פרק ד' בספר שופטים פותח מחזור חדש של חטא, שעבוד וישועה, אך הפעם בשינוי מגמה משמעותי: המשעבד אינו אומה זרה מחוץ לארץ, אלא יבין מלך כנען - אחד משבעת העממים שנצטווינו להחרימם. בפרק נפגוש שתי נשים גיבורות: דבורה הנביאה, השופטת את ישראל תחת התומר, ויעל אשת חבר הקיני, שעל ידה נפל סיסרא. נלך על סדר הפסוקים על פי ביאורי המלבי"ם, בתוספת דברי חז"ל, הרד"ק, הרמ"ע מפאנו ועוד.
וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה וְאֵהוּד מֵת׃
הדבר מפליא: הרי אחרי אהוד היה שמגר, ואם רצית לומר שהוסיפו לעשות הרע - היה לך לכתוב "ושמגר מת". מדוע דילגת על שמגר וחזרת אחורה אל אהוד? מבאר הרד"ק: בימי שמגר לא נושעו ישראל תשועה שלמה. אמנם הכה שש מאות איש במלמד הבקר, אך לא הצליח להסיר מעליהם לחלוטין את איום פלשתים. סימן הוא שהעם לא חזר לגמרי אל ה' ולא תיקן את דרכיו לגמרי, וממילא גם הישועה לא הייתה שלמה, ולכן לא שקטה הארץ בימיו. לכן נאמר שם "ויושע גם הוא את ישראל", ובאותם ימים עצמם "חדלו אורחות".
והמלבי"ם מוסיף דיוק נפלא: "ויוסיפו לעשות הרע" אינו מוסב רק על ימי שמגר, אלא כבר על ימי אהוד עצמו. שימו לב לסדר: אילו התחילו לחטוא רק אחרי מות אהוד, היה צריך להיכתב "וימת אהוד ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע" - אהוד מת, והעם חוזר לסורו. אבל הכתוב הפך את הסדר: תחילה "ויוסיפו לעשות הרע", ואחר כך "ואהוד מת". כלומר עוד בחיי אהוד כבר סטו מן הדרך. וזה מתאים למה שהסברנו בפרק הקודם, שלא נאמר על אהוד שהוא שפט את ישראל אלא רק שנעשתה ישועה על ידו - וממילא הצרה חוזרת.
וַיִּמְכְּרֵם יְהֹוָה בְּיַד יָבִין מֶלֶךְ־כְּנַעַן אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחָצוֹר וְשַׂר־צְבָאוֹ סִיסְרָא וְהוּא יוֹשֵׁב בַּחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם׃
הביטוי "וימכרם" כבר ראינו משמעותו: מצד עצמם לא היו יכולים לנו, "אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם". הקדוש ברוך הוא מכר אותנו בידו, כלומר נתן לו כוח עז ועצום הרבה יותר מיכולתו הטבעית.
אומר המלבי"ם: בהתחלה היו ביד ארם וביד מואב, וכאן יש שינוי מגמה. יבין מלך כנען הוא מן השבעה עממים שהוזהרנו עליהם "לא תחיה כל נשמה", בעוד ארם ומואב הם אומות שמחוץ לארץ ישראל ואינן שייכות דווקא לכאן. אותם שהוזהרנו למגר ולא מיגרנו - בהם אנו מתחילים להיפגש, ובהם אנו מתחילים להינזק. מתקיים בנו "והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם".
ועוד מוסיף המלבי"ם שהתסבוכת כאן קשה יותר: יבין מלך בחצור, ואת חצור כבש יהושע. יש לו אפוא חשבון פתוח איתנו - גירשנו אותו ממקום ממלכתו, ועתה הוא יושב בחרושת הגויים, במקום שאינו טבעי לו, מקום שגלה אליו אחרי שהכינו אותו. החשבון נשאר פתוח והוא מחפש הזדמנות לסגור אותו, נוטר לנו איבה ומבקש להיפרע מאיתנו.
ומהי "חרושת הגויים"? המלבי"ם אומר שזו עיר מבצר, שם של עיר חזקה ושולטת. ויש אומרים שהיה זה מקום שבו רוכזו בעלי אומנויות - "חרושת" מלשון בית חרושת, מלשון "החרש והמסגר", בעלי מלאכה. הרד"ק לעומת זאת מפרש שחרושת הגויים הוא מקום מיוער, מלשון חורש וחורשה.
וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־יְהֹוָה כִּי תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב־בַּרְזֶל לוֹ וְהוּא לָחַץ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה עֶשְׂרִים שָׁנָה׃
אומר המלבי"ם: שימו לב ללשון. עד כה ראינו "ויזעקו", וכאן נאמר "ויצעקו" - וצעקה גדולה מזעקה. ללמדך שהסטירות הראשונות לא הספיקו; עתה מקבלים סטירה קשה יותר, ולכן כבר צועקים ולא רק זועקים. ומדוע המצב קשה יותר? שלוש סיבות.
ראשית, "כי תשע מאות רכב ברזל לו". באופן טבעי אין שום סיכוי לנצח. במושגים שלנו זה כאילו חיל רגלים נדרש להילחם באומה הבאה עם תשע מאות טנקים. איך אפשר בידיים חשופות, ואפילו בנשק קל, להכניע מי שבא עם טנקים? תשע מאות רכב ברזל הם הכרעה ברורה של המערכה. אין סיכוי לנצח - אז מה עושים? צועקים.
שנית, "והוא לחץ את בני ישראל בחזקה". מהו לחץ בחזקה? אומר התנחומא: בחירופין וגידופין. זו הייתה שיטתם. את הלוחמה הפסיכולוגית לא המציאו בוייטנאם - המציאו אותה הרבה קודם. כך מצאנו אצל גוליית, שהיה יוצא ומחרף מערכות אלוקים חיים השכם והערב, ודווקא בשעת קריאת שמע (בלי נדר נגיע לזה בהמשך). כלומר מדובר במי שבא לבטל אותם מהיותם אומה, להוריד להם את הכבוד הלאומי ולשבור אותם מוראלית. זה קשה הרבה יותר, וזו הצעקה היוצאת מפיהם.
שלישית, "בחזקה עשרים שנה". מי יכול לתפוס מה זה עשרים שנה של ייסורים וסבל? אלא שגם כאן, כפי שדיברנו בעבר, אין הדבר נאמר לזכותם של ישראל: עשרים שנה ואינכם צועקים? עשרים שנה ואינכם פונים אל ה'? כלומר חשבתם להסתדר לבד, ורק כשראיתם שאינכם יכולים - רק אז פניתם אל ה'.
וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת הִיא שֹׁפְטָה אֶת־יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא׃
מדוע נקראה "אשת לפידות"? ביאור אחד: מפני שכשהייתה רוח הקודש שורה עליה היו פניה כלפידים. והביאור המוכר יותר: על שם שהייתה עושה פתילות לבית המקדש. דבורה הייתה נשואה לברק בן אבינועם, שאותו נפגוש בהמשך הפרק. חז"ל אומרים שברק עם הארץ היה, ויש אומרים שדבורה פירשה ממנו בעקבות הנבואה. כך לכאורה משתמע מכך שהיא שולחת לקרוא לו "מקדש נפתלי", כלומר הוא גר במקום אחר - אך אין הכרח לומר כן.
ובזכות מה זכתה למדרגת נבואה? אומרים חז"ל: בעלה ברק עם הארץ היה. אמרה לו: אעשה לך פתילות ותוליכן לבית המקדש ותזכה בכך. במילים אחרות: מה אעשה עמך? לשלוח אותך לבית המדרש - אינך מבין, אתה נרדם בשיעור, אינך קולט מה מדברים שם. חיפשה כל דרך לזכות את בעלה. ונקראה "לפידות" על שם שעשתה את הפתילות עבות כלפידים. אמר לה הקדוש ברוך הוא: את נתכוונת להרבות אורי - אף אני ארבה אורך ביהודה ובירושלים, שכולם ילכו לאורך, שאת נביאה להם ומושיעה אותם.
אלא שיש כאן פליאה: וכי אפשר לעשות את הפתילות עבות ככל שרוצים? הרי גודל הבזיך שבו השמן קבוע, ואם תעשה את הפתילה עבה מדי - השמן ייגמר באמצע הלילה, בעוד שצריך שיחזיק עד אור הבוקר. ביאור נפלא שמעתי בזה: הלילה בקיץ קצר ובחורף ארוך, ולילי טבת ארוכים במיוחד. אם תשים תמיד אותו עובי פתילה, ייווצר מצב שמה שמתאים ללילות החורף הארוכים ישאיר בלילות הקיץ הקצרים שליש בזיך שמן. דבורה הייתה חכמה ביותר, והייתה אורגת את הפתילות באופן שבלילות הקיץ הקצרים תהיה הפתילה עבה במידה המקסימלית שניתן, כך שהשמן ייגמר בדיוק עם הבוקר, ובלילות החורף הארוכים תהיה הפתילה דקה יותר, כדי שהשמן יספיק עד אור הבוקר. חכמתה הייתה להתאים לכל תקופה את עובי הפתילה, שלא ייגמר השמן בטרם עת ולא יישאר שמן שצריך לפנותו לבית השריפה. נמצא שבאמת "נתכוונה להרבות אורי", ואמר לה הקדוש ברוך הוא: אזכה אותך שירבה אורך ותזכי לנבואה.
שואלים המפרשים, וכמדומני שראיתי זאת בשם רבי יעקב גלינסקי: וכי חסרות נשים צדקניות? חסרות נשים העושות רצון קונן? מדוע דווקא היא זכתה בזה? והוא אומר דבר נפלא: יש הרבה נשים שקידמו את בעליהן, שהריצו אותם ללימוד והצמיחו גדולים - אבל אין זו החוכמה. החוכמה היא להכיר במגבלות של הבעל, ולדעת שלרדוף אחריו ולצער אותו לא יועיל. מה עליה לעשות? להבין מה יכולותיו ומסוגלויותיו, ולהפנות אותו אל המקסימום שהוא מסוגל להגיע אליו. זו הייתה חכמתה המיוחדת שבזכותה זכתה. שהרי באופן טבעי כל אישה הייתה אומרת: מה יוצא ממך? למה אינך לומד? לך לבית המדרש! אבל היא ידעה שכך לא תבנה אותו אלא רק תהרוס, כי אינו מסוגל. החוכמה היא לדעת להכיר במגבלות ולדעת כיצד לפעול עמן - וראו למה זכתה.
אומר הרמ"ע מפאנו על ברק בן אבינועם, בעלה של דבורה. ואגב, שמו "ברק" מתקשר לכינויה "אשת לפידות": הלפיד מאיר והברק מאיר. ברק התגלגל בנר - הוא נר, סבו של שאול בן קיש, אביו של אבנר. וכשם שברק היה עם הארץ ואשתו עשתה לו פתילות כדי שיזכה בהדלקה בבית המקדש, כך גם נר: זו הייתה כוונתו. הוא היה מדליק נרות במבואות האפלות שבדרך אל בתי הכנסיות ובתי המדרשות, שלא יפחדו ההולכים ללמוד תורה בחושך הלילה, ופנסים מיוחדים עשה בחוצות, והיה מדליק נרות בבית המדרש כדי שיוכלו לעסוק בתורה עד השעות הקטנות של הלילה. ולפי שלא עסקו בתורה בעצמם, לא נר ולא ברק - שהרי עמי הארץ היו - עמדה להם זכות זו.
ולאחר מכן, אומר הרמ"ע מפאנו, התגלגלו בהורדוס. הורדוס כיבה אורו של עולם, הרג את כל החכמים והשאיר רק את בבא בן בוטא. וכיצד הגיעו למצב הזה? מפני שהם עצמם לא עסקו בתורה ולא היה להם קשר לעסק התורה, לכן בגלגולם כהורדוס הרגו את החכמים. ובשלב השני, כשראה הורדוס שהחכמים באמת אינם נגדו ואינם מזיקים לו ואינם מתכוונים להרע לו, התחרט. בא אל בבא בן בוטא ושאל: מה תקנתי? אמר לו: אתה כיבית אורו של עולם, לך ועסוק עתה בהארת אורו של עולם - בנה את בית המקדש. וכך הורדוס בנה את בניין בית המקדש, ומי שלא ראה בניין הורדוס לא ראה בניין נאה מימיו. הרי שכשם שבפעם הראשונה האירו, כך זכו להאיר גם בגלגול הורדוס, כשעסקו באורו של עולם בבניין בית המקדש. ויש כאן גם סגירת מעגל: בתחילה הדליק נרות בבית המקדש, ולבסוף הוא מאיר את בית המקדש עצמו, בונה אותו ומעמידו על תילו.
חז"ל אומרים שמעלתה של דבורה הייתה כמעלת שרה אמנו. ויעקב אבינו התנבא עליה ואמר "נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר" - היא הייתה משבט נפתלי ונתנה אמרי שפר, אמרים משופרים ומשובחים. ומה הם? שירת דבורה שנראה בפרק הבא.
ומהו "בעת ההיא"? שאף שבאותו הדור היה פנחס, מכל מקום מי היה שופט את ישראל? דבורה. וזו גדולתה. להיות גדול ושופט בדור שאין בו אף אחד - אין בכך חידוש. אבל כשיש בדור אנשים גדולים כפנחס, ובכל זאת היא שופטת את ישראל - זה מראה על גדולתה ומעלתה.
המלבי"ם מלמד שהפסוק הזה מונה את הסיבות שנתקבצו עתה לישועתם של ישראל. הסיבה הראשונה: עם ישראל צועקים, אך צעקה לבדה לא הושיעה אותם. הסיבה השנייה: זכות דבורה, שהייתה בעלת מעלה וצדקת, ומעשיה בזריזות כלפידים - "אשת לפידות". הסיבה השלישית: "היא שופטה את ישראל" - מה שלא עשו לא אהוד ולא שמגר. כלומר היא מתקנת את העם, מנהיגה אותו ושופטת אותו, וזו עוד סיבה לגאול אותם. והסיבה הרביעית מופיעה בפסוק הבא.
וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת־תֹּמֶר דְּבוֹרָה בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית־אֵל בְּהַר אֶפְרָיִם וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט׃
חז"ל דורשים "תחת תומר דבורה" - תמרים היו לה ביריחו, וכן נכסים בין הרמה ובין בית אל בהר אפרים. כלומר הייתה אישה עשירה, ותכף נסביר את חשיבות הדבר.
ומדוע ישבה תחת עץ התמר? משום צניעות. היו באים אליה אנשים למשפט, והיה חשש ייחוד, ולכן ישבה במקום פתוח. ואם תשאל: הרי למשפט באים שניים, ובשני אנשים אין חשש ייחוד? התשובה: זה דווקא באנשים כשרים, ואילו בעלי דין "יהיו בעיניך כרשעים", וכיצד תתייחד אישה עם שני רשעים? לכן ישבה במקום שאין בו ייחוד. ואני חשבתי ביאור פשוט יותר: ייתכן שאיש תובע אישה למשפט או אישה תובעת איש, ואז מתייצבים לפניה איש ושתי נשים - ובאיש עם שתי נשים ודאי יש איסור ייחוד. לכן ישבה במקום חשוף, שניתן לראות בו שלא יבואו לידי שום איסור.
ואף שאצל בני שמואל מצאנו שנחשב לחיסרון שישבו במקומם ולא כיתתו רגליהם ממקום למקום כשמואל אביהם, כאן אין זה חיסרון. סיבה אחת: מדובר באישה, וכל כבודה בת מלך פנימה, ולכן ראוי שתשב לשפוט תחת התומר ולא תסובב בערי ישראל. סיבה שנייה: היא הייתה עשירה. בני שמואל נאמר עליהם שרצו להרבות שכר חזניהם וסופריהם, ואילו היא לא הייתה זקוקה לכך כלל - היו לה כרמים וזיתים ונכסים, ולכן שפטה את ישראל בביתה ולא היה בזה שום חיסרון.
הרמ"ע מפאנו בספר גלגולי נשמות באות ת' כותב: דבורה גלגולה של תמר. תמר שישבה בפתח עיניים, כלתו של יהודה, שממנה הוליד יהודה את פרץ וזרח בעת שחשב שהיא אישה זונה. אותה תמר באה עתה לתקן: כעת היא שופטה את ישראל ויושבת במקום שבו היא מיישרת את דרכם של ישראל, כנגד מה שישבה תמר בפתח עיניים - במקום שאינו צנוע, ותיחשב לזונה. ועתה היא יושבת במקום צנוע ואף שופטת את ישראל. והיכן רמוז הדבר? "תחת תומר דבורה" - "תומר" כתוב חסר וי"ו, ואם תרצה תוכל לקרוא "תחת תמר דבורה": במקומה של תמר בא התיקון, שהיא באה שוב כדבורה.
וכאן, אומר המלבי"ם, הסיבה הרביעית לישועתם של ישראל באותו הדור: זכות ישראל עצמם. שהרי אתה רואה שהיו באים אליה כל ישראל מעצמם למשפט. בדורו של שמואל היה צריך השופט לבוא אליהם, ואילו בדורה של דבורה היו האנשים הגונים, וכשהתעורר ביניהם עניין היו אומרים: נלך לדיין. נמצא שיש כאן מעלה גדולה בעם ישראל, שחיפשו את הצדק והיושר והיו עולים אליה למשפט. זו המעלה הרביעית שבזכותה זכו לישועה.
ועוד דרשו חז"ל בעניין התמר: מה תמרה אין לה אלא לב אחד, כך היה אז לישראל לב אחד לאביהם שבשמים. ועוד: מה תמרה זו צילה מועט, כך היו אז תלמידי חכמים מועטים. ובאמת אילו לא היו תלמידי חכמים מועטים, לא היו הולכים אל אישה שתשפוט אותם, שהרי באופן טבעי הדיינים היו אנשים ולא נשים. ומכך שכאן אישה שופטת - אתה למד שתלמידי חכמים מועטים היו באותו הדור.
וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְבָרָק בֶּן־אֲבִינֹעַם מִקֶּדֶשׁ נַפְתָּלִי וַתֹּאמֶר אֵלָיו הֲלֹא צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵי־יִשְׂרָאֵל לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן׃
מהו "הלא ציווה"? כביכול כבר מקדמת דנא ציווה. מסבירים המפרשים: הרי כבר נאמר הציווי ביד משה "החרם תחרימם" בנוגע לשבעה עממין. וכאן מדובר ביבין מלך כנען, שהוא מן הכנעני שבשבעת העממים. אם כן "הלא ציווה ה'" כבר מזמן, ועתה יש לקיים את הציווי.
ומהו "ומשכת"? שתי אפשרויות. האחת, למושכם בדברים, כדרך שרש"י מפרש "קח את אהרן" - מושכהו בדברים. כשנאמר "קח" על בהמה - תפוס באפסר ומשוך; אבל כשנאמר "קח" על בן אדם, אין הכוונה לארוז אותו ולקחתו אלא לשכנעו שיסכים לבוא. והאפשרות השנייה, כמו "במשוך היובל המה יעלו בהר" - שדרכם היה לכנס את העם לצבא על ידי משיכה בקרן, דהיינו תקיעה בשופר, וכך גם כאן.
ומדוע דווקא מבני נפתלי ומבני זבולון? מפני שאם יבואו אלו, אחריהם יימשכו כולם. וכך אכן היה, שחוץ מראובן נמשכו כולם. ומדוע עשרת אלפים איש? שהרי למדנו מסדום שאי אפשר להציל מקום בפחות מעשרה צדיקים, ואמר שלמה "אדם אחד מאלף מצאתי" - הרי שבאלף איש יש צדיק אחד. כדי להגיע לעשרה צדיקים צריך אפוא עשרת אלפים איש, ואז מובטח שיהיו ביניהם עשרה צדיקים שראויים שתיעשה על ידם הישועה.
אומר המלבי"ם: אחרי שיש לנו את ההכנה מצד זכות השופט ומצד זכות הדור, אומרת לו דבורה: דע לך שמה שאני אומרת לך אינה המלצה ואינה עצה אסטרטגית, אלא נבואה. וכמלך או כשופט אתה חייב לשמוע בקול ה'. ועוד היא אומרת לו: יש לי ציווי מדויק - שתמשוך אנשים להר תבור, שמספרם יהיה עשרת אלפים, ושיהיו מזבולון ומנפתלי. יש לזה טעמים שונים בחז"ל מדוע דווקא זבולון ונפתלי, אבל העיקר שתדע שלכל פרט התקבלו הוראות מדויקות. ומדוע? מפני שיש לכך המשך.
וּמָשַׁכְתִּי אֵלֶיךָ אֶל־נַחַל קִישׁוֹן אֶת־סִיסְרָא שַׂר־צְבָא יָבִין וְאֶת־רִכְבּוֹ וְאֶת־הֲמוֹנוֹ וּנְתַתִּיהוּ בְּיָדֶךָ׃
אני אומרת לך לקחת אותם דווקא אל נחל קישון, כי לשם ימשוך הקדוש ברוך הוא את סיסרא. שם מייעד ה' את הנס, ולכן דווקא לשם צריך להביא את העם.
אומר הרד"ק: אצטגניני סיסרא ראו שלא יצא לאותה מלחמה, כי אם יצא - מנוצח יהיה. מה עשה הקדוש ברוך הוא? משך את ליבו לצאת. וזהו "ומשכתי אליך": מצד עצמו היה חושש, אך הקדוש ברוך הוא אומר שהוא ימשוך אותו אליך. ובהמשך נראה אף דעה שונה מעט, שהקדוש ברוך הוא שינה את מערכת הכוכבים כדי שישתכנעו לצאת.
ומהו "המונו"? המון עם. והלשון היא מלשון המיה, שכן כשיש המון יש המיה ויש רעש. נקרא ההמון על שם ההמיה, הרעש הנשמע כשיש ציבור גדול. נראה עוד ביטויים כאלו בהמשך בעזרת ה'.
וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק אִם־תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי וְאִם־לֹא תֵלְכִי עִמִּי לֹא אֵלֵךְ׃
חז"ל אומרים: שני אנשים היו עיקר ועשו עצמם טפל - אברהם וברק. אברהם אמר לשרה "אמרי נא אחותי את", ועשה עצמו טפל אליה; וברק אמר לדבורה "אם תלכי עמי והלכתי", ועשה עצמו טפל אליה. ובאמת לא היה לו לברק להקטין עצמו, אלא ללכת בשליחותו של ריבונו של עולם.
והמלבי"ם כבר שואל: פלא הוא. בא נביא ואומר לך שאתה צריך ללכת, ואתה עונה "אם תלכי עמי אעשה את מה שה' אומר, ואם לא - לא"? הרי יש כאן ציווי על פי נביא, ואתה חייב לעשותו! אלא, אומר המלבי"ם, אל תטעה: ברק לא הסתפק בנבואה ולא גילה חוסר אמון בדבריה, ולא היו לו ספקות כלל. הוא היה בטוח שאם היא אומרת שקיבלה נבואה מאת ה' - כך אמר ה', והממרה פי נביא חייב מיתה. אלא כך טען: את אומרת לי שאמשוך עשרת אלפים איש למלחמה כנגד יבין וסיסרא. אם את תלכי עמי - העם יאמינו ויבואו; ואם לא תלכי עמי - לא יבואו. אין זה אפוא סירוב ללכת בדבר ה', אלא: לא אוכל ללכת. איפה העם? מי יבוא איתי? ולמה ללכת בחינם?
ועוד טענה בפיו: את אומרת לי שיפלו בנס, ונס צריך זכויות. הזכויות הן כמותך - אישה צדקת כמותך שתבוא עמי, ואז נהיה ראויים לנס. אבל אם לא תבואי, איננו ראויים לנס. ולכן בזה אני תולה את הדברים, כדי שנוכל לעשות את התפקיד כראוי.
וַתֹּאמֶר הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ כִּי בְיַד־אִשָּׁה יִמְכֹּר יְהֹוָה אֶת־סִיסְרָא וַתָּקָם דְּבוֹרָה וַתֵּלֶךְ עִם־בָּרָק קֶדְשָׁה׃
היא אומרת לו: אני מוכנה ללכת עמך כבקשתך, לשני הדברים - גם לקדש כדי לאסוף את העם, שהרי טענת "איך אאסוף עשרת אלפים איש, מי ישמע לי?", ואילו לקול הנביאה ישמעו; וגם למלחמה, שתהיה לך זכות של נביאה. אבל דע לך שאתה עומד להפסיד בשני הפרמטרים הללו.
ראשית: אתה רוצה שאני אאסוף את העם, ואם אני אספתי אותם - אין זה אתה. לא תוכל לומר "אני אספתי כאן את הצבא", אלא דבורה אספה אותם, ובזה לא יהיה לך כבוד ותפארת. ואם תאמר: לא נורא, מכה בפטיש אעשה, את הסיום הסופי אעשה אני - אל תתבלבל, גם זה יהיה ביד אישה, שהרי בסופו של דבר על ידי מי ימות סיסרא? על ידי יעל, כפי שנראה בהמשך. זהו "לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך": הכיבוש שאתה הולך אליו לא ייתן לך תפארת, "כי ביד אישה ימכור ה' את סיסרא" - אישה אספה את העם, זו אני, ואישה תחתוך את ראשו, זו יעל. במה אפוא ייזכר שמך על הקרב הזה?
ואגב, כאן מצאתי רמז לכך שדבורה הייתה אשת ברק, שכן כתוב "ותלך עם ברק קדשה", ומי שירצה יוכל לקרוא זאת בצורה מעט שונה: "ברק קידשה" - שברק קידש אותה ונשאה לאישה. זה בדרך רמז, אבל חז"ל אכן אומרים שהיא הייתה אשתו.
וַיַּזְעֵק בָּרָק אֶת־זְבוּלֻן וְאֶת־נַפְתָּלִי קֶדְשָׁה וַיַּעַל בְּרַגְלָיו עֲשֶׂרֶת אַלְפֵי אִישׁ וַתַּעַל עִמּוֹ דְּבוֹרָה׃
בהתחלה הוא מזמין את זבולון. מדוע? כי נפתלי היה שבטו שלו, ושלא יאמרו בני זבולון: הלך לקרוא קודם לחבריו, ורק עכשיו בא לקרוא לנו. לכן הולך תחילה אל בני זבולון שלא יחושו מקופחים. ונראה בהמשך שבזמנם היו מקפידים מאוד ונפגעים מאוד אם לא היו קוראים להם ראשונים לקרב. היום, כשלא קוראים למישהו, אומרים "ברוך ה', עשו גיוס ולא קראו לי". אבל בזמנם מי שלא קראו לו לקרב היה נפגע, ואף יוצא להילחם כנגד מי שלא קראו: איך הלכת לקרב ולא קראת לנו? לכן, כדי למנוע הקפדות, פונה ברק תחילה לזבולון, שהרי עם נפתלי, שבטו שלו, יסתדר יותר בקלות.
ומהו "ויעל ברגליו"? שני ביאורים. האחד: בסיבתו, בעקבותיו - בסיבתו עלו עשרת אלפי איש. ורואים מכאן שלא עלו בסיבתה של דבורה, אלא סמכו עליו, וכוחו שלו הצליח לרכז את העם. וכמו "ויברך ה' אותך לרגלי" שאמר יעקב ללבן, שפירושו בסיבתי. והביאור השני, והוא הפשוט ביותר: לסיסרא היו תשע מאות רכב ברזל, ואילו ברק עלה ברגליו - אפילו מרכבה אחת לא הייתה לו. וזה יגדיל את הנס כפי שנראה בהמשך. "ותעל עמו דבורה" - כדבריו "אם תלכי עמי אלך", באמת קמה והולכת עמו.
וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה וַיֵּט אָהֳלוֹ עַד־אֵילוֹן בְּצַעֲנַנִּים אֲשֶׁר אֶת־קֶדֶשׁ׃
הפסוק הזה הוא הקדמה למה שנראה בהמשך. הרי דבורה אמרה "ביד אישה ימכור ה' את סיסרא", והנה הכתוב מתאר לך שחבר הקיני נפרד מיתר אחיו ששכנו במדבר יהודה ונטה את אוהלו קרוב לקדש - כדי להיות מוכן ליום התשועה, שהתשועה תבוא על ידו. הכתוב מקדים זאת כדי שלא תתפלא: כיצד תבוא הישועה על ידו והרי הוא במקום אחר לגמרי? על כך אומר לך: לא כך, לפני כן הוא נפרד מקין, עזב אותם ובא לאזור הזה, ומעתה תבין מדוע היה כאן לעזר להצלת עם ישראל.
וַיַּגִּדוּ לְסִיסְרָא כִּי עָלָה בָּרָק בֶּן־אֲבִינֹעַם הַר־תָּבוֹר׃
ומה בכך שעלה ברק הר תבור? אלא כידוע, מי שרוצה להצליח בקרב עדיף לו לתפוס מקום אסטרטגי, ומקום אסטרטגי - כפי שנראה עוד כמה פעמים בהמשך - הוא מקום גבוה. מי ששולט במקום גבוה יש לו יותר כוח ויותר אפשרויות, והניצחון לרוב מובטח לו. מי שיודע כמה קשה היה לכבוש את רמת הגולן ומקומות גבוהים אחרים מבין כמה קשה כשהאויב מטווח עליך מלמעלה ואתה אמור לטפס ולכבוש את ההר. לכן כשסיסרא שומע שברק בן אבינועם, מן העם המשועבד לו, עלה על ההר - הוא מבין שיש כאן תוכנית של מרד.
וַיַּזְעֵק סִיסְרָא אֶת־כָּל־רִכְבּוֹ תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל וְאֶת־כָּל־הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מֵחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם אֶל־נַחַל קִישׁוֹן׃
הוא מזעיק את כל רכבו ואת כל העם אשר איתו ואוסף את כולם למלחמה, כי הוא מבין שהקרב אינו קל: מבחינה אסטרטגית יש לו חיסרון, שהוא נמצא למטה, ולכן דרוש כוח רב כדי לכבוש את הרמה. והוא אוסף את כולם אל נחל קישון.
הכתוב מדגיש את הכמות: תשע מאות רכב ברזל. וכולנו זוכרים כמה רכב היה לפרעה כשרדף אחרי בני ישראל - שש מאות. ומובא שם שבשלב מסוים ביקש הקדוש ברוך הוא משר של ים סוף לפלוט את המצרים. אמר לפניו: ריבונו של עולם, עבד שרבו נותן לו פרס, עבד שרבו נותן לו מתנה - הוא לוקח. נתת לי אותם, תן שאהנה מהם! ומדוע אתה אומר לי עתה לפלוט אותם? אלא שהיה צריך לפולטם כדי שתהיה לבני ישראל ביזת הים. על כל פנים הים הרגיש שלקחו ממנו משהו, כמי שהביאו לו ממתק ונטלוהו ממנו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני אדאג שתקבל פעם וחצי. שאל: ומי יהיה ערב? אמר לו: נחל קישון יהיה ערב.
וזה בדיוק מה שאנו רואים כאן. הקדוש ברוך הוא הבטיח פי אחד וחצי - במקום שש מאות, תשע מאות, ונחל קישון הוא הערב. ואכן נחל קישון גרף אותם ושטף אותם אל הים.
ואומר המלבי"ם: שים לב שמאת ה' הייתה זאת, וזהו "ומשכתי". שהרי כמה אנשים היו לברק? עשרת אלפים איש. וכי מולם אתה מארגן תשע מאות רכב ברזל ואת כל העם ומביא עוד אנשים מחרושת הגויים? על מה ועל מי? כנגד כמות כזאת אתה אוסף צבא שלם? אין זאת אלא "ומשכתי". שהקדוש ברוך הוא רוצה להפילם, וכיצד ייפלו אם לא יבואו כולם? איזו מפלה תהיה זו אם ייפלו חמשת אלפים או עשרת אלפים איש? לכן מביא הקדוש ברוך הוא את כולם, וללא כל היגיון אוסף סיסרא את כל צבאו, כדי שבסופו של דבר ייענשו כולם.
וַתֹּאמֶר דְּבֹרָה אֶל־בָּרָק קוּם כִּי זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה אֶת־סִיסְרָא בְּיָדֶךָ הֲלֹא יְהֹוָה יָצָא לְפָנֶיךָ וַיֵּרֶד בָּרָק מֵהַר תָּבוֹר וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ אַחֲרָיו׃
מהו "קום", ולמה צריך להקימו? אומרים חז"ל: כיוון שראה את רכב סיסרא, התיירא. ברק חושש, וטוב שהביא עמו את דבורה. דבורה נותנת לו עקיצה קטנה ודוחפת אותו קדימה: קום, התעודד, יש לנו כאן ציווי מאת ה'.
ומהו הדגש "זה היום"? מפני שהיום יצא מלאך מיוחד להצליח דרכיך, והוא בא דווקא היום. והסבר נוסף, הנראה לכאורה סותר את מה שראינו קודם: ראינו שהאצטגנינים של סיסרא חזו שהיום לא יצלח לו, אבל יש הסבר אחר, שאמו של סיסרא, שהייתה אצטגנינית גדולה - וכפי שנראה בהמשך "ותשקף בעד החלון" - הביטה באצטגנינות. ו"חלון" אין הכוונה דווקא לחלון כפי שאנו מכירים, אלא מעין כדור בדולח. ולפי המפות שלה, כנראה מפות סינופטיות שאינן מעודכנות, היא ראתה שדווקא הוא עומד להצליח. מה עשה הקדוש ברוך הוא? שידד את המערכה ושינה את מיקום הכוכבים. וזהו שדבורה אומרת בשירתה "מן שמים נלחמו הכוכבים" - ואין זו מלחמת כוכבים, אלא שה' שינה את מהלכי הכוכבים, וכוכב שהורה על הצלחה עמד פתאום באופק המורה על כישלון והפסד. לכן היא אומרת לו: היום! היום עשה זאת הקדוש ברוך הוא, זהו נס מיוחד לעכשיו - אל תתמהמה.
"וירד ברק" - גם כאן רואים את ביטחונו. בירידה מן ההר הוא מאבד את היתרון של מי שנמצא למעלה, אבל אם ה' מצווה - יורדים, אפילו כשמסתכנים. העיקרון אחד הוא: לנצח על פי ה'. ואם אני מנצח על פי ה', אני מוכן לעשות דברים שעל פי טבע מנוגדים לניצחון, שהרי יש לי הבטחה מאת ה' יתברך.
והמלבי"ם מדייק ב"אשר נתן ה' את סיסרא בידך": "נתן" בלשון עבר - שהקדוש ברוך הוא כבר התחיל להכות בהם חללים. כלומר כבר יש כאן נתינה, ה' כבר נתנם והחל להכות בהם. וזה בדיוק מה שאנו רואים בפסוק הבא.
וַיָּהָם יְהֹוָה אֶת־סִיסְרָא וְאֶת־כָּל־הָרֶכֶב וְאֶת־כָּל־הַמַּחֲנֶה לְפִי־חֶרֶב לִפְנֵי בָרָק וַיֵּרֶד סִיסְרָא מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה וַיָּנָס בְּרַגְלָיו׃
"ויהם ה'" - יצר שם מהומה. אומרים חז"ל שעוד לפני שהגיעה חרבו של ברק, ראה סיסרא את חרב המלאך שלופה ומתנופפת לנגדו, והתחיל לברוח. וכשהמרכבה מתנהלת בכבדות - וזה מזכיר לנו את מרכבות פרעה - הוא פשוט עוזב אותה ומתחיל לרוץ ברגליו. והמטרה בכל זה שיברח אל אוהל יעל, שכן רק אם ירוץ ברגליו יחפש מקום להתחבא בו.
וּבָרָק רָדַף אַחֲרֵי הָרֶכֶב וְאַחֲרֵי הַמַּחֲנֶה עַד חֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם וַיִּפֹּל כָּל־מַחֲנֵה סִיסְרָא לְפִי־חֶרֶב לֹא נִשְׁאַר עַד־אֶחָד׃
שימו לב, אומר המלבי"ם: לא כתוב שברק נלחם או הכה, אלא "ברק רדף". הוא רדף אחריהם, וכל המחנה נפלו חללים. ולפי זה "לפי חרב" אפשר לפרש בשתי דרכים: או ש"לפי חרב" כמו "על פי חרב", שהרי אם הוא רק רדף - כיצד נפלו לפי חרב? או האפשרות השנייה: חרב איש ברעהו, שמתוך המהומה שנפלה ביניהם דקרו זה את זה.
וְסִיסְרָא נָס בְּרַגְלָיו אֶל־אֹהֶל יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי כִּי שָׁלוֹם בֵּין יָבִין מֶלֶךְ־חָצוֹר וּבֵין בֵּית חֶבֶר הַקֵּינִי׃
מכאן רואים מה שאמרו חז"ל: רגלוהי דברנש אינון ערבין ליה - רגליו של אדם הן ערבות לו, לאתר דמתבעי תמן מוליכין יתיה, למקום שהוא מתבקש לשם, לשם רגליו מוליכות אותו. ולאן הוליכוהו רגליו? אל אוהל יעל.
המלבי"ם מביא את קושיית האברבנאל: הרי נאמר שיש שלום בין יבין מלך חצור ובין בית חבר הקיני, ואם כן כיצד עשתה יעל את הדבר הרע הזה להרוג את סיסרא, בעוד שיש הסכם שלום בין בית בעלה לבין בית סיסרא? הוא קורא לזה מעשה שהוא נגד חוקי המדינות. יש ביניהם הסכם אי תקיפה, והוא בא לשם בבטחה - זו כמו שגרירות, מקום מוגן, ופתאום הורגים אותו שם?
אומר המלבי"ם: יש שתי תשובות, אחת לשיטת האברבנאל ואחת לשיטתי. לשיטתו: ראשית, שים לב לנוסח - "שלום בין יבין מלך חצור ובין בית חבר הקיני", והרי זה שלום כולל עם כל בני הקיני ששכנו במדבר יהודה. אבל ראינו שחבר נפרד מאחיו ונטה את אוהלו בין בני ישראל, ונמצא שכבר נפרד מן הברית - אינו חלק מן האיחוד, אינו שייך אליהם, וכבר אינו מחויב לשלום שביניכם.
סיבה נוספת, שגם האברבנאל מביא: הוא נס אל אוהל יעל, והאישה פטורה מענייני המדיניות. כך היה מקובל בזמנם: הסכמים, חוזים, הסכם אי הסגרה, הסכם שלום - הכל עניין של הגברים, והנשים אינן בסיפור. אינה מחויבת למה שבעלה חתם. מה שאתה חותם זה אתה, ומה שאני חותמת זה אני. אם כן היא אומרת לו: אתה עשית הסכם, אני לא חתמתי על שום הסכם ואיני קשורה אליך - ומכוח זה יכלה לעשות מה שעשתה.
אבל המלבי"ם אומר: אני לעצמי איני צריך את כל התירוצים הללו. שהרי בית חבר מבני ישראל היו, ואיך לא יריבו ריב עמם ואלוקיהם? וכי בגלל איזה הסכם שלום מוזר ביני לבינך, בשעה שאתה מאיים על עמי ומבקש להרוג - אהפוך פתאום ליפה נפש? להיפך: לכרות לך את הראש, ולא תיפול שערה מראשו של יהודי. הרי מדובר כאן בסכנה לעם ישראל. ולכן, אומר המלבי"ם, מעיקרא קושיה ליתא - מלכתחילה אין כאן שאלה כלל.
וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרַאת סִיסְרָא וַתֹּאמֶר אֵלָיו סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי אַל־תִּירָא וַיָּסַר אֵלֶיהָ הָאֹהֱלָה וַתְּכַסֵּהוּ בַּשְּׂמִיכָה׃
יעל יוצאת מחוץ לאוהל וקוראת לו. כזכור, יש שלום ביניהם, ולכן הוא מרגיש בטוח. ומטרת כיסוי השמיכה הייתה להבטיח שמי שיראה את המקום לא ירגיש שיש שם מישהו, שכן כשהשמיכה מכסה אין ניכר שאדם שוכב שם.
וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי־נָא מְעַט־מַיִם כִּי צָמֵאתִי וַתִּפְתַּח אֶת־נֹאוד הֶחָלָב וַתַּשְׁקֵהוּ וַתְּכַסֵּהוּ׃
הוא מבקש מים והיא נותנת לו חלב. מדוע? כי החלב יוצר צימאון, והמטרה שיהיה צמא ועייף, שהחלב ייצור כובד ועייפות ויביא אותו להירדם. וזה לא החלב של ימינו - היום הוציאו מן החלב הכל, חוץ מן הסיליקון שהכניסו בו. בזמנם היה החלב מלא וגדוש בשומנים, ואדם האוכל גבינה שמנה או בשר שמן, עיכולו קשה יותר וזה מעייף אותו. וזו הייתה המטרה: שיירדם.
וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וְהָיָה אִם־אִישׁ יָבֹא וּשְׁאֵלֵךְ וְאָמַר הֲיֵשׁ־פֹּה אִישׁ וְאָמַרְתְּ אָיִן׃
מדוע אמר "עמוד" בלשון זכר? יש אומרים שכבר היה מטושטש, ולכן פנה אליה בלשון זכר. ויש אפשרות אחרת: "עמוד" אינו מכוון דווקא אליה, אלא שיש צורך שמישהו יעמוד בפתח האוהל. ועוד אפשרות: שלא רצה שיחשדו שיש שם אישה, ולכן דיבר בלשון זכר.
ולמה שיבוא איש וישאל "היש פה איש"? מסביר המלבי"ם: לפי שאין דרך המוסר להיכנס לאוהל אישה שאין בו איש אחר מבני הבית - יש בזה חוסר צניעות. לכן אם יבוא מישהו ישאל תחילה אם יש שם עוד מישהו, כלומר: האם אני יכול להיכנס? ואין הכוונה שיבואו לחפש אחריו, שהרי ראינו שהרודפים המשיכו לרדוף אחרי הרכב עד חרושת הגויים. אלא סתם אדם המבקש להיכנס לאוהל שואל את בעלת הבית אם יש שם עוד מישהו, ואם אין - לא ייכנס.
"ואמרת אין" - התנבא ולא ידע מה התנבא. שכן כשיבוא מישהו וישאל אם יש פה איש, אכן סיסרא יהיה בבחינת "אין": כבר איננו, כבר לא יהיה כאן.
וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת־חֶבֶר אֶת־יְתַד הָאֹהֶל וַתָּשֶׂם אֶת־הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט וַתִּתְקַע אֶת־הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ וְהוּא־נִרְדָּם וַיָּעַף וַיָּמֹת׃
מהו הדגש "אשת חבר"? ראינו שחבר הקיני נפרד מקין, וקין הרי היה שופך דמים. חבר נפרד מדרכו של קין ולא החזיק בביתו כלל כלי מלחמה. ואם כן, אם צריך בכל זאת דרך להרוג את סיסרא - כיצד? בעזרת יתד האוהל ומקבתו. היתד הוא כעין אזמל שהיו נועצים בקרקע ואליו קושרים את מיתרי האוהל, וזה היה הדבר היחיד שאפשר היה להשתמש בו.
והסבר נוסף ומפורסם: היא לא רצתה לעבור על "לא ילבש". אישה הנוטלת כלי נשק יש בזה משום "לא יהיה כלי גבר על אישה", שהכוונה לכלי נשק. ואמנם במצב של פיקוח נפש הדבר מותר, אבל אם יכלה לעשות זאת בדרך אחרת - מדוע תעשה בדרך שאינה מהודרת? לכן נטלה דווקא את יתד האוהל.
והמלבי"ם מדייק ב"ותתקע": היא לקחה את המקבת, שהיא הפטיש, ביד אחת, ואת היתד ביד השנייה, ולא היה בה כוח להלום במקבת על היתד. אלא שמן השמים גרמו שהיתד צנח בארץ מאליו מכובד משקלו, ואז בקע ועבר. וכיוון שהיה נרדם מחמת החלב, שתת דמו ויעף ומיד מת. שכן באופן טבעי אדם שמקבל מכה מיד קופץ, אך כאן עייפותו גרמה שנרדם וישן שנת עולמים ולא הרגיש במאומה.
וְהִנֵּה בָרָק רֹדֵף אֶת־סִיסְרָא וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר לוֹ לֵךְ וְאַרְאֶךָּ אֶת־הָאִישׁ אֲשֶׁר־אַתָּה מְבַקֵּשׁ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וְהִנֵּה סִיסְרָא נֹפֵל מֵת וְהַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ׃
מדוע השאירה את היתד ברקתו ולא שלפה אותה? ראשית, מחשש שאם תשלוף שמא יתעורר פתאום. ושנית, רצתה שברק יראה שהיא זו שהרגה אותו, ולא יחשוב שמא התאבד - שיראה שלא היו לו כוונות כאלה כלל, אלא היה צריך שמישהו יסייע לו להגיע אל העולם שכולו רע.
הרמ"ע מפאנו אומר שיעל חוזרת ומתגלגלת ביהודית. ומי הייתה יהודית? בזמן שהייתה הגזירה שכל אישה הרוצה להינשא תהיה עם ההגמון תחילה, ושמו של ההגמון היה אליפורני, והוא היה מתייחד עמה ורק אחר כך הייתה עוברת אל חתנה - גזירה קשה ונוראה. ואותה יהודית החליטה לשים לזה סוף. מה עשתה? השקתה אותו חלב, ואחר כך נתנה לו יין, ואז כרתה את ראשו.
ובוא וראה שהיא תיקנה את מה שהיה כאן אצל יעל. שכן אצל יעל מובא בחז"ל, ונראה זאת בהמשך, שסיסרא בא עליה כמה פעמים. וחז"ל אומרים שטובתם של רשעים רעה היא אצל צדיקים, וודאי שלא היה לה בזה שום הנאה. אבל על כל פנים אצל יהודית התיקון היה שלם יותר, שכן שם לא נגע בה כלל - עוד לפני שבא לעשות בה עבירה הרגה אותו. נמצא שהיה כאן תיקון למעשה שהיה אז.
וַיַּכְנַע אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא אֵת יָבִין מֶלֶךְ־כְּנָעַן לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
אומר המלבי"ם: אחר כך שב יבין להילחם שנית, אבל יד ישראל קשתה עליו עד שהכריתו אותו. ורואים אנו שנחו כל אותה תקופה, שכל ימי דבורה הייתה להם מנוחה, לפי שכל ימיה עדיין עמדו בצדקתם. וכפי שראינו, יש מצב שה' מעמיד מושיע ומושיעם מיד אויביהם כל ימי השופט - ובזמן דבורה כך היה, כל ימי השופט.
וַתֵּלֶךְ יַד בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל הָלוֹךְ וְקָשָׁה עַל יָבִין מֶלֶךְ־כְּנָעַן עַד אֲשֶׁר הִכְרִיתוּ אֵת יָבִין מֶלֶךְ־כְּנָעַן׃
כלומר לא הסתפקו בנפילתם, אלא הכריתו אותם לחלוטין. "הלוך וקשה" - שלאט לאט הלכו והיכו בהם שוב ושוב, עד שהכריתו אותם כליל.
פרק ד' מלמד אותנו שהחטא שהחל כבר בחיי אהוד הביא לשעבוד קשה במיוחד - בידי יבין מלך כנען, מן העממים שלא מיגרנו, בעל חשבון פתוח מכיבוש חצור, עם תשע מאות רכב ברזל, חירופים וגידופים ועשרים שנות לחץ. ומנגד נתקבצו ארבע סיבות לישועה: צעקת העם, זכות דבורה שזכתה לנבואה על שם הפתילות שעשתה לבעלה, היותה שופטת ומתקנת את העם, וזכות ישראל שעלו אליה מעצמם למשפט. הישועה עצמה נעשתה כולה "ביד אישה": דבורה שאספה את העם ודחפה את ברק, ויעל שהמיתה את סיסרא ביתד האוהל. ומעל הכל בולט "ומשכתי" - שהקדוש ברוך הוא הוא שמשך את סיסרא ואת כל צבאו אל נחל קישון, שידד לשם כך את מערכות הכוכבים, וקיים בערבות נחל קישון את הבטחתו לשר הים. וכשם שנתכוונה דבורה להרבות אורו של מקום, כך הרבה הקדוש ברוך הוא את אורה, עד שנחו ישראל כל ימיה והכריתו את יבין מלך כנען.