פרק ג' בספר שופטים הוא הפרק שבו אנו עוברים מן הכותרת אל גוף הדברים. בפרק הקודם קיבלנו הקדמה כללית, מעין סקירה מאפיינת של כל תקופת השופטים: העם חוטא, נמסר ביד אויב, זועק, מוקם לו שופט, וכשמת השופט חוזרים ומשחיתים. מכאן ואילך, אומר המלבי"ם, עוברים לפירוט: מי היו הגויים, אילו צרות עשו לנו, ומי היו השופטים והמושיעים שהושיעו אותנו, אחד לאחד, בשמות.
וְאֵלֶּה הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִנִּיחַ יְהֹוָה לְנַסּוֹת בָּם אֶת־יִשְׂרָאֵל אֵת כׇּל־אֲשֶׁר לֹא־יָדְעוּ אֵת כׇּל־מִלְחֲמוֹת כְּנָעַן׃
בסוף הפרק הקודם נאמר "וַיַּנַּח ה' אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה לְבִלְתִּי הוֹרִישָׁם מַהֵר וְלֹא נְתָנָם בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ", למען נסות בם את ישראל. וכאן הכתוב אומר: בוא ואפרט לך מי הם אותם גויים.
רַק לְמַעַן דַּעַת דֹּרוֹת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לְלַמְּדָם מִלְחָמָה רַק אֲשֶׁר־לְפָנִים לֹא יְדָעוּם׃
שתי מטרות היו לדבר. המטרה הראשונה: "למען דעת דורות בני ישראל ללמדם מלחמה". הדורות שלפנים לא ידעו כלל מהי מלחמה, שהרי הכנענים גורשו בנס על ידי יהושע. עתה יכירו הדורות הבאים כמה קלקלו מעשיהם הרעים: היו לנו ניסים, היו מופתים, אבותינו סיפרו לנו, ופתאום צריך להכיר מלחמה, פתאום צריך כלי נשק, פתאום צריך לפעול בדרך הטבע.
חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וְכׇל־הַכְּנַעֲנִי וְהַצִּידֹנִי וְהַחִוִּי יֹשֵׁב הַר הַלְּבָנוֹן מֵהַר בַּעַל חֶרְמוֹן עַד לְבוֹא חֲמָת׃
המלבי"ם מבאר שחלק מחמשת סרני פלשתים כבשו בני יהודה לאחר שנפטר יהושע - עזה, עקרון, אשקלון - ומהם היו שלא נכבשו. באותם שנותרו היו צריכים כעת להילחם, ואנו נראה בהמשך את הפלשתים הללו עושים לנו צרות באופן קבוע.
וַיִּהְיוּ לְנַסּוֹת בָּם אֶת־יִשְׂרָאֵל לָדַעַת הֲיִשְׁמְעוּ אֶת־מִצְוֺת יְהֹוָה אֲשֶׁר־צִוָּה אֶת־אֲבוֹתָם בְּיַד־מֹשֶׁה׃
זו המטרה השנייה: הניסיון. האם תתחתנו בהם? האם תעבדו את העבודה זרה שלהם? שהרי כשאין פיתוי אין גם ניסיון. הקדוש ברוך הוא השאיר אותם ולא סייע בידינו לכבוש אותם, מפני שרצה לנסות אותנו אם נסטה מן הדרך או נלך בדרך הישר.
בתורה כתוב "לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה". משמע שם שאי אפשר היה לכלות את האויבים במהירות, וזה עצמו לטובה: שאם תכבוש את כל הארץ במהירות, כל מקום שאינו מיושב באות חיות ויושבות בו, ואז תהיה סכנה של אריות ודובים. קראו בהיסטוריה של ארץ ישראל, היו כאן בעלי חיים טורפים, במדבר יהודה ובמקומות נוספים. וידוע שכל מקום שהציוויליזציה מתקדמת בו, בעלי החיים מאבדים את מקום מחייתם ומסתלקים. אבל כל עוד לא בנינו ולא יישבנו, יש חיות מסוכנות.
אם כן, איך אומרים כאן שהגויים נועדו להיות כאן כדי לנסות אותנו? מתרצים המפרשים: אם היינו שומעים בקול ה', הקדוש ברוך הוא היה מסייע לנו לכלותם מהר ומשמר אותנו מחיית השדה. כמו שכתוב "לוּ עַמִּי שֹׁמֵעַ לִי... כִּמְעַט אוֹיְבֵיהֶם אַכְנִיעַ וְעַל צָרֵיהֶם אָשִׁיב יָדִי". ואין הכוונה "כמעט" כדרך שאומרים היום "כמעט הכנעתי אותו", אלא הכוונה שיוכנעו כמו מעטים ביותר, ברגע אחד יוכנעו כולם. אבל עם ישראל לא שמעו בקול ה' ולא מיגרו את האויבים. ולכן נשארו שתי סיבות להשארתם: האחת - למען הדורות הבאים, שידעו וילמדו תכסיסי מלחמה ויראו מה גרמו מעשיהם המקולקלים; והשנייה - לנסות את ישראל: הנה יש כאן גויים ועבודה זרה, האם תתחתן בהם? האם תלמד ממעשיהם?
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יָשְׁבוּ בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי׃
אומר המלבי"ם: עם ישראל לא עמדו בשני הניסיונות. המטרה הייתה שילמדו מלחמה - והם לא למדו מלחמה. לא הלכו להתאמן בנשק. עכשיו צריך לפעול בדרך הטבע, ואמרו: עזוב אותנו, אנחנו רוצים לנוח. כרמו ותאנתו יש לו, מה לי לכבוש את כל הארץ? ה' ציווה, אבל "אנחנו מסתדרים עם מה שיש". ולא רק שלא למדו מלחמה, אלא כדי שלא יהיו להם מלחמות עוד כרתו ברית עם האויבים - אותם שהקדוש ברוך הוא אמר עליהם "לא תכרות להם ברית".
וַיִּקְחוּ אֶת־בְּנוֹתֵיהֶם לָהֶם לְנָשִׁים וְאֶת־בְּנוֹתֵיהֶם נָתְנוּ לִבְנֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת־אֱלֹהֵיהֶם׃
וגם בניסיון השני נפלו, ובשני הפרמטרים: גם התחתנו בהם וגם עבדו את עבודתם הזרה. כך שמה שהקדוש ברוך הוא עשה כביכול כדי לנסות אותנו, הפך לנו לפח יקוש, ונכשלנו בכל הניסיונות שהוצבו בפנינו.
וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת־יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת־הַבְּעָלִים וְאֶת־הָאֲשֵׁרוֹת׃
עד כאן, אומר המלבי"ם, הייתה הקדמה כוללת; מכאן מתחיל הפירוט בשמות - מי היה המלך, מי הצר לנו, מי שפט אותנו ומי הגן עלינו. וחז"ל דורשים דבר נורא בביטוי "וישכחו את ה' אלוהיהם": בתחילה עבדו את ה' בשיתוף, ולאחר מכן שכחו את ה' לגמרי. ואמרו: "ואפילו כתורמוס הנאכל בסוף הסעודה לא עשאוני בניי". נורא נוראות. כתוב בחז"ל שהיו להם שלוש מאות שישים וחמישה סוגי עבודה זרה, ובכל יום ויום היו עובדים אלוה אחר. אם אתה מביא את כל האופציות - עשה גם אחת לאלוקים! יש שלוש מאות שישים וחמישה, יהיו שלוש מאות שישים ושש, אחת לריבונו של עולם. אתה עובד את כולם, עבוד גם את הקדוש ברוך הוא. ולא. אפילו כתורמוס הנאכל בסוף הסעודה, כמו פיצוחים, לא מנה עיקרית - קח אותי לפחות כאופציה. גם כאופציה לא לקחו אותו. כלומר: כל העבודות זרות אמת, לכולן אני מקדיש זמן, ואילו קודשא בריך הוא - אין דבר כזה.
אפשר גם להבין את זה. כל העבודות הזרות היו נעבדות, כפי שנראה בהמשך, כדי להתיר איסורים, להתיר עריות בפרהסיה. האלילים הם ליברלים מאוד. הם "בסדר" איתנו, הם אינם מגבילים וגם אינם מענישים. הריבונו של עולם מגביל.
ולא רק זה. אומר הגר"א, ונראה זאת בהמשך ביתר הרחבה, שהביטוי "זנות" מופיע בקביעות בצמוד לביטויי עבודה זרה: "ויזנו אחרי הבעלים", "תזנותיכם", "נאפופיה מבין שדיה", ועוד ביטויים קשים של זנות בהקשר לעבודה זרה. ואומר הגר"א שאין זה בכדי: ליד כל בית עבודה זרה היה בית זנות. זו הייתה הדרך של עובדי העבודה זרה למשוך אנשים אליהם, מכיוון שהדרך הקלה ביותר למשוך אנשים היא דרך התאוות. וכשהביאו אותם אליהם, אמרו: האל שלנו אומר שזו הדרך לעבוד אותו. "אחלה אל, מצוין. האלוקים שלנו מגביל מאוד, ואצלכם העבודה על הכיפאק". וכך נטו אנשים לעבוד עבודה זרה, כדי להתיר להם עריות, כמו שאמרו חז"ל.
ואם אני לוקח את ריבונו של עולם בחשבון אפילו כאופציה, מתחילות נקיפות מצפון: יש כאן אלוקים, ואלוהיהם של אלה שונא זימה, ויש כאן דברים שאינם לרצון בעיני ה'. ומדוע דווקא כאן מתחילות נקיפות המצפון? מפני שזו אמת. כל השאר הבל ושקר. השקר לא מפריע - שההוא יגיד ושההוא יגיד. אבל האמת דוקרת. ולכן: אין אלוקים, עזוב אותי מאלוקים, מחקנו אותו מן המוח, גמרנו. ועל ידי שמחקנו אותו - עכשיו אני חופשי לעשות מה שבא לי.
וזה דבר מעניין מאוד. אדם בשם אלדוס האקסלי, מגדולי המפיצים של תורתו של דרווין, כתב מאמר בשם "וידויו של כופר מקצועי". והוא כתב את הדברים במפורש: מה שאנחנו האמנו בתורתו של דרווין כמעט באמונה דתית, והפצנו אותה אף שאין שום הוכחות לדבריו - זו תיאוריה בלבד, ואדרבה, כל ההוכחות מוכיחות להיפך. והוא מסביר: הסיבה שהלכנו בזה בכזה להט ובכזו מסירות היא שקל מאוד לחיות בעולם שבו אין אלוקים. בעולם שיש בו אלוקים כל דבר מתחיל בשאלות: מי הרשה לך לקחת את זה? זה של מישהו אחר, למה אתה גונב? למה אתה לוקח? וזה איסור, וזה לא צנוע, וזו אשת איש. זה מגביל, זה מקשה. והוא מוסיף: העניין הזה של אמונה בהתפתחות האיטית, מוצא המינים של דרווין וכל התיאוריה הזאת, בעצם אומר שאין משמעות למוסר ואין משמעות לנקיפות מצפון, שכולנו מין זואולוגי. ואם כן, התרנגול היום עם תרנגולת זו ומחר עם אחרת - הכל מותר. והוא אמר שזה נתן להם חופש, ובפרט בתחום הזה. די כנה כדי לבטא את הדברים בצורה ברורה. וזה עומק המדרש: עבדו את כולם, ואפילו כתורמוס הנאכל בסוף הסעודה לא עשאוני בניי.
וַיִּחַר־אַף יְהֹוָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם מֶלֶךְ אֲרַם נַהֲרָיִם וַיַּעַבְדוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם שְׁמֹנֶה שָׁנִים׃
כאן מתחיל התיאור אחד לאחד, והראשון הוא כושן רשעתיים מלך ארם נהריים. וכבר בזה מתגלה גנותם: שמונה שנים! בשנה הראשונה, בשנייה, זעק אל ה'! ועדיין אינם זועקים. זו מציאות נוראה במציאות האדם. אדם חוטף סטירה מאת ריבונו של עולם, מבין שצריך לשנות את הדרך, אבל אומר לעצמו: חכה רגע, יכול להיות שזה מקרה. אוטוטו זה עובר, אל תיבהל יותר מדי. חוטף עוד סטירה: נשים כסף לצדקה. אולי נשמור שבת, אולי נזרוק את האייפון, אולי... לא, יהיה בסדר, הייתי אצל הרופא והוא אמר שזה עוד בבדיקה, ה' יעזור, נפתח פלא יועץ והכל יהיה בסדר. האדם מנסה לעבור את זה בלי לחזור בתשובה. וזה הולך ודוחף, הולך ודוחף, ולפעמים פתאום הרופא אומר: אנחנו מרימים ידיים. ואז: ריבונו של עולם, עכשיו קבל עליי, וזורק את האייפון וסוגר את האינטרנט ואני חוזר בתשובה ושיעור כל יום. אומר לו הקדוש ברוך הוא: דיברתי איתך שנתיים. התעוררת רק עכשיו? רק כשהרופא הרים ידיים? כלומר עד אז אמרת: ריבונו של עולם, בסדר, אני לא אלחץ, אולי נסתדר בלעדיך. ורק אחרי שאתה מקבל את המכה בצורה שבה אתה מבין שאתה מעוך למטה, רק אז אתה אומר "ריבונו של עולם". וזו הגנות: שמונה שנים סובלים סבל נורא ואינם צועקים, מפני שאולי נסתדר בלי ריבונו של עולם, ומה לי להכניס את עצמי לתוך הגבלות.
וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־יְהֹוָה וַיָּקֶם יְהֹוָה מוֹשִׁיעַ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּשִׁיעֵם אֵת עׇתְנִיאֵל בֶּן־קְנַז אֲחִי כָלֵב הַקָּטֹן מִמֶּנּוּ׃
ואף על פי כן הקדוש ברוך הוא מושיע אותם, אף שלא היו ראויים. שמונה שנים חיכה להם, ומשזעקו - הושיעם.
וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ־יְהֹוָה וַיִּשְׁפֹּט אֶת־יִשְׂרָאֵל וַיֵּצֵא לַמִּלְחָמָה וַיִּתֵּן יְהֹוָה בְּיָדוֹ אֶת־כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם מֶלֶךְ אֲרָם וַתָּעׇז יָדוֹ עַל כּוּשַׁן רִשְׁעָתָיִם׃
עתניאל בן קנז צדיק היה, ואף כתוב עליו שהיה צדיק גמור, והיה מאותם שזכו להיכנס בחייהם לגן עדן. "וישפוט את ישראל" - לא רק דין וסדר, אלא שהנהיג אותם בדרך של תשובה, ניהל אותם בדרך ה'. ואומר המלבי"ם שיש כאן שני דברים: ראשית, משפט וגבורה - לשפוט את ישראל ולהשיב אותם אל דרך ה'; ושנית, על ידי ששבו אל הקדוש ברוך הוא הם מנצחים גם את אויביהם. והא בהא תליא: "וישפוט את ישראל" ולכן "ויתן ה' בידו את כושן רשעתיים". אם יש משפט בישראל, יש דרך ה', יש שיבה אל המקורות - ממילא יוצאים כנגד הגויים ויכולים להם.
וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיָּמׇת עׇתְנִיאֵל בֶּן־קְנַז׃
הרי לך שכל אותה תקופה של ימי חייו היה להם שקט. זו הייתה מדרגתו: כל ימי השופט - שקט.
וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה וַיְחַזֵּק יְהֹוָה אֶת־עֶגְלוֹן מֶלֶךְ־מוֹאָב עַל־יִשְׂרָאֵל עַל כִּי־עָשׂוּ אֶת־הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה׃
כמו שראינו בהקדמה: "והיה במות השופט ישובו והשחיתו". הנה בדיוק כך: נפטר עתניאל בן קנז - ויוסיפו לעשות הרע בעיני ה'. ושימו לב ללשון: "ויחזק ה' את עגלון מלך מואב". וכי עגלון לבד היה יכול להם? אומר הפסוק שלא. היה צריך להוסיף לו כוח, לתת לו עידוד, כדי שיצא כנגד ישראל. ה' חיזק אותו למעלה מכוחותיו. ולמה? כדי להשיב את עם ישראל, על כי עשו את הרע בעיני ה'. וזה שנאמר "בְּכֹל אֲשֶׁר יָצְאוּ יַד ה' הָיְתָה בָּם לְרָעָה" - בהשגחה פרטית נותן הקדוש ברוך הוא כוח מיוחד לאויב, כדי שיוכל להכניע את ישראל ולהשיבם בתשובה.
וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו אֶת־בְּנֵי עַמּוֹן וַעֲמָלֵק וַיֵּלֶךְ וַיַּךְ אֶת־יִשְׂרָאֵל וַיִּירְשׁוּ אֶת־עִיר הַתְּמָרִים׃
עגלון אוסף אליו את בני עמון ועמלק, ראשית מכה את ישראל במלחמה, ואחר כך לוקח מהם את עיר התמרים. ועיר התמרים היא יריחו. ומדוע לא נכתב כאן שמה המפורש? אומר המלבי"ם: מפני שאת יריחו היה אסור לבנות, ולא רק שאסור היה לבנותה, כפי שראינו את הקללה שהטיל עליה יהושע, אלא אף אסור היה לבנות עיר אחרת ולקרוא לה יריחו. ואם רצו לבנות, היו צריכים לקרוא לה בשם אחר.
לדעת המלבי"ם, חיאל בית האלי שנראה בהמשך בנה את יריחו הקדומה עם השם המקורי, ונמצא שחטא בשניים. לעומת זאת יש אומרים שהוא שינה את שמה מיריחו ליריחה, שהרי אנו רואים ששמה משתנה, וגם לא בנה במקום הקדום, ואף על פי כן, כיוון שחטא - נענש. אבל לפי המלבי"ם נכשל בשני הדברים: גם במקום הקדום וגם בשם הקדום. ואילו עם ישראל לא רצו להיכשל בזה, ולכן בנו עיר אחרת ולא קראו לה בשם הקדום, אלא "עיר התמרים", אומר המלבי"ם, על שם התמרים שגדלו שם.
וַיַּעַבְדוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־עֶגְלוֹן מֶלֶךְ־מוֹאָב שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה׃
שימו לב שההידרדרות גדלה: אצל כושן רשעתיים היו שמונה שנים, וכאן שמונה עשרה שנה, ורק אז זועקים אל ה'.
וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־יְהֹוָה וַיָּקֶם יְהֹוָה לָהֶם מוֹשִׁיעַ אֶת־אֵהוּד בֶּן־גֵּרָא בֶּן־הַיְמִינִי אִישׁ אִטֵּר יַד־יְמִינוֹ וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָדוֹ מִנְחָה לְעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב׃
אומר המלבי"ם: שימו לב להבדל בלשון. אצל עתניאל בן קנז נאמר שה' הקים להם שופט, ואצל אהוד בן גרא נאמר שה' הקים להם מושיע. עתניאל שפט אותם גם בענייני הדת, גם בענייני הלכה וגם בענייני המשפט שבין אדם לחברו, ולכן גם שפט וגם הושיע. אהוד בן גרא, לעומת זאת, רק הושיע אותם מיד הצרים הקמים עליהם, אבל לשפוט אותם בפועל כנראה לא היה בכוחו.
"איש איטר יד ימינו" - איטר פירושו אטום וסגור, כלומר יד ימינו חלשה, והוא אדם שמאלי. ומה חשוב לנו לדעת שהיה שמאלי? כדי לומר לך שהיה יכול להסתיר את החרב בצד ימין בלי שירגישו בו. שהרי אדם ששולף חרב, יד ימינו היא הפועלת, והחרב מונחת על חלציו בצד שמאל, והוא מושיט את ימינו לצד השמאלי ושולף. זו הייתה דרך המלחמה בזמנם. ואצל האיטר הכל הפוך: החרב בצד ימין, וביד שמאלו הוא שולף. ומה הרווח? אדם הנשמר ממי שנמצא מולו בודק תמיד אם יש לו חרב בצד שמאל. ואצל האיטר החרב אינה בשמאל אלא בימין, וכיוון שהוא סבור שזה אדם ככל האדם, ימני, וחרבו בשמאל - הוא רואה שאין חרב בשמאל והוא רגוע. זו הסיבה שאהוד בן גרא היה יכול לשלוף את חרבו ולעשות את מה שעשה בהמשך, ולכן חשוב לכתוב להקדים לנו נקודה זו מראש.
בכל המקומות הנסיעה היא בצד ימין והבא ממולנו בצד שמאל, ובאנגליה ההיפך, וכן באוסטרליה, מפני שהתחילה כמושבה אנגלית שלשם היו שולחים את כל הפושעים, ואוסטרליה הייתה בית כלא בתחילת יצירתה. ומדוע באנגליה הפוך? מכיוון שהיה מקובל שם מאוד ללכת עם חרבות, האבירים, ועל כל דבר היו להם קרבות. נראה זאת בהמשך, שהמלבי"ם ייגע בזה על פי האברבנאל בעניין גוליית, שם יאריך בדעה שהיה שם דו-קרב. וכיוון שהיו הולכים שם עם חרבות, כדי להבטיח שאדם לא ישלוף את חרבו וידקור את שכנגדו, סידרו שההליכה תהיה הפוכה. שהרי כשאתה נוסע כדרכנו, קשה לך לשלוף את החרב ולדקור את מי שלשמאלך; ואילו אם הוא לימינך, קל בהרבה לשלוף ולדקור. ולכן נוסעים אצלם באופן שברגע שאתה שולף את החרב, הוא מיד לידך, כלומר הם מוכנים לקרב באופן מיידי. ומאז שהנהיגו את דרך הנסיעה הזאת, נמשך הדבר עד זמננו.
מה עניינה של המנחה? כיוון שהיו נתונים תחת ידיו. מקובל היה שעם הנתון למרמס תחת יד מלך עריץ מעלה לו מנחה, דורון ומיסים. וכיוון ששלחו מנחה על ידו, נוצרה לו ההזדמנות לפעול את פעולתו.
וַיַּעַשׂ לוֹ אֵהוּד חֶרֶב וְלָהּ שְׁנֵי פֵיוֹת גֹּמֶד אׇרְכָּהּ וַיַּחְגֹּר אוֹתָהּ מִתַּחַת לְמַדָּיו עַל יֶרֶךְ יְמִינוֹ׃
הוא חוגר את החרב מתחת למדיו על ירך ימינו, שאין זה המקום הסטנדרטי של החרב, ועל ידי כך לא ירגישו בה. "גומד אורכה" - החרב הייתה קצרה ביותר, ולכן גם לא הייתה ניכרת; חרב ארוכה ניכרת, וקצרה אינה ניכרת. גומד הוא אמה, וזו גם משמעות המילה "גמד": קטן, באורך אמה.
"חרב ולה שני פיות" - שהחרב חדה משני צדדיה. הצד החד של החרב נקרא פה. סכין רגילה קהה מצד אחד וחדה מהצד השני, ואילו חרב חדה משני צדדיה נקראת בעלת שני פיות, ונראה בהמשך למה היה חשוב לו שיהיה חוד משני הצדדים - כדי שהחרב תחדור בקלות.
וחז"ל דרשו: שהיה עוסק בתורה, שנותנת לאדם שתי פיות, פה בעולם הזה ופה בעולם הבא. ולכן נאמר "ויעש לו אהוד חרב ולה שני פיות", והכוונה לתורה, שהתורה נמשלה לחרב: "שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ... מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה", מלחמתה של תורה. רואים שהתורה מתבטאת בחרב ובמלחמה.
וַיַּקְרֵב אֶת־הַמִּנְחָה לְעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב וְעֶגְלוֹן אִישׁ בָּרִיא מְאֹד׃
בלשון חז"ל "בריא" פירושו שמן, וזה הפוך מלשוננו: בלשון חז"ל בריא הוא שמן, ושמן הוא בריא, כפי שנראה בהמשך. וכאן הכתוב מקדים לנו הקדמה לדברים הבאים, באיזו דרך הכניעו: דע לך שעגלון מלך מואב היה אדם שמן מאוד.
וכאן אנו רואים שמתקיים בנו מה שכתוב בתוכחה: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל, וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ" בעירום ובחוסר כל. אם היית מקריב מנחה לה' אלוהיך בזמן, לא היית צריך כעת להקריב מנחות לאויביך. לא הקרבת מנחה לה' אלוהיך - כעת לך והקרב מנחות לאויביך.
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְהַקְרִיב אֶת־הַמִּנְחָה וַיְשַׁלַּח אֶת־הָעָם נֹשְׂאֵי הַמִּנְחָה׃
"מקריב את המנחה" פירושו מקרב אותה בפני עגלון מלך מואב, מגיש את התקרובת לפניו. ואחר כך שילח את העם נושאי המנחה. ולמה שילחם, והלא מטרתו לבצע סיכול ממוקד בעגלון? דווקא משום כך: כיוון שאני נכנס למצב של סכנה, שאם אפגע בעגלון עלול הדבר להשתבש ולפגוע בי, עדיף שאהיה לבד, ולא אסכן עמי אנשים אחרים. ועוד: ברגע שהאדם היה כאן והלך, נוצר אצל כולם הרושם שסיים את עבודתו - בא לתת מנחה, נתן והלך. ואז כשהוא חוזר, זה נראה כמו "אופס, שכחתי משהו", ומקבלים זאת בהבנה. אבל אם יבוא וישאר ויתעכב, יאמרו: לך תדע מה הוא בא לעשות כאן, מה תוכניותיו. וכיוון שרואים שאדם סיים את עבודתו והלך לדרכו, כשהוא חוזר מסתמא שכח לשאול דבר מה או רצה להוסיף משהו. וזה מרדים את ערנותם של שומרי עגלון, והם נותנים לו להיכנס.
וְהוּא שָׁב מִן־הַפְּסִילִים אֲשֶׁר אֶת־הַגִּלְגָּל וַיֹּאמֶר דְּבַר־סֵתֶר לִי אֵלֶיךָ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הָס וַיֵּצְאוּ מֵעָלָיו כׇּל־הָעֹמְדִים עָלָיו׃
"הפסילים" הוא שם מקום, והתרגום מתרגם "מחצביא", כלומר מקום שהיו מפסלים וחוצבים שם אבנים מן ההר. וכשחזר, אמר למלך "דבר סתר לי אליך", כלומר: יש לי לומר לך דבר שאין רשות לאף אחד להיות בחברתנו, שכן הוא דבר סודי. "ויאמר הס" - שאף לא יגלו שיש לך דבר סתר אל המלך. שאם ידעו שיש לך דבר סתר אל המלך, מן המלך אולי לא ייצא הדבר, אבל מישהו עלול לפגוע בך כדי להוציא ממך את דבר הסתר. לכן צריך המלך לאמור לו "הס", שאף הדבר הזה יישאר בסודיות.
וְאֵהוּד בָּא אֵלָיו וְהוּא־יֹשֵׁב בַּעֲלִיַּת הַמְּקֵרָה אֲשֶׁר־לוֹ לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֵהוּד דְּבַר־אֱלֹהִים לִי אֵלֶיךָ וַיָּקׇם מֵעַל הַכִּסֵּא׃
"עליית המקרה" הוא מקום שהמלכים היו עולים בו להצטנן, מקום מאוורר ופתוח בחלונות, שעולים בו להתקרר. "אשר לו לבדו" - מקום פרטי למלך. "דבר אלוהים לי אליך" - הקדוש ברוך הוא שלחני לומר לך דבר מה.
ומהו "ויקם מעל הכיסא"? כאן היה התרגיל. כשאומרים למלך "דבר אלוקים לי אליך", המלכים היו מכבדים את דבר ה' והוא יקום. וברגע שהוא קם, מה עושה אדם עב בשר בשעת קימה? הוא חייב להישען על מסעדי הכיסא, על שתי משענות הידיים משני צדדיו, שאינו מסוגל לקום בלא להישען, שהרי עב בשר הוא. ובכך נמצא חשוף, בלא אפשרות הגנה: כל גופו נתמך על ידיו והוא מנסה להרים את גופו - וזו ההזדמנות לנעוץ לו חרב בבטנו.
חז"ל אומרים שמעגלון יצאה רות המואביה, ומרות המואביה יצאה כל שושלת בית דוד. ולמה זכה לכך? כך מובא בזוהר חדש: אמר לו רבי רחומאי, כשבא אהוד ואמר "דבר אלוקים לי אליך" ויקם מעל הכיסא - כיבדת את שם ה'. אמר הקדוש ברוך הוא: אתה קמת מכיסאך בשביל כבודי, חייך (לשון שבועה), ממך יצא מי שישב על כיסאי, שנאמר "וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה'". רואים ששום דבר אינו נעלם ושום זכות אינה נמחקת. ואפילו זכות של מלך רשע שהצר לישראל שמונה עשרה שנה ועשה לנו צרות צרורות - אם יש לך זכות כלשהי, דבר שמגיע לך עליו שכר, הקדוש ברוך הוא ייתן לך את שכרך.
וַיִּשְׁלַח אֵהוּד אֶת־יַד שְׂמֹאלוֹ וַיִּקַּח אֶת־הַחֶרֶב מֵעַל יֶרֶךְ יְמִינוֹ וַיִּתְקָעֶהָ בְּבִטְנוֹ׃
היותו שמאלי הקלה עליו בשניים: גם להפתיע את עגלון, וגם להבריח את החרב לתוך ארמונו. וכעת הוא מנצל את ההזדמנות שהמלך טרוד בקימתו, ובידו השמאלית הוא שולף את החרב שבצד ימינו - אותו צד שלא היו רגילים לבדוק - ונועץ אותה בבטנו.
וַיָּבֹא גַם־הַנִּצָּב אַחַר הַלַּהַב וַיִּסְגֹּר הַחֵלֶב בְּעַד הַלַּהַב כִּי לֹא שָׁלַף הַחֶרֶב מִבִּטְנוֹ וַיֵּצֵא הַפַּרְשְׁדֹנָה׃
"הניצב" הוא ידית החרב, וגם היא נכנסה פנימה אחרי הלהב. "הלהב" הוא הברזל המלוטש, ונקרא כך מפני שהוא מבריק ומבהיק כלהבה: כשאתה מציב אותו מול השמש הוא נראה כאש. והוא השאיר את החרב בבטנו, ואומר המלבי"ם: הסיבה שלא שלף היא שלא רצה להתלכלך. אילו שלף, היה ניתז עליו דם או ה"פרשדונה", ולכן לא שלף. "ויסגור החלב בעד הלהב" - כיוון שהיה שמן ביותר, כל השומן הגולש היה גדוש פימות, והוא זה שסתם בעד הלהב וגרם שלא ניתז דם על אהוד. ובכך יכול היה לצאת בלי שיראו עליו דבר מחשיד, שאילו היה מטונף ומלוכלך בדם, מיד היה הדבר מעורר חשד והיו עוצרים אותו.
ומהו "ויצא הפרשדונה"? הצואה אשר במעיו. וזו מילה המורכבת משתיים. יש מחלוקת בין המדקדקים אם קיימים פעלים מרובעים, כלומר שורש בן ארבע אותיות, או שכל שורש הוא בן שתיים או שלוש. למשל "מרזח" - האם יש שורש מרובע כזה, או שיש לחלקו לשניים, "מר-זח", שר המרירות, שכן בבית מרזח שורה המרירות, עד שמתפוגגת על ידי אלכוהול, אך בינתיים שר המרירות. ורבים נוקטים שאין שורש מרובע. וכך גם כאן: "פרשדונה" צירוף שתי מילים: "פרש" מלשון הפרשות, כלומר צואתו, ו"דונה" מלשון שדוני, השלכה. פרשדונה - הפרש המושלך החוצה, יצא הפרש מגופו. ותכף נראה שיש לזה משמעות, שלא סתם מתאר לנו הכתוב שיצאו הפרשותיו החוצה.
וַיֵּצֵא אֵהוּד הַמִּסְדְּרוֹנָה וַיִּסְגֹּר דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה בַּעֲדוֹ וְנָעָל׃
אהוד יוצא למסדרון וסוגר את דלתות החדר הפנימי, בעודו עדיין לא יצא למקום שבו נמצאים אנשים, ונועל את הדלתות. ולמה צריך להסביר זאת? מפני שהם לא ראו אותו נועל, שהרי במקום שאליו יצא היה עדיין מסדרון, ובמסדרון לא היו אנשים. ולכן יכול היה לנעול באופן שכשיבואו ויראו את הדלתות נעולות, יהיו בטוחים שהמלך נעל מבפנים מסיבותיו שלו. והדבר גרם שהתעכבו עוד במרדף אחריו.
וְהוּא יָצָא וַעֲבָדָיו בָּאוּ וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה נְעֻלוֹת וַיֹּאמְרוּ אַךְ מֵסִיךְ הוּא אֶת־רַגְלָיו בַּחֲדַר הַמְּקֵרָה׃
ומדוע יחשבו "אך מסיך הוא"? לכך הקדים הכתוב "ויצא הפרשדונה": כיוון שיצא הפרש, גרם הדבר להתפשטות ריח, והריח נתן להם להבין שהמלך מסיך את רגליו, כלומר עושה צרכיו. ולמה נקרא כך? מפני שכשאדם עושה צרכיו הוא שוחה ורגליו צמודות, ורגליו הן כמו סככה. וכיוון שכך, נתנו לו לסיים ולא רצו להפריע לו, והמתינו.
וַיָּחִילוּ עַד־בּוֹשׁ וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ פֹתֵחַ דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה וַיִּקְחוּ אֶת־הַמַּפְתֵּחַ וַיִּפְתָּחוּ וְהִנֵּה אֲדֹנֵיהֶם נֹפֵל אַרְצָה מֵת׃
הם ממתינים, ושום דבר אינו קורה. קוראים וצועקים מן הסתם, ואז לוקחים את המפתח ופותחים, ורואים את אדוניהם נופל ארצה מת.
וְאֵהוּד נִמְלַט עַד הִתְמַהְמְהָם וְהוּא עָבַר אֶת־הַפְּסִילִים וַיִּמָּלֵט הַשְּׂעִירָתָה׃
פרק הזמן שבו התעכבו ניצל אהוד כדי להימלט. "והוא עבר את הפסילים" - כבר ראינו שזה מקום החציבה - "ויימלט השעירתה", למקום הנקרא שעיר.
וכידוע, אצל המלבי"ם אין מילים נרדפות ואין כפל עניין במילים שונות, אלא כל מילה מבטאת משמעות בפני עצמה. ומה ההבדל בין מתמהמה, בושש ומאחר? "מתמהמה" הוא היפוכו של "חש": חש - עשה בזריזות, התמהמה - התעכב ולא עשה בזריזות. "בושש" - התעכב יתר על המידה, יותר מדי זמן, כמו "בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָבֹא", יותר מדי זמן ואינו מגיע. ואילו "מאחר" - שנקבע זמן ועבר הזמן; "בושש" הוא כשלא נקבע זמן מיוחד אלא שעבר זמן רב מדי, ו"מאחר" הוא כשהיה צריך להיות כאן בתשע ואיננו.
והנה תראה: בתחילה ממתינים העבדים "עד התמהמהם", שהם רואים שאינו ממהר, מתעכב מעט. ולאחר מכן "ויחילו עד בוש", שכבר עובר זמן רב מדי. ואהוד מתי נמלט? "עד התמהמהם". אהוד לא המתין להימלט עד "בוש", אלא כבר בהתמהמהם, כשראו שאינו חש ואינו ממהר אלא לוקח את זמנו - כבר אז נמלט. ולכן היה לו די זמן: כל זמן ההתמהמהות ועוד הזמן שהוחילו עד בוש, די והותר כדי לברוח בטרם יפעילו את שופרי האזעקה.
וַיְהִי בְּבוֹאוֹ וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר בְּהַר אֶפְרָיִם וַיֵּרְדוּ עִמּוֹ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מִן־הָהָר וְהוּא לִפְנֵיהֶם׃
כיוון שהגיע לארץ ישראל, תקע בשופר. תקיעת השופר בזמנם הייתה צופר האזעקה, ובשופר השתמשו לכל ההודעות שרצו להודיע לעם. כבר במדבר אנו פוגשים את החצוצרות שנועדו להקהיל את העדה ולאסוף אותם למלחמה, והיו להם אותות מדויקים: מתי תקיעה של קרב, מתי נסיעה, מתי חנייה, סימנים ואותות קבועים. וגם כאן, כשתקע בשופר בהר אפרים, הבינו הכל שזו תקיעה שאומרת: יוצאים לקרב, ברגע זה יוצאים למלחמה.
תבינו, זה אינו כמו היום. היום הרבה פעמים אנו כבר מוכנים נפשית: קוראים בעיתונים חודשיים קודם שהגזרה מתחממת, שומעים בחדשות שבוע קודם שכבר מתחילות יריות משני הכיוונים, ואחר כך כשמגיע צו 8 אתה כבר יודע שזו מלחמה. בזמנם, יכול להיות שברגע זה יש מתקפה. אינך יודע דבר, אין חדשות, אתה חי כרגיל תחת מלך אחר, ופתאום אתה שומע תוקעים בשופר - עוזבים הכל, לוקחים את הנשק ורצים לקרב. בלי חיול ובלי בקו"ם, ישר רצים להילחם.
ומה בא הכתוב לומר לנו בזה? שאהוד ידע והבין שאם לא ננצל את המומנטום, יספיקו המואבים להתארגן, יעמידו עליהם מלך או שר צבא או מישהו חזק שינהל את הקרב. מה שצריך לנצל הוא את הכאוס, את חוסר הסדר והבלבול, ואם ננצל אותו - ברגע אחד נצליח ונוכל להם.
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רִדְפוּ אַחֲרַי כִּי־נָתַן יְהֹוָה אֶת־אֹיְבֵיכֶם אֶת־מוֹאָב בְּיֶדְכֶם וַיֵּרְדוּ אַחֲרָיו וַיִּלְכְּדוּ אֶת־מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן לְמוֹאָב וְלֹא־נָתְנוּ אִישׁ לַעֲבֹר׃
מניין ידע? איזה נביא גילה לו? אלא כשאני רואה סייעתא דשמיא כזאת, שהצלחתי להרוג את מלכם בצורה בלתי הגיונית, שפתאום השאירו אותי לבד עם המלך, ופתאום הצלחתי לברוח - כל זה נעשה בדרך של סייעתא דשמיא, ובזה ראה אהוד אות ומופת מן השמים שהגיע זמן הגאולה, שהגיע הזמן שתיוושעו מיד מואב. ולכן אמר להם "רדפו אחריי", עשו זאת במרוצה.
ומה היה שם? עגלון מלך מואב הניח כאן נציבים. כשמלך שולט במקום אחר הוא ממנה מושלים ונציבים מטעמו, כשם שכשאנו שלטנו בעזה היה מושל עזה מטעם הצבא. אנשים חזקים ובעלי כוח, שהיו אחראים על המחוזות שכבשו: לקחת מהם מס, לנהל אותם ולהתנהל מול האומה שנכבשה. וכך גם כאן בארץ ישראל היו מושלים מואביים ואדומיים שמינה עגלון לנהל את ערי ישראל, שהרי משל בנו שמונה עשרה שנה. ומה שהיה צריך לעשות כעת הוא להרוג את המושלים הללו ולחסל את הנציבים. שהרי ברגע שנציבים ומושלים שומעים שיש בלאגן, מיד עושים כמו שעושים בכל שגרירות כששומעים שמתחילה הפיכה: מקפלים חפצים ובורחים.
ולכן היה צריך לתפוס את מעברות הירדן. שהרי המפריד בינינו לבין מואב הוא הירדן, שמואב היא פחות או יותר באזור ירדן של היום, וכשהם רוצים לברוח מכאן, מעבר הירדן המערבי, בחזרה לארצם בעבר הירדן המזרחי, הם חייבים לעבור את הירדן. בלי מעבר הירדן אינם יכולים להגיע לארצם. הם צריכים גשר כלשהו, דרך מעבר כלשהי. ופה עשו בחוכמה: הלכו ותפסו את כל המקומות האסטרטגיים שדרכם יכולים המושלים לברוח חזרה למואב, וחיסלו אותם.
וַיַּכּוּ אֶת־מוֹאָב בָּעֵת הַהִיא כַּעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ כׇּל־שָׁמֵן וְכׇל־אִישׁ חָיִל וְלֹא נִמְלַט אִישׁ׃
הכו את כל המואבים שנמצאו בארץ ישראל בערינו, והרגו מתוכם כל שמן וכל איש חיל. וכבר הסברנו שבתנ"ך "שמן" פירושו בריא וחזק, ו"בריא" פירושו שמן, היפך המקובל אצלנו. אם כן, הכו כל אדם בריא וחזק, את כל הגיבורים. והרלב"ג מסביר ש"שמן" הכוונה עשיר, וכנראה כיוון לאנשים עשירים בעלי מעמד שאותם מינה עגלון כאן בארץ ישראל. ויש מסבירים ש"שמן" הם המובחרים שבהם, כשם שהשמן נחשב דבר מובחר.
וַתִּכָּנַע מוֹאָב בַּיּוֹם הַהוּא תַּחַת יַד יִשְׂרָאֵל וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ שְׁמוֹנִים שָׁנָה׃
מהו "ביום ההוא"? אומר המלבי"ם: לומר לך שהתשועה לא הייתה כל ימיו של אהוד בן גרא, אלא רק ביום ההוא. שהרי נראה בהמשך "בִּימֵי שַׁמְגַּר... חָדְלוּ אֳרָחוֹת", ופירושו שפחדו ללכת בשיירות. שמגר הוא הבא מיד אחרי אהוד בן גרא, ואנו רואים שבימיו לא היה המצב פשוט, ולא היה לנו שקט מן הגויים. אם כן, התשועה הייתה תשועה מועטת: שלא היינו עבדים. וזהו "ותשקוט הארץ שמונים שנה" - שקט מן הבחינה הזאת שלא היינו עבדים למלך מואב, אף שזינבו בנו והכו בנו.
וזה בדיוק מה שראינו בהקדמה שנתן לנו בפרק ב', סקירה של מה שעתידים אנו לראות: שהיו שופטים שעוד באמצע ימיהם חזרו הצרות. אחד מהם הוא אהוד בן גרא. עוד בימיו לא היה לנו שקט, חדלו אורחות, והישועה לא הייתה ישועה מוחלטת. והסיבה לכך, שכבר באותו זמן שמשל בהם סטו מן הדרך. ולכן שימו לב שאהוד בן גרא אינו מוזכר כשופט אלא כמושיע: "ויקם ה' להם מושיע את אהוד בן גרא בן הימיני".
וְאַחֲרָיו הָיָה שַׁמְגַּר בֶּן־עֲנָת וַיַּךְ אֶת־פְּלִשְׁתִּים שֵׁשׁ־מֵאוֹת אִישׁ בְּמַלְמַד הַבָּקָר וַיּוֹשַׁע גַּם־הוּא אֶת־יִשְׂרָאֵל׃
גם שמגר בן ענת הושיע את ישראל, אך שופט לא נקרא, שכן גם כאן הייתה התשועה מועטת, מפני שלא שמעו בקול שופטיהם, ובימיו חדלו אורחות. פירוש הדבר שהעם לא נהה ממש אחרי השופט והמושיע ללכת בדרכי ה', ולכן נראה בהמשך שכבר בימיו מתחילות הצרות הבאות.
וכיצד הושיע? "ויך את פלשתים שש מאות איש במלמד הבקר". מלמד הבקר הוא מקל, כלי עץ שבקצהו דרבן, מחט או מסמר נעוץ, שאם הבקר סוטה ימינה או שמאלה הוא נדקר בו, ואם רוצים להריצו קדימה נותנים לו מכה והוא הולך קדימה. הכלי הזה כביכול מלמד את הבקר ללכת בדרך הסלולה. ובמקל הזה, כנראה שאפילו כלי נשק לא היה להם, הכה שש מאות איש מן הפלשתים.
האר"י הקדוש, בליקוטי תורה על ספר שופטים, אומר ששמגר בן ענת הוא נשמת גרשום בן משה, גלגולו של גרשום. ולכן "שמגר" הוא אותיות "גרשום". והרמ"ע מפאנו בספר גלגולי נשמות באות ש' אומר: שמגר בן ענת שהכה שש מאות איש במלמד הבקר, נתגלגל ברב שמואל בר שילת. רב שמואל בר שילת היה מקרי דרדקי, מלמד ילדים בתלמוד תורה, והיה זהיר לעשות מלאכתו כתיקונה, מלמדם כהוגן וכראוי, כפי שהורו "אַסְפְּיֵהּ לֵיהּ כְּתוֹרָא" - האכילהו כשור, שבגיל מסוים צריך להאכיל את הילד ולהרבות ולתת לו עוד ועוד, שזהו הגיל שבו הילד קולט ומבין.
וראה כמה דברים רמוזים כאן: "מלמד" הבקר - הוא היה מלמד, אותן אותיות ממש. "מלמד הבקר" - מכיוון ש"אספיה ליה כתורא", האכילם כבקר, כשור; מלמד כבקר, זהו מלמד הבקר. וגם, איני יודע אם מקובל היום לומר זאת, מכה את התלמידים כדי שילמדו. ואותם שש מאות שהכה, "ויך את פלשתים שש מאות איש", באים לרמז על שישה סדרי משנה: כל סדר כלול ממאה, ושישה סדרים הם שש מאות. הרי שנרמזה כאן נשמתו של רב שמואל בר שילת, שהוא גלגולו של שמגר בן ענת שהושיע את ישראל.
פרק ג' פותח את הפירוט של תקופת השופטים. הגויים הושארו לשתי מטרות: ללמד את הדורות מלחמה ולנסות את ישראל, ובשתיהן נכשלנו - לא למדנו מלחמה, כרתנו ברית עם האויב, התחתנו בהם ועבדנו את אלוהיהם, עד ששכחנו את ה' לגמרי, ואפילו כתורמוס בסוף הסעודה לא עשאונו בניו. מכאן והלאה חוזר המחזור: כושן רשעתיים שמונה שנים ועתניאל בן קנז המושיע והשופט שהחזירם בתשובה ובעקבותיה לניצחון, וארבעים שנות שקט; עגלון מלך מואב שחוזק מן השמים שמונה עשרה שנה, ואהוד בן גרא האיטר שבתחבולה ובסייעתא דשמיא הכניע את מואב; ולבסוף שמגר בן ענת שהושיע במלמד הבקר. אלא שאהוד ושמגר נקראים מושיעים ולא שופטים, שתשועתם הייתה חלקית - שלא היינו עבדים, אך שקט גמור לא היה. והלימוד הגדול: כל עוד יש משפט ודרך ה' בישראל, ממילא יש ניצחון על האויבים; וכשאין - אפילו אויב חלש מתחזק עלינו מן השמים כדי להשיבנו בתשובה.