פתיחה: פרק ההקדמה של ספר שופטים
פרק ב' בספר שופטים הוא בעצם פרק של מאמר מוסגר: תוכחה של שליח ה' על כך שעם ישראל לא סיים את כיבוש הארץ, ולאחריה סקירה היסטורית שהיא הקדמה לכל הספר כולו. המלבי"ם מלמד אותנו כאן שני דברים: את שלבי ההידרדרות של עם ישראל, ואת שלבי העונש שבא בעקבותיה, וכן את הריטואל הקבוע שיחזור על עצמו לאורך כל הספר: עם ישראל ממרים את פי ה', ה' מקים להם שופט, השופט מחזיר אותם בתשובה ומושיע אותם, וחוזר חלילה.
"מלאך ה'" - זהו פנחס
וַיַּעַל מַלְאַךְ־יְהֹוָה מִן־הַגִּלְגָּל אֶל־הַבֹּכִים, וַיֹּאמֶר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם, וָאֹמַר לֹא־אָפֵר בְּרִיתִי אִתְּכֶם לְעוֹלָם׃
חז"ל אומרים ששנינו בסדר עולם שמלאך ה' זהו פנחס. אף שכתוב "מלאך ה'", אין הכוונה למלאך במובן של מלאך האלוקים, אלא במובן של שליח ה'. וההכרח לכך פשוט: כתוב "ויעל מלאך ה' מן הגלגל" - מלאך אינו בא מן הגלגל, מלאך ניצב כאן ברגע אחד, הוא בא מן השמיים. ומכיוון שהוא בא מן הגלגל, מוכח שמדובר כאן באדם.
ולמה הוא נקרא "מלאך ה'"? מובא בתנחומא, וכן בילקוט, שבשעה שרוח הקודש שורה על הנביא פניו בוערות כלפידים והוא נראה כמלאך. וחכמים אומרים שכל הנביאים דומים למלאכים, ולא דווקא פנחס. וכך אנחנו רואים אצל אשת מנוח: היא ראתה את המלאך וחשבה בהתחלה שהוא נביא, ואמרה לו שתיתן לו תשורה, ורק אחר כך התברר שאינו נביא אלא מלאך ה'. מובן אם כן מדוע הכתוב מכנה את פנחס "מלאך ה'", שכן היה נדמה לנביא.
על מה התוכחה
כפי שראינו בפרק הקודם, עם ישראל לא מיגרו את הגויים אשר סביבותיהם. כל אחד ישב לו תחת גפנו ותחת תאנתו. אחרי שבע שנות כיבוש ושבע שנות חלוקה, ארבע עשרה שנה בסך הכל, אמרו: די, עייפנו, שבענו מלחמות. כל אחד בנה לו את ביתו, יש לו חצר, זהו, מספיק לו. "מה חסר לנו? איפה להתיישב? אין לנו מספיק מקום?" אבל ה' ציווה לכבוש הלאה, והקדוש ברוך הוא אמר שאלה שתותירו כאן יהיו לכם לסיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם. והם אמרו: קשה לנו. וישבו להם במנוחה. על זה בא המלאך ומוכיח אותם.
שתי רעות במעשה אחד
"אעלה אתכם ממצרים" - לכאורה קשה, היה צריך לומר "העליתי אתכם ממצרים". אלא שהמלאך מוכיח אותם ואומר להם: במעשה שעשיתם יש שתי רעות. רעה אחת היא גוף המעשה הרע עצמו, ורעה שנייה היא התוצאות של המעשה הרע. אמחיש בדוגמה: אתה אומר לבנך "אל תגנוב". למה? ראשית, גניבה היא דבר אסור. שנית, קח בחשבון - יתפסו אותך, ירביצו לך, יכניסו אותך לכלא, יחרפו ויגדפו אותך, התוצאות אינן משתלמות. אלו שני עניינים נפרדים: המעשה מצד עצמו הוא רע, גם אם בטוח שלא יעשו לך כלום, ובנוסף לכך תשלם מחיר יקר. כך גם הנביא כאן: בואו וראו שהמעשה אשר עשיתם טומן בחובו את שני החסרונות הללו.
על החלק הראשון הוא מדבר תחילה: אני אמרתי "אעלה אתכם ממצרים" - הבאתי אתכם מן המקום השפל ביותר, ממצרים, מקום שעבד לא היה בורח ממנו, מקום שלצאת ממנו לא היה שייך כלל. ומשם, אומר הקדוש ברוך הוא, הוצאתי אתכם. יכולתי לא להוציא אתכם, או להפוך אתכם לעם משוחרר ותו לא. אבל אני הבאתי אתכם למעלה הגדולה ביותר: "ואביא אתכם אל הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם". מבירא עמיקתא לאיגרא רמא. ובטוח הייתי שחובת הכרת הטוב המינימלית שלכם תחייב אתכם לעשות את המינימום שאני מבקש.
וְאַתֶּם לֹא־תִכְרְתוּ בְרִית לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִזְבְּחוֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּן, וְלֹא־שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי מַה־זֹּאת עֲשִׂיתֶם׃
זה המינימום הנדרש. הבאתי אתכם ממקום כה שפל אל מקום כה מרומם - וזה אינו דורש מינימום של הכרת הטוב? ומדוע דווקא "לא תכרתו ברית"? מכיוון שאני כרתי אתכם ברית, ולכן אמרתי "לא אפר בריתי אתכם לעולם", אבל בתנאי שלא תכרתו ברית ליושבי הארץ. שהרי הדבר פשוט: אם יש לך ברית עם הקדוש ברוך הוא, ברית עם אויבי ה' היא בעצם ניתוק הברית עם ריבונו של עולם. אי אפשר שתהיה לנו ברית עם ה' ועם אויביו כאחד. ומרגע שהלכתם והתחברתם אל אויבי ה', ממילא הברית שכרתי אתכם מתפוררת ואין לה קיום. "ולא שמעתם בקולי" - ושכחתם את כל הטובות שעשיתי לכם. "מה זאת עשיתם" - זו רעה מצד עצמה, כמו "אל תגנוב כי אסור לגנוב", נקודה.
וְגַם אָמַרְתִּי לֹא־אֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם, וְהָיוּ לָכֶם לְצִדִּים, וֵאלֹהֵיהֶם יִהְיוּ לָכֶם לְמוֹקֵשׁ׃
כאן הוא עובר לחלק השני: התוצאות. אתם השארתם כאן אומה שעל פי רצון ה' לא אמורה להיות כאן, ואתם תראו שהאומה הזאת בעצמה תעשה לכם צרות ותגרום לכם נזק, והיא תהיה לכם למוקש. "מוקש" הוא דבר שאדם נוקש בו, פח שאדם דורך עליו ושוקע בתוכו, בור שיש בו מלכודת. מכאן יצא גם הביטוי המאוחר של "מוקש" כפי שהוא מכונה בימינו - דבר שאדם נתקל בו. יוצא אם כן שחטאתם בשני מישורים: כנגד הטוב מצד עצמו, שבחרתם ברע ועברתם על דבר ה'; וכנגד המועיל, שגם אינו חכם - כשם שהגונב יוכה ויושלך לכלא, כך מי שממרה את פי ה' ומשאיר כאן את הגויים, הגויים כבר יפרעו ממנו ויזיקו לו.
ההיסטוריה חוזרת
דבר דומה לחלוטין היה כאן בארץ ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים. אחרי הכיבוש הייתה כאן שמחה גדולה ואופוריה בלתי רגילה - הרי ירושלים בידינו. אילו היינו בתוך עשרים וארבע שעות מפרקים את כל הר הבית, מפרקים את עזה, מוחקים את הכל וזורקים את כולם לירדן בפינוי בזק - והם ציפו לזה - העולם היה רועש, בלי כל ספק, אך אחר כך היה לנו שקט. אבל המציאות היא שהשארנו אותם, ואלה שלא פינינו הפכו "לסיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם".
ולעניין הר הבית, הסטייפלר אמר שטוב שהר הבית אינו בידינו. אמר הסטייפלר: אם הר הבית היה בידינו, כמה אנשים היו מתחייבים כרת רחמנא ליצלן. היום אנשים מפחדים לעלות להר הבית, אבל אם היה בידינו היו עושים ממנו שמורת טבע, ואנשים היו מגיעים ומתחייבים כרת. על כל פנים, אנחנו רואים איך ההיסטוריה חוזרת: אלה שהשארנו כאן בסופו של דבר הצרו לנו ועוד מבקשים לגרשנו. וזה בדיוק מה שקרה לעם ישראל כבר אז.
"בוכים" - וזהו
וַיְהִי כְּדַבֵּר מַלְאַךְ יְהֹוָה אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל־כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׂאוּ הָעָם אֶת־קוֹלָם וַיִּבְכּוּ׃
הם מבינים שטעו, ראו שהסכילו במעשיהם, מלשון סכלים, והם מתחרטים.
וַיִּקְרְאוּ שֵׁם־הַמָּקוֹם הַהוּא בֹּכִים, וַיִּזְבְּחוּ־שָׁם לַיהֹוָה׃
איך קוראים למקום? "בוכים". אומר בספר מנחה קטנה: המקום נקרא בוכים כדי לומר לך מה נשאר מכל הסיפור - בוכים. זהו. אתה חושב שמשהו השתנה? אתה חושב ששינו דרך ויצאו להילחם? אל תתבלבל. איך נקרא המקום? בוכים. זה נגמר בבכי ותו לא.
מקום הנקרא על שם העתיד
עכשיו אנחנו מבינים גם את תחילת העניין: "ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים" - עוד בטרם נקרא המקום כך. והרבה פעמים התנ"ך נוהג בדרך הזאת ומכנה את המקום על שם העתיד. "ויבואו עד נחל אשכול" - איך הוא נקרא אשכול? אומר רש"י: על שם האשכול. אבל הם עוד לא לקחו את האשכול! אלא שכשהכתוב מספר לך עכשיו, הוא אומר: הם הגיעו אל המקום שאתה מכיר היום כנחל אשכול.
זה כמו שאם ארצה לומר לך היכן היו רבי עקיבא ורבי טרפון בליל הסדר, תאמר לי: בצומת מסובים. ואם אשאל, וכי בזמנם היה דבר כזה צומת מסובים? נכון, הצומת נקראה כך בעקבות זה שהיו מסובים בבני ברק, בבני ברק המקורית, אבל היום אתה מכיר את המקום בשם הזה, ולכן אני מספר לך בשם המוכר לך היום. כך גם נחל אשכול, וכך גם "הבוכים": כבר בהתחלה הכתוב כותב שהמלאך בא אל המקום שנקרא הבוכים, אבל דע לך שרק בסוף נקרא השם הזה.
שלוש התקופות - יישוב פסוק "וישלח יהושע את העם"
וַיְשַׁלַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת־הָעָם, וַיֵּלְכוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ לָרֶשֶׁת אֶת־הָאָרֶץ׃
הפסוק הזה לגמרי אינו ברור. אנחנו נמצאים בפרק ב' של ספר שופטים, שאותו כתב שמואל, ומבינים שמדובר במצב שהוא הרבה אחרי פטירת יהושע והזקנים - ופתאום, בפסוק ו', "וישלח יהושע את העם", כאילו הייתה כאן אסיפה שהסתיימה ויהושע שולח את העם. מה נכנס כאן הפסוק הזה?
מסביר המלבי"ם: כל הסיפור הקודם היה בזמן שהזקנים חיו, ובעצם היו שלוש תקופות. תקופה ראשונה - ימי יהושע, שבה עוד היו מלחמות ועשו כיבושים. תקופה שנייה - לאחר פטירת יהושע, כשהזקנים חיים וקיימים: עם ישראל עדיין אינם מדרדרים מבחינה רוחנית, אבל מאידך גיסא הם כבר לא ממשיכים בכיבוש, שכן יהושע נפטר והזקנים אינם עושים כיבושים. תקופה שלישית - לאחר פטירת הזקנים: לא רק שאין עוסקים בכיבוש, אלא שמתחילה גם הידרדרות רוחנית, שהרי גם הזקנים מתווי הדרך נפטרו ואינם.
מלאך ה' מגיע בתווך, בזמן הזקנים: לא בתקופת יהושע ולא לאחר מות הזקנים, אלא כשהזקנים עוד חיים. באותו זמן הייתה להם רק בעיה של כיבוש הארץ, כי בעבודת ה' הם עדיין דבקים - הזקנים עוד כאן. ולכן נשים לב שהמלאך אינו מדבר איתם כלל על בעיות בעבודת ה', אלא רק על כך שאינם כובשים את הארץ. הם מתחרטים, בוכים וזובחים לה'. וכעת הכתוב בא לספר מה היה אחרי מות הזקנים, וכדי לספר זאת הוא מתחיל לתאר את ההיסטוריה מהתחלה: היה יהושע, היו זקנים, מתו הזקנים - ועכשיו ראה מה קרה.
וַיַּעַבְדוּ הָעָם אֶת־יְהֹוָה כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ, וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשׁוּעַ, אֲשֶׁר רָאוּ אֵת כָּל־מַעֲשֵׂה יְהֹוָה הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל׃
כל ימי הזקנים עוד היו אנשים שראו את מעשה ה' הגדול אשר עשה לישראל: ראו יציאת מצרים, ראו קריעת ים סוף, חוו את כל החוויות הללו. וכתוב "הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע". התרגלנו לביטוי "האריכו ימים", אך חשבו על כך: זהו ביטוי מוזר. וכי היו להם ימים של ארבעים ושמונה שעות? אומרים חז"ל: ימים האריכו, שנים לא האריכו. הזקנים הללו לא זכו לשנים ארוכות, לפי שנתעצלו בהספדו של יהושע.
מות יהושע בגיל מאה ועשר
וַיָּמָת יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן עֶבֶד יְהֹוָה בֶּן־מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים׃
החיסרון התחיל למעשה עוד בזמן יהושע. יהושע היה צריך להיפטר בגיל מאה ועשרים כמשה, ונפטר בגיל מאה ועשר. והסיבה היא שכתוב שגם הוא נתעצל בכיבוש הארץ. יהושע אמר: הקדוש ברוך הוא אמר לי שתפקיד הכיבוש מוטל עליי, ואם כן, ככל שאתעצל יותר כך אאריך ימים יותר, מה לי למהר? ובסופו של דבר התוכניות השתבשו, ויהושע נפטר בקיצור ימים ביחס למשה, בגיל מאה ועשר.
ולהבדיל, משה רבנו: הקדוש ברוך הוא אמר לו "לך הילחם במדיין ואחר תיאסף אל עמיך", ומשה לא אמר "אם כן יש לי תעודת ביטוח, מה לי למהר? נקבע את המלחמה בעוד שישים שנה, תרשמו ביומן". אלא מיד - "החלצו מאתכם".
וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ בְּתִמְנַת־חֶרֶס בְּהַר אֶפְרָיִם מִצְּפוֹן לְהַר־גָּעַשׁ׃
קוברים את יהושע בתמנת חרס, ובמקום אחר מוזכר תמנת סרח, וזהו אותו מקום עצמו. אם כן, למה שינה שמו ל"חרס"? אומרים חז"ל: אל תקרא תמנת חרס אלא תמונת חרס. מהו חרס? "בטרם יבוא החרסה" - חרסה זו השמש. כלומר, שמו תמונה של שמש על קברו, לומר: חבל על מי שאבד, צדיק גדול כזה שהעמיד את החמה, כפי שאנחנו יודעים שיהושע אמר "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון". ולמה נקראת השמש "חרס"? מכיוון שיש בשמש רס"ח חלונות, ומשום כך זהו שמה.
"ויקם דור אחר"
וְגַם כָּל־הַדּוֹר הַהוּא נֶאֶסְפוּ אֶל־אֲבוֹתָיו, וַיָּקָם דּוֹר אַחֵר אַחֲרֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא־יָדְעוּ אֶת־יְהֹוָה, וְגַם אֶת־הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל׃
כל ההקדמה הזאת באה לומר לך: בוא וראה. יהושע מת, הדור ההוא כולו נאסף אל אבותיו, וקם דור חדש - דור שלא ידע את ה' לא על ידי עיון והתבוננות, ולא על פי ראות העיניים. אומר המלבי"ם: הם עצמם לא נחשפו לניסים הגדולים של יציאת מצרים ולניסי המדבר, ובשבילם הכל היה סיפורי היסטוריה, סיפורים שסיפרו הזקנים. וכשאדם אינו רואה את הדברים בעצמו, כוח ההשפעה שלהם נמוך יותר. וכיוון שכך, הדור שאחריהם ירוד יותר מבחינה רוחנית. אם עד עכשיו היו דבקים לפחות במצוות ה', מכאן גם במצוות ה' אינם דבקים, ומתחילה הידרדרות, וההידרדרות הזאת יוצרת מצב שבו נדרשות פעולות קשות כדי להחזיר ולקרב אותם בחזרה לקיום המצוות.
שלושת שלבי ההידרדרות
מכאן והלאה נשים לב לכפילות שבפסוקים: הפסוקים לכאורה חוזרים על עצמם ומזכירים שוב ושוב את אותם דברים. ונרצה להבין למה הם כופלים, שהרי זו תמיד הנקודה של המלבי"ם - להראות שאין כפילות בפסוקים, ואין משפט שחוזר פעמיים ואין כפל העניין במילים שונות.
אומר המלבי"ם: הכתובים באים ללמד אותנו על הירידה וההידרדרות האיטית של עם ישראל, וכל מה שיש כאן הוא כמו מאמר מוסגר שהוא הקדמה לכל הספר. הספר עתיד לספר לנו על השופטים שקמו לעם ישראל להושיעם מיד אויביהם, וכדי לספר את עניינם של השופטים הוא אומר: שים לב שלכל אורך הספר יהיה ריטואל קבוע - עם ישראל ממרים את פי ה', ה' מקים להם שופט, השופט דן אותם ומחזיר אותם בתשובה, ועל ידו יש להם הצלה זמנית מן האויבים, וחוזר חלילה.
ההידרדרות עצמה היא בשלושה שלבים. שלב ראשון: עשו את הרע בעיני ה', כלומר חטאו נגד מצוות ה' ולא קיימו את מצוותיו, אבל עדיין לא עבדו עבודה זרה. שלב שני: עבדו את הבעלים - "בעל" נקרא כך כי הם עושים אותו לבעלים עליהם - וזו עדיין עבודה זרה בשיתוף, כלומר עובד גם את ה' וגם את העבודה הזרה. דוגמה לזה היא הנצרות, שהיא עבודה זרה בשיתוף. לדעת רוב הפוסקים לגוי הותרה עבודה זרה בשיתוף, שאין דרישה מן הגוי להגיע להשגה של "אין עוד מלבדו", אבל מן היהודי יש דרישה כזאת, ולכן ביחס ליהודי יש איסור גמור לעבוד עבודה זרה בשיתוף. שלב שלישי: זנחו לגמרי את קודשא בריך הוא, וזו כבר לא עבודה זרה בשיתוף אלא עבודה זרה נטו - עובדים רק את הבעלים.
וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה, וַיַּעַבְדוּ אֶת־הַבְּעָלִים׃
ראשית "את הרע בעיני ה'" בלבד - האם יש כאן עבודה זרה? לא, רק רע בעיני ה'. ואחר כך "ויעבדו את הבעלים" - הם מכניסים לחייהם דמויות נוספות של עבודה זרה מלבד קודשא בריך הוא, וזו כבר עבודה זרה בשיתוף.
וַיַּעַזְבוּ אֶת־יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתָם הַמּוֹצִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם וַיַּכְעִסוּ אֶת־יְהֹוָה׃
וַיַּעַזְבוּ אֶת־יְהֹוָה, וַיַּעַבְדוּ לַבַּעַל וְלָעַשְׁתָּרוֹת׃
"ה' אלוהי אבותם" לעומת "ה'" סתם
אומר המלבי"ם: שים לב לדיוק. בפסוק אחד כתוב "ויעזבו את ה' אלוהי אבותם", ובפסוק הבא "ויעזבו את ה'" סתם. מה ההבדל? כאשר אנחנו מדברים על "ה'" בלי תוספת של תיאור וכינוי, הכוונה לקודשא בריך הוא מצד שהוא בורא העולם ומחדש העולמות, מלך לעולם כולו, עלינו ועל הגויים ועל כל העולמות. לעומת זאת "ה' אלוהי אבותם" הוא קודשא בריך הוא עם היחס הפרטי שיש לנו כלפיו - השגחה פרטית, קשר בין עם ישראל לקודשא בריך הוא.
ומכאן, אומר המלבי"ם, גם הסיבה שהגויים לא נאסרו בעבודה זרה בשיתוף: אין להם יחס פרטי עם קודשא בריך הוא, אלא השגחה כללית. אתה רוצה להאמין גם בעבודה זרה וגם בה'? לא נורא, העיקר שתאמין גם בה'. הגוי ניזון מכוח השר שלו בשמיים וקודשא בריך הוא מעל הכל, ולכן גם אם יאמין בשרים ובמזלות, העיקר שיאמין שהכל קשור לה'. אבל לעם ישראל יש "ה' אלוהי אבותיך": אתה אינך נתון תחת המזלות ותחת הכוכבים, ארץ ישראל ניזונת רק מפי קודשא בריך הוא, "ה' הוא אלוקינו מבלי אל אחר עמם". ולכן כלפיכם יש הקפדה גדולה בהרבה שלא תצרפו שום כוח אחר ולא תאמינו בשום כוח נוסף.
ולכן הסדר: בהתחלה "ויעזבו את ה' אלוהי אבותם המוציא אותם מארץ מצרים" - עזבו את בחינת ההשגחה הפרטית, ומצרפים לקודשא בריך הוא גם אלוהים אחרים, זו עבודה בשיתוף. ואחר כך "ויעזבו את ה' ויעבדו לבעל ולעשתרות" - עזבו את ה' גם מצד שהוא בורא העולמות ויוצר הכל. בהתחלה זנחתי את הקשר הפרטי שלו איתי, ולאחר מכן אני אומר: אין ה' כלל, יש בעל ויש עשתרות, ולא הוא יצר את השמיים ואת הארץ. זהו שלב שבו כבר אינם עובדים בשיתוף אלא עובדים עבודה זרה בלבד.
שלושת שלבי העונש
וַיִּחַר־אַף יְהֹוָה בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּתְּנֵם בְּיַד־שֹׁסִים וַיָּשֹׁסּוּ אוֹתָם, וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד אוֹיְבֵיהֶם מִסָּבִיב, וְלֹא־יָכְלוּ עוֹד לַעֲמֹד לִפְנֵי אוֹיְבֵיהֶם׃
אומר המלבי"ם: כשם שההידרדרות הייתה בשלוש מדרגות, כך גם העונש בשלוש דרגות. שלב ראשון - "ויתנם ביד שוסים", ושוסים הם אלה שבאים לגזול את ממונם. שלב שני - "וימכרם ביד אויביהם מסביב": אלה שהיו סביבנו ואויבים לנו, הקדוש ברוך הוא מסר אותנו בידיהם על ידי שהסיר את השגחתו מעלינו. ואם ה' מסיר את השגחתו מעליך, ממילא אתה חשוף לכל אויב ולכל צר שרוצה לפגוע בך. ולמה באמת האויבים יכולים לנו? כי הסרת ההשגחה פירושה השארת העניין לטבע, ומבחינה טבעית האויב חזק ממך, ואם הוא חזק ממך הוא יוכל לך.
ראיתי בספר מנחה קטנה מסביר למה נאמר בהתחלה "ויתנם" ואחר כך "וימכרם". אדם שמקבל מתנה מחזיק טובה לנותן וזוכר אותו לטוב, ותמיד מרגיש צורך של הכרת הטוב. לעומת זאת, אם מכרתי לך משהו, אפילו אם הדבר טוב, אינך מחזיק לי טובה - שילמת עליו, הכל בסדר, הגיע לידך ואינך חייב לי דבר. בשלב הראשון "ויתנם ביד שוסים" - עוד היה לנו כבוד מן האומות, כי האומה שגזלה אותנו עוד הרגישה שקיבלה מאיתנו משהו, עוד היה לנו כבוד כלשהו. בשלב השני "וימכרם ביד אויביהם" - נמכרנו להם, ואדם שקנה משהו אינו מרגיש שום הכרת טובה כלפי מי שנתן לו, אלא מרגיש שאנחנו קנויים לו וגמרנו. יש כאן אם כן הידרדרות נוספת במצבם של עם ישראל.
בְּכֹל אֲשֶׁר יָצְאוּ יַד־יְהֹוָה הָיְתָה־בָּם לְרָעָה, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לָהֶם, וַיֵּצֶר לָהֶם מְאֹד׃
הסתר פנים לעומת השגחה לרעה
זו הירידה השלישית: אם עד עכשיו היה מצב של הסתר פנים, כאן יש מצב שבו הקדוש ברוך הוא מאיר פניו אלינו לרעה, כלומר משגיח עלינו כדי שנקבל את העונש. ואסביר: ישנם שני מצבים בהנהגת ה'. מצב אחד הוא הסתר פנים, וזה מצב גרוע מאוד, שכן כל מי שחזק ממך בטבע יכול לנצח אותך. ה' משאיר אותך ביד הטבע: ירד גשם או לא ירד גשם - יתברר במפה הסינופטית מה אמור להיות, ומה שאמור להיות יהיה, ומה שאינו אמור להיות לא יהיה, ואיני עושה פעולה לעצור לך. הושלכת ביד הטבע.
ויש מצב אחר, שבמובן מסוים הוא גרוע יותר: הקדוש ברוך הוא בהשגחה מלאה מעניש אותנו. כלומר על פי טבע צריך לרדת גשם, אבל הקדוש ברוך הוא בהשגחה מלאה עוצר את הגשם. זו השגחה, אבל לרעה. ובמובן מסוים עדיף שיסיר פניו מאיתנו, כי אז אם על פי טבע אמור לרדת גשם - ירד גשם, ויכול להיות שיהיה טוב. אבל אם "ונתתי פני באיש ההוא", אוי ואבוי, הוא משגיח כדי להביא רעה, וגם אם על פי טבע צריך היה להיות טוב, ה' משגיח לרעה.
מאידך גיסא יש יתרון בצד השני: כשה' משגיח כדי שנקבל רע, קודשא בריך הוא כאן, הוא משגיח, הוא נמצא. קיבלת סטירה מאבא - זה כואב, אבל אבא כאן. לעומת זאת אם אבא עזב, אמנם אין סטירות, אבל יכולים להיות מצבים מדרדרים מאוד ואבא לא יהיה כאן גם לעזור, כי הוא עזב. יש אם כן יתרון לכאן ויתרון לכאן.
הסבר רחב יותר בזה נראה בהמשך, כאשר אחאב שואל את אליהו מי גדול, משה או יהושע. הם יושבים שבעה על חיאל בית האלי אשר בנה את יריחו ומתו בניו, ואחאב אומר: אתם הדתיים אומרים שזה בגלל שבנה אחרי קללתו של יהושע, שקילל את מי שיבנה, ולכן מתו בניו. מה השטויות האלה? תגיד לי, משה רבנו גדול או יהושע? אמר לו: משה. אמר לו: משה רבנו אמר "ועצר את השמים ולא יהיה מטר" אם יעבדו עבודה זרה, והנה כאן יש עבודה זרה על כל תלם ותלם, ואף על פי כן יש לנו גשם והכל בסדר.
ובזה בדיוק הייתה טעותו. אומר המלבי"ם: משה ודאי גדול מיהושע, ואיך דברי יהושע התקיימו ודברי משה לא? אלא שיהושע אמר שבועה - אני מבטיח שמי שיבנה, בניו ימותו. לעומת זאת אצל משה, הקדוש ברוך הוא אמר "ועצר את השמים ולא יהיה מטר", כלומר כשהקדוש ברוך הוא יעשה השגחה, הוא ישגיח שלא ירד גשם. אבל המצב שלכם גרוע יותר, אומר לו אליהו: הקדוש ברוך הוא כביכול עזב את הארץ, אתם במצב שאין בו השגחה כלל. ואם אין השגחה כלל, יכולה להיות תקופה שירד גשם, כי על פי טבע אמור לרדת גשם, אך קודשא בריך הוא אינו כאן כביכול. וזה מצב נורא ואיום, כמו בתקופת השואה ובזמנים נוספים: "והסתרתי פני מהם והיה לאכול" - יאכלו אותו כמו שאדם אוכל תרנגולת מבלי להרגיש נקיפות מצפון, כך יהיה מצבם של עם ישראל. יכול להיות מצב נורא ואיום, שאם תבוא צרה אין לה גבול, ומצד שני יכול להיות שעל פי טבע יהיה טוב ואז יהיה לנו טוב, כיוון שהקדוש ברוך הוא כביכול אינו משגיח עלינו.
אומר המלבי"ם: בוא וראה, כאן בשלב השלישי יש כבר השגחה לרעה - "בכל אשר יצאו יד ה' היתה בם לרעה", ובמובן מסוים זה מחריף את המצב, "כאשר דיבר ה' וכאשר נשבע ה' להם ויצר להם מאוד", ובעקבות זה הצרה נעשתה קשה בהרבה. וחז"ל אומרים שפסוק זה נאמר על אלימלך ומחלון וכליון: "אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ה'" - אלימלך יוצא מן הארץ, ועל אלה שיצאו מן הארץ מרמז הכתוב שיד ה' הייתה בהם לרעה.
הקמת השופטים
וַיָּקֶם יְהֹוָה שֹׁפְטִים, וַיּוֹשִׁיעוּם מִיַּד שֹׁסֵיהֶם׃
כיוון שהפסוקים הללו הם הקדמה עד סוף הספר, מתאר לנו הכתוב מה קורה מן השלב הזה והלאה: עם ישראל מדרדרים, והקדוש ברוך הוא מקים להם שופטים. "ויקם ה' שופטים ויושיעום" - זה נכון תמיד, כי בכל מצב היה שופט. אבל התשועה עצמה לא הייתה תמיד זהה, והיה הבדל במשך זמן הישועה. היו שופטים שהתשועה נמשכה כל זמן שהשופט היה קיים, וכל ימי חייו לא היו לנו עוד צרות והיה לנו שקט, כמו עתניאל בן קנז ודבורה. ולעומת זאת היו שופטים שעוד בחייהם, לאחר התשועה והמלחמה נגד האויבים והסרת האיומים, חלפו כמה שנים והאויבים שבו והתגברו עלינו - כמו אהוד וכמו שמשון. והכל היה תלוי בהתנהגותם של עם ישראל: אם עוד בימי השופט סרו מן הדרך, קיבלו מכה נוספת בימי השופט; ואם המשיכו בדרך ה' לכל אורך ימיו, היה להם שקט לכל אורך ימיו.
וְגַם אֶל־שֹׁפְטֵיהֶם לֹא שָׁמֵעוּ, כִּי זָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם, סָרוּ מַהֵר מִן־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלְכוּ אֲבוֹתָם לִשְׁמֹעַ מִצְוֹת־יְהֹוָה, לֹא־עָשׂוּ כֵן׃
וְכִי־הֵקִים יְהֹוָה לָהֶם שֹׁפְטִים, וְהָיָה יְהֹוָה עִם־הַשֹּׁפֵט וְהוֹשִׁיעָם מִיַּד אֹיְבֵיהֶם כֹּל יְמֵי הַשּׁוֹפֵט, כִּי־יִנָּחֵם יְהֹוָה מִנַּאֲקָתָם מִפְּנֵי לֹחֲצֵיהֶם וְדֹחֲקֵיהֶם׃
בזה מיישב המלבי"ם קושי: בהתחלה נאמר "וגם אל שופטיהם לא שמעו", ומיד לאחר מכן "וכי הקים ה' להם שופטים והיה ה' עם השופט והושיעם מיד אויביהם כל ימי השופט". תחליט - שמעו לשופטים או לא שמעו? אומר המלבי"ם: עקוב בספר ותראה שהיו שופטים שה' היה עמם כל ימיהם, והיו שופטים שעוד בימיהם סרו העם מן הדרך. הפסוק הראשון מדבר על המצב שבו לא שמעו בקול השופטים, ואז עוד בחיי השופט סרו מן הדרך והקדוש ברוך הוא הביא עליהם צרה; והפסוק השני מדבר על המצב האחר, שבו הייתה ישועה כל ימי השופט, כאשר כל ימיו התנהגנו בדרך ה' ולא סרנו ממנה. הכתוב, כיוון שהוא הקדמה לפרקים הבאים, מביא את שתי האפשרויות: אתה תראה כך ואתה תראה כך.
"כי ינחם ה' מנאקתם מפני לוחציהם ודוחקיהם" - הקדוש ברוך הוא ניחם מן הצרה שהייתה להם מפאת שראה את הלחץ ואת הדוחק, ובכל צרתם לו צר. כשהקדוש ברוך הוא רואה את צרתם של עם ישראל, לו לקודשא בריך הוא צר.
וְהָיָה בְּמוֹת הַשּׁוֹפֵט יָשֻׁבוּ וְהִשְׁחִיתוּ מֵאֲבוֹתָם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם וּלְהִשְׁתַּחֲוֹת לָהֶם, לֹא הִפִּילוּ מִמַּעַלְלֵיהֶם וּמִדַּרְכָּם הַקָּשָׁה׃
ולמה אחרי מות השופט מביא הקדוש ברוך הוא מצב שבו חוזרים האויבים להצר לנו? כי הפסוק מדבר על אותם מצבים שבהם היינו צדיקים כל ימי השופט, ובכל זאת במות השופט חזרנו לסורנו. ומה פירוש "חזרנו לסורנו", האם לפחות מעט יותר טוב? לא. אומר לך הכתוב "לא הפילו ממעלליהם ומדרכם הקשה" - לא מיעטו במאומה מרשעותם הקודמת.
"גם אני לא אוסיף להוריש"
וַיִּחַר־אַף יְהֹוָה בְּיִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר יַעַן אֲשֶׁר עָבְרוּ הַגּוֹי הַזֶּה אֶת־בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת־אֲבוֹתָם וְלֹא שָׁמְעוּ לְקוֹלִי׃
גַּם־אֲנִי לֹא אוֹסִיף לְהוֹרִישׁ אִישׁ מִפְּנֵיהֶם, מִן־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר־עָזַב יְהוֹשֻׁעַ וַיָּמֹת׃
אומר הקדוש ברוך הוא: אותם גויים שנותרו כאן, "אשר עזב יהושע", כלומר אלה שיהושע לא הספיק למגר בימי חייו, חשבתי למסור אותם בידכם. אבל כיוון שאני רואה שאינכם הולכים בדרך ה', החלטתי להשאיר את הגויים האלה. ומה המטרה בהשארתם? שיהיה זה השוט העומד בצד, וכל סטייה קלה שלך - השוט הזה יכה אותך. "הוי אשור שבט אפי" - אשור הוא בבחינת שבט, מקל של קודשא בריך הוא להכות בעם ישראל כשהם סוטים מן הדרך.
"לשמוע בקולי" ו"לשמוע לקולי"
נשים לב, אומר המלבי"ם: כאן כתוב "ולא שמעו לקולי", ולעיל בפסוק ב' ראינו "ולא שמעתם בקולי". מה ההבדל? "לשמוע בקול" פירושו לקבל פקודה: הדברים עצמם דברים נכונים ואמיתיים, ואתה מקבל את הפקודה שהוריתי לך. "לשמוע לקול" פירושו שאני שומע את כל הדברים, מבין אותם, מזדהה איתם, וכיוון שכך אני עושה. כמו "ושמע לקול יריביי", וכמו "הקשיבו לקול שופר", שהכוונה לעדות שהשופר מורה על פורענות.
וזה מה שהוא מסיים ואומר: הם לא שמו לב לשמוע אפילו לקולי. שהרי כשראית שסטייה מן הדרך מביאה סטירה, יש לך כבר הוכחות שזה אינו משתלם, וזה כבר מדבר לשכל - לא רק פקודה, אלא טענה של ממש. ואף על פי כן עם ישראל אינם שומעים לקול ה', ואם כן יש כאן הידרדרות נוספת מעבר למה שהיה קודם.
לְמַעַן נַסּוֹת בָּם אֶת־יִשְׂרָאֵל, הֲשֹׁמְרִים הֵם אֶת־דֶּרֶךְ יְהֹוָה לָלֶכֶת בָּם כַּאֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֲבוֹתָם אִם־לֹא׃
וַיַּנַּח יְהֹוָה אֶת־הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה לְבִלְתִּי הוֹרִישָׁם מַהֵר, וְלֹא נְתָנָם בְּיַד־יְהוֹשֻׁעַ׃
לסיכום:
הפרק פותח בתוכחת פנחס, מלאך ה', המראה לעם שתי רעות במעשם: המעשה הרע כשלעצמו, כפיות טובה כלפי מי שהעלה אותם מבירא עמיקתא לאיגרא רמא וכריתת ברית עם אויבי ה' שהיא ניתוק הברית עמו; והתוצאות - גויים שיישארו כאן ויהיו לצדים ולמוקש. העם בוכה, וזהו: שם המקום "בוכים" מלמד שנשאר רק הבכי. מכאן עובר הכתוב לתאר את שלוש התקופות (יהושע, הזקנים, ומות הזקנים), ואת ההידרדרות בשלושה שלבים: עזיבת המצוות, עבודה זרה בשיתוף, ועבודה זרה נטו; ומולם שלושה שלבי עונש: שוסים הגוזלים ממון, מכירה ביד אויבים בהסתר פנים, ולבסוף השגחה לרעה. ומכאן והלאה ילך הספר בריטואל קבוע: חטא, צרה, שופט, ישועה - וחזרה לסורם. והמסר החוזר: מי שאינו שומע בקול ה' כפקודה, לפחות ישמע לקולו - שיראה בעיניו שסטייה מן הדרך אינה משתלמת.