פרק ה בספר שופטים הוא המשך ישיר של הפרק הקודם. לאחר שראינו את הניצחון המזהיר של ברק בן אבינועם ודבורה על צבא סיסרא, בא הפרק שלנו ומביא את השירה המיוחדת ששרה דבורה, ובה היא מודה להשם יתברך על הנס ועל ההצלה.
חז"ל מלמדים שיש מעלה גדולה באדם שניצל מאסון ואומר שירה ומודה להשם יתברך. מובא בחז"ל שהקדוש ברוך הוא רצה לעשות את חזקיהו משיח, אלא שלאחר ההצלה המופלאה שבה בא מלאך השם והכה מאה שמונים וחמישה אלף ראשי גייסות במחנה אשור, לא אמר חזקיהו שירה, ולכן לא זכה שהשם יעשה אותו משיח. מכאן רואים את מעלתו של היודע להכיר טובה: השם עשה נס, אומרים שירה. וזה בדיוק מה שעושה דבורה.
וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן־אֲבִינֹעַם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר׃
מה מלמדנו הדגש "ביום ההוא"? אומר הרמ"ע מפאנו דבר נפלא: דבורה היא גלגול של ציפורה אשת משה. כאשר יצאו ישראל ממצרים אמרו שירה, וגם הנשים אמרו שירה. הייתה אישה אחת שלא אמרה שירה - ציפורה אשת משה, שיתרו הביא אותה (בין לדעת האומרים לפני מתן תורה ובין לדעת האומרים אחריו, על כל פנים אחרי קריעת ים סוף), והיא לא אמרה שירה עמהם. לפיכך חוזרת אותה ציפורה בגלגול של דבורה, ועתה "ותשר דבורה... ביום ההוא" - דווקא ביום ההוא זכתה לומר שירה, שכן בימים קדמונים לא זכתה לכך, ורק כעת היא זוכה להודות ולהלל להשם.
ובזכות מה זכתה לומר שירה? אומר הרמ"ע מפאנו: בזכות שמלה את בנה בעצמה. משה רבנו לא מל את בנו, ומשהתחיל הנחש לבלוע אותו, "ותיקח ציפורה צור". ורמז לדבר בפסוק הבא ממש: "בפרוע פרעות בישראל" - בזכות הפריעה, שמלה ופרעה את עורלת בנה, זכתה לומר שירה ביום ההוא.
בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרְכוּ יְהֹוָה׃
כפשוטו, "בפרוע פרעות" הכוונה כאשר היו פרצות בישראל. לשון פריעה היא לשון גילוי ופירצה, כמו "וירא העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם". היה מצב שהגויים פרצו בנו פרצות והציקו לנו, בעקבות שסטינו מדרך השם. ואז "בהתנדב עם" - התנדבו העם לשוב בתשובה, ובעקבות זה "ברכו השם", הודו להשם על הישועה שעשה לנו.
המלבי"ם מסביר את הכפילות לא ביחס למה שהגויים עשו בנו אלא ביחס למה שאנחנו עשינו. שתי פריעות היו כאן: פריעה אחת מצד שפרעו מוסר, ופריעה שנייה מצד חולשתם, עד שפרעו פרעות הרבה. כלומר עם ישראל היו פרוצים במעשיהם. ואם כן, כאשר בכל זאת מוצאים מתנדבים שבאים לעשות חיל במלחמה, דע לך שאין זה עניין טבעי אלא עניין אלוקי - "ברכו השם". שכן אילו היה הניצחון בדרך הטבע, פירושו שיש לנו זכויות ושאנו מסוגלים מצד עצמנו. אבל "בפרוע פרעות" - היינו פרועים מצד עצמנו, במוסר ובחולשה, ואם כן ודאי שיש להודות להשם, שניצחון כזה אינו מכוחנו ולא מזכותנו.
שִׁמְעוּ מְלָכִים הַאֲזִינוּ רֹזְנִים אָנֹכִי לַיהֹוָה אָנֹכִי אָשִׁירָה אֲזַמֵּר לַיהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃
מה הכפילות "אנוכי להשם אנוכי אשירה"? מדרש אגדה: לא קיפח הקדוש ברוך הוא שכר תבור וכרמל, שבאו למתן תורה ואמרו "עליי ייתן השם תורה", "עליי ייתן השם תורה", ולא זכו, שהזוכה היה סיני בלבד. וכי לחינם באו? אמר להם הקדוש ברוך הוא: סופי לפרוע לכם כפליים. בסיני נאמר "אנוכי השם אלוקיך" פעם אחת, ואילו בתבור, ששם הייתה המלחמה ושם הייתה הישועה, נאמר "אנוכי להשם אנוכי" - פעמיים. ובהר הכרמל יאמרו פעמיים "השם הוא האלוקים, השם הוא האלוקים". פרע להם כפליים. ללמדך שכל מי שבא לקיים דבר טוב או מצווה, אף שלא עלתה בידו, אין מקפחים משמיים את שכרו.
המלבי"ם, כדרכו, מדייק בכפילות. "מלכים" הם המלכים, ו"רוזנים" הם שרי העצה, היועצים. וכלל נקוט בידינו: אל החשוב פונים בלשון שמיעה, ואל הפחות פונים בלשון האזנה. ישעיהו אמר "שמעו שמיים והאזיני ארץ", ואילו משה רבנו אמר "האזינו השמיים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי" - מפני שמשה פונה כאן אל העם ומוכיח אותם, ולכן השמיים רק מאזינים ואילו הארץ, שהיא עם ישראל, נדרשת לשמוע. (ובתחילת ישעיה שהסדר הפוך, כבר הסברנו שם מאיזו סיבה נובע השינוי.) על כל פנים הכלל הוא שהשמיעה לחשוב וההאזנה לפחות ממנו. לכן "שמעו מלכים" - אליכם, החשובים, אני פונה בלשון שמיעה, ואילו הרוזנים, שהם היועצים הפחותים במעלה, רק "האזינו".
ומה היא אומרת להם? אל תחשבו שהניצחון הזה טבעי. "אנוכי להשם אנוכי אשירה" - אני מייחסת את הניצחון הזה רק להשם, ולכן למי ראוי לשיר? להשם.
אומר המלבי"ם: יש הבדל בלשון הקודש בין שיר לזמר. השיר הוא במדרגה פחותה, והזמר במדרגה גבוהה יותר. ודרך הכתובים תמיד להתחיל בקטן ולהוסיף בגדול: "שירו לו זמרו לו", "אשירה ואזמרה לאלוקים" - הזמר תמיד מוסיף על השירה. ומה טיבו של הזמר? הזמר מיוחד לשבח את השם על עניינים על טבעיים, על ניסים ועל השגחה על טבעית.
עוד כלל שהמלבי"ם צועד עמו בכל התנ"ך: שם הוי"ה מורה על הקדוש ברוך הוא מצד שהוא בעל היכולת, בורא העולם ומנהיגו בהנהגה כללית; ואילו "אלוקי ישראל" מורה על ההשגחה הפרטית המיוחדת שלו עלינו. ועתה, עם המפתח הזה, מתבאר הפסוק: "אנוכי להשם אנוכי אשירה" - כנגד ההנהגה הכללית ראוי שיר, שהוא השבח הפחות; "אזמר להשם אלוקי ישראל" - כשאני רואה השגחה פרטית וייחודית, כבר אין די בשיר אלא ראוי זמר, שהוא ההודאה על השגחה פרטית ועל ישועה בדרך נס ופלא. וכל זה, אומר המלבי"ם, הוא ההקדמה לשירה; מכאן ואילך מתחילה השירה עצמה.
יְהֹוָה בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם־שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם־עָבִים נָטְפוּ מָיִם׃
חז"ל מסבירים שהפסוק מרמז על מתן תורה, על דרך "השם מסיני בא וזרח משעיר למו". כשבא הקדוש ברוך הוא לתת תורה, עבר על האומות והציע להן את התורה, ושאלו "מה כתיב בה", וכל אחת נענתה כפי עניינה, וכולן סירבו בסופו של דבר לקבל את התורה. ומה עניין זה לכאן, כשדבורה באה להודות על הניסים בנחל קישון ובתבור? אלא אמרה דבורה: קשה היא התורה לפרוש ממנה וטובה היא להידבק בה, שהרי במורא ובגבורה ניתנה. ולכן אם אתה רואה שנמסרו ישראל ביד יבין וביד סיסרא, אין זה אלא מפני שפרשו מן התורה. הקדוש ברוך הוא פנה לשעיר והציעה להם והם לא רצו, ואתם שקיבלתם תורה - כיצד פרשתם ממנה? היא באה לבטא כאן את סיבת כל הצרות: על שפרשנו מן התורה לקינו, וכשחזרנו אליה, "בהתנדב עם" - התנדבו לשוב בתשובה, חזר הקדוש ברוך הוא להושיענו. ולפי ביאור זה, "ארץ רעשה גם שמיים נטפו" מדבר במתן תורה: הארץ רעשה, ההרים רקדו כאילים, וגם השמיים נטפו - "גשם נדבות תניף אלוקים", שירד גשם במעמד הר סיני, והיה שם גם טל תחייה שהחיה את ישראל כשאמרו נעשה ונשמע ופרחה נשמתם.
המלבי"ם לעומת זאת קושר את הפסוקים למה שיבוא בהמשך, "בימי שמגר בן ענת בימי יעל". דבורה באה לתאר את הניגוד: ראו מאיזה רום מעלה היינו ולאיזה שפל ירדנו. "בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום" אינו חוזר על הר סיני אלא על כניסת ישראל לארץ: סבבנו את ארץ אדום והקדוש ברוך הוא בראשנו, וזהו "שדה אדום", השדה שסביב אדום, ומשם צעדנו אל ארץ סיחון ועוג וכנען. "ארץ רעשה" - כל העמים רעשו מפנינו, נמוגו ונבהלו, כמו שמתארת רחב בתחילת ספר יהושע שלא נותרה עוד רוח באיש. ואפילו צבא השמיים כביכול נמוג מפנינו, "גם עבים נטפו מים" מרעדת ישראל. ראה באיזו דרגה גבוהה היינו.
הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי יְהֹוָה זֶה סִינַי מִפְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃
לפי המלבי"ם, "הרים נזלו" - נמוגו מפני השם הבא מהר סיני, שעם ישראל קיבל תורה והקדוש ברוך הוא כביכול מסיני מוליכם אל ארץ ישראל. ומדוע? "מפני השם אלוקי ישראל" - מצד ההשגחה הפרטית, שהוא אלוקינו בייחוד, מלווה אותנו ועושה לנו ניסים ומופתים. ולפי ביאור חז"ל, "זה סיני" מתקשר יפה לתיאור מתן תורה: ההרים נזלו ורקדו כאילים מפני השם ומהדר גאונו.
בִּימֵי שַׁמְגַּר בֶּן־עֲנָת בִּימֵי יָעֵל חָדְלוּ אֳרָחוֹת וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת יֵלְכוּ אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת׃
מכאן למדו חז"ל שגם יעל שפטה את ישראל: שמגר בן ענת היה שופט, ונאמר בצדו "בימי יעל", משמע שאף היא הייתה שופטת. "חדלו אורחות" - מסבירים חז"ל שהיו יראים לצאת לדרכם מפני הגויים והיו הולכים דרך עקלתון.
המלבי"ם מרחיב: ראו כיצד התהפך מצבנו. אם בעבר כולם יראו וחרדו מפנינו, בימי שמגר ובימי יעל "חדלו אורחות" - פסקו השיירות ועוברי האורח, כלשון "והנה אורחת ישמעאלים באה". וכאן מבאר המלבי"ם, כדרכו בכמה מקומות בתנ"ך, את ההבדל בין דרך, אורח ונתיב: דרך היא הכביש הראשי; אורח הוא הדרך המוליכה אל הכפרים; ונתיב הוא השביל הפרטי המוליך מן האורח אל הבית או אל האחוזה. ולפי זה: אותם הולכי נתיבות, היחידים שהיו הולכים בשביל הפרטי, כבר פחדו ללכת בו, והיו נאלצים ללכת באורחות - אך גם אלה "עקלקלות", דרך עקלתון, כדי לעקוף את מקום הסכנה. פחד נורא היה מפני האויב.
חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל׃
"פרזון" מלשון ערי פרזות - ערים פתוחות ללא חומה, לשון פרצה, וקרוב לעניין פיזור (כמו להק וקהל שהם אותו רעיון): הערים המפוזרות שיושבים בהן בפיזור הן ערי הפרזות, לעומת הערים המוקפות חומה דלתיים ובריח שיושביהן מרוכזים. כפשוטו: חדלו ישראל מלשבת בערי פרזות, ומרוב פחד נכנסו כולם אל תוך החומות.
המלבי"ם מוסיף את ההיפוך: "חדלו פרזון" מוסב על הגויים - כשבאנו לארץ נפלה אימתנו על הכנענים והם נכנסו לערי המבצר מפנינו, כמו יריחו הסגורה על מסגר. ראו איזו מעלה הייתה לנו. ואילו עתה "בישראל חדלו" - התהפכה הקערה, ואנו כבר איננו יכולים לשבת בערי פרזות אלא נכנסים מאחורי חומה ובריח להינצל מן הכנענים, שגברו עלינו. עד מתי? "עד שקמתי דבורה, שקמתי אם בישראל". ומהו "אם בישראל"? מסביר המלבי"ם: כביכול כבר נשבת ישראל מהיות עם, ועתה יש כאן לידה חדשה - אני האם שמולידה מחדש את עם ישראל.
יִבְחַר אֱלֹהִים חֲדָשִׁים אָז לָחֶם שְׁעָרִים מָגֵן אִם־יֵרָאֶה וָרֹמַח בְּאַרְבָּעִים אֶלֶף בְּיִשְׂרָאֵל׃
חז"ל מסבירים: כשבחרו להם ישראל אלוהים חדשים, אז נאלצו להילחם בשעריהם ולהגן על עצמם. כל עוד היית עם האלוקים הישן והוותיק, האינסוף ברוך הוא, לא הוצרכת לכך; משבחרת לך אלוהים חדשים - "אז לחם שערים", עתה עליך לגונן על עצמך. ולפתע צריך להילחם מול ארבעים אלף ראשי גייסות שהביאו הגויים, ולצאת לקרב במגן וברומח - דבר שלא הוצרכנו לו מעולם.
המלבי"ם מסביר גם פסוק זה כניגוד בין תקופת הכניסה לארץ לתקופה העכשווית. כשנכנסו ישראל לארץ עבר החלוץ לפנינו: בני גד ובני ראובן, ארבעים אלף חלוצי צבא, יצאו לפנינו. ואילו עתה לא בא איש מהם למלחמה, שהרי הנלחמים היו זבולון ונפתלי בלבד, וכפי שנראה בהמשך תבוא דבורה בחשבון עם השבטים שלא באו. וזו כוונתה: אותם ארבעים אלף חלוצי צבא שנלחמו בימי קדם אינם נלחמים כעת. ולכן "יבחר אלוקים חדשים" - לא שעם ישראל בחר אלוהים חדשים, אלא שהקדוש ברוך הוא צריך לבחור לוחמים חדשים שיילחמו על השערים, כי הלוחמים הוותיקים אינם. ומאותם ארבעים אלף - "מגן אם ייראה ורומח": לא נראה מהם לא מגן ולא רומח, כלל לא באו.
לִבִּי לְחוֹקְקֵי יִשְׂרָאֵל הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם בָּרְכוּ יְהֹוָה׃
רש"י מבאר כפשוטו: אני, דבורה, ליבי אוהב את חוקקי ישראל, הם חכמי ישראל וגדוליה, שהתנדבו בעם לקרוא לעם לשוב בתשובה ולהתקרב חזרה לעבודת השם. ולפי המלבי"ם היא אומרת: נשאתי ליבי לחוקקי ישראל, המתנדבים בעם - אותם עשרת אלפים שהצליח ברק לאסוף להילחם בסיסרא, ולא אותם ארבעים אלף של הכניסה לארץ. ליבי להם, שבמעט עם ובחולשה גדולה הצלחנו להכריע את המלחמה, אף שלא הייתה בנו אותה גבורה של ארבעים אלף.
רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת יֹשְׁבֵי עַל־מִדִּין וְהֹלְכֵי עַל־דֶּרֶךְ שִׂיחוּ׃
לפי רש"י: "רוכבי אתונות צחורות" הם הסוחרים והשרים, שמעתה ירכבו על אתונות לבנות. האתונות הלבנות מבטאות עשירות - זה "הקדילאק" שלהם, רכב השרד; מעתה יוכלו לרכוב בהן בלא לחשוש מאיש. "יושבי על מדין" הם הדיינים, שעד עתה יראו לעשות משפט ודין בפרהסיה מפני השלטון הזר - כולם "שיחו", ספרו על הישועה שעשה לנו הקדוש ברוך הוא. והמלבי"ם מסביר שיש כאן שלוש מדרגות שהיו בעם: העשירים - רוכבי אתונות צחורות למסחר; לומדי התורה והשופטים - יושבי על מדין; והעניים - הולכי על דרך. וכולכם, שיחו וספרו את נפלאות השם.
מִקּוֹל מְחַצְצִים בֵּין מַשְׁאַבִּים שָׁם יְתַנּוּ צִדְקוֹת יְהֹוָה צִדְקֹת פִּרְזוֹנוֹ בְּיִשְׂרָאֵל אָז יָרְדוּ לַשְּׁעָרִים עַם־יְהֹוָה׃
כפשוטו: כשהיו ישראל הולכים לשאוב מים היו יראים מקול החצץ, שהאויבים היו אורבים להם. הדורך על החצץ משמיע רעש, והשומע חושש שמא מישהו מתחבא בקרבת מקום. וכעניין "ונסתם מקול עלה נידף" - כשאדם שרוי בפחד, כל רעש קטן מקפיץ אותו. לכן "מקול מחצצים בין משאבים": בין הבארות פחדתם מכל חצץ שדרכתם עליו, מיראת הגויים. ועל זה "שם יתנו צדקות השם" - שם ראוי לספר בצדקות השם, "צדקות פרזונו בישראל", שהשם נתן לנו לחזור ולשבת בפיזור, בערי הפרזות, בלי להסתגר בערי המבצר. "אז ירדו לשערים עם השם" - חזרנו לשבת בערי המושבות ובמקומות שישבנו בהם קודם לכן.
המלבי"ם מפרש אחרת: "בין משאבים" אינו הבארות אלא נחל קישון, ששם הטביע השם את סיסרא. שם השמיע הקדוש ברוך הוא קול נורא, "קול מחצצים" מלשון "ויצץ חוצץ כולו", כקול מחנות רבים ואדירים, וזה מה שגרם לסיסרא ולחילו להיבהל ולברוח. שהרי אנו רואים שלא נותר לנו אלא לרדוף, כי מלחמה ממש לא עשה עמנו חיל סיסרא אלא נאלץ לנוס. ועל זה ראוי לספר את צדקות השם.
ומהו "צדקות פרזונו"? ממליץ המלבי"ם: עם ישראל ירדו אל השערים להסתתר מן האויב, והקדוש ברוך הוא כביכול יצא אל ערי הפרזות. כשם שאנו אומרים "חשוף זרוע קודשך" - שזרוע השם המכוסה מורה שאינו פועל, ובחשיפתה מתבטאת פעולה כנגד האויב - כך "פרזונו": השם כביכול גילה עצמו, נעשה בבחינת פרוז, ונלחם בעצמו כדי להציל ולהושיע את עם ישראל.
עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי־שִׁיר קוּם בָּרָק וּשְׁבֵה שֶׁבְיְךָ בֶּן־אֲבִינֹעַם׃
רש"י מבאר כפשוטו לשון שבח: התגברי בשירתך. אבל חז"ל דורשים כאן עניין אחר. שימו לב למה שנאמר קודם: "חדלו פרזון בישראל חדלו עד שקמתי דבורה" - עד שאני באתי. יש כאן אבק דק של חשיבות עצמית, אבק של גאווה. וכל המתגאה, הקדוש ברוך הוא מסתלק ממנו, ולכן נסתלקה ממנה רוח הקודש והוצרכה לומר "עורי עורי דבורה". וודאי שאצל נביאה במעלתה מדובר בדק מן הדק עד אין נבדק, כדברי הרמב"ם שנביא אין יצרו מתגבר עליו בשום דבר שבעולם.
ויש לשאול: מדוע לא נסתלקה ממנה רוח הקודש מיד? שהרי היא התבטאה כך בפסוק ז ורק בפסוק יב היא צריכה לעורר את עצמה. שתי תשובות אפשר לומר. האחת: ייתכן שהמתין לה השם, שמא תרגיש בעצמה ותאמר דבר של צניעות וענווה שיביע חרטה על מה שאמרה. והשנייה: ייתכן שדרך הנבואה היא שהנביא מקבל רעיון או כמה משפטים ומוסרם, ושוב מקבל ומוסר, ולא בהכרח מילה במילה. ואם כן, כל הקטע הזה - "חדלו פרזון", "יבחר אלוקים חדשים", "ליבי לחוקקי ישראל", "רוכבי אתונות צחורות", "מקול מחצצים" - עדיין שייך לרעיון הראשון שקיבלה, וכאן, בנקודת החיבור אל הקטע הבא, כבר אין לה את הכוח לקבל שוב, בגלל אותה התבטאות לא נאותה.
המלבי"ם מבאר: "עורי עורי דבורה" - התעוררי בזוכרך את גודל הנס הזה. "קום ברק ושבה שביך" - ראו שברק אינו צריך להילחם כלל אלא הולך ישר לשבות שבי, כי השם כבר עשה את המלחמה. וזה בעצמו הלימוד: מה עשיתי אני? שירה בלבד. ומה עשה ברק? הלך לשבות. ומי עשה את המלחמה? הקדוש ברוך הוא נלחם בשביל עם ישראל.
אָז יְרַד שָׂרִיד לְאַדִּירִים עָם יְהֹוָה יְרַד־לִי בַּגִּבּוֹרִים׃
"ירד" כאן אינו מלשון ירידה אלא מלשון רדייה וממשלה, כמו "ורדו בדגת הים ובעוף השמיים". כפשוטו: שרידי ישראל ירדו וימשלו בעם של אדירים וגיבורים, הוא עמו של סיסרא. "השם ירד לי בגיבורים" - השם הוא שנתן לי את הממשלה לשלוט על הגיבורים; אין אני נוטלת זאת לעצמי. ואפשר לומר שכאן היא מרגישה בקושי שבדבריה הקודמים, "עד שקמתי דבורה", ולכן שני הפסוקים הללו באים לבטא צניעות וענווה: מה עשיתי אני? שרתי בלבד, וברק רק שבה שבי, והכול עשה השם יתברך.
ולפי המלבי"ם, כאן היא מעמידה את ההבדל בין הישועה הקודמת, שהייתה על ידי אהוד בן גרא שדקר בחרב את עגלון מלך מואב, לבין הישועה הזאת: ההיא הייתה בדרך הטבע, וזו ישועה ניסית. "שריד" הוא אהוד, שנמלט אחרי שהרג את עגלון - שריד ופליט שנותר. והלמ"ד של "לאדירים" פירושה בעזרת האדירים: אהוד רדה במואב בעזרת האדירים והגיבורים שהלכו עמו, שהרי מיד כשהגיע כינס את כולם והודיע שהוכה עגלון, ותפסו את מעברות המים ולא נתנו לאיש ממואב לעבור. ישועה הייתה שם, אך ישועה טבעית, על ידי גיבורים שהביא עמו מהר אפרים, כנגד עם חלש - פליטי מואב. אבל עתה "השם ירד לי בגיבורים": אין זו ישועה טבעית ואינה בכוח הזרוע, והיא גם אינה כנגד חלשים כמואב, אלא כנגד גיבורים אדירים - מחנה סיסרא, והשם הוא שרדה אותם. הבדל עצום יש בין הישועה ההיא לישועה הזאת.
מִנִּי אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק אַחֲרֶיךָ בִנְיָמִין בַּעֲמָמֶיךָ מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחֹקְקִים וּמִזְּבוּלֻן מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר׃
כפשוטו: "מני אפרים שורשם בעמלק" - מאפרים יצא יהושע בן נון, שהיה הראשון שנלחם בעמלק, והוא השורש שממנו יצאה המלחמה בעמלק. "אחריך בנימין בעממיך" - אחריו יקום מלך משבט בנימין, הוא שאול בן קיש, מלכם הראשון של ישראל. "בעממיך" - הוא לא יצליח למגר את עמלק לגמרי אלא יעמעם את אורו, כגחלים עוממות, שהרי לא עמד במטלה. "מני מכיר ירדו מחוקקים" - הם בני מנשה, השרים הגדולים שכבשו את האמורי, כמו שראינו בחוות יאיר. "ומזבולון מושכים בשבט סופר" - מזבולון היו סופרים.
והמלבי"ם מוסיף שכל זה בא להורות על גודל הנס. שהרי אמרה "אז ירד שריד לאדירים עם" - אהוד רדה במלך מואב בעזרת אדירי ישראל. ומי היו אותם אדירים? "מני אפרים שורשם בעמלק" - הם ששירשו את עמלק, לשון עקירה מן השורש, שהרי עמלק היה שותפו של מואב, כמו שנאמר שם שאסף עגלון אליו את בני עמון ועמלק. ואהוד וצבאו הלכו לשרש את מואב ואת עמלק עמו. "אחריך בנימין בעממיך" - אחריו הלך בנימין, שהוא שבטו של אהוד, והם היו אדירים וגיבורים.
וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר עִם־דְּבֹרָה וְיִשָּׂשכָר כֵּן בָּרָק בָּעֵמֶק שֻׁלַּח בְּרַגְלָיו בִּפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדֹלִים חִקְקֵי־לֵב׃
אבל עתה, מי יצא למלחמה? מן ה"כוללים" הוציאו את האברכים. אלה אנשים היודעים להילחם? לא שועלי קרבות היו אלה אלא גדולי תורה, אנשים שאין להם יד ורגל ביציאה למלחמה. וזהו "ושרי ביששכר עם דבורה" - שהרי יששכר הם "יודעי בינה לעיתים", והם ושבט לוי היו שני השבטים העוסקים בתורה שבישראל. ומי הלך עמי? יששכר. ואף ברק שהלך למלחמה - "בעמק שולח ברגליו": לא בטנקים ולא בכלי נשק, אלא משולח ברגליו, בלי מרכבה כלל. עתה תבין איזה נס היה כאן ואיזה חוסר פרופורציה: תשע מאות רכב ברזל לסיסרא, וברק - בעמק שולח ברגליו, שאפילו רכב אחד לא היה לו.
וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר עִם־דְּבֹרָה וְיִשָּׂשכָר כֵּן בָּרָק בָּעֵמֶק שֻׁלַּח בְּרַגְלָיו בִּפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדֹלִים חִקְקֵי־לֵב׃
כאן מפנה המשוררת את מבטה אל שני שבטים שלא באו למלחמה: ראובן ודן. המלבי"ם עומד על התמיהה: הרי בימי יהושע היה ראובן חלוץ לפני המחנה, ודן היה מאסף לכל המחנות. שניהם גיבורים גדולים, וכעת דווקא הם נעדרים.
אומר המלבי"ם דבר מעניין מאוד: אם תיקח מפה של ארץ ישראל המחולקת לשבטים על פי החלוקה הקדומה, ותבדוק היכן היה מקום המלחמה, תמצא שמקום המלחמה נוגע לגבולם של כל השבטים. כלומר, ברגע שסיסרא מנצח שם, יש לו גישה חופשית לכל השבטים. חוץ משניים: ראובן וגד. להם לא היה קו גבול משותף עם אזור המלחמה. ראובן וגד ישבו בעבר הירדן המזרחי, ופנימה יותר, וביניהם לבין סיסרא הפסיק חצי שבט המנשה. לפיכך הם לא חשו מאוימים כלל: גם אם סיסרא ינצח, אלינו הוא לא יגיע. המלבי"ם שם מפרט את כל חשבון המיקומים של כל שבט ושבט, ומראה כיצד לכולם היה גבול משותף עם האויב, ורק לראובן ולגד לא היה שום חשש.
זו כוונת הכתוב: "בפלגות ראובן" - מה שראובן נפלג מן הצבא ולא בא, אף שבאמת לא היה ירא שהאויב ייפול עליו ויפגע בו, "גדולים חקקי לב" - הדבר חוקק חקיקות גדולות בלב, עושה רושם נורא, יוצר שברון לב.
לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדוֹלִים חִקְרֵי־לֵב׃
"למה ישבת בין המשפתיים" - אתה הלכת והתיישבת על הגבול. אם באים לתקוף את ישראל מכיוון עבר הירדן המזרחי, ראובן הוא הראשון בדרך, הוא אמור להיות השומר בשער, המונע התקפה מבחוץ. הוא אמור להיות תמיד מוכן ליום קרב. וכשהגיע יום הצרה - התרפית. וכי רק בשביל "לשמוע שריקות עדרים" ישבת שם? הרי ראובן וגד ביקשו את עבר הירדן משום ש"מקנה רב היה לבני ראובן", ומקום מקנה הוא. אם כן, בשביל מרעה לעדרים לבדו הלכת לשבת על הגבול? הרי ישבת שם כבריח שסוגר בעד האויבים הבאים לתקוף אותנו. ומדוע כשבאו אויבים ישבת מן הצד ולא פעלת דבר?
ואם תבוא לחפש תירוצים, אומרת דבורה: "לפלגות ראובן גדולים חקרי לב" - אין צורך לחקור ולברר, החקירות כאן גדולות וברורות מן העניין עצמו. מבואר מאליו שראובן טוען: ממה לי לפחד? אני ממילא איני מאוים. זו הסיבה שישבת מן הצד.
גִּלְעָד בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שָׁכֵן וְדָן לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן׃
"גלעד בעבר הירדן שכן" - זו טענתו של ראובן: גלעד שוכן אצלי, הוא יוצר חיץ והפסק ביני לבין האויב, ומדוע אחשוש? "ודן למה יגור אוניות" - מדוע עסק דן במסחרו, מקבץ לו אוניות ואינו בא לעזור? מפני שהוא אומר: "אשר ישב לחוף ימים" - שבט אשר מפסיק ביני לבין האויב, "ועל מפרציו ישכון" - אשר שומר את הפרצות שבתחומי מרגל האויב. אם כן, גם לראובן וגם לדן יש טיעון "מספיק", אלא שזהו טיעון שבושה לומר אותו בפה, ודבורה חושפת אותו: לא באתם משום שלא חשתם מאוימים. וזה גופו מראה על מצב ירוד: כשאין איום פרטי על חייהם, אינם חשים צורך לעזור לאחיהם. יש כאן ביקורת קשה על התנהלותם.
רש"י מסביר "למה יגור אוניות" באופן אחר: דן הכניס את ממונו בספינות, כדי להיות מוכן לברוח. אם יגיע סיסרא - המנועים כבר דולקים, ומיד בורחים עם כל הרכוש. כלומר נהגתם מנהג של נמושות. "לגור" הוא גם לשון מגורים וגם לשון אגירה ואסיפה, וכאן: אגרתם את ממונכם באוניות כדי להיות מוכנים לברוח ברגע שיגיע האיום.
זְבֻלוּן עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת וְנַפְתָּלִי עַל מְרוֹמֵי שָׂדֶה׃
לעומת התביעה שהשמיעה כלפי ראובן ודן, כאן היא אומרת: בואו וראו, זבולון אינו כמותכם. זבולון חירף נפשו למות, ונפתלי "על מרומי שדה" - על מרומי הר תבור, באו ומסרו את נפשם להילחם בסיסרא. עד כאן, אומר המלבי"ם, השלימה דבורה את דבריה: ניצחנו בכוחות מועטים, ניצחנו נגד הטבע. זהו תוכן כל הפסוקים שקראנו עד כה.
בָּאוּ מְלָכִים נִלְחָמוּ אָז נִלְחֲמוּ מַלְכֵי כְנַעַן בְּתַעְנַךְ עַל־מֵי מְגִדּוֹ בֶּצַע כֶּסֶף לֹא לָקָחוּ׃
רש"י מסביר: ראש המחנה היה בתענך, והמחנה היה כה גדול עד שהשתרע עד מי מגידו. "בצע כסף לא לקחו" - באו בחינם, לא ביקשו שכר. וכביכול חוזרת דבורה אל ראובן: הם באו בחינם, ואתם לא הייתם מוכנים לבוא לעזרת ישראל.
המלבי"ם עומד על המילה "אז". מהו "אז נלחמו מלכי כנען"? בימי יהושע (פרק י"א) אסף יבין מלך חצור את כל מלכי כנען להילחם ביהושע. עתה מכנס יבין שנית את המלכים, והפעם על מי מגידו. דבורה מחברת אפוא את העבר עם ההווה: כבר היה לעולמים. אז נלחמו מלכי כנען בעזרת מלך חצור על מי מרום, וכעת אותם מלכים נלחמים בתענך על מי מגידו. "בצע כסף לא לקחו" - עוזריו של יבין לא קיבלו שכר במלחמה זו, כשם שגם אז באו בחינם.
מִן־שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם־סִיסְרָא׃
גם הקדוש ברוך הוא שלח בהם את צבאיו, שהם עובדי חינם, עובדים בלי שכר. ולפי רש"י יוצא כאן מידה כנגד מידה: אתה הבאת עוזרים ש"בצע כסף לא לקחו", ואף אני אשלח כנגדך את חיילותיי שאינם נוטלים שכר - הכוכבים שנלחמו עם סיסרא.
היו שרצו למצוא כאן רמז לחוצנים ולחייזרים: הרי כתוב שמן השמים נלחמו הכוכבים, ומה זו אם לא "מלחמת כוכבים"? אך זו הוצאת הפסוק מפשוטו לגמרי, ואין כאן אפילו רמז. כבר הזכרנו ששאלו את החפץ חיים אם יש חיים מחוץ לכדור הארץ, והשיב שאין. שאלוהו: מניין? אמר: לא ייתכן שיהיה דבר כזה ולא יהיה לנו על כך גילוי בדברי חז"ל, ואם אין לזה שום גילוי בחז"ל - כנראה שאין.
וכן שאלו את הרב מרדכי שרעבי בזמן שעלו לירח, כשהשאלה הגדולה הייתה אם יימצאו שם חיים כלשהם. לא חשבו למצוא אנשים, שהרי אפשר לצפות בירח בטלסקופים, אבל אולי סוג כלשהו של חיים, אולי בקטריות. אמר להם הרב: אין שום חיים מחוץ לכדור הארץ. וכתב להם פתק, ואמר: שמרו אותו, וכשיחזרו - פתחו אותו. וכשחזרו וגילו שאין שם דבר, פתחו את הפתק וראו שכתב שאין שום חיים מחוץ לכדור הארץ. ומניין? הביא ראיה מ"פתח אליהו": "ריבון עלמין, אנת הוא עילת העילות וסיבת הסיבות, דאשקית לאילנא בההוא נביעו, וההוא נביעו איהו כנשמתא לגופא דאיהו חיים לגופא. ובך לית דמיון ולית דיוקנא מכל מה דלגאו ולבר. ובראת שמיא וארעא, ואפקת מנהון שמשא וסיהרא וכוכביא ומזלי, ובארעא אילנין ודשאין וגינתא דעדן ועשבין וחיון ועופין ונונין ובעירין ובני נשא". הרי מפורש: "ובארעא" - בארץ דווקא יש אילנות ודשאים וגן עדן ועשבים וחיות ועופות ודגים ובהמות ובני אדם. מכאן למד שמחוץ לכדור הארץ אין. ואכן עד היום לא מצאו דבר, אף שסברו למצוא במאדים, שבו התנאים האופטימליים ליצירת חיים והוא הקרוב ביותר אלינו - ולא מצאו.
אם כן, "מן שמים נלחמו הכוכבים" אינו חייזרים וחוצנים, אלא הכוכבים שהקדוש ברוך הוא הזיזם ממסילותם כדי לשנות את אופי הקרב. וכפי שראינו כבר, סיסרא תכנן את הקרב לפי מה שראה באצטגנינות כזמן מוצלח עבורו, וכדי לשנות זאת היה צריך שהקדוש ברוך הוא ישנה את מערכת הכוכבים. כשם שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: צא מאצטגנינות שלך, מה אתה רואה, צדק במזרח? אני מעבירו למערב. כך גם כאן: השם הזיז את הכוכבים ממסילותם, ובכך יצרו מצב חדש שהיה לרעתו של סיסרא.
המלבי"ם מוסיף ביאור: "ממסילותם" - אותם כוכבים עצמם שיצאו לעזרת ישראל באותה מלחמה בימי יהושע, יוצאים גם עתה. ומניין? מלשון "מסילותם", שהיא דרך סלולה, דרך קבועה שכבר עברו בה. כלומר, מאותה דרך סלולה שבה יצאו בימי יהושע יוצאים הם גם היום. ובזה רומזת דבורה לסיסרא: אתה הבאת עוזרים כמימי קדם, וגם לישראל באו עוזרים כמימי קדם. הכוכבים שעזרו לנו אז - באו לעזור לנו גם עתה.
נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם נַחַל קְדוּמִים נַחַל קִישׁוֹן תִּדְרְכִי נַפְשִׁי עֹז׃
רש"י מפרש "גרפם" - טאטאם מן העולם, כמגרפה הגורפת את האפר מן הכירה. "נחל קדומים" - מקדמת דנא, שנעשה ערב לים עוד מימי המצרים, שהוא יקבל את החייבים כנגד שש מאות רכב בחור, ועתה קיבל את תשע מאות הרכב של סיסרא. "תדרכי נפשי עוז" - שדרכת ברגלייך על עוז גבורתם של גיבורי כנען.
המלבי"ם ממשיך את הקו שביאר: דבורה מחברת בין עבר להווה. אז הביא מלך כנען את המלכים, וכעת הביא אותם שוב; אז נלחמו הכוכבים כנגדם, וגם עתה; ואף המים - אז היו מי מרום, וכעת נחל קישון. וזהו "נחל קישון גרפם, נחל קדומים" - הוא אותו נחל שגרף אותם אז. "תדרכי נפשי עוז" - נפשי דורכת על גבי העוז, הם המים העזים; עם ישראל היה מסוגל לצעוד באותם מקומות עצמם שבהם שטף הנחל ברוב עוז. במילים פשוטות: הנחל ששטף וגרף את מרכבותיהם - אנחנו עברנו בו ברגלינו.
אָז הָלְמוּ עִקְּבֵי־סוּס מִדַּהֲרוֹת דַּהֲרוֹת אַבִּירָיו׃
רש"י מסביר: נשתלפו טלפי הסוסים מחומו של הכוכב. לפי רש"י, זהו פירוש "הכוכבים ממסילותם": הכוכבים סטו ממסילותם, ובכך גרמו להתחממות המים, והחום הרתיח את הטיט, והפרסה נשמטה - כדרך שמולגים רגליים ברותחים והטלפיים נשמטות. "מדהרות דהרות אביריו" - שהיו מרקידים את סוסיהם במלחמה, ומחמת כן נשמטו פרסות הסוס.
המלבי"ם מפרש אחרת, בהמשך למה שביאר קודם: "תדרכי נפשי עוז" - מתי? "אז הלמו עקבי סוס". הוא מתאר את גלי הנחל כאבירים דוהרים, הרצים ודוהרים לקראת סוסיו של סיסרא. אבירי הנחל הללו הלמו את עקבי הסוס של סיסרא, ובאותה שעה עצמה "תדרכי נפשי עוז" - את היית מסוגלת לדרוך ולעבור באותו מקום עצמו, מקום שקשה כל כך לעוברו עד שהוא שוטף והולם את אביריו של סיסרא, ואתם עברתם בו ברגל בלי שום חשש ופחד. וזה מגדיל את הנס: מקום של סכנה עצומה, ששוטף ולוקח הכול, ואנו דורכים עליו ורומסים אותו ועוברים.
אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ יְהֹוָה אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא־בָאוּ לְעֶזְרַת יְהֹוָה לְעֶזְרַת יְהֹוָה בַּגִּבּוֹרִים׃
מיהו מרוז? יש אומרים שהוא כוכב. וגם מכאן ביקשו אוהבי הספקולציות ראיה: הנה מקללים את הכוכב, ולא עוד אלא "ארור יושביה" - הרי שיש לכוכב יושבים, ויש תלונה מדוע לא באו לעזור. אך כאמור, זו הוצאה גמורה מפשוטו של מקרא.
חז"ל מביאים שני ביאורים. או שהכוונה לכוכב, ו"יושביה" אינו על יושבי הכוכב ממש, אלא אולי על צביר כוכבים הנקרא מרוז, ו"יושביה" הם הנלווים אליו, כדרך שאומרים "יהודה ובנותיה" - לא בנות ממש, אלא ערי הלוויין והכפרים שסביבה, וכתרגום "כפרנהא". והביאור הפשוט יותר: מרוז היה אדם חשוב שישב סמוך למקום המלחמה ולא בא לסייע. "אמר מלאך השם" - מיהו מלאך השם? זהו ברק, שעשה את שליחותו של המקום, והוא קילל את מרוז ואת יושביה, כלומר את ידידיו וחבריו ואנשי אזורו שלא באו לסייע.
ועוד אומרים חז"ל שקילל לא רק את מרוז עצמו, אלא אף את היושבים בארבע אמותיו: "אפיק ברק ארבע מאה שיפורי ושמתיה" - הוציא ברק ארבע מאות שופרות ונידה את מרוז, ושמתא היא סכנה גדולה. "כי לא באו לעזרת השם" - שכל העוזר את ישראל נחשב כאילו עוזר לשכינה הקדושה.
תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ׃
"תבורך מנשים" - שתבורך מכוחן של נשים. ומי הן? "מנשים באוהל": שרה, שנאמר בה "הנה באוהל"; רבקה, שנאמר "ויביאה יצחק האוהלה"; רחל ולאה, שנאמר "ויצא מאוהל לאה ויבוא באוהל רחל". אותן נשים שהאוהל מבטא את קדושתן וצניעותן - הן שיברכו את יעל.
עוד אומרים חז"ל שאף יעל עצמה הייתה יושבת אוהלים, ולכן נזכרת בברכת האוהלים; שהרי סיסרא בא אל האוהל, סימן שישבה באוהל, והדבר מאפיין את צניעותה. ומדוע דווקא הן מברכות? למה ילדו ולמה גידלו, אם לא יעל שהרגתו והרשע הזה בא לאובדנו? ועוד: יעל עשתה לכאורה מעשה שאינו כדרכן של נשים באוהל, והיה מקום לחשוב שיש להן עליה ביקורת. לכן בא הכתוב ומדגיש: דע לך, הנשים באוהל דווקא מברכות אותה. ועתה יתאר הכתוב מה עשתה.
מַיִם שָׁאַל חָלָב נָתָנָה בְּסֵפֶל אַדִּירִים הִקְרִיבָה חֶמְאָה׃
מדוע נתנה חלב כשביקש מים? אומר רש"י: כדי להרדימו, שהחלב מטבעו מרדים. "בספל אדירים" - רש"י מבאר שהמים נקראים "אדירים", כמו "במים אדירים", ולפיכך ספל אדירים הוא הספל שרגילים לשתות בו מים; ובאותו ספל הקריבה לו חמאה. והחמאה נועדה לתת לו דבר כבד יותר, שמתוך שומנה וכובדה גורמת לאדם תחושת כבדות, וכל המטרה להרדימו.
המלבי"ם מקשר בין הפסוקים: "אורו מרוז" מול "תבורך מנשים יעל". לדעתו מרוז אינו שם אדם אלא שם עיר, עיר מפורסמת של גיבורים, ומלאך השם מקללה: "ארור יושביה" - שיהיו ארורים על עצם היותם יושבים; ישבתם בבית ולא יצאתם להילחם ולסייע לברק. "כי לא באו לעזרת השם בגיבורים" - לא באתם לעזור להשם בשעה שהגיבורים נלחמו, או לא באתם לעזור עם הגיבורים שלכם.
וכאן זה לעומת זה: הם ראויים לקללה, ויעל ראויה לברכה. את מרוז מקלל המלאך, ואת יעל מברכות האימהות הקדושות. ומה הסיבה? על שישבה באוהל ושם עשתה חיל. היא לא יצאה, ישבה באוהל - ובאוהלה עשתה חיל. ואתם, שתפקידכם היה לצאת, שהאיש הוא שר החוץ, ישבתם בבית. ראו את ההיפוך: אתם שהייתם צריכים לצאת - ישבתם, ויעל שעשתה את המצופה ממנה, ש"כל כבודה בת מלך פנימה", מבורכת על ישיבתה בבית, שמתוך ישיבתה בבית נתנה ישועה.
יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ׃
"ידה ליתד תשלחנה" - כפי שראינו לעיל, שלקחה את היתד, "וימינה להלמות" - זה הפטיש שבו הכתה ביתד. ומהו "עמלים"? לפי רש"י, להלום את סיסרא שהיה עמל ועייף, כפי שהסברנו.
המלבי"ם, לשיטתו שביאר כבר בפרק הקודם, סובר שיעל אחזה את היתד ביד אחת ואת המקבת ביד השנייה, אך לא יכלה להלום מרוב חולשתה, ועל פי נס צנח היתד מעצמו ברקתו של סיסרא. וזה שאומר כאן: אותה יד ששלחה ליתד, וימינה שאחזה במקבת להלום - סופו של דבר ששתי ידיה היו "עמלים", עייפות ויגעות. אם כן "עמלים" מוסב על ידיה של יעל, שלא הייתה מסוגלת בסופו של דבר להכות. ואם תשאל, היה ראוי לומר "עמלות" בלשון נקבה? משיב המלבי"ם: אל תתפלא, מצאנו יד בלשון זכר, "והנה יד שלוחה אליי והנה בו מגילת ספר" - "בו" ולא "בה". אם כן אפשר להתבטא על יד בלשון זכר ובלשון נקבה. נמצא שלפי רש"י סיסרא הוא העמל, ולפי המלבי"ם יעל היא העמלה.
"והלמה סיסרא מחקה ראשו" - מהו "מחקה"? מלשון חקיקה, חקק קטן, שלא היה בכוחה מצד עצמה לעשות יותר מזה. ואף על פי כן, באותו מעט שחקקה, "ומחצה וחלפה רקתו" - בדרך נס חלף היתד את רקתו וחדר פנימה עד שעבר עד הארץ.
בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם נָפַל שָׁדוּד׃
חז"ל אומרים ששבע בעילות בעל אותו רשע. הגילוי לכך כאן: ראשית מלשון "בין רגליה", והמספר נלמד מן הפעמים שנזכרות הכריעה והנפילה - כרע, נפל, שכב, כרע, נפל, כרע, נפל - שבע פעמים, המבטאות את בעילותיו. ואומרים חז"ל שתחילה "בין רגליה כרע נפל שכב" הוא על המעשה שעשה, ואחר כך "בין רגליה כרע נפל" - שנהרג.
לפי המלבי"ם הדבר מתיישב נפלא בלשון הפסוק. לכאורה יש כאן כפל ושילוש ללא תכלית, אבל לפי הביאור הכול מובן: "בין רגליה כרע נפל שכב" - זו בעילתו; "בין רגליה כרע נפל" - זו מיתתו; "באשר כרע שם נפל שדוד" - באותו מקום עצמו שבו כרע לבעילתו, שם נפל שדוד, שבאותה הזדמנות עצמה הרגתו.
בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו׃
אמו של סיסרא ממתינה לבואו ומשקיפה בעד החלון. מהו "ותייבב"? רש"י מביא ביאור אחד שהוא לשון דיבור, כמו "ניב שפתיים". חז"ל מפרשים לשון גניחה, כמו "יבבא" שבתקיעת שופר, קול של יבבה. ורש"י מוסיף ביאור מחודש: לשון ראייה, מלשון "בבת עיני" - נתנה בבת עינה להסתכל שם.
המלבי"ם כדרכו אינו סובל כפילות בלשון הכתוב, שכן לשיטתו אין "תפארת המליצה" בלבד. מדוע נאמר גם "החלון" וגם "האשנב", ומדוע יבבה כפולה, וגם "בושש" וגם "איחרו", וגם "רכבו" וגם "פעמי מרכבותיו"? מבאר המלבי"ם: חלון הוא חלון פשוט, ואשנב עשוי בחוכמה. האשנב כאן מבטא חלון חכם - חלון הקסם, מה שהיינו מגדירים בימינו כדור בדולח: היו עושים קסם מסוים ובאמצעותו רואים דברים נסתרים. "בעד החלון נשקפה" - זה החלון הפיזי, היא מסתכלת ואינה מבינה מדוע הוא מתמהמה. ואחר כך היא נעזרת בחלון הקסם כדי לראות את הנסתר.
ואז - "ותייבב". כשראתה את אשר ראתה, פצחה ביבבה. ומדוע? כפי שפירש בעל העיקרים: היא ראתה בחלון הקסם את סיסרא שוכב ארצה, ואישה עומדת מעליו והולמת את ראשו, ודם זב מראשו; וראתה הרוגים שצואריהם מאודמים. משמע שנשחטו, משמע מפלה, משמע שהקרב נסתיים רע מאוד.
ומכאן סדר הדברים: "בעד החלון נשקפה" - ושואלת "מדוע בושש רכבו לבוא"; ואחר כך "בעד האשנב" - ומייבבת "מדוע איחרו פעמי מרכבותיו". ומבחין המלבי"ם בין "בושש" ל"איחר": בושש הוא מתמהמה יותר מן הרגיל, מתעכב ומתעכב; ואילו איחר הוא איחור לזמן קבוע, שאף אם לא איחר הרבה, נקבע זמן והוא לא הגיע. בתחילה, כשראתה שהוא מתעכב יותר מדי, שאלה "מדוע בושש". אחר כך, כשעבר הזמן שבו היה מוכרח כבר להגיע, אותו זמן קבוע שהיה חייב להיות כאן, אמרה "מדוע איחרו".
ומהו "פעמי מרכבותיו"? אומר המלבי"ם: אפילו אם אירע משהו למרכבות, הרי היה רץ לפני המרכבה, שהיה רץ לפני הסוסים, ו"פעמיו" הם צעדיו. כדרכם בימים ההם, שכאשר אירע דבר מה היה הרץ מגיע ראשון לבשר. אם כן, אם איני רואה את הרכב עצמו, לפחות את פעמי המרכבות היה לי לראות - וגם אותם איני רואה.
חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶינָּה אַף־הִיא תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ׃
החכמות שבשרותיה עונות לה, וגם היא עצמה מדברת אל לבה ומרגיעה את עצמה. מסביר המלבי"ם: השרות מבינות שהמסר שבקסם שלילי מאוד, ולכן הן מנסות לפתור אותו לטובה, כפתרון חלום. שכן הבינו שאם יאמרו "מת", יש בכך סכנה שיתקיים; אין זה טוב להוציא מן הפה דבר שלילי, כשם שאין לפתור חלום לרעה, שיש גזירה שמה שאדם מוציא מפיו יתקיים, וברית כרותה לשפתיים. לכן מיד כשהבינו שמה שראו רע מאוד, ראו צורך לפתור לטובה, והחלו לתת פרשנות למראה.
הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל׃
מה ראו? אישה עומדת על סיסרא, צבעים אדומים, דם ושחיטה. אומרות לה השרות: מה שראית אישה עומדת עליו - זה "רחם רחמתיים לראש גבר", נשים שנשבו והתחלקו לשלל. ומה שראית צבעים אדומים - "שלל צבעים לסיסרא", בגדים צבעוניים שלקחו. ומה שנדמה לך כשחיטה - "צבע רקמתיים לצוארי שלל", בגדים יפים ביותר, אדומים, ששמו על צואריהם כשלל. ואת סברת שהצוואר נפל בקרב, ובאמת ההיפך הגמור: זה רק מראה באילו דברים מיוחדים הם באים עמוסי שלל על צואריהם, ואת לא ראית את הדברים כהלכה ולא פירשת אותם נכונה.
כֵּן יֹאבְדוּ כָל־אוֹיְבֶיךָ יְהֹוָה וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה׃
אומרת דבורה, וכפי שמסביר רש"י: תנחומים של הבל מנחמת אם סיסרא את עצמה, שהרי באמת בנה אבד ולא כתנחומי הסרק שניחמה את עצמה. וכשם שהוא אבד, "כן יאבדו כל אויביך השם".
"ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" - לעתיד לבוא, שבעתיים כאור שבעת הימים. וחז"ל דורשים על אחת שלוש מאות ארבעים ושלוש, כמניין ארבעים ותשע שביעיות: שבעתיים כאור שבעת הימים, שבע כפול שבע כפול שבע, והרי שלוש מאות ארבעים ושלוש.
המלבי"ם מבאר את "כצאת השמש": הזריחה אינה ברגע אחד אלא הולכת ועולה לאט לאט; כך אוהביו הולכים ועולים, וכשמש שאין העבים מכסים אותה ואין העננים מאפילים עליה במלוא זריחתה.
"ותשקוט הארץ ארבעים שנה" - רש"י אומר שאין זה מדברי דבורה, אלא מדברי כותב הספר: דבורה סיימה ב"ואוהביו כצאת השמש בגבורתו", וכותב הספר מוסיף שלאחר מכן היה שקט ארבעים שנה. והמלבי"ם מסביר את טעם הדבר: שכל ימי דבורה היו ישראל צדיקים, ובמצב כזה הם ראויים להגנת השם, ולכן ליווה אותם השקט כל ימיה.
שירת דבורה אינה רק שיר ניצחון, אלא מסמך חשבון נפש לאומי. היא מברכת את המתנדבים בעם ואת זבולון ונפתלי שחירפו נפשם למות, ומוכיחה קשות את ראובן ודן שישבו מן הצד רק משום שלא חשו מאוימים בעצמם - וזו עצמה הביקורת: מי שאין איום פרטי עליו ואינו נחלץ לעזרת אחיו, ראוי לשברון לב, ומרוז אף ראוי לקללה ולנידוי. מנגד עומדת יעל, שדווקא מתוך ישיבתה באוהל, במקומה הטבעי ובצניעותה, הביאה את הישועה, ולכן מברכות אותה נשים באוהל. השירה מחברת בין העבר להווה: כשם שנלחמו מלכי כנען בימי יהושע ונחל ומים גרפום והכוכבים יצאו לעזרת ישראל, כך שב הכול ונשנה בימי דבורה, ללמדנו שההשגחה אחת היא. וכשעם ישראל צדיק - "ותשקוט הארץ ארבעים שנה".