היו מתחבאים מפנינו, ופתאום אלו שבאנו לשלול מהם את לחם השעורים - דווקא הלחם הזה מתהפך ותוקף אותנו. הלחם הוא המכה בנו; אלו שבאנו לקחת מהם מגיבים כלפינו. ולא זו בלבד, אלא "ויבוא עד האוהל" - הוא מצליח להגיע עד אוהלינו ממש ומכה את האוהל. "ויפול" - מלמד שייפלו מאוהלינו חללים. "ויהפכהו למעלה" - זה המצב שנראה בהמשך, שהם בורחים מן העמק אל ההרים שסביב; עכשיו הם בעמק, והם רצים ובורחים למעלה. ושם למעלה "ונפל האוהל" - שם תהיה מפלתם הגמורה, ובזה יסתיים העניין.
רש"י מביא על "צליל לחם שעורים": "צלול" כתיב - שהיה הדור צלול מן הצדיקים, ואף על פי כן תראה שהקדוש ברוך הוא עשה להם ניסים. ומהו "צליל לחם שעורים"? לפי המלבי"ם, כאמור, מלשון רעש של לחם שעורים המסתובב. ולעומת זאת יונתן מתרגם ורש"י מבאר: "חרר דלחם שעורים" - חררה של לחם שעורים, סוג של עוגה שהיו אופים אותה על גבי הגחלים, כאותה חררה שהכלב נטלה והדליק את הגדיש.
וַיַּעַן רֵעֵהוּ וַיֹּאמֶר אֵין זֹאת בִּלְתִּי אִם־חֶרֶב גִּדְעוֹן בֶּן־יוֹאָשׁ אִישׁ יִשְׂרָאֵל נָתַן הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ אֶת־מִדְיָן וְאֶת־כָּל־הַמַּחֲנֶה
"אין זאת בלתי אם חרב גדעון" - אין פתרון אחר אלא חרב גדעון בן יואש איש ישראל. והנה אתה רואה שאין דבר קל כמו צליל לחם שעורים, והוא הופך את האוהל שהוא חזק ממנו בהרבה. בא הדבר לרמז שגדעון החלש יהפוך את כל מחנה מדין. הרי מחנה מדין ראינו שהיו נופלים בעמק כארבה לרוב ולגמליהם אין מספר כחול אשר על שפת הים - וכמה בא גדעון? שלוש מאות איש. הרי זו חתיכת לחם קטנה שמפילה אוהל שלם.
וַיְהִי כִשְׁמֹעַ גִּדְעוֹן אֶת־מִסְפַּר הַחֲלוֹם וְאֶת־שִׁבְרוֹ וַיִּשְׁתָּחוּ וַיָּשָׁב אֶל־מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר קוּמוּ כִּי־נָתַן יְהֹוָה בְּיֶדְכֶם אֶת־מַחֲנֵה מִדְיָן
"מספר החלום" - מלשון הגדה וספירה, כדברי הרד"ק. "ואת שברו" - את פתרונו. ולמה נקרא הפתרון "שבר"? אומר הרד"ק: כי החלום הוא כדבר חתום וסתום, כאגוז שצריך לשבור אותו כדי לגלות את הפנים שבתוכו; כך הפתרון שובר את החלום ומגלה אותו.
בספרי "משנת החלומות" הבאתי את דברי ספר חסידים בסימן תמ"ד, שיש לו אבחנה מעניינת דווקא בסיפור שלנו. הוא כותב: דע לך שהראשונים היו מאמינים מאוד בדברי חלומות. שהרי לאחר שעשה הקדוש ברוך הוא אות לגדעון בקצה המשענת, שירדה אש למנחה שהקריב בהתגלות המלאך - הרי לך אות אלוקית, השם מדבר איתך. ולאחר מכן היו לו עוד שני אותות בגיזה: פעם חורב על הגיזה ופעם טל על הגיזה. שני אותות נוספים - מה עוד אתה צריך? ובכל זאת עדיין היה ירא, עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא "ואם ירא אתה לרדת רד אתה ופורה נערך... ואחר תחזקנה ידיך" - ושמע את החלום, ובעקבותיו השתכנע. וכי חלום משכנע יותר מנס של אש היורדת מן השמים, מנס של טל על הגיזה או חורב על הגיזה? הרי לך שהיו מאמינים בחלומות יותר מבאותות.
ומביא בספר "שם הגדולים" לרב החיד"א, שמכאן מפורש שהרבנים הראשונים והאחרונים היו זהירים וחוששים מן החלומות. ולא עוד, אלא אפילו לחלום של עובד כוכבים. שהרי מי חלם כאן את החלום? צדיק? שני גויים - האחד חולם והשני פותר, וגדעון מסיק מזה מסקנות, והקדוש ברוך הוא מוסר מסר על ידי אותו גוי שחלם. וכן כתב רבנו חיים ויטאל ב"מגילת סתרים" כתב יד, וכמבואר במדרשים.
עם כל זה צריכים לדעת, וכפי שאני מאריך ב"משנת החלומות": אמנם הקדמונים היו זהירים בדברי החלומות, כיוון שבזמנם היו החלומות בעלי מסר; אבל בדורות האחרונים "חלומות שווא ידברו", ולכן רק במקרים קיצוניים מאוד יש להתרגש מן החלום. במצב רגיל החלום הוא מהרהורי ליבו, ואין להתייחס אליו יותר מדי.
וַיַּחַץ אֶת־שְׁלֹשׁ־מֵאוֹת הָאִישׁ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים וַיִּתֵּן שׁוֹפָרוֹת בְּיַד־כֻּלָּם וְכַדִּים רֵיקִים וְלַפִּדִים בְּתוֹךְ הַכַּדִּים
הוא חוצה את שלוש מאות האיש לשלושה ראשים - מאה, מאה ומאה. וזו שיטת מלחמה קבועה וסיסטמטית בתנ"ך: כאשר היו רוצים לתקוף, היו תוקפים בצורת צבת, מתחלקים לכמה ראשים ומאגפים מכמה כיוונים. זו הייתה דרך מלחמה קבועה שכמעט תמיד הצליחה - אבל ודאי רק בכפוף לסייעתא דשמיא, כפי שאנו יודעים ממלחמות נוספות.
רש"י מזכיר תחילה טעם של זכות: שופרות ולפידים להזכיר את זכות מתן תורה, שהרי במתן תורה היה שופר, וההר עשן כולו ואש השם מתלקחת. ולפי פשוטו אומר רש"י: היה לילה, והיו צריכים להאיר להם את הדרך; וכדי שלא יהיה ניכר לרואים מרחוק שמתקרבים כאן אנשים עם לפידים, חיפו את הלפיד בכד חרס, ועל ידי זה לא היה הלפיד ניכר, ובכל זאת הוא מאיר את הקרקע והיה אפשר לראות כיצד מתקדמים.
אבל המלבי"ם מגלה כאן תחכום רב יותר: שמונה תחבולות חשב גדעון כיצד לנצח את הקרב. ומכאן אנו לומדים דבר יסודי: אף שהקדוש ברוך הוא שולח אותך להילחם, ואף שאתה הולך לקרב שתוצאותיו נקבעו כביכול מראש על ידי ריבונו של עולם, אף על פי כן אתה צריך לעשות את הדברים בדרך הארץ, ולמעט בנס.
וראה: כאשר קרע הקדוש ברוך הוא את ים סוף, הוליך רוח קדים חרישית כל הלילה. וכי רוח קדים חרישית מייבשת ים? לא. ואף על פי כן צריך לעשות את הדברים קרוב כמה שיותר אל הטבע. וכך גם כאן: הקדוש ברוך הוא מודיע שיהיה ניצחון, "נתתיו בידך", ואם אתה ירא - אתן לך גם חלום; ואף על פי כן צריך לעשות את ההשתדלות על פי דרך הטבע כדי שהדבר יצליח.
וכדוגמה, מה שמצינו אצל שמואל: "ושמע שאול והרגני". וכי אמר לו הקדוש ברוך הוא "יהיה בסדר, אל תדאג, אם אני אומר לך - ממה אתה מפחד"? לא. אמר לו: קח עגלת בקר ואמור שבאת לזבוח זבח - סיפור כיסוי. "אתה שולח אותי, ריבונו של עולם, ואתה נותן לי סיפורי כיסוי?" כן, כי כשאתה פועל כאן במישור הארצי צריך לפעול בדרך הטבע. יש בזה עוד הסבר שנראהו כשנגיע לשם, אבל העיקרון נכון בכל הדוגמאות הללו.
ובואו נמנה: תחבולה ראשונה - חצה אותם לשלושה ראשים, איני שם את כל הביצים בסל אחד אלא מחלק לשלושה כיוונים, ומיד נראה עד כמה היה הדבר חשוב. שנייה - נתן שופרות ביד כולם, שעל ידי השופרות נוצר אלמנט של פחד ובהלה מיידיים. שלישית - הלפידים, שכשהם רואים פתאום מסביבם הכל בוער באש, הכל לפידים, גם זה מוסיף לאלמנט ההפחדה. רביעית - כדים ריקים, שאותם יפוצצו, וה"בומים" הללו יגרמו להם תוספת בהלה ופחד שמי יודע איזו צרה מתרגשת עליהם.
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ וְהִנֵּה אָנֹכִי בָא בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה וְהָיָה כַאֲשֶׁר־אֶעֱשֶׂה כֵּן תַּעֲשׂוּן
לכאורה פשוט יותר לומר "תעשו כמוני". אומר המלבי"ם: רצה לומר להם אל תעשו עד שאני אעשה. וטעם הדבר: כיוון שכל האלמנט כאן הוא בהלה רגעית, פחד בשנייה אחת, אם יהיו כאן שיבושים - אחד יקדים ואחד יאחר - נאבד את המומנטום. חייבים לעשות הכל ברגע אחד, ולכן כולכם חייבים להסתכל עליי, ובאותו רגע שאתם רואים אותי עושה - כולם עושים. ואז זה ייצור את ההרתעה המתאימה. "והיה כאשר אעשה כן תעשון" - כל מה שאני עושה תעשו כמוני, ועכשיו הוא מפרש מה בדיוק.
וְתָקַעְתִּי בַּשּׁוֹפָר אָנֹכִי וְכָל־אֲשֶׁר אִתִּי וּתְקַעְתֶּם בַּשּׁוֹפָרוֹת גַּם־אַתֶּם סְבִיבוֹת כָּל־הַמַּחֲנֶה וַאֲמַרְתֶּם לַיהֹוָה וּלְגִדְעוֹן
"אנוכי וכל אשר איתי" - אני והקבוצה שלי, שהרי התחלקו למאה, מאה ומאה. "לה' ולגדעון" פירושו: חרבנו לה' שהוא נלחם לנו, ואחר כך לגדעון, כי על ידו שולח הקדוש ברוך הוא את הישועה.
וכאן, אומר המלבי"ם, יש את התחבולה השביעית: התקיעות סביבות המחנה. כשאתה תוקע בשופר אתה יוצר הד עצום, וכולנו יודעים שבלילה הרעש נשמע חזק יותר מביום. כתוב שהשמש מנסרת בחלל הרקיע, וזה ידוע גם על פי מדע וכתוב בספרים הקדושים: היום השמש מנסרת באוויר הרקיע והקול אינו הולך למרחוק. אדם שיעמוד בחוץ בלילה ויצעק - יראה שהדבר נשמע למרחוק; ואם יעשה את אותו קול ביום, אף אם אין רעש ואין כלי רכב, לא יישמע כך. אלו עובדות. וכך, כשכולנו נשמיע קול אדיר ברגע אחד, נתקע כולנו בבת אחת - הם יחשבו שהם מסובבים מכל עבר, ושהנה באים עלינו צבאות רבים מכל הכיוונים.
ודבר נוסף: גם תצעקו. הרי יש כאן אור בבת אחת, תקיעה בבת אחת, וצעקה שכולם צועקים בבת אחת - ועל ידי זה תגרום הבהלה לחרב איש ברעהו.
ומה הוא דורש מהם לצעוק? "חרב לה' ולגדעון". כלומר: כדי להיות ראויים לנס אתם צריכים להאמין בנס ולדעת שהחרב היא לה', לא בכוחי ועוצם ידי. שהרי למה השארנו מאחורינו תשעת אלפים ושבע מאות איש? כדי שאלו שעל ידם תבוא הישועה לא יחשבו "ידי הושיעה לי". אז מה כל כוחנו במלחמה הזאת? נתינת הגבורה להשם, לדעת שהכל מאיתו יתברך. לכן אתם חייבים לצעוק ולהכריז "חרב לה' ולגדעון": שידעו שיש כאן חרב לה', אלא שהיא נפעלת בדרך הטבע על ידי גדעון, כפי שאנו רואים שגדעון עושה השתדלות טבעית.
וַיָּבֹא גִדְעוֹן וּמֵאָה־אִישׁ אֲשֶׁר־אִתּוֹ בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה רֹאשׁ הָאַשְׁמֹרֶת הַתִּיכוֹנָה אַךְ הָקֵם הֵקִימוּ אֶת־הַשֹּׁמְרִים וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת וְנָפוֹץ הַכַּדִּים אֲשֶׁר בְּיָדָם
הם מגיעים בראש האשמורת התיכונה, בתחילת המשמרת האמצעית של הלילה (יש שלוש משמרות או ארבע, וזו מחלוקת), בשעה שמקימים את השומרים לשמור. ומדוע זהו הזמן? כי זהו הזמן הנוח ביותר מבחינתנו: אלו שמקימים כבר תשושים, הם לפני סיום משמרת ועייפים ביותר; ואלו שקמים כעת, עוד השינה בין ריסי עיניהם. הרי זה מצב שבו העירנות היא הפחותה ביותר. באמצע משמרת השומר עירני לראות מה קורה סביבו, אבל בסוף משמרת, כשהוא הולך להעיר את הבאים אחריו, זה זמן נוח שבו קל יותר ליצור בהלה.
ואז הוא מתחיל לתקוע בשופר. הקם הקימו את השומרים, והם תוקעים בשופרות ושוברים את הכדים, ופתאום מתגלים הלפידים. ומה קורה? רעש אדיר: תחילה צעקו "חרב לה' ולגדעון", אחר כך תקעו בשופר, ואחרי זה שומעים רעש מחריד, ועוד רעש של שבירת הכדים; ומסתכלים ופתאום רואים את הכל מאיר סביבם. הדבר נותן להם להבין שמדובר כאן במאות אלפים, במיליונים, שהקיפו אותנו וכבר נמצאים בתוכנו.
וַיִּתְקְעוּ שְׁלֹשֶׁת הָרָאשִׁים בַּשּׁוֹפָרוֹת וַיִּשְׁבְּרוּ הַכַּדִּים וַיַּחֲזִיקוּ בְיַד־שְׂמֹאולָם בַּלַּפִּדִים וּבְיַד־יְמִינָם הַשּׁוֹפָרוֹת לִתְקוֹעַ וַיִּקְרְאוּ חֶרֶב לַיהֹוָה וּלְגִדְעוֹן
"ויתקעו שלושת הראשים" - כמו שאמר להם "ממני תראו וכן תעשו". ביד שמאל החזיקו את הלפידים וביד ימין את השופר. ואומר המלבי"ם: הקריאה "חרב לה' ולגדעון" נאמרה לפני התקיעה, אף שהיא מופיעה בכתוב בסוף. שהרי בשעת תקיעת השופר אי אפשר להפסיק באמצע; הם נותנים תקיעה ארוכה - חצי דקה, דקה - כדי ליצור את אלמנט ההפתעה. אז מתי צועקים "חרב לה' ולגדעון"? בתחילה, ואחר כך תוקעים מיד בשופר.
וַיַּעַמְדוּ אִישׁ תַּחְתָּיו סָבִיב לַמַּחֲנֶה וַיָּרָץ כָּל־הַמַּחֲנֶה וַיָּרִיעוּ וַיָּנוּסוּ
"וירץ כל המחנה" - התחילו לברוח. "ויריעו" - לפי הרד"ק הכוונה לתרועת שבר ופחד, לא תקיעת שופר אלא תרועתו של אדם חרד וירא. והמלבי"ם מסביר אחרת: נעשה רעש בתוך המחנה, מתחילה בהלה, כל אחד רץ לכיוון הפוך, אף אחד אינו יודע היכן האויב, ממי לברוח ולאן לברוח - הרי אלו אנשים שרק כעת קמו משנתם. "ויריעו וינוסו" - מקצתם הריעו תרועת מלחמה, שהם רוצים להעיר את האנשים, ולכן התרועה כאן אינה תרועת שבר ופחד אלא תרועת מלחמה; ומקצתם התחילו לברוח. ואז נעשתה מבוכה בתוך המחנה.
וַיִּתְקְעוּ שְׁלֹשׁ־מֵאוֹת הַשּׁוֹפָרוֹת וַיָּשֶׂם יְהֹוָה אֵת חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ וּבְכָל־הַמַּחֲנֶה וַיָּנָס הַמַּחֲנֶה עַד־בֵּית הַשִּׁטָּה צְרֵרָתָה עַד שְׂפַת־אָבֵל מְחוֹלָה עַל־טַבָּת
ואחרי שכל שלוש מאות השופרות מתחילים לתקוע בפועל - "חרב איש ברעהו". הקדוש ברוך הוא מסבב שנוצר מצב כזה: מקצתם תוקעים מתוך המחנה עצמו ומקצתם נסים, ואלו שמריעים סבורים שהנסים הם אויביהם, שהרי לילה הוא; הוא רואה פתאום מישהו רץ לקראתו ובטוח שזה האויב, ודוקר אותו בחרב. ועל ידי זה הרגו אלו את אלו, ועם ישראל אינם צריכים לעשות מאומה - תוקעים בשופר, והניסים קורים מאליהם.
וַיִּצָּעֵק אִישׁ־יִשְׂרָאֵל מִנַּפְתָּלִי וּמִן־אָשֵׁר וּמִן־כָּל־מְנַשֶּׁה וַיִּרְדְּפוּ אַחֲרֵי מִדְיָן
כאן מתגלה מה שהסברנו קודם. בהתחלה היו שלושים ושניים אלף; אמר "מי שירא ילך" - עשרים ושניים אלף הלכו ונשארו עשרת אלפים. את עשרת האלפים העביר בדיקה במים, ושלח תשע מאות... תשעת אלפים ושבע מאות, ונשארו שלוש מאות. את התשעת אלפים ושבע מאות שלח לגמרי הביתה, כפי שהסברנו. לעומת זאת לעשרת אלפים הראשונים - כלומר לאותם שנשלחו בראשונה - אמר שילינו בהר הגלעד ולא שלחם לביתם, כי במערכה השנייה אנו זקוקים להם. והנה הם באו וזעקו ורדפו.
וּמַלְאָכִים שָׁלַח גִּדְעוֹן בְּכָל־הַר אֶפְרַיִם לֵאמֹר רְדוּ לִקְרַאת מִדְיָן וְלִכְדוּ לָהֶם אֶת־הַמַּיִם עַד בֵּית בָּרָה וְאֶת־הַיַּרְדֵּן וַיִּצָּעֵק כָּל־אִישׁ אֶפְרַיִם וַיִּלְכְּדוּ אֶת־הַמַּיִם עַד בֵּית בָּרָה וְאֶת־הַיַּרְדֵּן
"ויצעק" - שהיו מגייסים את העם בצעקות, זו כוונת הלשון. והוא מצווה אותם לרדת לקראת מדין וללכוד להם את המים עד בית ברה ואת הירדן. שהרי המדיינים נכנסו פנימה, וכעת כשהם רואים שיש כאן מלחמה הם בורחים - ולאן? לעבור את הירדן ולחזור לארצם. מה שעליכם לעשות הוא לתפוס את מעברות המים, ואז תהיה המלחמה עליהם פנים ואחור. ולכן הוא מצווה: לכו והתכוננו שם, הם עומדים לבוא אליכם ולברוח, והרי הם כחול אשר על פני האדמה, רבים ביותר - צריך להמתין להם שם על מנת לתקוף אותם.
וַיִּלְכְּדוּ שְׁנֵי־שָׂרֵי מִדְיָן אֶת־עֹרֵב וְאֶת־זְאֵב וַיַּהַרְגוּ אֶת־עוֹרֵב בְּצוּר־עוֹרֵב וְאֶת־זְאֵב הָרְגוּ בְיֶקֶב־זְאֵב וַיִּרְדְּפוּ אֶל־מִדְיָן וְרֹאשׁ־עֹרֵב וּזְאֵב הֵבִיאוּ אֶל־גִּדְעוֹן מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן
מבאר הרלב"ג: את עורב הרגו בהר אחד, בצור אחד, ולכן קראו למקום "צור עורב". ואת זאב הרגו במישור אחד שהייתה תמונתו כתמונת יקב - יקב הוא מקום שקוע יותר שאליו היו המים יורדים, כמו "נקב" - ולכן קראו לאותו מקום "יקב זאב". וזה מה שבא הרלב"ג לבאר: מדוע לזה קראו "צור" ולזה "יקב" - כי את זה הרגו על הצור ואת זה במקום שתמונתו כתמונת יקב.
והנה הם רודפים אחרי מדין ותופסים את מעברות המים, ושם הצליחו להרוג את עורב ואת זאב. ונשים לב שאלו "שני שרי מדין"; בהמשך נראה שאנו מבקשים לתפוס את מלכי מדין, ואותם עדיין לא תפסנו, אבל את שרי מדין כבר הספקנו להרוג.
ולפני שנסיים את הפרק נביא את דברי הרמ"ע מפאנו בספר "גלגולי נשמות" באות י'. יינוס ויימברוס, שני האנשים הללו היו בניו של בלעם, והם עורב וזאב - בניו של בלעם התגלגלו בעורב ובזאב. האחד היה עושה כשפים עם ראש של זאב, והשני עם עורב.
וכידוע, דרך הכישוף שלהם הייתה בדרך כלל על ידי פוחלצים למיניהם, דמויות, גולגולות שבהם היו משתמשים להוריד את הנשמה אל הגולגולת או אל העצם. ולכן נקראו "חרטומים": שהיו לוקחים עצם, שמים אותה בבית השחי, נותנים לה להתחמם, ועל ידי זה היו יודעים נסתרות והנשמה הייתה מתגלה אליהם. "חרי" הוא חימום, "טימי" הן עצמות - היו מחממים את העצם ועל ידי כך היו יודעי נסתרות. וכן היו להם תרפים למיניהם: אדם שהיו הורגים אותו ומפחלצים אותו, ואת עורו היו מייבשים על הגולגולת, ועל ידי זה היו מורידים כוחות טומאה לאותו דבר ויודעים דברים נסתרים. אז האחד ידע את הידיעה הזאת על ידי ראש זאב, והשני על ידי עורב. וידוע שבלק היה מכשף על ידי ציפור, ולכן נקרא "בלק בן צפור" כדברי הזוהר הקדוש. ולכן כעת התגלגלו וחזרו, האחד נקרא עורב והאחד נקרא זאב, כל אחד כפי דרך כשפיו.
ולאחר מכן המירו בכשפים את רומוס ורומילוס, שגם הם היו שני מכשפים. ועורב וזאב באו בסופו של דבר לידי תיקון על ידי "פרווה". ומי הוא פרווה זה? אומר הרמ"ע מפאנו: פרווה היה שמו של מכשף שעשה את מקום הפרווה, שהיה בבית המקדש מקום הנקרא "בית הפרווה". ורש"י אומר: "פרווה אמגושא" - מכשף אחד בנאה, ושמו פרווה. הרי שאותם יינוס ויימברוס שהתגלגלו בעורב ובזאב, התגלגלו באותו מכשף שבנה לבסוף את אותו מקום בבית המקדש.
ותמיד הפליא אותי ולא מצאתי לזה תשובה: מה פתאום בית המקדש נבנה בחלקו על ידי מכשף? מה ההבנה בזה? הרי "מכשפה לא תחיה", ומכשפה היינו גם מכשף, אלא שדיבר הכתוב בהווה. כיצד הגיעו הדברים לכדי מצב כזה? ייתכן שכיוון שהקדוש ברוך הוא רצה להביאו לידי תיקון, לכן גלגל את הדברים בצורה הזאת. אבל על כל פנים, להבין את הדבר לאשורו כנראה צריך עוד עיון.
פרק ז' מלמד אותנו את מלאכת האיזון שבין נס להשתדלות. הקדוש ברוך הוא מצמצם את הצבא משלושים ושניים אלף לשלוש מאות - תחילה מסיר את חסרי הגבורה ומשאירם בהר הגלעד כחיל עתודה, ואחר כך מסיר לגמרי את הכורעים לבעל, שאינם ראויים כלל לשפע האלוקי. הכל "פן יתפאר עלי ישראל לאמור ידי הושיעה לי", שהרי דווקא גדעון, שהתלונן על העדר הניסים, צריך לראות נס שאין בו שום מקום לתלייה בבשר ודם. ומצד שני, גדעון נוקט בשמונה תחבולות מחוכמות: חלוקה לשלושה ראשים, שופרות, לפידים, כדים, תקיעה מתואמת ברגע אחד, ההד שסביבות המחנה, הצעקה, ובחירת ראש האשמורת התיכונה כשהעירנות בשפל. הכל בדרך הטבע - וכשהמחנה קם בבהלה, השם שם את חרב איש ברעהו. וההכרזה "חרב לה' ולגדעון" היא כל תמצית הפרק: הישועה מאיתו יתברך, אך היא באה דרך השתדלותו של אדם.