אנחנו פותחים בעזרת השם את ספר שופטים. ספר שופטים בא מיד לאחר פטירתו של יהושע, ונכתב על ידי שמואל הנביא, כמו שאמרו חז"ל ששמואל כתב את ספרו ואת ספר שופטים. שמו של הספר מבטא את התקופה: אחרי פטירת יהושע ופטירת הזקנים לא היה עדיין מלך בישראל, אלא שופטים שהנהיגו את העם. מציאות של מלך אנחנו פוגשים רק בספר שמואל, ששאול הוא המלך הראשון, ובשמואל ב' כבר מתחילה מלכותו של דוד.
תפקידם של השופטים היה להיות מנהיגי הכלל. פעמים רבות היו אלה גם מנהיגים רוחניים, אנשים בקנה מידה רוחני גדול, ולפעמים היו אנשים פשוטים שהיה בהם כושר הנהגה בלבד. לאורך כל הספר חוזר על עצמו אותו מהלך: עם ישראל סוטים מן הדרך, בא מלך עריץ ומתעלל בהם ומייסר אותם, ואז הקדוש ברוך הוא מעמיד להם שופט - אהוד בן גרא, שמשון או שופט אחר - הנפרע מאותה אומה המצירה לישראל, נלחם כנגדם ומגן עלינו, ולאחר מכן "ותשקוט הארץ ארבעים שנה", וחוזר חלילה. בספר נתוודע לשופטים רבים, לסיפורו של שמשון, לפילגש בגבעה שבסוף הספר, לפסל מיכה ולעוד עניינים רבים.
הפרק הראשון מבטא את מצב חוסר ההנהגה שנוצר בעקבות פטירת יהושע. העם עדיין לא השלים את הכיבוש בימי יהושע, וכעת הוא מחפש כיצד להתיישב ולבסס את מצבו בארץ ישראל בלי מנהיג המנהל אותו. הפרק אמנם פחות "סיפורי" מן הפרקים הבאים, אבל הוא הפתיחה וההקדמה לכל הספר. לימודנו יהיה, בעזרת השם, על פי פירושו של המלבי"ם.
וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ וַיִּשְׁאֲלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּיהֹוָה לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה־לָּנוּ אֶל־הַכְּנַעֲנִי בַּתְּחִלָּה לְהִלָּחֶם בּוֹ׃
מבאר המלבי"ם: כל עוד יהושע היה חי לא היו צריכים לשאול באורים ותומים. אמנם האורים ותומים היו קיימים, אבל היה מנהיג שהונחה ישירות על פי השם והוא ניהל את העם לכל אורך הדרך. עכשיו, "אחרי מות יהושע", כבר נזקקים לשאול בה' באורים ותומים כדי לדעת מה לעשות.
והשאלה הראשונה היא "מי יעלה". כל עוד יהושע חי היה ברור מי המצביא ההולך בראש. עכשיו שיהושע איננו, השבטים הופכים להיות יחידות נפרדות. אין הנהגה כללית המבוססת על כל השבטים, אלא לכל שבט הנהגה פרטית משלו, ומיד כשרוצים לעשות דבר מה שואלים מי יעזור לנו ומי ילך איתנו.
ולמה כל כך חשוב מי יעלה "בתחילה"? מפני שיש כאן מלחמה עם הכנענים, וההתחלה קובעת. אם בהתחלה תהיה מפלה, זו תהיה אבן דרך לכל ההמשך: הכנעני ירים ראש, יבין שאפשר להסתדר איתם, ומזה יבואו מפולות נוספות. לכן חשוב שבהתחלה כוח האש יהיה חזק ושיהיה ניצחון מהדהד, שעל ידו יורידו הכנענים את הראש וניתן יהיה לכבוש אותם ביתר קלות. דבר דומה ראינו אצל יהושע בכיבוש העי: הייתה שם נפילה, ויהושע חרד מאוד, שהרי אם בתחילת הכיבוש יש נפילה, כל המלכים ירימו ראש ויאמרו שאין זה עם בלתי מנוצח, ויקבלו חוזק ללכת ולהילחם בנו שוב.
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה יְהוּדָה יַעֲלֶה הִנֵּה נָתַתִּי אֶת־הָאָרֶץ בְּיָדוֹ׃
שני טעמים לדבר: יהודה הוא איש המעלה, הוא המלך; ועוד, שגורלו של יהודה עלה ראשון בגורלות שעשו לחלוקת הנחלות. כיוון שגורלו יצא ראשון, גם הכיבוש יתחיל בו.
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְשִׁמְעוֹן אָחִיו עֲלֵה אִתִּי בְגֹרָלִי וְנִלָּחֲמָה בַּכְּנַעֲנִי וְהָלַכְתִּי גַם־אֲנִי אִתְּךָ בְּגוֹרָלֶךָ וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ שִׁמְעוֹן׃
בפשטות מדובר בשבט יהודה הפונה לשבט שמעון: עזור לי לכבוש את חלקי, ואני אלך אחריך לכבוש את חלקך. המלבי"ם עומד על שינוי הלשון: על עצמו אומר יהודה "עלה אתי", ועל שמעון הוא אומר "והלכתי", ולא "ואעלה". ייתכן מאוד שחלקו של שמעון היה במישור, ולכן די בהליכה, ואילו חלקו של יהודה - ירושלים והרים סביב לה - צריך לעלות אליו.
וחז"ל, וכן רש"י המביאם, דרשו את הדברים בדרך אחרת: "יהודה יעלה" שאמרו האורים ותומים אינו שבט יהודה, אלא עתניאל בן קנז. עתניאל הוא יעבץ, ומה שמו? יהודה אחי שמעון שמו. שלושה שמות היו לו: עתניאל, יעבץ ויהודה. והיה לו אח ביולוגי ששמו שמעון, ואותו יהודה עתניאל יעבץ ביקש מאחיו שמעון שיעזור לו לכבוש את חבלו ואת נחלתו.
וַיַּעַל יְהוּדָה וַיִּתֵּן יְהֹוָה אֶת־הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי בְּיָדָם וַיַּכּוּם בְּבֶזֶק עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ׃
וַיִּמְצְאוּ אֶת־אֲדֹנִי בֶזֶק בְּבֶזֶק וַיִּלָּחֲמוּ בּוֹ וַיַּכּוּ אֶת־הַכְּנַעֲנִי וְאֶת־הַפְּרִזִּי׃
המלבי"ם עומד על הקושי: הרי כבר נאמר שה' נתן את הכנעני והפריזי בידם ושהכו עשרת אלפים איש, ולמה לחזור שוב "ויכו את הכנעני ואת הפריזי"? אלא שכשכתוב "במקום פלוני", אין הכוונה בהכרח בתוך המקום עצמו אלא לפעמים בסביבותיו. כך מצאנו שיהושע פגש את המלאך ביריחו ואמר לו "הלנו אתה אם לצרינו", ויריחו עדיין לא נכבשה, ואמרו חז"ל שפגשו בסביבות יריחו, בשדות אשר מסביב לה, מה שנקרא היום התחום המוניציפלי.
לפיכך "ויכום בבזק עשרת אלפים איש" מדובר בסביבות בזק: קרב שנערך עוד לפני העיר עצמה. ואחר כך "וימצאו את אדוני בזק בבזק" - נכנסו לעיר עצמה ושם מצאו את אדוני בזק, שהוא מלך בזק, מלשון אדנות. שלא כמלך העי שיצא להילחם, אדוני בזק פחד ונשאר בתוך העיר. ושם, בתוך העיר, נלחמו בו והכו את הכנעני והפריזי שבתוכה, בעוד עשרת האלפים היו אנשי סביבות העיר.
וַיָּנׇס אֲדֹנִי בֶזֶק וַיִּרְדְּפוּ אַחֲרָיו וַיֹּאחֲזוּ אוֹתוֹ וַיְקַצְּצוּ אֶת־בְּהֹנוֹת יָדָיו וְרַגְלָיו׃
הוא ראה שהעיר נכבשה, הבין שכלתה אליו הרעה וברח, ואחזו אותו וקיצצו את בהונות ידיו ורגליו. אומר המלבי"ם: כך נתן השם בדעתם לעשות לו, מה שלא עשו לשום אחד מאויביהם. ולמה באמת לא עשו כן לאחרים? מפני שהדבר קצת נגד חוקי ישראל: על פי דין התורה שבעה עממים דינם בסייף, בהריגה, אבל לענות אותם ולייסר אותם לא נצטווינו. אלא שכאן נתן השם בדעתם לעשות כן משום מידה כנגד מידה, כמו שמתבאר בפסוק הבא.
וַיֹּאמֶר אֲדֹנִי־בֶזֶק שִׁבְעִים מְלָכִים בְּהֹנוֹת יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם מְקֻצָּצִים הָיוּ מְלַקְּטִים תַּחַת שֻׁלְחָנִי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי כֵּן שִׁלַּם־לִי אֱלֹהִים וַיְבִיאֻהוּ יְרוּשָׁלַ͏ִם וַיָּמׇת שָׁם׃
אדוני בזק מכיר בכך שזו מידה כנגד מידה, ומודה על פשעיו. ואומר המלבי"ם: כיוון שהודה על פשעיו והכיר בטעותו, זכה שלא הרגוהו ולא ייסרוהו, אלא מת כדרכו בדרך, בעודם הולכים להילחם על ירושלים.
ומה היה עניינו של אותו רשע בשבעים המלכים? צריך לדעת שהמלכים הקדמונים, ובעיקר האכזרים והעריצים שבהם, לא הסתפקו בניצחון בקרב אלא רצו לנצח גם מורלית, על ידי שהשפילו את העם המנוצח עד עפר. והדרך לכך היא לקחת את מלכם, שהוא מייצג עבורם את הכל. מי שרוצה להבין את הדבר יסתכל מה קורה במדינות טוטליטריות, ויראה עד כמה העם משועבד למלך והמלך הוא בעיניהם שמש העמים. וכשלוקחים אותו ומייסרים ומענים ומשפילים אותו, זו השפלה נוראה לעם הגורמת להם להיות כנועים למלך הכובש, ואיש אינו פוצה פה ומצפצף. כך עשו גם לשאול, שלאחר שניצחוהו בקרב תקעו את גווייתו בחומת בית שאן, כדי להשפיל: הנה המלך שלכם תלוי על החומה.
ומה עניין קציצת הבהונות דווקא? הבוהן היא המבדילה בין האדם לחיה. אדם בלי בוהן אינו יכול אפילו לכפתר כפתור בחולצתו, ואם יוכל הרי זו עבודה קשה ביותר, וכיצד יכתוב? כל מה שמייחד אותנו כבני אדם ביכולת להחזיק דברים בעדינות ולעבד דברים בידיים, הכל בכוח הבהונות. וכשקוצצים את הבוהן, מה עשה להם? זרק אותם מתחת לשולחן והשליך להם אוכל, שיירי עוף וכיוצא בזה, והם היו עטים כמו כלבים על כל חתיכה, תופסים ביד בלי בהונות, ונראים ממש כבהמות. הייתה בזה השפלה נוראה ואיומה, ולכן מידה כנגד מידה עשו לו כן, כמו שאמר המלבי"ם: כך נתן השם בדעתם.
וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי־יְהוּדָה בִּירוּשָׁלַ͏ִם וַיִּלְכְּדוּ אוֹתָהּ וַיַּכּוּהָ לְפִי־חָרֶב וְאֶת־הָעִיר שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ׃
נושא המלחמה על ירושלים חוזר בכמה מקומות, והמלבי"ם בא לעשות סדר. ביהושע פרק ט"ו פסוק ס"ג נאמר: "ואת היבוסי יושב ירושלים לא יכלו בני יהודה להורישם, וישב היבוסי את בני יהודה בירושלים עד היום הזה". מבואר שכבר נלחמו בירושלים ולא כבשוה. וכאן, בפסוק כ"א, נאמר: "ואת היבוסי יושב ירושלים לא הורישו בני בנימין". ואילו כאן בפסוק ח' נאמר שבני יהודה לכדו אותה, הכוה לפי חרב ושלחו את העיר באש. וירושלים היא היא יבוס, שזה שמה הקדום, ואם כן הדברים לכאורה סותרים.
מבאר המלבי"ם: אדוני צדק היה מלך ירושלים, והוא היה הראשון מחמשת המלכים שהתקבצו על גבעון, ושם נפל במלחמה. וכל מי שהיה "צדק" בשמו היה מלך ירושלים, כמו מלכי צדק מלך שלם - שלם היא ירושלם, שנקראה עיר הצדק. ירושלים עצמה הייתה מחולקת בין השבטים: אף בבית המקדש נאמר שרובו היה בחלק בנימין והיה בו מקום מחלקו של יהודה, ובנימין נקרא "חופף עליו כל היום" שתמיד רצה לקחת בחזרה את החלק שלו, ומקום המזבח היה כלשון מובלעת השייכת ליהודה. כך שירושלים הייתה שייכת גם לבנימין וגם ליהודה.
בימי יהושע לא יכלו לכבוש את ירושלים, וזהו "עד היום הזה" שביהושע, כלומר עד סוף ימי יהושע. עכשיו, לאחר מות יהושע, יש הזדמנות, ויהודה כובש את העיר ואף שורף אותה באש כעונש על שנלחמו בו בעבר. אלא שהכיבוש לא היה מושלם, שהרי את המצודה - היא מצודת ציון - לא כבשו, והיא נלכדה רק בימי דוד, ושם נראה איזה תחכום גדול היה בלכידתה. ולמה לא כבש יהודה את המצודה? מפני שלא הייתה בחלקו אלא בחלק בנימין. ובנימין כלל לא יצאו עדיין להילחם, שהרי "יהודה יעלה" - יהודה הוא הפותח בקרב. וכשיצאו בנימין בשלב מאוחר יותר, לא כבשו את המצודה ולא ביערו את היבוסי, ונותרו היבוסים עם בני בנימין, עד שבא דוד ונלחם בהם ומיגר אותם לגמרי.
וחז"ל אומרים שבירושלים היה מחוז ששמו יבוסי, והם היו מבני אבימלך. ולמה לא הורישום עד ימי דוד? מפני שנשבע להם אברהם לאבימלך "אם תשקור לי ולניני ולנכדי", כלומר הסכם שלום עד הנכדים, והסכם שלום פירושו שלא תפגע בי. ובאותה תקופה עדיין היו נכדיו של אבימלך קיימים ותוקף השבועה לא פג, ולכן היה צריך להמתין עד ימי דוד, שאז כבר לא נותר איש מאותה שבועה, ואז מיגר אותם דוד. נמצא שלא זו בלבד שבנימין לא נמנעו מלהילחם מחוסר כוח או מפני שהעדיפו לנוח על זרי הדפנה, כפי שנראה בהמשך אצל שבטים אחרים, אלא שעל פי השבועה היו מנועים מלהילחם בהם.
וְאַחַר יָרְדוּ בְּנֵי יְהוּדָה לְהִלָּחֵם בַּכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב הָהָר וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה׃
לכאורה, אם נלחמו ביושבי ההר היה צריך לומר "עלו". אלא שהם יורדים מירושלים, וירושלים גבוהה מהם. נמצא שאף שאותם כנענים היו יושבי הר, היה זה הר נמוך ביחס לירושלים, ולכן נאמר "ירדו".
וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה אֶל־הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּחֶבְרוֹן וְשֵׁם־חֶבְרוֹן לְפָנִים קִרְיַת אַרְבַּע וַיַּכּוּ אֶת־שֵׁשַׁי וְאֶת־אֲחִימַן וְאֶת־תַּלְמָי׃
כבר למדנו ביהושע פרק ט"ו שכלב הוריש את הענקים, ששי אחימן ותלמי, ודבר זה היה בחיי יהושע. ואם כן מה מקום להזכיר זאת כאן, והרי כבר הוכו ומתו? מבאר המלבי"ם: "וילך יהודה אל הכנעני" אינו תיאור של עכשיו, אלא הכתוב מזכיר מה שהיה כבר אז. וכלב הרי היה משבט יהודה, ולכן ביהושע פירט הכתוב מי היה זה בפרטות - כלב, וכאן אמר בדרך כלל שהיה זה שבט יהודה. ולכן הדבר מיוחס לשניהם.
וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם אֶל־יוֹשְׁבֵי דְּבִיר וְשֵׁם־דְּבִיר לְפָנִים קִרְיַת־סֵפֶר׃
וַיֹּאמֶר כָּלֵב אֲשֶׁר־יַכֶּה אֶת־קִרְיַת־סֵפֶר וּלְכָדָהּ וְנָתַתִּי לוֹ אֶת־עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּׁה׃
מי שיצליח להכות את קרית ספר וללכוד אותה יקבל את עכסה בתו לאישה. ועכסה הייתה יפת תואר ביותר, ואמרו חז"ל: למה נקרא שמה עכסה? שכל הרואה אותה היה כועס באשתו. עד כדי כך.
וַיִּלְכְּדָהּ עׇתְנִיאֵל בֶּן־קְנַז אֲחִי כָלֵב הַקָּטֹן מִמֶּנּוּ וַיִּתֶּן־לוֹ אֶת־עַכְסָה בִתּוֹ לְאִשָּׁה׃
וַיְהִי בְּבוֹאָהּ וַתְּסִיתֵהוּ לִשְׁאֹל מֵאֵת־אָבִיהָ הַשָּׂדֶה וַתִּצְנַח מֵעַל הַחֲמוֹר וַיֹּאמֶר־לָהּ כָּלֵב מַה־לָּךְ׃
וַתֹּאמֶר לוֹ הָבָה־לִּי בְרָכָה כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי וְנָתַתָּה לִי גֻּלֹּת מָיִם וַיִּתֶּן־לָהּ כָּלֵב אֵת גֻּלֹּת עִלִּית וְאֵת גֻּלֹּת תַּחְתִּית׃
לפי פשוטו של מקרא: עכסה הסיתה את בעלה לבקש מאביה שדה לפרנסתם. ואחר כך אמרה לו: "ארץ הנגב נתתני" - נתת לי קרקע נגובה, כלומר יבשה, ומה תועיל לי קרקע אם אין לי דרך להשקותה? לכן "הבה לי ברכה", ובעקבות זה נתן לה גולות מים. "גולות" הן מעיינות, כלשון "גל נעול, מעיין חתום", ו"גל" הוא מקום נביעת מים, ונתן לה גולות עילית וגולות תחתית.
עד כאן סיפור שמופיע כבר במלואו בספר יהושע. ולמה חזר כותב הספר על הדברים שוב? אומר המלבי"ם שזה עצמו מה שהביא את חז"ל לדרוש את כל הסיפור בדרך דרש. חז"ל אומרים: שלושת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה, ומי שהחזירן היה עתניאל בן קנז. "אשר יכה את קרית ספר ולכדה" - מי שיהיה מסוגל ללמוד מתוך הספר וללכוד, דהיינו להשיב את שלושת אלפים ההלכות שנשתכחו.
ואם תשאל מנין למדו לדרוש כך את הלשונות, מראה המלבי"ם: דביר נקראת גם "קרית סנה", ורמז יש בזה שבמקום הזה היו יושבים ועוסקים בתורה שקיבלו מסיני, "רצון שוכני סנה". נמצא שדביר וקרית ספר מרמזות על לימוד התורה, ומי שלימד שם היה עתניאל שהיה ראש ישיבה. ולשון "הכאה" מצינו בדברי חכמים על התנצחות ופלפול, כמו "מלחמתה של תורה", וכמו "כי תשב ללחום את מושל" שהכוונה בפלפולה של תורה. המכה הוא מי שניצח בקרב, מי שנתן את המכה האחרונה, וכאן מי שהצליח להסיק מסקנה אליבא דהלכתא היה עתניאל בן קנז, והוא זה שכביכול כבש את קרית ספר בפלפולו.
ובעקבות זה זוכה ונותן לו כלב את עכסה בתו. וגם המשך הפרשה נדרש: עכסה ראתה שנפל בחלקה איש שהוא "ארץ הנגב". מצד אחד ארץ נגובה וצמאה למים, שהשדה שנתן לה לא היו בה מים. ומצד שני "הרוצה להחכים ידרים", ודרום הוא נגב, ואמרה: נתת לי אדם המחפש חוכמה, אדם שלא אראה ממנו פרנסה, הוא הולך לכולל, ומה יהיה איתי? לכן נתן לה גולות תחתיות, שהן מעיינות להשקות את ארץ הנגב. ומה הן גולות עיליות? רמז לה: יש לך אדם שמושך מים חיים ממקור הברכה העליונה, מן החוכמה האלוקית, מי שרזי עליונים ותחתונים נגלו לו - וכי יבקש ממני דבר? כביכול נתתי לך דבר עצום הרבה יותר משדה עם קצת מים, ועל זה את נותנת את לבך? ראי למה זכית, אדם שגולות עיליות ומעייני חוכמה נגלו לו, ומה חשובות לך הגולות התחתיות?
וכל זה, אומר המלבי"ם, מה שהכריח את חז"ל לדרוש הוא כפילות הסיפור. ומה הקשר בין השכחת ההלכות לכיבוש דביר? כבר הסברנו על פי הספרים הקדושים, שכל חלק בארץ שכבשו היה תלוי בחלק שהיה להם בתורה. וכשהשיגו חלק בתורה, השיגו עוד חלק בארץ. משנשתכחו שלושת אלפים הלכות, לא יכלו לכבוש את דביר, שהיא כנגד אותן הלכות. וכשבא עתניאל בן קנז והחזירן בפלפולו, מכוח זה כבר יכלו לכבוש אותה. הא בהא תליא.
וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת־בְּנֵי יְהוּדָה מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב אֶת־הָעָם׃
קיני חותן משה הוא יתרו. הוא ובניו באו לכאן ארצה, ויש אומרים שיתרו חזר ויש אומרים שלא חזר, אבל בניו ודאי היו עמנו כאן. ובעיה הייתה להם: הם אינם מקבלים חלק בארץ, שהרי אין חלק בארץ לגרים, וכדי לקבל חלק צריך להיות מאחד השבטים. לכן היו יושבי אוהלים ונוסעים ממקום למקום, והיה להם שלום עם ישראל.
מבאר המלבי"ם: כשיהודה נלחם בכנעני, עלו בני קיני מעיר התמרים, מפני שעיר התמרים הייתה במקום המלחמה, ואין רצוננו לפגוע בהם, שהרי הם בני קיני חותן משה והיה לנו שלום איתם והיו כחלק מעם ישראל. לכן הזהירו אותם להתפנות מן המקום כדי שלא ייפגעו. דבר דומה מצינו אצל שאול: "ויאמר שאול לקיני סורו רדו מתוך עמלקי פן אוסיפך עמו" - איני רוצה לספותך עמו, מלחמתי בעמלק ואין לי מלחמה איתך. ולכן "וילך וישב את העם" - הלך וישב עם העם כדי להתרחק ממקום המלחמה.
חז"ל אומרים שעיר התמרים היא יריחו, וניתן להם דושנה של יריחו. ולמה נתנו להם מקום משובח כזה? יריחו הייתה מיועדת למי שייבנה בית המקדש בחלקו, שאותו ייטול. ולמה? כדי שלכל עם ישראל יהיה חלק בבית הבחירה: מי שבית המקדש נבנה בחלקו, כביכול נותן את חלקו לכולם, ובתמורה יקבל את יריחו. אבל בית המקדש עדיין לא נבנה, ומכניסת יהושע לארץ עד בניין הבית עברו ארבע מאות וארבעים שנה. מי יישב שם בינתיים? בני קיני חותן משה, הם אלה שאכלסו את דושנה של יריחו עד שייבנה בית המקדש בתחומו של מי שייבנה, והוא זה שיקבל בסופו של דבר את יריחו.
והתלמידים שהיו שם הניחו את המקום והלכו לעתניאל בן קנז הוא יעבץ, שהיה במדבר יהודה אשר בנגב ערד, כדי ללמוד תורה. וכתוב בחז"ל שיעבץ ישב עמם וביקש מהקדוש ברוך הוא שיזמין לו תלמידים הגונים, כמו שנאמר בדברי הימים א' פרק ד' פסוק י': "ויקרא יעבץ לאלהי ישראל לאמר אם ברך תברכני והרבית את גבולי והיתה ידך עמי ועשית מרעה לבלתי עצבי ויבא אלהים את אשר שאל" - הקדוש ברוך הוא זימן לו את אותם תלמידים שבאו ללמוד אצלו.
וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה אֶת־שִׁמְעוֹן אָחִיו וַיַּכּוּ אֶת־הַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב צְפַת וַיַּחֲרִימוּ אוֹתָהּ וַיִּקְרָא אֶת־שֵׁם־הָעִיר חׇרְמָה׃
וַיִּלְכֹּד יְהוּדָה אֶת־עַזָּה וְאֶת־גְּבוּלָהּ וְאֶת־אַשְׁקְלוֹן וְאֶת־גְּבוּלָהּ וְאֶת־עֶקְרוֹן וְאֶת־גְּבוּלָהּ׃
וַיְהִי יְהֹוָה אֶת־יְהוּדָה וַיֹּרֶשׁ אֶת־הָהָר כִּי לֹא לְהוֹרִישׁ אֶת־יֹשְׁבֵי הָעֵמֶק כִּי־רֶכֶב בַּרְזֶל לָהֶם׃
בוא וראה, אומר המלבי"ם: יהודה הצליח אחרי מות יהושע ועשה חיל במלחמתו, ואף על פי כן לא ניצל את המומנטום ולא לקח את ההצלחה למקומות נוספים. יושבי העמק נותרו לפניו, והוא לא המשיך להורישם, ולא עשו כמצוות השם שציווה למגר את האויבים, ואלה שיישארו יהיו לשיכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם. הוא לא סיים את המלאכה, וכמו שאמר השם כך היה. וזו גם הקדמה לפרק הבא, שבו נראה את מלאך ה' העולה מן הבוכים ומוכיח אותם על שלא מיגרו ולא פינו את הכנעני, ולכן ימשיכו לסבול מהם. הפרק שלפנינו מתאר כיצד כל שבט ושבט היה שותף למחדל, והוא מתחיל ביהודה.
ובואו ונחשוב: על מה קל יותר להילחם, על ההר או על העמק? ודאי שכשאני גבוה יש לי יתרון אסטרטגי על מי שנמצא למטה. כמה דם הקזנו עד שכבשנו את רמת הגולן. אין זה פשוט להילחם כשאתה בנחיתות, וכשיש לך יתרון גובה הרבה יותר קל. אם כן יהודה נמצא בגובה ולפניו יושבי העמק, ויתרון גדול בידו, ולמה לא כבשם? "כי רכב ברזל להם" - די היה בכך שיש להם רכב ברזל כדי שירפה וייראו מלהילחם בהם.
וַיִּתְּנוּ לְכָלֵב אֶת־חֶבְרוֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וַיּוֹרֶשׁ מִשָּׁם אֶת־שְׁלֹשָׁה בְּנֵי הָעֲנָק׃
וכי לא ראינו זאת כבר לעיל? אלא שכאן בא הכתוב להסביר: אתה יודע למה בכל זאת נלחמו על חברון? מפני שהיה צריך לתת אותה לכלב, שהרי הייתה לו הבטחה שיקבל את חברון. הוצרכו לעזור לו מחמת ההבטחה, אבל להוריש את סביבות חברון ואת שאר הארץ לא התכוונו.
וְאֶת־הַיְבוּסִי יֹשֵׁב יְרוּשָׁלַ͏ִם לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת־בְּנֵי בִנְיָמִן בִּירוּשָׁלַ͏ִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃
היבוסי הוא אותו מחוז בירושלים שנקרא יבוס, וכפי שהסברנו: יהודה הוריש את חלקו, ואילו בנימין את חלקם לא הורישו.
וַיַּעֲלוּ בֵית־יוֹסֵף גַּם־הֵם בֵּית־אֵל וַיהֹוָה עִמָּם׃
וַיָּתִירוּ בֵית־יוֹסֵף בְּבֵית־אֵל וְשֵׁם־הָעִיר לְפָנִים לוּז׃
וַיִּרְאוּ הַשֹּׁמְרִים אִישׁ יוֹצֵא מִן־הָעִיר וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַרְאֵנוּ נָא אֶת־מְבוֹא הָעִיר וְעָשִׂינוּ עִמְּךָ חָסֶד׃
השומרים הם אלה שהיו מסביב למחנה, שממתינים לראות אם יוצא מישהו מן העיר כדי להורגו או כדי לדאוג שלא יפרצו את המצור. ואף שהשומרים היו אנשים מעטים, שהרי המחנה התרחק, היה בהם עוז וגבורה לעצור אותו ולומר לו "הראנו נא את מבוא העיר".
ולמה בכלל צריך את "מבוא העיר"? חז"ל אומרים שמדובר בעיר לוז, שהייתה עיר סודית. מבחוץ נראתה רק חומת ענק שאין כל אפשרות לחדור בעדה, ואתה מחפש היכן הפתח ואין לה פתח. וכיצד היו נכנסים אליה? דרך מערה, ובפתח המערה היה עומד עץ לוז, הוא עץ השקדים, וכנראה היה בו עצמו פתח, ודרכו היו נכנסים למערה ומשם למנהרה המובילה אל תוך העיר. שום אדם לא היה יכול לכבוש אותה, שהרי אם אינך יודע היכן פתח העיר, מאיזו דרך תכבוש?
וַיַּרְאֵם אֶת־מְבוֹא הָעִיר וַיַּכּוּ אֶת־הָעִיר לְפִי־חָרֶב וְאֶת־הָאִישׁ וְאֶת־כׇּל־מִשְׁפַּחְתּוֹ שִׁלֵּחוּ׃
אומרים חז"ל שלא הראה להם ממש, שהרי הייתה ביניהם שבועה שלא לגלות את מבוא העיר, כי אילו יגלו ייכבשו בקלות, והשביעו את כולם. ולכן לא נאמר "ויאמר להם" אלא "ויראם". ומה הראה? כמה דעות בחז"ל: יש אומרים שהראה להם באצבע, יש אומרים שסימן להם באפו, ויש אומרים שרמז להם בעינו. וכביכול לא עבר על השבועה, שהרי לא סיפר ולא אמר. ובני יוסף היו נאמנים להבטחתם, וכפי שהבטיחו לו שיינצל, שילחו אותו ואת כל משפחתו.
וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ אֶרֶץ הַחִתִּים וַיִּבֶן עִיר וַיִּקְרָא שְׁמָהּ לוּז הוּא שְׁמָהּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃
המקום הזה הוא הלוז החדש, לוז שבארץ החיתים. נתנו לו מקום שיבנה בו עיר משלו, ושם התיישב.
וְלֹא־הוֹרִישׁ מְנַשֶּׁה אֶת־בֵּית־שְׁאָן וְאֶת־בְּנוֹתֶיהָ וְאֶת־תַּעְנַךְ וְאֶת־בְּנֹתֶיהָ וְאֶת־יוֹשְׁבֵי דוֹר וְאֶת־בְּנוֹתֶיהָ וְאֶת־יוֹשְׁבֵי יִבְלְעָם וְאֶת־בְּנֹתֶיהָ וְאֶת־יוֹשְׁבֵי מְגִדּוֹ וְאֶת־בְּנוֹתֶיהָ וַיּוֹאֶל הַכְּנַעֲנִי לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ הַזֹּאת׃
כל השבטים חטאו בזה שלא המשיכו להוריש את הארץ. ו"בנותיה" שבכל מקום פירושו ערי הפרזות, ערי הלוויין שסביב העיר. כמו "תגלנה בנות יהודה", שאין הכוונה לבנותיו של יהודה אלא לערים שסביב, וכן "עוד יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים". אף כאן, בית שאן ובנותיה, היינו הכפרים שמסביב.
ולמה מדגיש זאת הכתוב, והרי כבר ראינו זאת ביהושע פרק י"ז? אומר המלבי"ם: כדי שתראה שהשם היה עמם. הנה בית יוסף כבשו כבר את לוז, והייתה להם סייעתא דשמיא בלתי רגילה שאותו אדם יצא ויגלה להם את מבוא העיר. אם כן הדבר הולך ומצליח, ואף על פי כן מנשה לא הוריש את בית שאן ולא המשיכו להוריש אף שיכלו. אמנם בחיי יהושע ייתכן שהיה קשה, אבל כעת כבר יכלו, שהרי ראו שזה הולך, ובכל זאת לא המשיכו.
וַיְהִי כִּי־חָזַק יִשְׂרָאֵל וַיָּשֶׂם אֶת־הַכְּנַעֲנִי לָמַס וְהוֹרֵשׁ לֹא הוֹרִישׁוֹ׃
עוד חטא על חטאתם. הנה כבר התחזקתם מאוד ואתם יכולים, ומה עשיתם? גביתם מהם מיסים. להוריש אותם ולגרש אותם? לא. נוח היה להם יותר שיישארו כאן ויתנו מס, מאשר ללכת ולהוריש.
וְאֶפְרַיִם לֹא הוֹרִישׁ אֶת־הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּגָזֶר וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקִרְבּוֹ בְּגָזֶר׃
אומר המלבי"ם: לא די שלא הוריש אותו, ולא די שלא שם אותו למס - שלפחות יגבה ממנו מס ויהיה שפל תחתיו - אלא עוד "וישב בקרבו", בברית אחים. וזה נגד מה שציווה השם "לא תכרות ברית ליושב הארץ". אסור לכרות איתם ברית, חובה למגר אותם, והם לא מיגרו ועוד ישבו בקרבם.
זְבוּלֻן לֹא הוֹרִישׁ אֶת־יוֹשְׁבֵי קִטְרוֹן וְאֶת־יוֹשְׁבֵי נַהֲלֹל וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקִרְבּוֹ וַיִּהְיוּ לָמַס׃
אָשֵׁר לֹא הוֹרִישׁ אֶת־יֹשְׁבֵי עַכּוֹ וְאֶת־יוֹשְׁבֵי צִידוֹן וְאֶת־אַחְלָב וְאֶת־אַכְזִיב וְאֶת־חֶלְבָּה וְאֶת־אֲפִיק וְאֶת־רְחֹב׃ וַיֵּשֶׁב הָאָשֵׁרִי בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי לֹא הוֹרִישׁוֹ׃
עד כדי כך: "וישב האשרי בקרב הכנעני". כלומר אנחנו כבר הופכים בשלב הזה למיעוט, ויושבים כמעטים בקרב הרבים. ותבינו שזו תמיד בעיה גדולה יותר: כשאני הרוב והגוי המיעוט, יש סיכוי שאני אשפיע עליו. אבל כשהגוי הוא הרוב ואנחנו המעטים, אדם תמיד נוטה ליישר קו עם מה שנוהגים סביבותיו ועם מה שנוהג רוב הציבור. והם לא חששו מזה, והלכו וישבו בקרב הכנענים שהיו רבים מהם.
נַפְתָּלִי לֹא־הוֹרִישׁ אֶת־יֹשְׁבֵי בֵית־שֶׁמֶשׁ וְאֶת־יֹשְׁבֵי בֵית־עֲנָת וַיֵּשֶׁב בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְיֹשְׁבֵי בֵית־שֶׁמֶשׁ וּבֵית עֲנָת הָיוּ לָהֶם לָמַס׃
וַיִּלְחֲצוּ הָאֱמֹרִי אֶת־בְּנֵי־דָן הָהָרָה כִּי־לֹא נְתָנוֹ לָרֶדֶת לָעֵמֶק׃
ולא די בכך. בהתחלה בני דן לחצו את האמורי אל ההר, ולבסוף האמורי לוחץ את בני דן. בוא וראה: הייתה להם אפשרות והייתה להם יכולת, וכעת האמורי כבר מרים ראש ומתחיל לגרש אותנו. אם עד עתה התיישבנו ולכל היותר נתנו להם לשבת עמנו, ואם עד עתה במצבים מסוימים גבינו מיסים, כעת מגיע מצב שהם מתחילים לדחוק אותנו.
וַיּוֹאֶל הָאֱמֹרִי לָשֶׁבֶת בְּהַר־חֶרֶס בְּאַיָּלוֹן וּבְשַׁעַלְבִים וַתִּכְבַּד יַד בֵּית־יוֹסֵף וַיִּהְיוּ לָמַס׃
האמורי החל לעלות מן העמק אל ההר, והתיישב בהר חרס שליד איילון ושעלבים. ובני דן לבדם כבר לא יכלו להילחם כנגדם, עד שבא בית יוסף לעזרתם, "ותכבד יד בית יוסף", ועל ידי זה "ויהיו למס". והנה היה מקום ללמוד מוסר: ראית מה קורה כשאתה חלש? דוחפים אותך ומגרשים אותך. עכשיו שבאו בני יוסף ויש כוח, בואו ננקה את האמורי. אבל לא. בני יוסף רק עוזרים להם להתגבר על האמורי כדי שיהיו למס, שישלמו מיסים, ואילו למגר אותם לא חשבו כלל.
וּגְבוּל הָאֱמֹרִי מִמַּעֲלֵה עַקְרַבִּים מֵהַסֶּלַע וָמָעְלָה׃
עוד הוסיפו חטא על חטאתם, שעשו להם גבול: מעתה יש גבול, אנחנו כאן ואתם שם. וזה כמו כריתת ברית והסכמה מעשית שיוכלו לשבת שם. ועל זה שולח הקדוש ברוך הוא מלאך, כפי שנראה בעזרת השם בפרק הבא.
הזכרנו את העיר לוז, ונעסוק מעט בעניינה. לוז הייתה עיר שבה אנשים לא היו מתים. וההזדמנות הראשונה שבה היא מוזכרת היא בבראשית פרק כ"ח פסוק י"ח: "וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשתיו וישם אתה מצבה ויצק שמן על ראשה, ויקרא את שם המקום ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר לראשנה". כלומר ירושלים, שהיא בית אל, המקום שבו ראה יעקב אבינו את המראות האלוקיים, שהוא הר הבית, שמה הראשון היה לוז. נמצאנו למדים שלוז היא העיר שלימים תהיה ירושלים. ולוז הוא גם שמו של עץ שקד, כמו שכתוב בבראשית פרק ל' פסוק ל"ז: "ויקח לו יעקב מקל לבנה לח ולוז וערמון".
במדרש רבה בראשית פרשה ס"ט פסקה ח' נאמר: "ואולם לוז שם העיר - היא לוז שצובעים בה את התכלת, היא לוז שעלה סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה, היא לוז שלא שלט בה מלאך המוות מעולם". והזקנים שבה, כשהיו זקנים הרבה ואין להם עוד חשק לחיות, היו מוציאים אותם מחוץ לחומה והם מתים. כביכול הייתה שם למלאך המוות תחנת איסוף, והקו שלו היה עובר מחוץ ללוז: מי שרצו שייאסף, שמים אותו בתחנה ומלאך המוות עובר ולוקח אותו, אבל פנימה לתוך העיר לא היה נכנס.
וכן בגמרא במסכת סוטה דף מ"ו עמוד ב': "היא לוז שצובעין בה תכלת, היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה, ואף מלאך המוות אין לו רשות לעבור בה, אלא זקנים שבה בזמן שדעתן קצה עליהן יוצאין חוץ לחומה ומתים". ולמה נקרא שמה לוז? אמר רבי יוחנן: מפני שמרבים בה לוזים, דהיינו שקדים. רבי שמעון בן אלעזר אומר: לוז, עץ שקד, היה עומד על פתחה של מערה, והלוז היה חלול, והיו נכנסים דרך הלוז למערה ודרך המערה לעיר. ואומרת הגמרא: ראה מה שכרו של אותו אדם שהראה להם את הפתח. הוא לא דיבר, רק הראה באצבעו, ומה היה שכרו? שניצל הוא וכל משפחתו, והלך ובנה עיר ששמה לוז ואין מתים בה. ומה אדם שלא הלך ברגליו ולא דיבר בפיו אלא רק הראה באצבעו ניצל הוא וזרעו ממוות, העושה מצווה ברגליו ובכל גופו על אחת כמה וכמה.
הגמרא במסכת סנהדרין דף ק"ח עמוד ב' אומרת: דור המבול אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר "וימח את כל היקום אשר על פני האדמה" - וימח בעולם הזה, וימחו מן הארץ לעולם הבא. ומהו "וימח את כל היקום"? אמר רבי אלעזר: אפילו לוז של שדרה נמחה. יש באדם עצם הנקראת לוז, והיא עצם בלתי כלה שאינה נרקבת ונשארת לעולם, וממנה עתיד הקדוש ברוך הוא להחיות את האדם בתחיית המתים. ודור המבול, שנגזר עליהם שלא יקומו בתחיית המתים, נמחתה אף עצם זו, שאילו תישאר יקומו לתחייה.
ומנין שהעצם הזאת אינה נמחית? במדרש רבה בראשית פרשה כ"ח פסקה ג': אדריאנוס שחיק עצמות שאל את רבי יהושע בן חנניה, מנין הקדוש ברוך הוא מציץ את האדם לעתיד לבוא, מהיכן יחיה אותו? אמר לו: מלוז של שדרה. אמר לו: מנין אתה יודע? אמר לו: הביאו לי אחד ואראה לך. הביאו לו לוז אחד של שדרה, נתנו במים ולא נמחה, באש ולא נשרף, בריחיים ולא נטחן, נתנו על הסדן והכה עליו בפטיש, נחלק הסדן ונבקע הפטיש ולא הועיל כלום. העצם קשה כלוז, כאגוז שקשה לפצחו, וכך היא קשה לביטול וחזקה ביותר, ומן הלוז יקום האדם לתחיית המתים.
והבן איש חי כותב בהלכות שנה שנייה פרשת ויצא, שיש לאותה עצם שמות נוספים: ניסקוי, שם העצם הנמצאת בעורף האדם, ובתואל. ורמז יש בדבר: לוז, בתואל, ניסקוי - ראשי תיבות לב"ן. וזה כנגד שלושת שמותיו של יעקב: ישראל, יעקב, ישורון, שסופי תיבותיהם ל', ב', נ' - לבן. לרמוז שכל עניין תחיית המתים והקיום הנצחי שייך רק במי שהם משורש ישראל יעקב ישורון, ולא במי שמשורש אברהם או יצחק, שהרי מאברהם יצא ישמעאל ומיצחק יצא עשו. אלא רק אלה שיש בהם ל' ב' נ', עליהם נאמר "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום", והם אלה שיקומו לתחייה.
והיכן נמצאת העצם? הרמ"ע מפאנו כותב במאמר שבתות ה' חלק ד', שמקום הלוז באיש הוא בעורף, במקום קשר של תפילין. ולכן כתוב שהמזלזל בתפילין אינו קם בתחיית המתים, מפני שאותו חלק מן החיות בא מן השפע של התפילין. ובאישה הוא בשדרה, בסוף השדרה העליונה, ואילו באיש הוא מעט למעלה מזה, במקום קשר התפילין.
ומה שורשה של אותה עצם? בספר שערי צדק שער ראשון לרבי צדוק הכהן מלובלין כותב, שעיקר שורשה מ"עצם השמים לטוהר", ומשם היא מקבלת כוח ועיצום וקיום ועמידות לכל גוף האדם. עוד כותב רבי צדוק, שהעצם הזאת מקבלת עונג ועידונים אחרי מיתת האדם הצדיק, ועליה נאמר "ועצמותיך יחליץ". והיא גם העצם שברשעים מקבלת את העונש, כמו שכתוב "ותהי עונותם על עצמותם".
ולמה באמת עצם זו קיימת לעולם? כתב בספר מאור ושמש פרשת ויחי: העצם הזאת לא נהנתה מעץ הדעת. על כל מי שנהנה מעץ הדעת נגזרה מיתה וכליה, ומי שלא חטא ולא נהנה, לא נגזר עליו. ואיזה חלק בגוף האדם לא נהנה מעץ הדעת? עצם הלוז, מפני שאין לה הנאה משום מאכל ומשקה אלא מסעודה רביעית של מוצאי שבת בלבד. נמצא שסעודתו של אדם הראשון, שהייתה ביום שישי באכילה מעץ הדעת, לא נהנתה ממנה עצם הלוז, ולכן היא קיימת לעולם.
מהרח"ו כותב בליקוטי הש"ס מסכת ראש השנה, שהיא אינה נהנית מאכילה ושתייה, והרי היא כיום הכיפורים. ולכאורה תמוה, שמשמע ממנו שאינה נהנית כלל מאכילה ושתייה, ואילו לפי מה שהסברנו היא כן נהנית מסעודת מוצאי שבת. ולפי דבריו מבאר מהרח"ו למה אין שולט בה מלאך המוות: כשם שביום הכיפורים אין שליטה לשטן, וכיוון שהיא כיום הכיפורים בלא אכילה ושתייה, אין שולט בה השטן שהוא מלאך המוות.
ומה הקשר בין עצם הלוז לבית אל, שהיא ירושלים, וכיצד הדבר מתקשר לשקד? כתב מהרח"ו בספר עץ הדעת טוב: תחיית המתים העתידה תהיה בעמק יהושפט הסמוך לחומות ירושלים, ששם יקומו המתים למשפט, ולכן נקרא שמו יהושפט. ולכן העיר ירושלים תיקרא לעתיד לבוא לוז, כי בה תהיה תחיית המתים, ותחיית המתים מקומה מן הלוז, שמשם מתחיל הגוף להנץ ולפרוח. ולעניין השקד: ירמיהו הנביא, כשהתנבא על ירושלים, ושם היה זה דווקא על חורבנה, אמר "מקל שקד אני רואה", לרמוז על החורבן ועל ירושלים שהיא לוז שעתידה להיחרב.
ועצם הלוז קשורה גם לכותל המערבי. כותב הרמח"ל ז"ל: באדם נשאר עצם אחד בקבר הנקרא לוז, שעליו ייבנה הגוף לתחיית המתים. ולמה דווקא שם? מפני שבאדם שעתיד לחיות נותר חלק, שהזוהר קורא לו "קיסטא דחיותא", מיעוט של חיות, וזהו חלק רוחני שנותר בו, ושמו הנוסף "הבלא דגרמי", הבל העצמות. זהו משהו מן הנפש, שהוא הרובד הרוחני הנמוך ביותר משלוש הקומות הרוחניות של האדם - נפש, רוח ונשמה. אותו חלק נפש שנותר, בבוא העת ימשוך ויוריד לכאן למטה את שאר החלקים, את הנפש את הרוח ואת הנשמה, ומזה תשוב החיות לאדם. והיכן הוא נותר? בעצם הלוז.
וכך גם בבית המקדש, אומר הרמח"ל. בית המקדש חרב, אבל חורבנו זמני והוא עתיד לחיות, והשכינה שנשארה היא שכינה מועטת, ועתידה להיות שכינה והשראה כמו שהייתה בבית ראשון. ודרך היכן זה יחזור? דרך עצם הלוז. ומהי עצם הלוז של בית המקדש? הכותל המערבי. שם נותרה קיסטא דחיותא, הבלא דגרמי, ומעולם לא זזה שכינה ממקום המקדש ומן הכותל המערבי, "הנה זה עומד אחר כתלנו". אותה שכינה שלא זזה היא אותו הבל העצמות, אותה עצם לוז קטנה שנותר בה מעט חיות, כמין נר תמיד הממתין להזדמנות שבה תפרח השלהבת ותהיה ללהבה גדולה ועצומה, כמו בגוף האדם. והרי האדם נמשל למשכן ויש מקבילות רבות ביניהם, כמובא ברבנו בחיי ובעוד מקומות: כשם שבאדם יש הבלא דגרמי וקיסטא דחיותא בעצם הלוז, כך בבית המקדש נשארה שכינה מועטת באותו מקום שעוד נותר, ומשם הכל עתיד לפרוח.
ואף דוד המלך קשור לעצם הלוז. שהרי עצם הלוז נהנית רק מסעודה רביעית, וסעודה רביעית "דא סעודתא דדוד מלכא משיחא". דוד מלך ישראל חי וקיים, ואף עצם הלוז חיה וקיימת ולעולם אינה מתבטלת.
העצם נקראת גם ניסקוי. כותב הרמ"ע מפאנו במקור שהזכרנו, שניסקוי הוא מלשון "הסך נסך שכר", ומלשון "מסכה יינה" - מזיגת היין במובן שדיברו בו חז"ל, שהוא עירוב היין. כלומר הניסקוי עתיד לערב את היסודות ולהחזירם יחד. שהרי בפטירת האדם נתפרדו היסודות: הנפש שבה אל האלוקים אשר נתנה, והגוף עצמו נתפרדו יסודותיו. ומי מנסך וחוזר ומסכה יינה ומערב הכל יחד? זה הניסקוי.
עוד אומר הרמ"ע מפאנו, שסעודה רביעית מושכת את קדושת המן, שהרי ידוע שסעודות השבת הן כנגד המן, ולכן אנו עושים כיסוי מלמעלה וכיסוי מלמטה ולוקחים שני לחמים, שהכל כנגד המן. ואת קדושת סעודות השבת אנו מושכים גם לימות החול, וזאת על ידי עצם הלוז, דהיינו על ידי הסעודה הרביעית. הסעודה הרביעית היא בבחינת "אסרו חג": כשם שהחג עומד לעבור ואנו אומרים "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח", לקשור אותו בחבלים עבים שלא יעזוב אותנו, שההתרוממות והקדושה והחוויות הרוחניות יישארו אתנו, כך בסעודה רביעית אנו מושכים את קדושת השבת ואת שפע המן לשאר ימי השבוע. זהו הניסקוי, זהו "מסכה יינה". והמן הוא מאכל למלאכי השרת, ולכן המלאכים חיים לעולם, ולכן רק ממנו נהנית עצם הלוז, רק מן הסעודה הרביעית.
ושאלנו: והרי ראינו שעצם הלוז אינה נהנית משום דבר, כדברי מהרח"ו, ואיך זה מתיישב עם ההנאה מסעודה רביעית? בספר קומץ המנחה חלק ב' אות ס' כתב דברים שאפשר לראות בהם יישוב לשאלה. הוא כותב: למה דווקא מסעודת מלווה מלכה נהנית? מפני שסעודת מלווה מלכה היא סעודה שאין בה הנאה בדרך כלל. איזה אדם אוכל מלווה מלכה להנאתו? אדם שבע מכל סעודות השבת, ומציאותית קשה לו מאוד לאכול סעודה רביעית, ובקלות מוותר עליה. וחבל מאוד, שהרי הגר"א שמע פעם שאשתו עומדת לעשות תענית הפסקה, שהיא שישה ימים רצופים ממוצאי שבת עד ליל שבת, וביקש ממנה מיד לאכול סעודה רביעית, ואמר לה: תדעי לך, כל תעניות ההפסקה שתעשי לא יכפרו ולא ישלימו את החיסרון של הסעודה הרביעית שאת מחסירה. הרי שחשיבותה של הסעודה הרביעית גדולה מאוד, ומציאותה שאינה לתיאבון. וזה היישוב: עצם הלוז אוכלת, אבל אינה נהנית מן המאכל, כדברי מהרח"ו שאינה נהנית מאכילה כלל, שהרי סעודה רביעית היא הסעודה היחידה שאינה לתיאבון.
הפרק הראשון בשופטים פותח בעידן שאחרי יהושע: אין מנהיג כללי, השבטים שואלים באורים ותומים "מי יעלה בתחילה", ויהודה, איש המעלה ובעל הגורל הראשון, נבחר לפתוח בכיבוש. יהודה מנצח בבזק, ואדוני בזק מקבל מידה כנגד מידה על שבעים המלכים שהשפיל, ומודה על פשעו וזוכה למות כדרכו. יהודה כובש את חלקו בירושלים, אך המצודה נשארת בידי היבוסי מפני שבועת אברהם לאבימלך, עד ימי דוד. סיפור עתניאל בן קנז וקרית ספר נשנה כאן כדי ללמד שכיבוש הארץ תלוי בכיבוש התורה: משהוחזרו שלושת אלפים ההלכות שנשתכחו, נכבשה דביר. אלא שמכאן ואילך הולך הפרק ומונה את מחדל השבטים: יהודה נרתע מרכב ברזל, מנשה ואפרים וזבולון ואשר ונפתלי ודן אינם מורישים, מסתפקים במס, יושבים בקרב הכנעני ואף קובעים עמו גבול. ההצלחה הגדולה לא נוצלה, המלאכה לא הושלמה, והיושבים שנותרו יהיו לשיכים בעיניים ולצנינים בצדדים - הקדמה לתוכחת מלאך ה' מן הבוכים שבפרק הבא.