פרק ו' בספר שופטים פותח פרשה חדשה בתולדות ישראל: שעבוד מדין וקימתו של גדעון בן יואש. הפרק כולו הוא שיעור בהשגחה פרטית - כיצד מגיב עם שאינו מכיר שהחטא הוא הגורם, וכיצד מרים הקדוש ברוך הוא מושיע מתוך אדם צעיר ודל, שכל זכותו היא כיבוד אב ולימוד סנגוריה על ישראל. נלך בעזרת השם על סדר הפסוקים לאור ביאורי המלבי"ם, ונלקט בדרך את דברי חז"ל והמפרשים.
וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה וַיִּתְּנֵם יְהֹוָה בְּיַד־מִדְיָן שֶׁבַע שָׁנִים׃
נשים לב לשינוי הלשון. עד כה נאמר תמיד "וַיֹּסִפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע", לשון תוספת, כיוון שנצטבר חטא על חטא. כאן אומר רש"י שלא נכתב "ויוסיפו", והסיבה היא שהייתה מחיקת עוונות - בשירת דבורה שראינו בפרק הקודם נמחקו העוונות. ומכיוון שכך, כאן מתחילה התחלה חדשה לגמרי: "ויעשו בני ישראל הרע" - מכאן הם מתחילים לחטוא מבראשית, ועל כך "ויתנם ה' ביד מדין שבע שנים".
וַתָּעׇז יַד־מִדְיָן עַל־יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי מִדְיָן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־הַמִּנְהָרוֹת אֲשֶׁר בֶּהָרִים וְאֶת־הַמְּעָרוֹת וְאֶת־הַמְּצָדוֹת׃
יד מדין הולכת ותוקפת שוב ושוב, עוד ועוד, עד שישראל נאלצו לעשות לעצמם מקומות מסתור. "מצדות" הן מצודות, מקומות שאפשר להינצל בהם מיד מדין. ומה ההבדל בין מנהרה למערה? המלבי"ם מביא שני ביאורים. ביאור אחד: מנהרה היא כמערה, אלא שיש בה פתח למעלה שדרכו נכנסת "נהרה", כלומר אור, ומכאן שמה. ביאור נוסף: מנהרה אינה סוג של מערה כלל, אלא אבוקות. ולמה היו זקוקים לאבוקות? כדי לאותת. כשהיו מדין מגיעים, היו צריכים להודיע לחבריהם שהסכנה קרבה, וכמו בראשונה היו משיאים משואות ומדליקים אבוקות, וכולם היו מבינים את הרמז ומניסים את הצאן, את הבקר ואת התבואה מפני השודדים.
וְהָיָה אִם־זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי־קֶדֶם וְעָלוּ עָלָיו׃ וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת־יְבוּל הָאָרֶץ עַד־בּוֹאֲךָ עַזָּה וְלֹא־יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר׃
"ועלו עליו" - על הזריעה שזרעו. "ויחנו עליהם" - כאן, אומר המלבי"ם, הם כבר חונים על העם עצמו. כאשר הם עולים על הזריעה הם משחיתים את יבול הארץ, וכאשר הם חונים על העם עצמו לא ישאירו מחיה בישראל, כי היו נוטלים הכול: גם את הבהמות הראויות למאכל וגם את בהמות המלאכה - שה, שור וחמור. והרד"ק מסביר "וישחיתו את יבול הארץ" - את התבואות שעודן בעשב, לפני שנגמר בישולן, ואת האילנות היו כורתים ומפילים במטרה להשחית, ואילו את השה והשור והחמור היו נוטלים לעצמם.
כִּי הֵם וּמִקְנֵיהֶם יַעֲלוּ וְאׇהֳלֵיהֶם וּבָאוּ כְדֵי־אַרְבֶּה לָרֹב וְלָהֶם וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר וַיָּבֹאוּ בָאָרֶץ לְשַׁחֲתָהּ׃
"כי הם ומקניהם יעלו" - עולים על הזריעה, וכמו הארבה המחסל את הכול, כך הם ומקניהם באו "כדי ארבה לרוב" לחסל הכול. ומהו "ואהליהם"? אומר המלבי"ם שזה חוזר על העם עצמו: מצד אחד באו על מה שזרעו, ומצד שני על עם ישראל בעצמו, לשלול שלל ולשדוד. ולשניהם, בין להם בין לגמליהם, אין מספר. "ויבואו בארץ לשחתה" - עיקר ביאתם הייתה להשחית.
וַיִּדַּל יִשְׂרָאֵל מְאֹד מִפְּנֵי מִדְיָן וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־יְהֹוָה׃ וַיְהִי כִּי־זָעֲקוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־יְהֹוָה עַל אֹדוֹת מִדְיָן׃
נידלדלו ישראל מפני מדין וזעקו אל ה'. אבל על מה זעקו? האם חזרו בתשובה? על כך בא הפסוק הבא ומבהיר. אומר המלבי"ם: "ויהי כי זעקו בני ישראל אל ה' על אודות מדין" - דע לך, כל הזעקה לא הייתה על חטאתם. לא זעקה של "מה עשינו שלא כהוגן שבעקבותיו באו עלינו בני מדין", אלא זעקת תרעומת: למה מגיעה לנו רעה? הם אינם מכירים כלל שהחטא הוא הגורם, ושכל מה שקורה להם הוא בעקבות המעשים הרעים. וכיוון שכך, אין ברירה - חייבים לשלוח נביא שיעמיד אותם על טעותם ויישר את דרכם.
וַיִּשְׁלַח יְהֹוָה אִישׁ נָבִיא אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה־אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאֹצִיא אֶתְכֶם מִבֵּית עֲבָדִים׃
מי הוא הנביא הזה? חז"ל אומרים שזה היה פנחס. והוא בא להוכיח ולהודיע להם שמה שהם מקבלים כעת אינו אלא עונש על המעשים המקולקלים. ולמה מדגיש הכתוב "איש נביא"? אומר המלבי"ם: כיוון שמיד אחר כך נראה שהקדוש ברוך הוא שולח מלאך, לכן מדגיש הכתוב שכאן אין זה מלאך אלא איש נביא.
ותוכחתו בנויה טענה על גבי טענה. "אנוכי העליתי אתכם ממצרים" - באותות ובמופתים, ומזה הייתם צריכים להכיר את גדולת השם ולקבל יראת הרוממות. "ואוציא אתכם מבית עבדים" - ואם הוצאתי אתכם בפועל מעבדות, תכירו טובה: השם הצילכם מבית עבדים, וזכור שאתה עבד להשם. ואיך אחרי כל מה שעשה עמך הלכת לעבוד עבודה זרה?
וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד כׇּל־לֹחֲצֵיכֶם וָאֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם וָאֶתְּנָה לָכֶם אֶת־אַרְצָם׃
טענה נוספת: "ואציל אתכם מיד מצרים ומיד כל לוחציכם" - אם הצלתי אתכם מיד כל לוחציכם, זכרו שלהצלה הזאת אתם זקוקים תמיד, ואם כן עדיין אתם צריכים לריבונו של עולם. איך הלכתם למרוד בו? ועוד: "ואגרש אותם מפניכם ואתנה לכם את ארצם" - לא חשבתם לרגע מדוע גירשתי אותם ונתתי לכם את ארצם? כיוון שהאמורי שלם עוונו, כיוון שהלכו באותן דרכים מקולקלות שאתם הולכים בהן עכשיו. נתתי לכם את הארץ משום שהם מרדו בי - וכי כדי שאתם תמרדו בי? לא על מנת כן נתתי לכם את ארצם ולא על מנת כן גירשתי אותם מפניכם.
וָאֹמְרָה לָכֶם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִירְאוּ אֶת־אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יוֹשְׁבִים בְּאַרְצָם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי׃
אמרתי לכם אני ה' אלוקיכם, אל תהיו יראים ועובדים את אלוהי האמורי - אותם אלה שגירשתי מפניכם - ואתם לא שמעתם בקולי. והנה עתה תבינו למה באה עליכם הרעה.
וַיָּבֹא מַלְאַךְ יְהֹוָה וַיֵּשֶׁב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר בְּעׇפְרָה אֲשֶׁר לְיוֹאָשׁ אֲבִי הָעֶזְרִי וְגִדְעוֹן בְּנוֹ חֹבֵט חִטִּים בַּגַּת לְהָנִיס מִפְּנֵי מִדְיָן׃
מלאך ה' אינו פונה ישירות לגדעון, אלא יושב תחת האלה. והדבר תמוה: וכי מלאך צריך לנוח? יש לך מסר לגדעון - גש ואמור לו! ובאמת יש בזה כמה ביאורים. ביאור אחד: הדבר בא לרמז שהקדוש ברוך הוא קרוב לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, אבל הדבר מצריך תחילה התעוררות מלמטה, שהיוזמה תתחיל מאיתנו ושאנחנו נבקש. לכן בא מלאך ה' ויושב תחת האלה כממתין, מחכה שגדעון יפנה אליו.
ביאור נוסף: חז"ל אומרים שנתעכב שם עד שמצא לו זכות, ורק אחר כך נראה אליו. ובאיזו זכות נראה לו לבסוף? יואש אביו היה חובט חיטים, כלומר דש אותן. דרכם הייתה לדוש בבהמות או במקלות שהיו חובטים בהם, וכאן, מכיוון שהיו צריכים לפעול במהירות ובזריזות כדי להספיק להניס מפני מדין, לא יכלו להתעכב בדישה בבהמות, ולכן הסתפקו בחביטת החיטים במקלות, ומכוח זה היו מפרידים את המוץ מן הגרגירים. אמר לו גדעון: אבי, זקן אתה, היכנס לביתך ואני אחבוט תחתיך, שאם יבואו המדיינים אין בך כוח לנוס ולא תספיק לברוח מפניהם. מוטב שתיכנס הביתה ואני אעשה את מלאכתך. אמר המלאך: קיימת מצוות כיבוד אב, ראוי אתה שיגאלו בניי על ידיך. שמעו איזו זכות הייתה לגדעון - שכיבד את אביו. ומיד "וירא אליו מלאך ה'".
והמלבי"ם מבאר את סדר העניינים: אחרי שהנביא מוכיח אותם, בא מלאך ה' להושיעם, וכמו שכתוב "בכל צרתם לו צר" ומיד אחר כך "ומלאך פניו הושיעם" - נשלח מלאך להביא את הישועה. וכאן זה מלאך, להבדיל ממה שראינו קודם "וישלח ה' איש נביא", שהמוכיח היה איש.
ומהו "אשר ליואש"? מביא המלבי"ם שני הסברים. אפשר שהאלה, כלומר האילן, היא של יואש. ואפשר שהכוונה על עפרה - עפרה היא ליואש. עפרה היא שם מקום, ומכיוון שהייתה עוד עפרה בגבול בנימין, כמו שמופיע ביהושע פרק י"ח פסוק כ"ג, בא הכתוב ומגדיר: עפרה אשר ליואש אבי העזרי, העיר שבה דר יואש אביו של גדעון.
"וגדעון בנו חובט חיטים בגת להניס מפני מדין". אומר המלבי"ם: דע לך, השפע האלוקי אינו חל אלא על המזומנים לו. מי שמכין את עצמו בהכנה כלשהי - יחול עליו השפע האלוקי, ואפילו יכין אדם עצמו מעט, יזכה בברכת השם לשפע רב ועצום. אבל על כל פנים צריך הכנה כלשהי, צריך התעוררות מלמטה, איזשהו מאמץ מצידנו, בבחינת "פתחו לי פתח כחודו של מחט" - ואז יפתח הקדוש ברוך הוא פתח כפתחו של אולם, שנכנסות בו קרוניות ועגלות.
ומה נצרך כאן? שני דברים. ראשית זכות מועטת, בבחינת "הבא להיטהר מסייעין לו", וזכות זו הייתה לגדעון - זכות כיבוד אב, "וגדעון בנו חובט חיטים בגת". ושנית גבורה, שהרי הקדוש ברוך הוא עתיד להחיל עליו רוח גבורה שבה ינצח את מדין, וגם זו הייתה לו - "להניס מפני מדין", היה כאן אדם חזק המסוגל להבריח את הרכוש מפני מדין. אם כן יש כאן זכות ויש כאן גבורה, יש הכנה, ועל בסיסה יכול הקדוש ברוך הוא להשפיע זכות עד אין קץ וגבורה עד אין קץ.
וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהֹוָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהֹוָה עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל׃
בכוח הזכות הזאת מתגלה אליו המלאך ומודיע לו "ה' עמך" - יש לך זכות של כיבוד אב. "גיבור החיל" - בכוח אותה גבורה של "להניס מפני מדין", כבר ראוי אתה שישפיע עליך השם גבורה בבחינת גיבור החיל, שפע עצום ורב של גבורה כדי להילחם במדין.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ יְהֹוָה עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כׇּל־זֹאת וְאַיֵּה כׇל־נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ־לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ יְהֹוָה וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ יְהֹוָה וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף־מִדְיָן׃
אומרים חז"ל על "אשר סיפרו לנו אבותינו לאמור הלא ממצרים העלנו ה'" - פסח היה. אמר לו: אמש הקריאני אבא את ההלל, ושמעתי שאבא אומר "בצאת ישראל ממצרים". והנה שמענו כמה ניסים, כמה אותות, כמה מופתים וכמה חסד השם - ועתה נטשנו, ואיננו רואים אותות וניסים כמו שעשה לאבותינו. ובא גדעון וטוען ממה נפשך: אם אבותינו צדיקים היו - הרי יש לי אבא צדיק, עשה לי בזכותו, עשה לנו בזכות אבותינו. ואם תאמר שאבותינו רשעים היו, שהרי כשיצאו ממצרים עדיין עובדי עבודה זרה היו - אם כן, רשעים היו ועשה להם השם ניסים בחינם, ויעשה גם לנו אותות ומופתים בחינם. איה כל נפלאותיו?
והמלבי"ם מסביר את הדברים לעומקם. גדעון סבר שהרעה באה עליהם מחמת הסתר פנים. יש מציאות שהקדוש ברוך הוא אומר "ואנוכי הסתר אסתיר פניי מהם", ואז אנחנו מושלכים תחת יד המקרה: אם על פי יד המקרה אמור לרדת גשם - ירד גשם, ואם לא - לא ירד, לא בהשגחה אלא בהסתר פנים. וכך נאמר "ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה". וזהו שאמר: "ויש ה' עמנו" - וכי אין כאן הסתר פנים אלא השגחה פרטית, והקדוש ברוך הוא נמצא עמנו? "ולמה מצאתנו כל זאת" - איך ייתכן שכל הקורות אותנו נראות כאילו במקרה, כאילו זנח אותנו ואינו משגיח עלינו? "ואיה כל נפלאותיו" - שהרי כשהשם משגיח עלינו יש נפלאות: מיד כשהאויב מצר לנו הוא חוטף מכה. עמלק בא כנגדנו - מחוסל. המצרים מייסרים אותנו - עשר מכות. רודפים אחרינו - קריעת ים סוף. איפה הנפלאות שסיפרו לנו אבותינו? הרי אנחנו לא רואים מהן מאומה, וזו ראיה שהשם עזב אותנו ואינו משגיח בהשגחה פרטית.
ואם תאמר שהכול בגלל מעשינו הרעים - "הלא ממצרים העלנו ה'", השם העלה אותנו מטומאת מצרים, כשהיינו משוקעים בעבודה זרה. וכשמשה בא להוציאנו אמר לנו "משכו וקחו לכם צאן", ארבעה ימים לפני היציאה, ודרשו חז"ל: משכו ידיכם מעבודה זרה. הרי שגם אז לא היינו ראויים לגמרי. ואיך ייתכן שעכשיו, אחרי שכבר נהיינו לו לעם ואחרי שנתן לנו תורה, "ועתה נטשנו ה' ויתננו בכף מדין"? זו הוכחה שהקדוש ברוך הוא עזב אותנו ביד המקרה והסתיר פניו ממנו.
וַיִּפֶן אֵלָיו יְהֹוָה וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת־יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ׃
מה נשתנה כאן ב"ויפן אליו ה'"? אומר המלבי"ם: עד עתה דיבר עמו המלאך, ועכשיו פונה אליו השם בדיבור שהוא בבחינת נבואה. המלאך אינו אלא אמצעי המקדים את הדיבור האלוקי, כמו שראינו אצל יהושע ביריחו, שקודם דיבר עמו מלאך ורק אחר כך דיבר עמו הקדוש ברוך הוא. "לך בכוחך זה" - באותו כוח שבו הניס מפני מדין, שראינו שיש בו גבורה, ובכוח זה ישפיע עליו שפע אין קץ. וכאשר רואה הקדוש ברוך הוא שכואב לו לגדעון וצר לו על סילוק השגחת השם מאיתנו, והדבר סוער בלבבו - אומר לו: אתה הוא האדם המוכן לישועה, אתה האדם הרוחני שעל ידו אשפיע שפע רוחני גדול להושיע את כלל ישראל.
ושימו לב: גדעון אינו מדבר על בעיותיו הפרטיות. הוא אינו אומר ריבונו של עולם, ראה שאבי נאלץ לברוח, ראה שאני נאלץ לעשות מלאכתי בגניבה ובהסתר. הוא מדבר על בעיות כלל ישראל. מכאן אתה רואה את הכאב האמיתי של גדעון ואת החומר שממנו הוא קורץ - חומר של מנהיגים. מנהיג תמיד מדבר על בעיות הכלל ולא על בעיותיו הפרטיות.
ומהו "לך בכוחך זה"? האר"י הקדוש מביא בליקוטי תורה על ספר שופטים את דברי חז"ל "שקול ירובעל בדורו כמשה בדורו". פירוש הדבר, שבגדעון היה ניצוץ של משה רבנו. אומר לו הקדוש ברוך הוא: לך בכוחך זה - בכוחו של משה רבנו הנמצא בתוכך. וירובעל הוא גדעון, ובכוח אותו ניצוץ של משה תושיע את ישראל. ורואים שאכן היה בגדעון כוחו של משה, שהרי גם משה תמיד לימד סנגוריה על ישראל, וגם גדעון מלמד כאן סנגוריה: ריבונו של עולם, מה אפשר לדרוש מן העם הזה, אתה מסתיר פניך מהם, ואין פלא שעובדים עבודה זרה. ואפשר לומר שיש כאן רמז נוסף: "בכוחך זה", לשון "זה", והרי מצינו "כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו" - הביטוי "זה" מתלבש על משה.
וחז"ל אומרים: אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך, לימדת סנגוריה על בניי, כדאי אתה שאדבר עמך - ומיד "ויפן אליו ה' ויאמר לך בכוחך זה". ומהו "בכוחך זה" לפי זה? בכוח הסנגוריה שלימדת על בניי. נמצא שלמדנו כאן שני דברים: למה זכה שהשם ידבר עמו באופן אישי, ולמה על ידו תבוא הישועה - ושניהם מכוח לימוד הסנגוריה. גם הדיבור האישי עם ריבונו של עולם, וגם השליחות שהוא נשלח בה להושיע את הכלל.
אומר הזוהר בהשמטות הזוהר דף רנ"ד: אמר רבי יהושע, מה ראה נח שלא ביקש רחמים על דורו? אמר בלבו, שמא לא אימלט אני, שהרי כתוב "כי אותך ראיתי צדיק לפניי בדור הזה" - כלומר לפי הדור, אני ניצל מפני שאני טוב מהם, ואם גם הם יהיו צדיקים אולי כבר לא אהיה ראוי להינצל. אמר רבי אלעזר: אף על פי כן היה צריך לבקש רחמים על העולם. ולמה? כיוון שנוח לו לקדוש ברוך הוא שיאמר אדם טובות על בניו. ומניין אתה יודע זאת? מגדעון בר יואש, שלא היה זכאי ולא בן זכאי - ועוד מעט נראה עד כמה לא היה אביו זכאי, שפיטם שור לעבודה זרה במשך שנים. ולמה זכה? מפני שאמר טובה על ישראל, ואמר לו הקדוש ברוך הוא "לך בכוחך זה והושעת את ישראל מיד מדין". מהו בכוחך זה? בכוח הסנגוריה שאמרת על בניי.
וכך אומר גם המסילת ישרים בפרק י"ט, בביאור חלקי החסידות: הנה תראה שגדעון נאמר לו "לך בכוחך זה" לפי שלימד סנגוריה על ישראל, כי אין הקדוש ברוך הוא אוהב אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקדוש ברוך הוא מגדיל עליו. ואלה הם הרועים האמיתיים של ישראל שהקדוש ברוך הוא חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם ולבטל מהם גזירות קשות ולפתוח עליהם שערי ברכה. ומביא משל נפלא: למה הדבר דומה? לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת, והוא דבר שהטבע יעיד עליו. את מי אנחנו אוהבים? את מי שאוהב את ילדינו. מי שנראה שאוהב את ילדינו אהבה נאמנת - אותו נאהב ביותר, לו נשפיע, לו נעניק, אליו נפתח חיבה. כך כביכול אומר הקדוש ברוך הוא: מי שאוהב את ילדיי, אני אוהב אותו. וגדעון שלימד סנגוריה על בניי - אין יקר מזה בעיניי.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו בִּי אֲדֹנָי בַּמָּה אוֹשִׁיעַ אֶת־יִשְׂרָאֵל הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי׃
מסביר המלבי"ם שבתחילה חשב גדעון שהישועה תבוא באמצעים טבעיים. מכיוון שהציווי בא על ידי מלאך, ומלאך קשור יותר למציאות הטבע. כמו שכתוב "הנה אנוכי שולח מלאך לפניך", והבין משה רבנו שהקדוש ברוך הוא אומר לו שמכאן ואילך תהיה הנהגתם של ישראל על ידי מלאך, ואמר לפניו: איני מעוניין, "אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה". איני רוצה הנהגה טבעית, אלא הנהגה ניסית, הנהגת הקדוש ברוך הוא בהשגחה פרטית. וכיוון שגדעון חשב שההתגלות הראשונה הייתה על ידי מלאך, סבר שההנהגה תהיה טבעית. ואם כן, כיצד ננצח את מדין בדרך הטבע? הרי לשם כך צריך רוב עם, ואילו "אלפי הדל במנשה" - הקבוצה שלנו היא הדלה שבמנשה. וכיצד אהפוך למנהיג שישמעו בקולו, והרי "אנוכי הצעיר בבית אבי", וממתי מקבלים הוראות מן הצעיר? ולפי הרד"ק, "בי אדוני" כאן הוא בשם חול, שכן לדעתו עדיין אינו קולט שהמדבר עמו הוא ריבונו של עולם, וסבור שזהו נביא, ולכן אומר "אדוני" מלשון אדונים שלי.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהֹוָה כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְהִכִּיתָ אֶת־מִדְיָן כְּאִישׁ אֶחָד׃
לפי המלבי"ם, שהחשש היה שמא תהיה זו תשועה טבעית שצריך לה כוח וצבא ואדם גדול המסוגל לרכז את כולם, אומר לו הקדוש ברוך הוא: "כי אהיה עמך" - תהיה כאן תשועה ניסית, וניסית עד כדי כך שתכה את מדין כאילו כולם איש אחד. אינך נלחם בצבא של עשרות ומאות אלפים, כפי שנראה בהמשך, אלא כאילו כולם איש אחד. והרד"ק מסביר אחרת: אמר לו "בשם ה' כי אהיה עמך" - כלומר, הריני נביא ה' ובא בשליחותו, ואינך בטוח שאני מלאך ה'? דע לך שאני בא בשם השם, וכל מה שאני אומר לך אינו מדעתי אלא מאיתו יתברך.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְעָשִׂיתָ לִּי אוֹת שָׁאַתָּה מְדַבֵּר עִמִּי׃
לפי הרד"ק ומצודת דוד, גדעון עדיין אינו בטוח שמדובר במלאך ה' או בנביא הבא בנבואה ישירה, ולכן הוא מבקש אות. שמא זה סתם אדם המבטיח הבטחות - איך אסתמך על זה לאסוף צבא, ללכת אל העם ולומר להם למרוד במדין ולהילחם?
אבל המלבי"ם מתקשה: מהו "ועשית לי אות שאתה מדבר עמי"? וכי אינך רואה שאני מדבר עמך? האות היה צריך להיות על קיום ההבטחה, שתנצח את כולם, ולא על עצם הדיבור! ולכן מביא המלבי"ם שני ביאורים, ושניהם נפלאים.
הביאור הראשון: גדעון יודע שהדיבור הוא מאת האלוקים, אלא שמסתפק אם זהו דיבור ישיר מאת האלוקים או דיבור מכוח אמצעי. אם הקדוש ברוך הוא בעצמו מדבר עמו - סימן שתהיה כאן תשועה ניסית, שאין צריך לה רוב עם ולא רוב חיל ולא גבורה, כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט. אבל אם הדיבור הוא באמצעות מלאך - סימן שגם הישועה תהיה מכוח מלאך, כלומר ישועה בדרך אמצעים טבעיים, על ידי ריבוי עם ומלחמה קשה. וזהו שאמר משה רבנו "אם נא מצאתי חן בעיניך... ילך נא ה' בקרבנו", "ובמה יוודע איפוא כי מצאתי חן בעיניך הלא בלכתך עמנו" - איננו רוצים מלאך, שהוא קרוב לטבע וישועתו טבעית, אלא את קודשא בריך הוא בעצמו, ואז תהיה ישועה שלמעלה מן הטבע.
וכיצד ייבחן הדבר? על ידי המנחה. אומר גדעון: אעשה מבחן. אם אתה שליח בלבד, לא תיקח מידי את המנחה כקורבן, שהרי "זובח לאלוהים יחרם בלתי לה' לבדו", ואסור להקריב קורבנות למלאכים ואסור למלאך לקבל קורבן. וכך אמר המלאך למנוח: "אם תעשה עולה לה' תעלנה". לפיכך אקריב מנחה ואראה מה יעשה: אם יימנע מלקחתה, או שיאכל אותה כדרך אכילה ולא ישתמש בה כקורבן - אדע שזהו מלאך שליח. אבל אם יקבלנה כמנחה ולא יאכלנה, אלא תהיה בגדר קורבן - סימן שאין זה מלאך, שהרי מלאך אינו לוקח קורבנות, אלא זהו השם יתברך בעצמותו ושמו בקרבו, ואז אין כאן זביחה לאלוהים אחרים ולא לכוחות הטבע ולא למלאכים חלילה, אלא זבח לה'. ואם כך - הישועה תהיה ניסית.
הביאור השני: אפשר שגדעון יודע בוודאות שהקדוש ברוך הוא בעצמו מדבר עמו, ואין לו ספק בכך. ולמה בכל זאת מבקש אות? אומר המלבי"ם: דע לך שהייעודים הבאים על ידי נביא לטובה אינם חוזרים בשום אופן. אם אמר הקדוש ברוך הוא לנביא להודיע לעם שיבוא עליהם שפע כזה וכזה - אין מצב שהשפע יימנע, ואפילו ירשיעו העם וישנו דרכם לרעה, מה שהבטיח הקדוש ברוך הוא יקיים. וזהו שנאמר "אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבוא הוא הדבר אשר לא דיברו ה'". ואומר הרמב"ם שכך בודקים נביא: בא נביא ואומר נבואה - מי אמר שאתה נביא אמת? אם אמר שתהיה מלחמה בעוד יומיים, אין זה מוכיח כלום, שהרי ייתכן שהוא נביא אמת והקדוש ברוך הוא ריחם ולא הביא מלחמה. לכן בודקים אותו בהבטחות טובות: יבטיח דבר טוב, ואם יתקיים כדבריו - נביא אמת, ואם לא - לא יוכל לומר שהשם ראה שאתם מפקפקים ולכן חזר בו. אין דבר כזה: הבטחות לטובה תמיד מתקיימות.
אבל כאן מוסיף לנו המלבי"ם ידיעה: כל זה כשהנבואה פונה אל הכלל. הבטחה טובה לכלל לעולם אינה מתבטלת. אבל הבטחה טובה ליחיד - ייתכן מאוד שהיחיד יקלקל מעשיו ולא יהיה עוד ראוי לה. הרי יעקב אבינו פחד "שמא יגרום החטא", שמא כבר איני ראוי לאותה הבטחה טובה. ומה יכול לנעול את ההבטחה ולהבטיחה בהבטחה גמורה גם ליחיד? אומר הרמב"ם: אם יבוא עם ההבטחה אות ומופת, דע שהדבר יתקיים בוודאות גמורה גם אם זו הבטחה ליחיד. דוגמה לכך ברית בין הבתרים, שהייתה שם חשכה גדולה וירדה אש - אות ומופת שנעשו יחד עם ההבטחה, ולכן אף שההבטחה הייתה לאברהם לבדו, הדבר לא ישתנה.
וזהו "ועשית לי אות שאתה מדבר עמי". אומר גדעון: ריבונו של עולם, הרי אתה מדבר עמי, איש יחיד, ואיני שליח אל העם. וכיוון שכך, ייתכן שמה שאתה אומר לי עתה יתבטל מחר, ותאמר לי גדעון, לא עמדת בציפיות והחלטתי לבטל את השליחות. איך אארגן צבא ואצא לדרך כשאיני בטוח שההבטחה תתקיים? שמא יגרום החטא, שמא יגרמו סיבות והבטחה טובה כלפיי לא תתקיים, כי יחיד אני. ומה יבטיח לי שכן תתקיים? האות. ולפי זה נפלא לשון הכתוב: לא שהאות יהיה על כך שאתה מדבר עמי, אלא האות נצרך מפני שאתה מדבר רק עמי, ואני יחיד. ולכן אני זקוק לאות שיבטיח שההבטחה תתגשם ושום שינוי בזכויותיי לא ישנה אותה.
אַל־נָא תָמֻשׁ מִזֶּה עַד־בֹּאִי אֵלֶיךָ וְהֹצֵאתִי אֶת־מִנְחָתִי וְהִנַּחְתִּי לְפָנֶיךָ וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֵשֵׁב עַד שׁוּבֶךָ׃ וְגִדְעוֹן בָּא וַיַּעַשׂ גְּדִי־עִזִּים וְאֵיפַת־קֶמַח מַצּוֹת הַבָּשָׂר שָׂם בַּסַּל וְהַמָּרַק שָׂם בַּפָּרוּר וַיּוֹצֵא אֵלָיו אֶל־תַּחַת הָאֵלָה וַיַּגַּשׁ׃
גדעון מבקש שלא יזוז משם עד שישוב, והמלאך משיב: אנוכי אשב עד שובך. ונשים לב מה הוא מכין - מנחה שיש בה "איפת קמח מצות". מכאן שפסח היה. והיום היה יום תנופת העומר, כמו שנראה בהמשך בחלום "והנה צליל לחם שעורים מתהפך במחנה מדין", כך שהיום היה ט"ז בניסן. והדבר מוכח גם ממה שראינו קודם, שאמר גדעון "אמש הקריאני אבא את ההלל", כך שזה היה יום א' דחול המועד פסח.
ואומר המלבי"ם: שימו לב, לפי הביאור הראשון גדעון הסתפק אם המלאך יקבל את המנחה בדרך עולה לה', או שיאכל אותה כמלאך שליח. מלאך שליח יכול לאכול, אבל לא יעלה אותה באש בקבלת עולה, שהרי אין מקריבים קורבנות למלאכים. ולכן הכין גדעון דבר הראוי גם לאכילה וגם להקטרה: מרק בפרור ובשר בסל, דברים הראויים גם להעלאה על גבי המזבח וגם לאכילה, ועתה יראה מה ייעשה בהם - האם יישרפו כקורבן או ייאכלו כדרך בני אדם.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים קַח אֶת־הַבָּשָׂר וְאֶת־הַמַּצּוֹת וְהַנַּח אֶל־הַסֶּלַע הַלָּז וְאֶת־הַמָּרַק שְׁפוֹךְ וַיַּעַשׂ כֵּן׃ וַיִּשְׁלַח מַלְאַךְ יְהֹוָה אֶת־קְצֵה הַמִּשְׁעֶנֶת אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּגַּע בַּבָּשָׂר וּבַמַּצּוֹת וַתַּעַל הָאֵשׁ מִן־הַצּוּר וַתֹּאכַל אֶת־הַבָּשָׂר וְאֶת־הַמַּצּוֹת וּמַלְאַךְ יְהֹוָה הָלַךְ מֵעֵינָיו׃
איך מתהפך "מלאך האלוקים" ל"מלאך ה'"? מסביר המלבי"ם: לפי מה שהתבאר, מלאך אינו לוקח קורבנות, שהרי "זובח לאלוהים יחרם בלתי לה' לבדו". לכן האמירה "שים את הבשר והמצות על הסלע" נאמרה על ידי מלאך שליח, ולכן נקרא "מלאך האלוקים" ולא בשם הוי"ה. אבל לאחר מכן, כשהיה צריך להעלות את הקורבן בלהבה, נאמר "וישלח מלאך ה'" - שהשם בקרבו, וכביכול הוא בעצמו לוקח את המנחה. שאם המלאך היה שורף את הקורבן, נמצא שהקרבתי קורבן למלאך, ואסור למלאך לקבל ואסור לי להקריב. וכבר דיברנו על כך שאין שם "אלוקים" בכל מעשה הקורבנות שבתורה, ולעולם כשמוזכר מעשה הקורבן מוזכר שם הוי"ה. ובזה יש הוכחה שאין זה מלאך שליח אלא הקדוש ברוך הוא כביכול בעצמו - ואם כן אין הישועה טבעית אלא ניסית, ובזה נחה דעתו של גדעון.
וַיַּרְא גִּדְעוֹן כִּי־מַלְאַךְ יְהֹוָה הוּא וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֲהָהּ אֲדֹנָי יֱהֹוִה כִּי־עַל־כֵּן רָאִיתִי מַלְאַךְ יְהֹוָה פָּנִים אֶל־פָּנִים׃
כשמתברר לגדעון שאין זה מלאך אלוקים בגדר שליח, אלא מלאך ה' שהקדוש ברוך הוא כביכול עמו, הוא מתחיל לחשוש. שהרי נאמר "כי לא יראני האדם וחי". אם היה זה מלאך אלוקים, ראיתי רק שליח, אבל אם ראיתי התגלות אלוקות במלאך - הרי אני עומד למות. וכתוב בספרא על ויקרא: בחייהם אינם רואים, אבל במיתתם רואים את השכינה, שנאמר "כי לי תכרע כל ברך". ולכן חשש שמא זה מורה על מיתה.
ובפרט, אומר המלבי"ם, אם תלך לפי שאר המפרשים שביארו שספקו לא היה אם זה נביא או מלאך, כמו הספק שהיה לאשת מנוח, אז עלה בדעתו כך: אדם יכול לראות נביא ה', אבל מלאך ה', שהוא מובדל ורוחני - אין זה ייתכן שאדם מגושם, קרוץ חומר, יראה אותו. ומתי כן? לפני מותו, מפני תוספת הרוח שיש לאדם בסמוך לפטירתו. אדם לפני מותו מסוגל לראות דברים אחרים. שמעו מכל מיני אנשים לפני פטירתם, ובפרט מגדולים, שאומרים שפלוני ופלוני מעולם האמת באו להקביל את פניי, ומכל מיני דוגמאות כאלה מבינים שברגעים האחרונים יש לאדם תוספת רוח. הוא כבר עומד לפני ההתפשטות מן הגוף, ולכן מסוגל לראות דברים מופשטים מן הגוף, ואף מלאכים. לכן אמר: אם ראיתי - סימן שאני עומד להיפטר מן העולם, שאם לא כן, כיצד יראה אדם המולבש בחומר דבר אלוקי רוחני?
וַיֹּאמֶר לוֹ יְהֹוָה שָׁלוֹם לְךָ אַל־תִּירָא לֹא תָּמוּת׃
מה פירוש "שלום לך"? די היה לומר "לא תמות". מסביר המלבי"ם: כאשר יש שלום בין מוסדי הגוויה, סימן שהאדם חי כראוי ובטוב, וכשאין שלום ביניהם - זו סכנת מוות. ואם כן, "שלום לך" פירושו שיהיו לך חיים ארוכים בלי שום חשש.
וההסבר פשוט: הגוף פועל בהרמוניה, ורק כך הוא מסוגל לתפקד. אילו כל אחד מאיברי הגוף היה אגואיסט, מזמן היה האדם מת. הלב היה עובד לעצמו, הריאות לעצמן, וכן הלאה. מי היה מזרים דם לכל הגוף? מי היה נותן חמצן לכל הגוף? והידיים עובדות רק לעצמן, והפה אוכל ומזין רק את עצמו - איך היה האדם מתקיים? אנחנו מתקיימים מכוח השלום שבין כל מוסדי הגוויה, שכולם עובדים בהרמוניה. וכשיש חוסר הרמוניה, מתחיל מצב של התפרקות. וברגע שהנשמה יוצאת מן הגוף, מתחילה בכל הגוף התפרקות: הלב כבר אינו עובד ואינו נותן כוח הלאה, הריאות אינן נותנות חמצן, ולאט לאט מגיע הגוף לפירוק גמור, לריקבון, ומתפרד לחלקיו.
לכן באומרו "שלום לך" הוא מבשר לו: מוות לא יהיה לך. המוות הוא פירוד, ולך אין פירוד אלא שלום בין מוסדי הגוויה. וזה גם מה שהובטח לפנחס: "הנני נותן לו את בריתי שלום". מה קיבל פנחס? פנחס הוא אליהו, שלא מת - והיכן זה מרומז בברכה? בשלום. המוות הוא פירוד הגוף, וכשמובטח לך שלום, פירושו שיהיה הגוף שלם בלי פירוד. ואותה ברית שלום היא גם הסיבה שראית את המלאך. לכן "אל תירא לא תמות": החומר שלך בשלמות, ולכן היית מסוגל לראות מלאך, כי מי שמגיע להזדככות ולשלמות יכול לראות מלאכים. וההבטחה המבוקשת היא שלא תהיה לך לא מיתת הגוף ולא מיתת הנפש, שאדרבה, בזה נוכחת שנמחלו עוונותיך - היית מסוגל לראות מלאך ואתה עדיין קיים, וזה מראה שאתה בדרגה גבוהה. וכמו שכתוב "שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה'", ואומרים חז"ל שהקדים "לרחוק" - זה בעל תשובה שבא מרחוק, הרי שהפסוק מדבר על אדם הזוכה למחילת עוונות. כך גם כאן: הגעת לדרגה גבוהה של זיכוך, וקיבלת ברכת שלום שעל ידה היית מסוגל לראות מלאך, ולכן לא תמות ולא יקרה לך מאומה.
וַיִּבֶן שָׁם גִּדְעוֹן מִזְבֵּחַ לַיהוָה, וַיִּקְרָא לוֹ יְהוָה שָׁלוֹם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה עוֹדֶנּוּ בְּעָפְרָת אֲבִי הָעֶזְרִי׃
לאחר שגדעון רואה שהקדוש ברוך הוא עשה מופת במקום הזה, הוא מבין שיש כאן קדושה, ולכן דווקא שם הוא בונה מזבח. אלא שהמילים "וַיִּקְרָא לוֹ יְהוָה שָׁלוֹם" הן אחד מן המקראות הבלתי מוכרעים: אפשר לקרוא "ויקרא לו גדעון: ה' שלום", ואפשר לקרוא "ויקרא לו ה' למזבח: שלום". מי קרא כאן, ה' או גדעון? ומה היה שמו של המזבח, "שלום" או "ה' שלום"?
המלבי"ם אומר שלפי הפשט הקדוש ברוך הוא הוא שקרא לו "שלום". ומה פירוש הדבר? בני עירו של גדעון היו עובדי עבודה זרה, וכפי שנראה מיד הדבר יבוא לידי ביטוי בצורה מוחשית מאוד. גדעון חשש שיפריעו לו לבנות מזבח לה', שהרי עובדי עבודה זרה לא יסכימו לראות אותו בונה מזבח לשם יתברך. וזה חשש עם קבלות: בהמשך נראה שהוא בונה מזבח נוסף והם הורסים לו אותו. לכן הקדוש ברוך הוא קורא למזבח הזה "שלום": לא יקרה לו מאומה, מזבח זה יעמוד בשלום, בני העיר לא יהרסו אותו. ואכן "עד היום הזה עודנו בעפרת אבי העזרי".
הביאור השני הוא שגדעון הוא שקרא למזבח "ה' שלום". יש כאן בקשה ותפילה: ה' ישפות שלום לנו (מלשון "שְׁפוֹת הַסִּיר"). גדעון מכיר בכך שהקדוש ברוך הוא הוא השלום, שהשלום שלו. שם הוי"ה הוא השם שחורז ומקשר את כל העולמות כולם, מלמעלה, מן האינסוף ברוך הוא ומן הקו הדק שהאציל האינסוף, ועד למטה, הכל מוקף בשם י-ה-ו-ה. וכמו שכתוב "עושה שלום במרומיו", ונקרא מלך שהשלום שלו, ואומרים חז"ל שהוא גופיה, שמו גופיה נקרא שלום. ידוע גם שכתוב בהלכה שאסור להזכיר שם "שלום" במרחץ, ויש דיון מה הדין כשזה שם פרטי והוא קורא לחברו, אבל באופן רגיל אין מזכירים "שלום" במרחץ, כי "שלום" הוא שם אלוקי. כך שגדעון כביכול אומר: הקדוש ברוך הוא, שהוא העושה שלום בכל העולמות כולם, יעשה שלום עלינו.
וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוָה: קַח אֶת פַּר הַשּׁוֹר אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וּפַר הַשֵּׁנִי שֶׁבַע שָׁנִים, וְהָרַסְתָּ אֶת מִזְבַּח הַבַּעַל אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וְאֶת הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו תִּכְרֹת׃
נשים לב לדבר תמוה: על הפר הראשון נאמר רק "קח", ולא נאמר מה לעשות בו. ואילו על הפר השני, שגדלוהו שבע שנים, יש ציווי מפורש להעלותו עולה.
מסביר המלבי"ם: את המזבח גדעון בנה ביום, ולא הקריב עליו קורבן, מפני החשש מאנשי העיר. כולם עובדי עבודה זרה, והם לא יקבלו לראות אותו מקריב קורבנות. לכן החליט להשאיר את ההקרבה ללילה, כשאנשי העיר ישנים, כמו שנאמר בהמשך "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָרֵא... מֵעֲשׂוֹת יוֹמָם וַיַּעַשׂ לָיְלָה". אלא שהיה לו ספק: מה יקריב? איל, כבש או גדי? על כך באה התשובה: "קח את פר השור אשר לאביך" - נקודה. כאן מסתיימת התשובה. את הפר הפרטי של אביך אתה תקריב. ומכאן ואילך מתחיל ציווי חדש לגמרי.
הפר השני, אומר המלבי"ם, לא היה של האב אלא של אנשי העיר, פר שכבר שבע שנים מפטמים אותו לעבודה זרה, ובהמשך נראה לכך אישור. גם הרלב"ג וגם המלבי"ם עומדים על כך ש"שבע שנים" מזכיר את השבע שנים שבתחילת הפרק, שבהן מדין מושלים בישראל, ואין זה מקרי. אומר הרלב"ג: שבע שנים מלמדות שכבר מתחילת שלטון מדין עלינו התחילו לעבוד עבודה זרה. הפר הזה לא היה חולין שהפכוהו לעבודה זרה, אלא מלכתחילה יועד לעבודה זרה. ולכן נאמר "פר השור" - פר שבא מן השור, כלומר דור שני, ומכיוון שהוא דור שני מוכח שמראש היה מוכן לעבודה זרה, מרחם היה מיועד להקרבה לעבודה זרה.
הרמ"ע מפאנו בספר "גלגולי נשמות" באות פ' מבאר את עניין הפר של גדעון. גם הוא תמה: אם נאמר "פר" למה "שור", ואם "שור" למה "פר"? ומה כוונת ה"א הידיעה ב"פר הַשּׁוֹר אשר לאביך"? ובעיקר: בהמשך נראה שנעשו כאן כמה וכמה עבירות לפי גדרי ההלכה, והכל על פי הוראת חכם. מה הסיבה שהקדוש ברוך הוא מצווה דבר כזה?
אומר הרמ"ע מפאנו דבר נפלא: גדעון בא משבט מנשה. מנשה היה בכורו של יוסף, ויוסף נשא את אסנת בתו של שכם בן חמור, שנולדה מדינה, ופוטיפרע גידל אותה ונתנה ליוסף לאישה. נמצא שאם נבקש לדעת מי הסבא של מנשה - שכם בן חמור. לא נעים לומר, בשידוכים לא מפרסמים את השם הזה, אלא אומרים שהוא נין ונכד ליוסף הצדיק, אבל אפשר גם לחשוב שהוא נין ונכד לשכם בן חמור. ומה היה צריך לעשות? לתקן אותו. וכיצד מתקנים אותו? על ידי צאצאיו. גדעון, הבא ממנשה, שבא בעצם משכם בן חמור, תפקידו לתקן אותו. וכיצד? שכם בן חמור התגלגל בשור, וכעת גדעון לוקח את השור הזה ומקריב אותו, ואפילו בדברים שהם מעבר לגדרי ההלכה, כי יש כאן מטרה ומעלה: לתקן את שכם בן חמור.
ועל פי זה מתבארים דברי גדעון "הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי". "אלפי" מלשון "שגר אלפיך", שיכול להיות גם חמור, והוא שואל כביכול: איך נתחלף חמור בשור? הרי אני בא מיוסף, ובו נאמר "בכור שורו הדר לו", ואיך פתאום עליי לתקן את חמור? השור קשור לזבח, "ואנכי הצעיר בבית אבי", ואני צריך לתקן את כל משפחתי. ולכן דווקא נאמר "פר הַשּׁוֹר" בה"א הידיעה, לומר לך שהחמור התהפך כאן לשור כדי שאפשר יהיה לתקנו ולהביאו לידי תיקון.
וּבָנִיתָ מִזְבֵּחַ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ עַל רֹאשׁ הַמָּעוֹז הַזֶּה בַּמַּעֲרָכָה, וְלָקַחְתָּ אֶת הַפָּר הַשֵּׁנִי וְהַעֲלִיתָ עוֹלָה בַּעֲצֵי הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר תִּכְרֹת׃
ממה יבנה את המזבח? מן האבנים של מזבח הבעל שאותו הוא הורס. שימו לב לניסוח: "והרסת", ולא "ונתצת", ותכף נבין למה ההדגשה. את אבני המזבח שהוא הורס הוא לוקח, ומהן בונה מזבח לה'.
ומה פירוש "על ראש המעוז הזה במערכה"? הרי מערכה היא העצים שעורכים על גבי המזבח, "וערכת עצים", וכיצד בונים מזבח על המערכה? מסביר המלבי"ם: כאן היה כבר מזבח ראשון, שגדעון בנה קודם ועליו הקריב את הפר הראשון. אומר לו הקדוש ברוך הוא: עכשיו פרק את מזבח העבודה זרה שבנו לצורכם, ובנה מזבח חדש על גבי המזבח הראשון. המזבח הראשון הוא המעוז, הוא החזק, ועליו תבנה את המזבח השני. ואת הפר השני תעלה עולה. ומאין עצים? מן האשרה, שהיא עץ שיועד לעבודה זרה: תכרות אותה וממנה תכין עצים להקריב קורבן לה'.
כל זה כדי להורות: אל תבנה על האשרה שלך, אל תבנה על המזבח שלך, אל תבנה על השור שלך. את כולם יש להקריב לה' יתברך. הישועה לא תבוא מכל השטויות האלה, אלא דווקא מן השם יתברך. לקחו את כל אלה כדי להראות שאין ממש בעבודה זרה.
ונשים לב עד כמה המסר הזה היה חשוב, שהוא בא על חשבון כמה וכמה בעיות הלכתיות חמורות מאוד, שהן בגדר מה שחז"ל מגדירים "הוראת שעה". ראשית, מי התיר לקחת עצי אשרה ולהשתמש בהם למזבח, עצים שיועדו לעבודה זרה? שנית, מי התיר לקחת שור שפוטם ויועד לעבודה זרה ולהקריבו לה' יתברך? שלישית, גדעון משבט מנשה ואינו כהן, ומי התיר לו להקריב קורבן? רביעית, הוא מקריב מחוץ למשכן, וזה שחוטי חוץ. וחמישית, מי התיר להקריב קורבן בלילה? בלילה אין קורבנות כלל, אלא רק חלבים הנשרפים על גבי המזבח, ובבית המקדש קורבן בין הערביים הוא ההשלמה, שעליה משלימים כל הקורבנות, ובבוקר מתחילים מחדש. כל הדברים הללו היו הוראת שעה מאת השם, וגדעון עשה על פי ציווי, אבל באופן רגיל תדע שהדברים אסורים. ולפי המלבי"ם, המסר היה כל כך חשוב: לדעת שכל הבעל וכל האשרה הבל הם, בלתי לה' לבדו, ואז תראו כיצד תבוא הישועה מאיתו יתברך.
וַיִּקַּח גִּדְעוֹן עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מֵעֲבָדָיו וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהוָה, וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָרֵא אֶת בֵּית אָבִיו וְאֶת אַנְשֵׁי הָעִיר מֵעֲשׂוֹת יוֹמָם וַיַּעַשׂ לָיְלָה׃
גדעון חושש גם מבית אביו, שהרי אביו הוא זה שמפטם את הפר לעבודה זרה. אצל מי הפקידו את הפר, אצל מי ידעו שהוא בידיים טובות? אצל אביו של גדעון. ומדהים לראות את הפרדוקס: גדעון אומר "אמש הקריאני אבא את ההלל". לא הייתה לאב בעיה להקריא לבנו את ההלל ולספר לו על נוראותיו של השם שהוציאנו ממצרים, ובאותו זמן עצמו יש לו פר של עבודה זרה שכבר שבע שנים הוא מפטם אותו. כזו דואליות, חיים בסתירה פנימית והדבר לא הפריע להם. בהמשך נראה חסדי השם, שאביו של גדעון, שהיו לו שורשים טובים, קלט מהר את העניין וחתך לכיוון ריבונו של עולם כמו גדעון, אבל שאר האנשים היו כנראה הדוקים יותר בעבודה זרה ונשארו דבוקים בה גם הלאה, כפי שיתברר בהמשך.
ומדוע לקח עשרה אנשים? הרלב"ג אומר טעם אחד: קידוש השם עושים בפרהסיה, ופרהסיה היא עשרה, כמו שאומרים "חילל שבת בפרהסיה", בפני עשרה מישראל. גדעון רוצה לעשות כאן קידוש השם, ולכן מביא עשרה אנשים, שיהיה גדר של קידוש השם. והמלבי"ם מוסיף טעם אחר: היה עליו להקריב את הפר הראשון על המזבח הראשון, ואחר כך לבנות מזבח על המערכה, וכל זה עבודה רבה שתיקח זמן, והחשש היה שהעבודה תימשך עד הבוקר. מראש הציווי היה לעשות בלילה, אבל זו כל כך הרבה עבודה שהיה עלול לסיים בצהריים. לכן לקח עשרה אנשים שיעזרו לו, כדי שיסיים עוד בטרם יעלה השחר.
וַיַּשְׁכִּימוּ אַנְשֵׁי הָעִיר בַּבֹּקֶר וְהִנֵּה נֻתַּץ מִזְבַּח הַבַּעַל, וְהָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו כֹּרָתָה, וְאֵת הַפָּר הַשֵּׁנִי הֹעֲלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ הַבָּנוּי׃
כאן יש לרד"ק הסבר אחר בעניין הפר הראשון. הרד"ק שואל: לא מצאנו שגדעון עשה בפר הראשון דבר, ולמה ציווהו השם לקחתו? ואינו מסביר כמלבי"ם שהפר הראשון הוקרב על המזבח הראשון, אלא שהמטרה הייתה לגזול אותו מהם. כיוון שהפר יועד להקרבה לעבודה זרה, לקח אותו מהם שלא יקריבוהו, וההקרבה הייתה בפר השני שגודל שבע שנים.
ושואל המלבי"ם: מדוע כתוב כאן "נֻתַּץ", בעוד שגדעון נצטווה "והרסת" ואכן הרס ולא ניתץ? ומבאר שיש הבדל: "להרוס" הוא לפרק את הבנייה, כמו אדם המפרק בית בלוק בלוק ומניחם בצד, ולמחר בונה מהם משהו חדש או אף את אותו בית עצמו. אבל "לנתוץ" פירושו לפורר לפירורים, לקחת פטיש ולשבור לחתיכות. אנשי העיר באו וראו שנשארו פירורים מן המזבח שלהם, פירורי טיט ומה שנשאר, והבינו שבטח ניתץ אותו. הם לא ידעו שגדעון לא ניתץ אלא הרס, כדי להשתמש באבנים לבניית המזבח השני שהשם ציווהו. ועל טעותם נכתב "והנה נותץ מזבח הבעל": כך היו הם בטוחים, ובפועל גדעון רק הרסו.
ובמילים "וְאֵת הַפָּר הַשֵּׁנִי הֹעֲלָה" מסביר המלבי"ם ש"ואת" כאן כמו "ואם", כמו "אֵת יעקב איש וביתו באו" שפירושו עם יעקב. כלומר האשרה אשר עליו כורתה, ועם הפר השני הועלו האשרה והפר על גבי המזבח הבנוי.
וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֶל יוֹאָשׁ: הוֹצֵא אֶת בִּנְךָ וְיָמֹת, כִּי נָתַץ אֶת מִזְבַּח הַבַּעַל וְכִי כָרַת הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו׃ וַיֹּאמֶר יוֹאָשׁ לְכֹל אֲשֶׁר עָמְדוּ עָלָיו: הַאַתֶּם תְּרִיבוּן לַבַּעַל, אִם אַתֶּם תּוֹשִׁיעוּן אוֹתוֹ? אֲשֶׁר יָרִיב לוֹ יוּמַת עַד הַבֹּקֶר, אִם אֱלֹהִים הוּא יָרֶב לוֹ כִּי נָתַץ אֶת מִזְבְּחוֹ׃
הם קמים בבוקר, רואים את ההפתעה ומיד מתחממים: מי עשה את זה? דורשים ומבקשים, ומוצאים שזה גדעון בן יואש. תוציא אותו ונהרוג אותו, כי נתץ את מזבח הבעל וכרת את האשרה. ותשובת יואש מלאה כפילויות: "תריבון" ו"תושיעון", "יומת עד הבוקר" ו"אם אלוהים הוא ירב לו". מה בעצם הוא אומר להם?
מסביר המלבי"ם: יואש טוען "ממה נפשך". אם אתם חושבים שיש בכוח הבעל לנקום את כבודו, אלא שהוא אינו רוצה להיכנס למריבות, שהבעל הזה איש שלום הוא ואינו אוהב מלחמות, על זה הוא אומר: "האתם תריבון לבעל?" מי שאינו רוצה לריב, אתה תעשה בשבילו מריבה? הוא אינו מעוניין במריבות, אז למה אתה רב בשבילו? ומצד שני, זו טענת שקר גמור, ועל כך אומר "אם אלוהים הוא ירב לו": אתה אלוה? איך אתה שותק כשמנתצים לך את המזבח? יש דבר כזה, "אינו רוצה לריב"? מישהו מנתץ לך את המזבח ואתה יושב בשקט?
ואם תאמרו שהוא רוצה לריב אלא שאינו יכול, ואנחנו השליחים המוציאים לפועל, על זה הוא אומר: "אם אתם תושיעון אותו?" הרי הוא אינו יכול להושיע את עצמו. הלכו והרסו לו, לקחו לו, פירקו לו, והוא אינו מסוגל להושיע את עצמו, ואתה תושיע לו? ועוד: "אשר יריב לו יומת עד הבוקר". אם אמנם יכול הוא לריב עם מי שהזיק לו, שיקום ויעשה משהו, וכבר עד הבוקר היה צריך למות זה שהרס לו את המזבח, לקח את השור וכרת את האשרה. אם היה בידו יכולת, ודאי שגדעון לא היה חי כעת. אז אינכם מבינים שהאלוה הזה אינו אלוה כלל? אין לו כוח ואין בו ממש.
וַיִּקְרָא לוֹ בַיּוֹם הַהוּא יְרֻבַּעַל לֵאמֹר: יָרֶב בּוֹ הַבַּעַל כִּי נָתַץ אֶת מִזְבְּחוֹ׃
כדי שכולם ידעו שהבעל הבל הוא, קורא יואש לבנו "ירובעל", כלומר: ירב בו הבעל. והיכן הבעל? שיבוא ויריב איתו, שיבוא ויפגע בגדעון. הוא הרס לך את המזבח, מה אתה שותק? אלא מכאן אתה רואה שהבעל הבל. את השם הזה נראה גם בהמשך, כשרוצים לומר שהקדוש ברוך הוא שלח ישועה נאמר "וישלח... את ירובעל ואת בדן" - ירובעל הוא גדעון, ובדן הוא שמשון, וזאת נראה בהמשך. שמות אלו הם כינויים נוספים לאותם אנשים.
וכאן הגענו לתכלית שלשמה ציווה הקדוש ברוך הוא על כל המהלך: לנתק אותם מעבודה זרה. ומשהתנתקו מעבודה זרה, אומר הקדוש ברוך הוא: כעת אני יכול לתת ישועה, כעת אני מוכן לתת ישועה. מה היה צריך? שכולם יבואו ויתווכחו ויראו שאין בבעל ממש, "ירב לו הבעל" - ואינו יכול לעשות כלום, ואם כן הכל הבל. בשלב הזה עם ישראל מוכנים לקבל את ישועת ה'.
וכמו שאמרנו יותר מפעם על מה שנאמר לאחר כל הצרות שיהיו לקראת ביאת המשיח: "ועל מי יש לנו להישען? על אבינו שבשמיים". ושאלנו: וכי לפני כן היה לנו על מישהו אחר להישען? אלא הכוונה שגם קודם לא היה לנו על מי להישען, אלא שאנחנו חשבנו שיש. אומר הקדוש ברוך הוא: מתי תבוא הגאולה? כשגם אתה תגיע למסקנה ש"על מי יש לנו להישען? על אבינו שבשמיים". וכך גם כאן: הגעתם למסקנה שהבעל לא יושיע, שאת עצמו אינו מושיע, ואותי הוא יושיע? אם הגעתם למסקנה הזאת, כעת יש מקום שהקדוש ברוך הוא בעצמו יבוא ויושיע אתכם.
וְכָל מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם נֶאֶסְפוּ יַחְדָּו, וַיַּעַבְרוּ וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל׃ וְרוּחַ יְהוָה לָבְשָׁה אֶת גִּדְעוֹן וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר וַיִּזָּעֵק אֲבִיעֶזֶר אַחֲרָיו׃
מדין ועמלק ובני קדם נאספים יחד וחונים בעמק יזרעאל, מתכוננים למלחמה בישראל. "ורוח ה' לבשה את גדעון", אומר המלבי"ם, היינו רוח גבורה. וכמו שכותב הרמב"ם במורה נבוכים, שהמדרגה הראשונה מן הנבואה היא שתחול על האדם רוח גבורה מאת השם, רוח האלוקים, כדי להציל את הגוי כולו. זו הרוח הלובשת את גדעון, והוא תוקע בשופר, כשהתקיעה מבטאת קיבוץ ואיסוף של העם. "ויזעק אביעזר אחריו" - אלו משפחתו ובני עירו, הם השומעים ראשונה והם הבאים תחילה.
וּמַלְאָכִים שָׁלַח בְּכָל מְנַשֶּׁה וַיִּזָּעֵק גַּם הוּא אַחֲרָיו, וּמַלְאָכִים שָׁלַח בְּאָשֵׁר וּבִזְבֻלוּן וּבְנַפְתָּלִי וַיַּעֲלוּ לִקְרָאתָם׃
"מנשה" היינו כל שבט מנשה, ואחר כך הוא שולח שליחים לכל המקומות שיבואו ויעלו להילחם במדיינים.
וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֶל הָאֱלֹהִים: אִם יֶשְׁךָ מוֹשִׁיעַ בְּיָדִי אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ׃ הִנֵּה אָנֹכִי מַצִּיג אֶת גִּזַּת הַצֶּמֶר בַּגֹּרֶן, אִם טַל יִהְיֶה עַל הַגִּזָּה לְבַדָּהּ וְעַל כָּל הָאָרֶץ חֹרֶב, וְיָדַעְתִּי כִּי תוֹשִׁיעַ בְּיָדִי אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ׃
וַיְהִי כֵן, וַיַּשְׁכֵּם מִמָּחֳרָת וַיָּזַר אֶת הַגִּזָּה, וַיִּמֶץ טַל מִן הַגִּזָּה מְלוֹא הַסֵּפֶל מָיִם׃
בפשוטם של דברים: גדעון רוצה סימן שהשם יהיה עמו, ולכן מציג גיזת צמר בגורן. אם ירד טל על הגיזה לבדה ולא על הארץ, סימן שנעשה כאן דבר שאינו כדרך הטבע, ומזה יבין שהשם עמו. ובבוקר "ויזר את הגיזה", כלומר סוחט אותה, ומוציא ממנה מלוא הספל מים. הניסיון הצליח.
וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֶל הָאֱלֹהִים: אַל יִחַר אַפְּךָ בִּי וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפָּעַם, אֲנַסֶּה נָּא רַק הַפַּעַם בַּגִּזָּה, יְהִי נָא חֹרֶב אֶל הַגִּזָּה לְבַדָּהּ וְעַל כָּל הָאָרֶץ יִהְיֶה טָּל׃
וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים כֵּן בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַיְהִי חֹרֶב אֶל הַגִּזָּה לְבַדָּהּ וְעַל כָּל הָאָרֶץ הָיָה טָל׃
הפעם הוא מבקש להיפך: שהגיזה תהיה יבשה וכל הארץ רטובה. וכאן צריך להקדים שאלה: הרי כתוב "לא תנסון את ה'", וכיצד גדעון מנסה את השם? נביא את דברי רב סעדיה גאון בספר "אמונות ודעות", נספח פרק ב', המתייחס לעצם הניסיון. הוא שואל על הפסוק "ובחנוני נא בזאת", שהתורה אומרת לבחון את השם אם לא ייתן לכם שפע בזכות המעשרות, ואיך זה מתיישב עם "לא תנסו". ומשיב שהבחינה יכולה להיות בשני פנים. הפן האחד: לבחון את יכולת הבורא, היוכל על הדבר אם לא. "אני רוצה לראות אם השם מסוגל או לא מסוגל" - וזהו האסור, וכמו שנאמר בתהילים "וינסו אל בלבבם, היוכל אל לערוך שולחן במדבר". לעשות לקדוש ברוך הוא בחינות ובדיקות, זה חוסר אמונה, זו כפירה.
הפן השני: בחינת האדם את עניינו אצל הבורא. איך אני עומד אצל ריבונו של עולם? מה מצבי אצל הקדוש ברוך הוא, היש לי אצלו מעלה יתרה אם לא? כשהוא מודה שהשם יכול על אותו מעשה, ורק שואל אם הוא ראוי לכך, זה מותר. אין אתה בודק את יכולות השם אלא את מצבך. וכך היה בגדעון: "אם ישך מושיע בידי את ישראל" - האם אני מתאים? האם אני די הגון וצדיק שתושיע על ידי? "אנסה נא הפעם בגיזה" - והניסיון אינו לבחון את השם אלא את מצבי אצל השם. ועל זה נאמר "ובחנוני נא בזאת".
עתה נעמיק: מה היה המבחן הראשון ומדוע לא הספיק? מסביר המלבי"ם: גדעון ראה שהדור הזה אינו ראוי לתשועה, שהרי היו עובדי עבודה זרה. ואף שבני עירו, לאחר כל המהלך של המזבח, כבר עזבו את הבעל, בני עירו אינם כלל ישראל. שאר השבטים עדיין עובדים עבודה זרה, וכפי שנראה בהמשך במלאכת הניפוי, כמה ברכיים כרעו לבעל, כלומר מדובר באנשים רבים ביותר. ואם כן אין זכויות למלחמה הזאת. אמר גדעון: אם הקדוש ברוך הוא שולח אותי להילחם ולהצליח, זה חייב להיות בזכות שלי, ולכן אני רוצה לבדוק מה מצבי אצל הקדוש ברוך הוא. איך החשבון שלי אצלו, במינוס או בפלוס? האם די בזכות הקטנה שלי כדי להושיע את ישראל, שהרי לעם ישראל אין זכויות.
ומדוע ביקש שני אותות? מבאר המלבי"ם: בתחילה סבר שהטל מתקיים יותר על הארץ, שהארץ קרה, ועל דבר קר הלחות מצטברת יותר. מוציאים בקבוק קפוא מן המקפיא, ואחרי כמה דקות יש שלולית לידו. הארץ מתקררת בלילה, ובוודאי יהיה עליה טל. "אין אני רוצה לבדוק אם יהיה טל על הארץ, אלא אם יהיה טל בגיזה", שהגיזה חמה מטבעה ואינה דבר קר, ואם יהיה בה טל, זהו אות ומופת שהדבר אינו טבעי.
לכן במופת הראשון נאמר "ויזר את הגיזה": עיקר המופת היה שהטל לא התאדה ונשאר בגיזה עד הבוקר. אמת, אומר המלבי"ם, שהגיזה אמורה לקבל טל, שאם יורד טל על כל הארץ יורד גם עליה, אבל מדוע יישאר? הרי בבוקר היה צריך להתאדות. והנה הוא קם בבוקר ומצליח לסחוט מלוא הספל מים, וזה באמת אות ומופת. ובמופת השני הוא מבקש להיפך: שהגיזה תהיה יבשה והארץ לחה, שכן עיקר המופת שם הוא שהגיזה לא משכה אליה טל כלל, מתחילה היה בה חורב, וזה בלתי אפשרי, שהרי כשעל כל הארץ יורד טל כיצד תישאר הגיזה יבשה מראש? זהו אות למעלה מדרך הטבע.
מהי משמעות הבקשה בפנימיותה? אומר המלבי"ם: "טל" משמעותו שפע, כמו "אהיה כטל לישראל", "שראשי נמלא טל". גדעון מבקש לדעת אם הוא ראוי להורדת הטל, האם הוא האדם ההגון והראוי שירד שפע בזכותו. ולכן הוא מציג את הגיזה דווקא בגורן: שם נראה אליו המלאך, ושם כבר מצא לו המלאך זכות, שכיבד אב ואם ולימד זכות על ישראל, וכל המהלך התחיל מן הגורן. לכן הוא אומר: את הגיזה אני מציג בגורן, לראות אם די בזכות זו, האם על הגיזה הזאת ירד טל, האם יש כאן מקום להשפעת שפע רוחני. "אם טל יהיה על הגיזה לבדה ועל כל הארץ חורב" - כל הארץ הם כלל ישראל, שהם חורב ויבשים ואין להם זכויות ואין להם טל, והיחיד שיש לו טל וזכויות הוא אני.
וחז"ל מדייקים: שימו לב שכשמתקיים הדבר אין הכתוב מזכיר שבקשתו נתמלאה במלואה. בקשתו הייתה חורב על הארץ וטל בגיזה, וכשנאמר שהתקיים, נזכר רק שהיה טל רב בגיזה, ואין חורב על הארץ מוזכר, כלומר היה גם וגם. ואם כן היכן האות והמופת? מסביר המלבי"ם על פי חז"ל: ברית כרותה לטל שאינו נעצר לעולם, ולכן לא נתמלאה הבקשה שהארץ תהיה חורב. והמופת היה שהוציא ספל מים מן הגיזה, כמות עצומה שאינה טבעית ואינה הגיונית.
ומוסיף המלבי"ם: הקדוש ברוך הוא הבטיח לגדעון שני דברים. האחד, שיושיע את ישראל על ידו. השני, שיושיע על ידו לבדו. שהרי אפשר היה על ידו עם עם רב, אבל השם אומר לו שהישועה תהיה על ידו לבדו, עם ציבור קטן, וזה נס מעל הטבע. להילחם כך עם ציבור קטן אינו הגיוני, שכן המדיינים היו כמות אדירה ועצומה, כפי שנראה בהמשך, וחייב להיות כאן נס שחורג לגמרי מדרך הטבע, ונראה עד כמה הנס חרג מדרך הטבע באופן מדהים. לכן האות הראשון היה לדעת שהשם יושיע את העם על ידו, והאות השני לדעת שזה יהיה במיעוט אנשים ובדרך נס למעלה מן הטבע.
המלבי"ם מדייק עוד: לשון "ניסיון" אינה מופיעה בבקשה הראשונה. שם נאמר "הנה אנכי מציג את גיזת הצמר", ואין שם "אנסה". רק בבקשה השנייה נאמר "אנסה נא". מה ההבדל? יש הבדל בין ניסיון ובין בחינה. ניסיון פירושו לבדוק אם האדם המנוסה ראוי לעמוד בדרגה גבוהה יותר, כמו "והאלוקים ניסה את אברהם" - האם אתה יכול לעמוד בטמפרטורות גבוהות יותר, גם בניסיון קשה מאוד. ולכן ניסיון הוא מלשון נס, שהוא דבר גבוה, כמו כלונס שעליו תולים את הדגל, "שאו נס ציונה". ניסיון פירושו: נבדוק אם אתה יכול להגיע לרמה גבוהה יותר. וזה בדיוק מה שגדעון מבקש: "אנסה" - אני רוצה לראות אם אני אמור לעלות על נס, לדרגה גבוהה יותר.
ועוד מדייק המלבי"ם: "ויעש אלוהים כן בלילה ההוא" - שם אלוקים לא נזכר במופת הראשון, שם רק נאמר שקם בבוקר ומצא את הגיזה מלאה טל. וכאן נזכר שם אלוקים, לפי שהמופת השני היה אצבע אלוקים, דבר בלתי טבעי לחלוטין. שהגיזה תהיה יבשה לגמרי בשעה שהטל אינו נפסק לעולם, ואדרבה הגיזה אמורה לספוח מים, כיצד ייתכן? ומזה הבין גדעון שהשם יעשה לו נס למעלה מן הטבע.
ומוסיף המלבי"ם שיש כאן גם רמז לאופי הנס. במופת הראשון הטל רק על הגיזה, לסמל שאין זכויות לציבור, הם כביכול לא יעשו כלום ורק אני עושה. ובמופת השני חורב אל הגיזה וטל על כל הארץ, כלומר הם יעשו ואני לא. וכך אכן התגשם בפועל: בתחילה גדעון ניצח את מחנה מדין לבדו, טל רק על הגיזה, ולאחר מכן "ויצעק כל איש ישראל וירדפו", ובסופו של דבר הם ניצחו בלעדיו, סיום הניצחון היה על ידם, כל הארץ טל והגיזה יבשה. כך שהמשל התקיים בסופו של דבר במאת האחוזים.
חשוב להזכיר את שיטת הרמב"ם, אף שאינה מקובלת, וכך דרכו בביאור מקראות רבים. הרמב"ם במורה נבוכים חלק ב' פרק מ"ב אומר שהניסיון שניסה גדעון בגיזה כולו היה בחלום, במראה הנבואה בדברו עם השם, ולא שקם ובדק בפועל. כך הוא מסביר גם דברים אחרים בתורה, כגון המלאכים שבאו לבקר את אברהם, שלא היו מלאכים ממש אלא הכל היה בחלום. אבל כאמור זו דעה מאוד לא מקובלת בביאור המקראות, וכבר הארכתי בזה בספרי "במשנת החלומות", ומי שירצה יעיין שם.
ולפני סיום הפרק נזכיר עוד דבר שכותב הרמ"ע מפאנו ב"גלגולי נשמות" באות ד'. הוא מביא גמרא בתענית דף ט' עמוד ב' על רב דניאל בר קטינא, שהייתה לו גינה, ובכל יום היה הולך ומסייר בה ובודק מה חסר ומה צריך. היה עומד ואומר: ערוגה זו זקוקה למים, וערוגה זו אינה זקוקה, יש בה כבר מים מספיק. ואומרת הגמרא שלפי הזמנתו כך היה: על המקום שאמר עליו שצריך מים ירד גשם, ועל הערוגה שאמר עליה שאינה צריכה לא ירד. וזה מסוד מה שכתוב בזכריה "שאלו מה' מטר בעת מלקוש, ה' עושה חזיזים ומטר גשם ייתן להם לאיש עשב בשדה", ו"חלקה אחת תמטר" - שעל חלקה אחת יהיה מטר ועל חלקה אחרת לא.
ומי הוא אותו רב דניאל בר קטינא? עיבור נשמתו של גדעון בן יואש. וכאן גדעון מבקש חורב על הגיזה, ואחר כך טל אל הגיזה לבדה, וכמעשה ראשון כך מעשה אחרון: כמו שהוא מזמין, כאן ירד גשם וכאן לא, כמו שביקש ביחס לגיזה, כך בדיוק התקיים ביחס לשדהו.
הפרק כולו הוא הכשרת הכלים לישועה. גדעון בונה מזבח ל"ה' שלום", מקבל בלילה ציווי לקחת את הפר של אביו ולהרוס את מזבח הבעל, לבנות מזבח לה' מאבניו ולהעלות את הפר שפוטם שבע שנים לעבודה זרה על עצי האשרה. כל זה כלל כמה וכמה איסורים שהיו הוראת שעה, מפני שהמסר היה קריטי: כל הבעל והאשרה הבל, ואין ישועה אלא מה' לבדו. הרמ"ע מפאנו מלמד שגם תיקון נסתר נעשה כאן, תיקונו של שכם בן חמור שממנו בא גדעון דרך מנשה. וכשאנשי העיר קמים ותובעים את נפשו, מעמידם יואש אביו על האמת: אלוה שאינו מסוגל לריב את ריבו ולא להושיע את עצמו, אינו אלוה כלל. ומשהגיעו למסקנה שאין להישען אלא על אבינו שבשמיים, כבר אפשר לתת ישועה. אז לובשת את גדעון רוח ה', הוא תוקע בשופר ומקבץ את השבטים, ומבקש שני אותות בגיזה, לא כדי לבחון את יכולת הבורא אלא כדי לבחון את מצבו הוא אצל הבורא, כדברי רב סעדיה גאון: האם די בזכותו לבדה להושיע דור שאין לו זכויות, והאם הישועה תבוא בדרך נס במיעוט אנשים. ושני האותות רומזים גם לאופיו של הנס העתיד: ההתחלה בו לבדו, והסיום בידי כל ישראל.