פרק ה' בספר שופטים הוא שירת דבורה. את הפרק כולו כבר למדנו בעזרת השם על פי דרכו של המלבי"ם, וסיימנו בחסדי השם את ספר שופטים. אלא שקיבלתי בקשות רבות מלומדים ששאלו: מדוע לא הכנסנו בשירת דבורה את תרגום יונתן? תרגום יונתן הוא מדרש נפלא. בניגוד לאונקלוס, שמתרגם בדרך כלל אחד לאחד, תרגום יונתן מרחיב ומביא מדרשים, ואת שירת דבורה הוא מבאר כולה בדרך דרש. קשה להתפרס ולהביא בשיעור אחד פירושים רבים, ובפרט תרגום יונתן, שצריך ללמוד אותו ברצף מפני שהוא ביאור העומד בפני עצמו. לכן אמרנו שכשיתפנה הזמן נלמד את הפרק שוב על פי התרגום. את הבקשות קיבלתי בעיקר מבני תימן, שרגילים לתרגם את שירת דבורה, שהיא הפטרה, והרגישו חוסר בביאור כשאין לומדים את התרגום. ובכן, נלמד עתה את שירת דבורה עם תרגום יונתן.
וַתָּ֣שַׁר דְּבוֹרָ֔ה וּבָרָ֖ק בֶּן־אֲבִינֹ֑עַם בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹֽר׃
מתרגם: "ושבחת דבורה וברק בר אבינועם" - שיבחו והודו, "על ניסא ופורקנא דאיתעבידא לישראל", על הניסים ועל הפורקן שנעשו לישראל, "ביומא ההוא למימר".
בִּפְרֹ֤עַ פְּרָעוֹת֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל בְּהִתְנַדֵּ֖ב עָ֑ם בָּֽרְכ֖וּ יְהֹוָֽה׃
התרגום מבאר: "כד מרדו בית ישראל באורייתא" - כאשר מרדו ישראל בתורה, כלומר סרו מדרך השם, "אתו עליהון עממיא וטרודונון מקרביהון", באו עליהם הגויים וריחקו אותם מעריהם, כלומר הגלו אותם. "וכד תבו למיעבד אורייתא" - וכאשר חזרו לקיים את התורה, "אתגברו אינון על בעלי דבביהון וסרכונון מכל תחום ארעא דישראל", התגברו ישראל על שונאיהם וגירשו אותם וריחקום מכל תחום ארץ ישראל. "וכן על פורענות תבר סיסרא וכל משרייתיה, ועל ניסא ופורקנא דאיתעביד להון לישראל" - על הפורענות ששברה את סיסרא וכל מחנהו, ועל הנס והפורקן שנעשה לישראל, "בכן תבו חכימיא למיתב בבתי כנישתא בריש גלי" - שבו החכמים לשבת בבתי הכנסיות, שמהם גורשו, ועתה יושבים "בריש גלי", בראש מורם, ולא כמי שצריך להתחבא, "ולאלפא ית עמא פתגמי אורייתא", ללמד את העם את דברי התורה. "בכן בריכו ואודו קודם השם" - ועל זאת יש לכם לברך ולהודות לפני השם.
שִׁמְע֣וּ מְלָכִ֔ים הַאֲזִ֖ינוּ רֹֽזְנִ֑ים אָנֹכִ֗י לַֽיהֹוָה֙ אָנֹכִ֣י אָשִׁ֔ירָה אֲזַמֵּ֕ר לַֽיהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
"שמעו מלכיא דאתו עם סיסרא לקרבא" - דבורה פונה בנבואתה אל המלכים שבאו עם סיסרא לעזור לו במלחמה נגדנו. "אציתו שלטוניא דהוו עם יבין מלכא דכנען" - הקשיבו השליטים שהיו עם יבין מלך כנען. "לא בחילתכון ולא בגבורתכון אתגברתון לסלקטון על דבית ישראל" - לא בחילכם ולא בגבורתכם הצלחתם להתגבר על בית ישראל. "אמרה דבורה בנבואה: קודם השם אנא משבחא מודא ומברכא קודם השם אלהא דישראל" - אני משבחת ומודה ומברכת ומפארת לה' אלוקי ישראל. ותמיד אנו אומרים: "אלוקי ישראל" משמעו ההשגחה הפרטית שהוא משגיח עלינו, מעבר לאלוקות הכללית על כל העולם.
יְהֹוָ֗ה בְּצֵאתְךָ֤ מִשֵּׂעִיר֙ בְּצַעְדְּךָ֙ מִשְּׂדֵ֣ה אֱד֔וֹם אֶ֣רֶץ רָעָ֔שָׁה גַּם־שָׁמַ֖יִם נָטָ֑פוּ גַּם־עָבִ֖ים נָ֥טְפוּ מָֽיִם׃
מתרגם: "ה' אורייתך דיהבת לישראל, כד עברין עלה הוו שליטין בהון עממיא" - התורה שנתת לישראל, כאשר עברו עליה משלו בהם האומות, "וכד תייבין לה מתגברין אינון על בעלי דבביהון" - וכאשר חוזרים אליה, מתגברים הם על שונאיהם. "ה' ביום אתגליתך למיתנא להון משעיר, בהון אתגליתא באופעות יקרך על תחומי אדום" - ביום שנגלית לתת להם את התורה, נגלית בהופעת כבודך על תחומי אדום, "ארעא זעת, אף שמיא מכו" - הארץ הזדעזעה, אף השמים נטו וירדו, "אף ענניא נגידו מיטרא" - גם העננים הורידו גשם.
הָרִ֥ים נָזְל֖וּ מִפְּנֵ֣י יְהֹוָ֑ה זֶ֣ה סִינַ֔י מִפְּנֵ֕י יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
"טורייא זעו מן קודם השם" - ההרים זעו מלפני השם, ומונה התרגום את שמותיהם: "טורא דתבור, טורא דחרמון, וטורא דכרמלא". ומדוע הוא מזכיר את שלושת ההרים הללו? "מתרגשין דין עם דין ואמרין דין לדין" - היו מתקוטטים זה עם זה, זה אומר "עלי תשרי שכינתיה ולי חזיא" - עלי תשרה השכינה ולי היא ראויה, וזה אומר לזה כמותו. "אשרי שכינתיה על טורא דסיני דהוא חלש וזעיר מכל טורייא" - והשם השרה בסופו של דבר את שכינתו על הר סיני, שהוא החלש והקטן שבהרים. "דין סיני מתרגף ומתרגש וסליק תנניה כתננא דאתונה" - הר סיני היה רועד ומזדעזע, ועשנו עולה כעשן הכבשן, "מן קודם השם דאתגלי עלוהי, דה' אלהא דישראל".
בִּימֵ֞י שַׁמְגַּ֤ר בֶּן־עֲנָת֙ בִּימֵ֣י יָעֵ֔ל חָֽדְל֖וּ אֳרָח֑וֹת וְהֹלְכֵ֣י נְתִיב֔וֹת יֵלְכ֕וּ אֳרָח֖וֹת עֲקַלְקַלּֽוֹת׃
"כד חבו ביומי שמגר בר ענת ביומי יעל, פסקו עדי אורחן דהוו מהלכין בשבילין דתקנין, תבו למהוי אזלין באורחן מגנבן". כאשר חבו, כלומר הרשיעו וקלקלו מעשיהם בימי שמגר בן ענת ובימי יעל, פסקו עוברי הדרכים שהיו הולכים בשבילים מתוקנים, וחזרו להיות מהלכים "באורחן מגנבן" - הן הן האורחות העקלקלות, דרכים שצריך להתגנב בהן מפחד האויבים.
חָדְל֧וּ פְרָז֛וֹן בְּיִשְׂרָאֵ֖ל חָדֵ֑לּוּ עַ֤ד שַׁקַּ֙מְתִּי֙ דְּבוֹרָ֔ה שַׁקַּ֥מְתִּי אֵ֖ם בְּיִשְׂרָאֵֽל׃
"חרובא כרכי פצחיא דהוו יתבין בארעא דישראל, אצטדיאה ואטלטלו דייריהון, עד דאשתלחת אנא דבורה, אשתלחת לאתנבאה על דבית ישראל". "כרכי פצחיא" הם ערי הפרזות, הערים הפתוחות שאינן מוקפות חומה, שהיו יושבים בהן בארץ ישראל. "פרזות" הוא כמו "פזרות", ערים מפוזרות בלא חומה, או כמו "פרוצות" (ז' וצ' מתחלפות), ערים פרוצות בלא חומה. "אצטדיאה" - היו שוממות, "ואטלטלו דייריהון" - ויושביהן גלו וטולטלו, וכל זה עד "דאשתלחת אנא דבורה", עד שנשלחתי אני להתנבא בישראל.
יִבְחַר֙ אֱלֹהִ֣ים חֲדָשִׁ֔ים אָ֖ז לָחֶ֣ם שְׁעָרִ֑ים מָגֵ֤ן אִם־יֵֽרָאֶה֙ וָרֹ֔מַח בְּאַרְבָּעִ֥ים אֶ֖לֶף בְּיִשְׂרָאֵֽל׃
"כד אתרעיאו בני ישראל למפלח לטעוותא חדתן דמקרב איתעבידא, דלא איתעסקו בהון אבהתהון" - כאשר רצו ישראל לעבוד עבודות זרות חדשות שמקרוב נעשו, כאלה שאבותיהם לא הכירו, בבחינת "לא שערום אבותיכם", "אתו עליהון עממיא וטרודונון מקרביהון" - באו עליהם הגויים וגירשום מעריהם. "וכד תבו למיעבד אורייתא לא יכילו להון" - וכשחזרו לקיים את התורה לא יכלו להם, "עד דאתגברו וסליק עליהון סיסרא סנאה ומעיקא" - עד שהתגברו ועלה עליהם סיסרא השונא והמציק, "בארבעין אלפי ראשי משריין" - בארבעים אלף ראשי גייסות, "בחמשין אלפין אחידי סייפין" - חמישים אלף אוחזי סייף, "בשיתין אלפין אחידי רומחין" - שישים אלף אוחזי רומח, "בשבעין אלפין אחידי תריסין" - שבעים אלף אוחזי מגינים, "בתמנן אלפין מחצצי גירייא" - שמונים אלף זורקי חיצים, "בר מתשע מאה רתיקין דברזלא דהוו עימיה" - חוץ מתשע מאות רכב ברזל שהיו עמו. "וכל אילן אלפיא וכל אילן משרייתא לא יכילון למיקם קודם ברק וקודם עשרה אלפין גברא דעימיה" - כל הגדודים העצומים האלה לא יכלו לעמוד לפני ברק ולפני עשרת אלפים האיש שעמו. לברק לא היה דבר מכל אותו ארסנל, ובכל זאת עשרת אלפיו עמדו כנגד כולם ועוד הכו בהם.
לִבִּי֙ לְחוֹקְקֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַמִּֽתְנַדְּבִ֖ים בָּעָ֑ם בָּרְכ֖וּ יְהֹוָֽה׃
"אמרה דבורה בנבואה: אנא שליחא לשבחא לספרי ישראל" - אני שלוחה לשבח את סופרי ישראל, כלומר את חכמי ישראל, "דכד הוות עקתא ההיא לא פסקו מלמדרש באורייתא" - שבשעת הצרה ההיא לא פסקו מלעסוק בתורה. "וכדו יאה להון דיתבין בבתי כנישתא בריש גלי ומאלפין ית עמא פתגמי אורייתא ומברכין ומודין קודם ה'" - וכעת נאה להם לשבת בבתי הכנסיות בגלוי, בלא להתחבא, וללמד את העם את פתגמי התורה, את חוקות השם, ולברך ולהודות לפני השם.
רֹכְבֵי֩ אֲתֹנ֨וֹת צְחֹר֜וֹת יֹשְׁבֵ֧י עַל־מִדִּ֛ין וְהֹלְכֵ֥י עַל־דֶּ֖רֶךְ שִֽׂיחוּ׃
"דהוו מבטלין עסקיהון רכיבין על אתנן דחשיכן בכל מיני ציורין, וממהלכין בכל תחום ארעא דישראל ומתחברין למיתב על דינא, דהוו אזלין באורחתהון ומשתעין על גבורן דאיתעבידא להון בארעא דישראל". היו מבטלים את עסקיהם ורוכבים על אתונות מקושטות ומצוירות בכל מיני ציורים - אתונות צחורות היו רכב היוקרה של אותם ימים - ומהלכים בכל תחום ארץ ישראל ונאספים לשבת על הדין, והולכים בדרכם ומספרים בגבורות שעשה השם לישראל ובכל הישועות שהושיע אותם.
מִקּ֣וֹל מְחַֽצְצִ֗ים בֵּ֚ין מַשְׁאַבִּ֔ים שָׁ֤ם יְתַנּוּ֙ צִדְק֣וֹת יְהֹוָ֔ה צִדְקֹ֥ת פִּרְזוֹנ֖וֹ בְּיִשְׂרָאֵ֑ל אָ֛ז יָֽרְד֥וּ לַשְּׁעָרִ֖ים עַם־יְהֹוָֽה׃
כאן מתאר התרגום את המצב הנורא שהיו בו ישראל תחת יד האויבים: "מאתר דהוו אניסין להון ונסבין מה דבידיהון" - מן המקום שבו היו אונסים אותם ולוקחים את מה שבידם, "בית מחוזת ליסטין ומטובת מוכסין" - מקום ליסטים ושודדים ומקום מוכסים הנוטלים מהם מכס, "על גובין בית שקיא דמיא" - על בורות ההשקאה, שהיו נוטלים מהם ממון כדי שיוכלו ללכת ולשאוב מים, "לאתר דהוו נפקן בנתא דישראל לממלי מיא" - למקום שבנות ישראל היו יוצאות למלא מים, "דלא הוו יכלין לאשמעא קל טרפת פרסת רגליהון מן קודם סנאה ומעיקא" - שלא יכלו להשמיע אפילו את קול צעדי רגליהן מפני השונא והמציק, שמיד כשנשמע קול פסיעותיהן היו האויבים באים ושוללים אותן. "תמן יודון על זכוותה דה'" - שם יודו על חסדו וצדקתו של השם, "ועל זכוותה דיתיב כרכי פצחיא בארעא דישראל" - ועל הזכות שהם יושבים עתה בערי הפרזות בארץ ישראל, "בכן נחתו מן כרכי תוקפא למיתב בכרכי פצחיא עמיה דה'" - שאז ירדו מן הערים הבצורות שבהן נאלצו להתחבא, לשבת בערים הפתוחות בלא חשש מן האויב.
עוּרִ֤י עוּרִי֙ דְּבוֹרָ֔ה ע֥וּרִי ע֖וּרִי דַּבְּרִי־שִׁ֑יר ק֥וּם בָּרָ֛ק וּֽשְׁבֵ֥ה שֶׁבְיְךָ֖ בֶּן־אֲבִינֹֽעַם׃
"שבחי שבחי דבורה, שבחי ואודי מלילי תושבחא" - שבחי והודי ודברי דברי תשבחות. "קום ברק ושבי שביך בר אבינועם" - כאן התרגום הוא אחד לאחד. ודרך השירה היא לכנות בלשונות מתחלפים, פעם "ברק" ופעם "בן אבינועם".
אָ֚ז יְרַ֣ד שָׂרִ֔יד לְאַדִּירִ֖ים עָ֑ם יְהֹוָ֕ה יְרַד־לִ֖י בַּגִּבּוֹרִֽים׃
"בכן נחת חד ממשריית ישראל ותבר תקיף גיבורי עממיא" - אז ירד אחד ממחנה ישראל ושבר את עוצמת גיבורי האומות. "הא לא מגבורא דידהון הוות דא, אלא ה' תבר קודם עמיה תקיף גיבורי סנאיהון" - ולא מגבורתם שלהם היה הדבר, אלא הקדוש ברוך הוא הוא ששבר לפני עמו את גבורת אויביהם והפילם חללים לפנינו.
מִנִּ֣י אֶפְרַ֗יִם שׇׁרְשָׁם֙ בַּעֲמָלֵ֔ק אַחֲרֶ֥יךָ בִנְיָמִ֖ין בַּעֲמָמֶ֑יךָ מִנִּ֣י מָכִ֗יר יָֽרְדוּ֙ מְחֹ֣קְקִ֔ים וּמִ֨זְּבוּלֻ֔ן מֹשְׁכִ֖ים בְּשֵׁ֥בֶט סֹפֵֽר׃
"מדבית אפרים קם יהושע בר נון בקדמיתא, אגיח קרבא בדבית עמלק" - תחילה קם יהושע בן נון משבט אפרים ועשה מלחמה בעמלק, שהרי לו נאמר "צא הלחם בעמלק מחר". "בתרוהי קם מלכא שאול מדבית בנימין וקטל ית דבית עמלק, ואגיח קרבא בשאר עממיא" - ואחריו קם שאול המלך משבט בנימין והרג את עמלק ונלחם בשאר האומות. "מדבית מכיר נחתו קדמי רשמין בקרבא" - מבית מכיר ירדו אנשים הידועים ברושם שהם עושים בקרב, בעוצמתם במלחמה. "משבטא דזבולון כתבין בקולמוס דספר" - ומשבט זבולון יצאו הסופרים הכותבים בקולמוס בספר.
וְשָׂרַ֤י בְּיִשָּׂשכָר֙ עִם־דְּבֹרָ֔ה וְיִשָּׂשכָר֙ כֵּ֣ן בָּרָ֔ק בָּעֵ֖מֶק שֻׁלַּ֣ח בְּרַגְלָ֑יו בִּפְלַגּ֣וֹת רְאוּבֵ֔ן גְּדֹלִ֖ים חִקְקֵי־לֵֽב׃
"ורברבי יששכר משתמעין למלי דבורה" - גדולי יששכר שמעו להוראות דבורה, "ושאר שבטא דיששכר משמשין קודם ברק" - ושאר השבט שימשו לפני ברק שהיה המצביא ועשו את דברו, "משתלחין בקרבי מישרא לכל אתר דצריך לתמן, בתושלחתי אזלין" - נשלחים אל המישור ואל העמק, לכל מקום שנצרך לערוך שם את הקרב, ולכל מקום שהם צריכים הם הולכים בשליחות. "בזרעית ראובן סגיאין נכלי ליבא" - בזרע ראובן גדולים נכלי הלב. חז"ל מבארים שראובן לא רצה לצאת למלחמה והמתין לראות מי מנצח, ולכן נאמר עליו שנכלי לבו היו גדולים.
לָ֣מָּה יָשַׁ֗בְתָּ בֵּ֚ין הַֽמִּשְׁפְּתַ֔יִם לִשְׁמֹ֖עַ שְׁרִק֣וֹת עֲדָרִ֑ים לִפְלַגּ֣וֹת רְאוּבֵ֔ן גְּדוֹלִ֖ים חִקְרֵי־לֵֽב׃
כאן ממשיכה הביקורת: "למה תבתון ממשריית קרבא למיתב בין תחומין בפרשת אורחא, למשמע בשורתא דאן מנדא" - למה חזרתם ממחנה הקרב לשבת בין התחומים בפרשת הדרכים, כדי לשמוע ולדעת. "לברק אתון אמרין דילך אנחנא, לסיסרא אתון אמרין דילך אנחנא" - לברק אתם אומרים אנחנו שלך, ולסיסרא אתם אומרים אנחנו שלך. אינם רוצים לקחת שום סיכון: אם ינצח ברק לא ינזקו, ואם ינצח סיסרא לא ינזקו. יושבים בין המשפתיים, בפרשת דרכים, ורוקדים על כל החתונות. "למשמע בשורה למדע אידא היא משריתא נצחא בקרבא למהוי עימה" - לשמוע ולדעת איזה מחנה מנצח, כדי להיות עמו. "אחדן קשר למעבד לכון דבית ראובן?" - האם כך ראוי לכם לעשות, בית ראובן? "הלא ידעיתון דקודמוהי גליין מחשבות ליבא" - הלא יודעים אתם שלפני הקדוש ברוך הוא גלויות מחשבות הלב. אלו דברי מוסר נוקבים.
גִּלְעָ֗ד בְּעֵ֤בֶר הַיַּרְדֵּן֙ שָׁכֵ֔ן וְדָ֕ן לָ֥מָּה יָג֖וּר אֳנִיּ֑וֹת אָשֵׁ֗ר יָשַׁב֙ לְח֣וֹף יַמִּ֔ים וְעַ֥ל מִפְרָצָ֖יו יִשְׁכּֽוֹן׃
"דבית גלעד בעברא דירדנא שרן" - בני גלעד שכנו בעבר הירדן. "ודבית דן גזו עברו ירדנא ושביאו נכסהון בספינן" - בני דן חתכו ועברו את הירדן והעמיסו את נכסיהם על ספינות מרוב פחד. זהו "ודן למה יגור אניות", למה הוא נותן את נכסיו על ספינות מחשש שמא יצטרך לברוח. "דבית אשר על ספר ימא שרו" - בית אשר חנו על שפת הים, "כרכי עממיא דפגרו תבו ובנין ויתיבון בהון" - את ערי העמים שנחרבו שבו ובנו וישבו בהן, וזהו "ועל מפרציו ישכון".
זְבֻל֗וּן עַ֣ם חֵרֵ֥ף נַפְשׁ֛וֹ לָמ֖וּת וְנַפְתָּלִ֑י עַ֖ל מְרוֹמֵ֥י שָׂדֶֽה׃
"דבית זבולון לקובל עממיא דגדיפו קדם השם מסרו נפשהון לקטלא" - כנגד העמים שחירפו וגידפו לפני השם, מסרו בני זבולון את נפשם למיתה. "אינון ודבית נפתלי ישבחונון כל עממי ארעא" - אותם ואת בית נפתלי ישבחו כל עמי הארץ, שבאמת באו לסייע והיו מוכנים למסור נפשם על הקרב.
בָּ֤אוּ מְלָכִים֙ נִלְחָ֔מוּ אָ֤ז נִלְחֲמוּ֙ מַלְכֵ֣י כְנַ֔עַן בְּתַעְנַ֖ךְ עַל־מֵ֣י מְגִדּ֑וֹ בֶּ֥צַע כֶּ֖סֶף לֹ֥א לָקָֽחוּ׃
"אתו מלכיא דהוו עם סיסרא ואגיחו קרבא" - באו המלכים שהיו עם סיסרא ועשו מלחמה. "בכן אגיחו קרבא מלכי כנען, בתענך הוו שרן ומתן על מי מגידו, ממון דכסף לא קבילו" - מלכי כנען חנו בתענך והגיעו עד מי מגידו להילחם בנו, ובאו על מנת לקבל תשלום, כשכירי חרב, ובסופו של דבר לא קיבלו ממון כלל, שהרי אדרבה, מפלה הייתה לחילו של סיסרא.
מִן־שָׁמַ֖יִם נִלְחָ֑מוּ הַכּֽוֹכָבִים֙ מִמְּסִלּוֹתָ֔ם נִלְחֲמ֖וּ עִם־סִֽיסְרָֽא׃
"מן שמיא איתגח עימהון קרבא, מאתר דנפקין כוכביא מכבשי דבריהון תמן איתגח קרבא עם סיסרא" - מן השמים נערכה עמם המלחמה, מן המקום שממנו יוצאים הכוכבים במסילותיהם ובמסלוליהם, משם נערך הקרב נגד סיסרא. ועניין הכוכבים הנלחמים: הכוכבים והמזלות הם המשפיעים את השפע היורד לכאן למטה. כשרוצים לומר שאדם אינו מצליח אומרים "אין לו מזל", כלומר הכוכב אינו משפיע עליו טובה. משום כך היו שעבדו לכוכבים ולמזלות. האבן עזרא חיבר על עצמו שיר: "אוי לו לגבר נולד בלי כוכב", כלומר בלי מזל. ואם כן, הכוכבים - הם המזלות - נלחמו כנגד סיסרא, המזל התהפך לטובתנו ונלחם בו. ואנו יודעים שהשפע אמנם בא דרך הכוכבים, אבל מקורו ממנו יתברך; ואותם החושבים שהמקור הוא הכוכבים ועובדים אותם, הם הנקראים עובדי כוכבים.
נַ֤חַל קִישׁוֹן֙ גְּרָפָ֔ם נַ֥חַל קְדוּמִ֖ים נַ֣חַל קִישׁ֑וֹן תִּדְרְכִ֥י נַפְשִׁ֖י עֹֽז׃
"נחלא דקישון תברינון, נחלא דאיתעבידו ביה ניסין וגבורן מלקדמין לישראל, הוא נחלא דקישון, תמן דושישת נפשי קטילי גיבוריהון בתקוף" - נחל קישון שיברם, הנחל שנעשו בו ניסים וגבורות מקדם לישראל, ושם דרכה נפשי בעוז את חללי גיבוריהם. וחיפשתי להבין: היכן ראינו בנחל קישון ניסים וגבורות בעבר? ראיתי בספר "לב יצחק" על תרגום יונתן שמביא על פי הגמרא בפסחים קי"ח: מאי "נחל קדומים"? נחל שנעשה ערב מקדם. שבקריעת ים סוף אמר הקדוש ברוך הוא לים לפלוט את המצרים ליבשה, אמר הים: עבד שרבו נותן לו פרס ונוטלו ממנו? לאחר שזכיתי באותם מצרים, עתה אתה אומר לי לפלוט אותם? אמר לו הקדוש ברוך הוא: נחל קישון יהיה ערב לך. ואכן נחל קישון קיבל בסופו של דבר את גיבורי סיסרא. נמצא שנחל קישון הוא שגרם לניסים שמקדם - שהים פלט את גופות המצרים מכוח ערבותו של הנחל, שהוא יקבל את גופות אנשי סיסרא.
אָ֥ז הָלְמ֖וּ עִקְּבֵי־ס֑וּס מִֽדַּהֲר֖וֹת דַּהֲר֥וֹת אַבִּירָֽיו׃
"בכן אשתלפו טופרי סוסוותהון מפינוכא דהוה מפנך קודם רתיכי גיבוריהי" - "טופרא" הן ציפורניים, כלומר פרסות הסוסים, והן "עקבי סוס" שבפסוק. הפרסות נשלפו ונעקרו מרוב הדהרה: "פנך" הוא לשון דהרה, מן הדהרות שדהרו לפני מרכבות גיבוריו.
א֣וֹרוּ מֵר֗וֹז אָמַר֙ מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֔ה אֹ֥רוּ אָר֖וֹר יֹשְׁבֶ֑יהָ כִּ֤י לֹֽא־בָ֙אוּ֙ לְעֶזְרַ֣ת יְהֹוָ֔ה לְעֶזְרַ֥ת יְהֹוָ֖ה בַּגִּבּוֹרִֽים׃
"לוטו מרוז אמר ברק נביאה דה'". לכאורה תמוה, שהרי לא שמענו שברק היה מן הנביאים שהיו לישראל. גם כאן מסביר ה"לב יצחק" שאין הכוונה "נביאה דה'" במשמעות נביא כפי שאנו מכירים בלשון הקודש, אלא במשמעות שליח השם, מלאך השם - וזהו "אמר מלאך ה'". "לוטו ותברו ית יתבהא" - קללו ושברו את יושביה. ומדוע מגיע להם? "ארי לא אתו לסעדן עמא דה' כד אגיח קרבא בגיבריא" - כי לא באו לסייע לעם השם כאשר נערכה המלחמה, בשעה שגיבורי ישראל יצאו להילחם ולא באתם לסייע להם.
תְּבֹרַךְ֙ מִנָּשִׁ֔ים יָעֵ֕ל אֵ֖שֶׁת חֶ֣בֶר הַקֵּינִ֑י מִנָּשִׁ֥ים בָּאֹ֖הֶל תְּבֹרָֽךְ׃
"תתברך מברכת נשיא טבתא יעל איתת חבר שלמאה" - תתברך מברכת הנשים הטובות, יעל אשת חבר הקיני. "כחדא מנשיא דמשמשין בבית מדרשא תתברך" - כאחת הנשים המשמשות בבית המדרש כן תתברך. נמצא ש"מנשים באוהל" אינו במובן של שרה רבקה רחל ולאה, אלא במובן אוהלה של תורה, כלשון "ויעקב איש תם יושב אוהלים" שהוא בית המדרש; ומן הנשים המשמשות בבית המדרש - מהן תתברך.
מַ֥יִם שָׁאַ֖ל חָלָ֣ב נָתָ֑נָה בְּסֵ֥פֶל אַדִּירִ֖ים הִקְרִ֥יבָה חֶמְאָֽה׃
"מיא שאל מינה סיסרא רשיעא, חלבא אשקיתיה, למדע אם אית רעיונוהי עלוהי". המקובל לומר שהשקתה אותו חלב מפני שהחלב שומני ומכביד ומביא שינה, אבל מלשון התרגום משתמע טעם אחר: הוא ביקש מים והיא נתנה לו חלב, וכך רצתה לדעת אם דעתו עליו, אם הוא מרוכז ובהכרה. "בפיילי גיבריא קריבת לקודמוהי שמן דגובנין" - "פיילי" הוא ספל גדול, מה שאנו קוראים היום פיילה, ובו הקריבה לפניו "שמן דגובנין", הוא החמאה, שמן הגבינה.
יָדָהּ֙ לַיָּתֵ֣ד תִּשְׁלַ֔חְנָה וִימִינָ֖הּ לְהַלְמ֣וּת עֲמֵלִ֑ים וְהָלְמָ֤ה סִֽיסְרָא֙ מָחֲקָ֣ה רֹאשׁ֔וֹ וּמָחֲצָ֥ה וְחָלְפָ֖ה רַקָּתֽוֹ׃
"תבתה יעל איתת חבר שלמאה דקיימת מה דכתיב בספרא אורייתא דמשה" - טובה מעלתה של יעל, שקיימה את מה שכתוב בספר תורת משה: "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה", ופירושו שלא תאחז אישה בכלי נשק. ולכן, כדי להרוג את סיסרא, לא השתמשה בכלי זין. "על הדין ידה לסיכתא אושיטת" - על כן שלחה ידה אל היתד; "סיכתא" הוא כמו שאומרים היום שיפוד. "וימינה לארזפתא דנפחין" - וימינה לפטיש של נפחים, "למתבר רשיעין ואנוסין". הביטוי "אנוסין" לא היה ברור לי - אילו אנוסים יש כאן, וכי הגויים הרשעים נקראים אנוסים, במה נאנסו? הרי ברשעתם באו. וכידוע, כשרוצים תרגום מדויק צריך לחפש אצל התימנים, שהם היחידים שקוראים תרגום תמיד ומשמרים את הדקדוק שבו. ובאמת בתאג' לא כתוב "אנוּסין" אלא "אנוֹסין" בחולם - כלומר אנסים, ביטוי מצוי בחז"ל: "שודדים ואנסים", היינו רוצחים ושודדים, אדם שבא לאנוס את חברו להוציא ממנו את כספו, ולא במובן המקובל היום. ואם כן "למתבר רשיעין ואנוסין" - לשבור את הרשעים ואת האלימים. "מחתה לסיסרא, תברת רישיה, פצעת מוחיה, עברת סיכתא בצידעי" - היכתה את סיסרא, שברה את ראשו, פצעה את מוחו, והעבירה את היתד בצדעו, היא רקתו.
בֵּ֣ין רַגְלֶ֔יהָ כָּרַ֥ע נָפַ֖ל שָׁכָ֑ב בֵּ֤ין רַגְלֶ֙יהָ֙ כָּרַ֣ע נָפָ֔ל בַּאֲשֶׁ֣ר כָּרַ֔ע שָׁ֖ם נָפַ֥ל שָׁדֽוּד׃
"בין רגלהא כרע נפל שכיב, בין רגלהא כרע נפל, באתר דכרע תמן נפל בזיזא סיסרא" - תרגום מדויק של המילים, ובמקום שכרע שם נפל. ואת "שדוד" מתרגם "בזיזא", מלשון ביזה ושוד.
בְּעַד֩ הַחַלּ֨וֹן נִשְׁקְפָ֧ה וַתְּיַבֵּ֛ב אֵ֥ם סִֽיסְרָ֖א בְּעַ֣ד הָאֶשְׁנָ֑ב מַדּ֗וּעַ בֹּשֵׁ֤שׁ רִכְבּוֹ֙ לָב֔וֹא מַדּ֣וּעַ אֶֽחֱר֔וּ פַּעֲמֵ֖י מַרְכְּבוֹתָֽיו׃
"מן חרכא אסתכית ומדיקא". שימו לב: אנו רגילים לפרש "ותיבב" מלשון בכייה, וכך מסבירה הגמרא. אבל התרגום מתרגם "ומדיקא", והרד"ק מבאר שאף זה לשון התבוננות והסתכלות. נמצא שאין כאן כלל עניין של יבבה, אלא "בעד החלון נשקפה ותיבב" - ותסתכל ותתבונן. "אימיה דסיסרא מביני אעיא" - אם סיסרא מבין העצים, הוא האשנב. "אמרת: מן דנוחרו רתיכוהי דסיסרא ברי מלמיתי? מדן איתעכבו רהטיא דהוו מייתן לי איגרת ניצחונין?" - מה קרה שאיחרו מרכבות סיסרא בני מלבוא? מדוע התעכבו הרצים שהיו רגילים לבוא תחילה ולהביא לי איגרת ניצחון, שבה מודיעים שנצחנו בקרב?
חַכְמ֥וֹת שָׂרוֹתֶ֖יהָ תַּעֲנֶ֑ינָּה אַף־הִ֕יא תָּשִׁ֥יב אֲמָרֶ֖יהָ לָֽהּ׃
הֲלֹ֨א יִמְצְא֜וּ יְחַלְּק֣וּ שָׁלָ֗ל רַ֤חַם רַחֲמָתַ֙יִם֙ לְרֹ֣אשׁ גֶּ֔בֶר שְׁלַ֤ל צְבָעִים֙ לְסִ֣יסְרָ֔א שְׁלַ֥ל צְבָעִ֖ים רִקְמָ֑ה צֶ֥בַע רִקְמָתַ֖יִם לְצַוְּארֵ֥י שָׁלָֽל׃
"חכימת פרסיתבתהא עניין לה" - חכמות שרותיה עונות ומשיבות לה, "אף היא בחוכמה מתיבה ואמרה לממר להן" - ואף היא בחוכמה משיבה ואומרת להן. "הלא מדמשכחין מפלגין ביזתא" - הלא הם מוצאים ומחלקים שלל, "יהבין גבר וביתיה כל חד וחד ביזא סגי קודם סיסרא" - כל אחד נותן לו ולביתו ביזה מרובה לפני סיסרא, "ביזת ציורי צבעונין על צואריה" - בגדים מיוחדים מצוירים בצבעונין, לכל אחד על צווארו, "נכסי עתירייא ומני חמודא" - נכסי עשירים וכלים חמודים, יקרים וחשובים, "קודם גיבוריהי דבזו" - לפני גיבוריו שבזזו אותם.
כֵּ֠ן יֹאבְד֤וּ כׇל־אוֹיְבֶ֙יךָ֙ יְהֹוָ֔ה וְאֹ֣הֲבָ֔יו כְּצֵ֥את הַשֶּׁ֖מֶשׁ בִּגְבֻרָת֑וֹ וַתִּשְׁקֹ֥ט הָאָ֖רֶץ אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָֽה׃
"כדין ייבדון כל סנאי עמך ה'" - כן יאבדו כל שונאי עמך. "ורחמוהי צדיקיא יהון עתידין לאזהרא כזהור יקריה על חד תלת מאה וארבעין ותלת" - ואוהביו הצדיקים עתידים להזהיר כזוהר כבודו של הקדוש ברוך הוא, פי שלוש מאות ארבעים ושלוש, "כמיפק שמשא בגבורתיה", כצאת השמש בגבורתו. ומניין החשבון 343? שבע כפול שבע כפול שבע, והוא עניין "שבעתיים" שנאמר: "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים". כלומר אור השמש בגבורתו יוכפל פי 343, וזהו זוהר הרקיע שעתידים הצדיקים להזהיר בו. "ושדוכת ארעא דישראל מלמעבד קרבא ארבעין שנין" - ושקטה ארץ ישראל ממלחמות ארבעים שנה.
בזה סיימנו את שירת דבורה עם ביאורו של תרגום יונתן. התרגום פורש לפנינו את השירה כמדרש שלם: מרידה בתורה מביאה שעבוד ודרכים עקלקלות וערים שוממות, ותשובה לתורה מביאה גבורה וניצחון; חכמי ישראל שלא פסקו מלמוד בשעת הצרה ושבו לשבת בבתי הכנסיות בגלוי, לעומת ראובן שישב בפרשת הדרכים ורצה להיות עם המנצחים - ולפני הקדוש ברוך הוא גלויות מחשבות הלב; זבולון ונפתלי שמסרו נפשם, מרוז שלא באה לעזרה, ויעל שנזהרה מכלי גבר ונטלה יתד ופטיש. ומעל הכול הבהרת השירה שלא בכוחנו ולא בגבורתנו הייתה זו, אלא הקדוש ברוך הוא שבר לפני עמו את גבורת אויביו, בכוכבים ובנחל קישון שנעשה ערב מקדם, עד שנחה הארץ ארבעים שנה.