פרק כ"ד הוא הפרק החותם את ספר שמואל, ובו מסופר על ספירת העם שנעשתה שלא כדין, ועל השתלשלות הדברים מן העונש ועד לגילוי מקום המקדש. בשיעור זה נעמוד על החלק השני של הפרק: השליחות של גד הנביא אל דוד, שלוש הגזירות והבחירה שביניהן, מהלך המגפה, עצירת המלאך בגורן ארוונה, ולבסוף קניית המקום ובניית המזבח. נלך לפי סדר הפסוקים, בעקבות ביאורי המלבי"ם, הרד"ק והמצודות, ודברי חז"ל שנקבצו סביבם.
וַיָּקָם דָּוִד בַּבֹּקֶר וּדְבַר־יְהוָה הָיָה אֶל־גָּד הַנָּבִיא חֹזֵה דָוִד לֵאמֹר׃
מיד כשקם דוד בבוקר, נשלח אליו הנביא. מבאר הרד"ק: "ויקם דוד" - לא שכב לבו בלילה. כל אותו הלילה לא הייתה לו מנוחה מן העניין הזה, שספר את העם בזמן שהדבר היה אסור לו, והוא הבין שמדובר בדבר חמור. ואז נשלח גד הנביא מאת ה'.
הָלוֹךְ וְדִבַּרְתָּ אֶל־דָּוִד כֹּה אָמַר יְהוָה שָׁלֹשׁ אָנֹכִי נוֹטֵל עָלֶיךָ בְּחַר־לְךָ אַחַת־מֵהֶם וְאֶעֱשֶׂה־לָּךְ׃
וַיָּבֹא־גָד אֶל־דָּוִד וַיַּגֶּד־לוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ הֲתָבוֹא לְךָ שֶׁבַע־שָׁנִים רָעָב בְּאַרְצֶךָ אִם־שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נֻסְךָ לִפְנֵי־צָרֶיךָ וְהוּא רֹדְפֶךָ וְאִם־הֱיוֹת שְׁלֹשֶׁת יָמִים דֶּבֶר בְּאַרְצֶךָ עַתָּה דַּע וּרְאֵה מָה־אָשִׁיב שֹׁלְחִי דָּבָר׃
הנביא מציע לדוד שלוש אפשרויות: שבע שנות רעב בארץ, שלושה חודשים של נוסו מפני האויב הרודף, או שלושה ימי דבר. וצריך להבין: מה פשר "מבחן" זה? היכן שמענו שאדם שמגיע לו עונש מקבל שלוש אפשרויות בחירה ובוחר איזה עונש הוא רוצה? ולא זו בלבד, אלא שיש כאן סתירה בלשון: "שלוש אנוכי נוטל עליך" - כלומר שלוש אני שם עליך, ומיד לאחר מכן "בחר לך אחת מהם". אם כן, שלוש או אחת משלוש?
מבאר המלבי"ם: דע לך שהיית חייב בשלושה עונשים. "שלוש אנוכי נוטל עליך" - את שלושתם היית צריך לקבל, אלא שחסד ה' עליך שאני מוכן שתיקח רק אחד מהם. וכיצד? נשאל את עצמנו מה עדיף: לתת לאדם עונש שהוא מתנגד לו ומבקש להסירו מעליו, או לתת לו עונש שהוא מקבל אותו בהבנה ויודע שהוא מגיע לו? ודאי שהאפשרות השנייה, שכן דווקא הקבלה בהבנה היא זו שתתקן את האדם ותועיל לו. לכן אומר לו הקדוש ברוך הוא: מגיעים לך שלושה עונשים על מה שעשית, אבל יש אפשרות שתקבל רק אחד מהם - אם תקבל אותו בהבנה, אם תקבל אותו ברצון. זהו "בחר לך אחת מהם ואעשה לך": אם תיקח את העונש מתוך בחירה והסכמה, מתוך שאתה אומר "מוכן אני לקבל את העונש, הוא מגיע לי, אני רואה בו תיקון וכפרה לעצמי" - אז אעשה לך רק אחת מהן, ולא תצטרך לקבל את שלושתן, אלא די באותה אחת שתבחר.
נשים לב שכאן כתוב "שבע שנים רעב", ובדברי הימים כתוב שלוש שנים. אז מה הוצע לו, שבע או שלוש? מסביר המצודת דוד: כבר עברו שלוש שנות רעב, וכמו אדם היושב בכלא עד למשפט שמחשיבים לו את הזמן שישב - כך גם כאן. שלוש שעברו, ועוד שלוש שיוסיף לו, ועד שתגדל התבואה מוסיפים עוד שנה - בסך הכול שבע שנים. המלבי"ם מבאר אחרת: הדברים היו ממש בסוף ימיו של דוד, ובפועל שלוש שנים בלבד היו יכולות לחול בחייו עד יום מותו, ושאר הזמן היה חל רק לאחר מותו. לכן לא היה שייך לאמור לו "שבע שני רעב" כעונש שלו, ועל כן שלוש השנים הן מה שהיה אמור להיות בחייו ושאר השנים לאחר מותו.
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־גָּד צַר־לִי מְאֹד נִפְּלָה־נָּא בְיַד־יְהוָה כִּי־רַבִּים רַחֲמָו וּבְיַד־אָדָם אַל־אֶפֹּלָה׃
זהו הנוסח שאנו האשכנזים אומרים בשעת נפילת אפיים, וכן נוהגים גם התימנים הבלדים: "ויאמר דוד אל גד צר לי מאוד, נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו". אצלנו אומרים את הקטע הזה, ובנוסחם אומרים את כל הפסוק כולו.
ומה טעם בחירתו של דוד? מבאר המלבי"ם: דוד המלך ראה שעונש הרעב הוא עונש טבעי, עונש החרב הוא עונש בחירי, ועונש הדבר הוא עונש השגחי. עונש הרעב הוא בדרך הטבע - יש שנים שחונות ויש שנים שיש בהן גשם. אם אני נופל ביד עונש כזה, כביכול נמסרתי ביד המערכה, לפי המזל: יש רעב, מתים - מה לעשות, ימותו. עונש כזה איני רוצה. עונש החרב גם הוא אינו טוב, שכן הוא עונש בחירי: האדם שבא להרוג הוא בעל בחירה, וה' כביכול אינו מתערב בבחירתו. יש בזה מחלוקת גדולה בין הראשונים, אם בעל בחירה יכול להזיק לאדם שלא נגזר עליו להינזק - האם הדבר כלול בבחירתו החופשית, או שכאן נעצרת הבחירה ואם לא מגיע לו לא יוכל להזיק לו. יש ספר שלם של הרב פרידלנדר העוסק בשאלה זו, וגם אני מביא דיון בעניין בספרי. בכל אופן, עונש בחירי הוא עונש מסוכן, שכן ייתכן שאותו אדם, בהיותו בעל בחירה, יזיק לי יותר ממה שמגיע לי. גם את זה אינני רוצה. מה נשאר? דֶּבֶר - עונש השגחי, בהשגחת ה'. דבר הוא מגפה, ואין זה דבר טבעי; אין מגפה קורית על פי טבע, אלא בהשגחתו. וגם אין בו בחירה, אין כאן אדם הבוחר להזיק לי. לכן עדיף לי ליפול ביד ה' כי רבים רחמיו, מליפול ביד הטבע או ביד אדם בעל בחירה.
ונשים לב שהנביא רמז לו מה כדאי לו לבחור, ואף אמר לו זאת בפירוש בסוף דבריו: "עתה דע וראה מה אשיב שולחי דָּבָר" - אל תקרא דָּבָר אלא דֶּבֶר. רמז לו שכדאי לו יותר עונש הדבר, שהוא הפחות קשה משלושתם. ואז אמר דוד "נפלה נא ביד ה'" - אני מעדיף את העונש ההשגחי, שהוא ביד ה', כי רבים רחמיו.
מבאר הרד"ק: מדוע נקרא הדבר "יד ה'"? שכן נאמר בדבר "הנה יד ה' הויה במקנך", ולכן "נפלה נא ביד ה'". אבל בשאר העונשים אמר דוד שיהיה בהם גנאי גדול לישראל. כיצד? כאשר ישראל ברעב, הם משוטטים מגוי לגוי ומעם לעם ומממלכה אל ממלכה לחפש אוכל, וזהו ביזיון גדול לעם ישראל - יראו אותם עניים סחופים ודוויים, עוברים ממקום למקום כקבצנים. גם החרב ביזיון גדול הוא, שהם נמסרים ביד אויביהם וזו חרפה בעיני הגויים. לכן העדיף דוד את עונש הדבר, שהוא מגפה פנימית, ואין ביזיון לעם שיש עליו מגפה; מגפה היא כביכול עונש עליון ואין בזה ביזיון.
עוד הסבר אומר המדרש: חשש דוד, שאם יבחר רעב, יאמרו כל ישראל "מה אכפת לו לבן ישי? הלא אסמיו מלאים מזן אל זן" - יש לו מספיק, לא חסר לו אוכל, וכי המלך יהיה רעב? מה אכפת לו לבקש רעב, יהיה רעב לכולם והוא כבר יסתדר. אמר דוד: איני יכול לקחת דבר כזה. ואם יבחר חרב, יאמרו: המלך מה לו לדאוג? יש לו את גיבוריו, הם יצאו למלחמה וימותו בשבילו והוא יינצל. שוב יהיה כאן קטרוג על העם.
ויש לזכור נקודה נוספת: עיקר החטא כאן היה של דוד, ומדוע נענש העם? מפני שהיה להם עוון קדום, שמאסו במלכות בית דוד: הלכו וקשרו קשר עם אבשלום, לאחר מכן קשרו קשר עם שבע בן בכרי, וגם איחרו להמליך את דוד כשהיה בחברון והלכו אחרי איש בושת. היו להם עוונות. כלומר, העם לא נענש בגלל דוד - יש להם התיק שלהם והסיפור שלהם.
וַיִּתֵּן יְהוָה דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד־עֵת מוֹעֵד וַיָּמָת מִן־הָעָם מִדָּן וְעַד־בְּאֵר שֶׁבַע שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ׃
"מהבוקר" - מן הזמן שבאה הנבואה אל גד, אז התחיל הדבר. "ועד עת מועד" - המצודת דוד אומר: עד אותו יום למחרתו. ולמען האמת יש בזה מחלוקת במסכת ברכות: דעה אחת אומרת מזמן שחיטת התמיד עד זריקת דמו, דהיינו זמן קצר ביותר, ורבי יהודה אומר עד חצות היום, שהם כבר כמה שעות.
אומר המלבי"ם: לפי הדעה הראשונה הייתה הגזירה כביכול להשחית את הכול. שהרי אם בשעה אחת נפלו שבעים אלף, כמה היו נופלים בעשרים וארבע שעות? מיליון שש מאות ועשרת אלפים - יותר מן המספר שספר יואב! נמצא שעל פי החשבון הזה הגזירה הייתה כליה מוחלטת, אלא שה' ריחם והביא את הדבר לשעה אחת בלבד. ולדעת רבי יהודה הגזירה הייתה רק על אלה שנמנו מתוך בני ישראל ולא על אלה שנמנו מבני יהודה: שבעים אלף נפלו בשש שעות, ובשלושה ימים היה זה שתים עשרה פעמים שש שעות, שהם שמונה מאות וארבעים אלף - קרוב מאוד לסך אותם שנמנו מבני ישראל בלי חלקם של בני יהודה.
וַיִּשְׁלַח יָדוֹ הַמַּלְאָךְ יְרוּשָׁלַיִם לְשַׁחֲתָהּ וַיִּנָּחֶם יְהוָה אֶל־הָרָעָה וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ וּמַלְאַךְ יְהוָה הָיָה עִם־גֹּרֶן הָאֲרַוְנָה הַיְבֻסִי׃
המלאך שולח ידו על ירושלים לשחתה - אותו מלאך שהשחית בעם רצה להשחית גם את אנשי ירושלים, ואז נאמר לו "רב, עתה הרף ידך". פשוטו של "רב" - די לך. אבל חז"ל דורשים: "רב" - את הרב שבהם, את הגדול שבהם לקח. אמר לו: טול את הרב שבהם, והוא אבישי בן צרויה שהיה שקול כרובה של סנהדרין. ועל ידי שנטל את הגדול שבהם, היה הוא כפרה לכולם, שאם לא כן היו צריכים למות עוד עם רב מתוכם, כמו שראינו בחשבון.
אלא שהלשון כאן קשה מעט: "וישלח ידו המלאך ירושלים לשחתה" - היה צריך להיות "וישלח המלאך ידו ירושלים לשחתה". ובדברי הימים כתוב "וישלח האלוקים מלאך ירושלים". לפי זה, מי הוא ה"וישלח" שכאן? הקדוש ברוך הוא. הוא שלח את ידו, ומי היא ידו? המלאך, שהמלאך המשחית מכונה "יד ה'". נמצא שהכתוב אומר: וישלח ה' את ידו - שהיא המלאך. לכן נכתב "וישלח ידו המלאך" ולא "וישלח המלאך ידו", כי אין המלאך שולח את ידו, אלא ה' שולח את ידו, ושליחות יד ה' היא המלאך עצמו.
ומדוע דווקא כאן נאמר "רב"? מה קרה בירושלים? ירושלים היא מקום בית המקדש, ואותו מקום שבו נעצר המלאך הוא המקום שבו היה בית המקדש אמור להיבנות. עד אז לא ידעו היכן בדיוק המקום המדויק: כתוב שדוד דן עם שמואל בניות ברמה על בית המקדש שאמור להיות בנויו של עולם, אבל מהו המקום המדויק לא היה ידוע. רק כאן, שהגיע לאותו מקום שהיה אז גורן ארוונה היבוסי, שהוא המקום המדויק של המקדש - שם אומרים חז"ל: מה ראה? ראה אפרו של יצחק, שזה היה מקום העקידה והוא מקום המקדש. ויש אומרים: כסף כיפורים ראה, שעתידים לשקול שם בבית המקדש את כסף הכיפורים, וזה מה שכיפר עליהם.
בדברי הימים כתוב: "וישא דוד את עיניו וירא את מלאך ה' עומד בין הארץ ובין השמים וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים, ויפול דוד והזקנים מכוסים בשקים על פניהם". ומה קרה לדוד בעקבות זאת? "והמלך דוד זקן בא בימים ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו" - אומרים חז"ל שמרגע שראה את המלאך נצטנן. כלומר, אחזו אותו פחד ורעד כאלה שמאז לא יחם לו, כמה שהיו מחממים אותו. יש שם עוד פירוש למה קרה לו כך, אבל פירוש זה קשור לראיית המלאך. ראיית המלאך היא דבר מבהיל ביותר, והיא גרמה לו לפחד שליווה אותו בשנים הבאות.
ועל ידי שאמר ה' למלאך "הרף", שב המלאך והיה בין השמים ובין הארץ, כמו שכתוב בדברי הימים. ובאותה שעה הפך את חרבו מצד ציון אל צד ירושלים, ועדיין הייתה ידו נטויה על ירושלים - כלומר עדיין היה הדבר בגדר של איום. תכף נראה כיצד מפסיקה ההכאה לגמרי וכיצד מתבטלת אותה גזירה קשה מכל וכל.
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־יְהוָה בִּרְאֹתוֹ אֶת־הַמַּלְאָךְ הַמַּכֶּה בָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי׃
דוד אומר: ריבונו של עולם, אנוכי חטאתי ואנוכי העוויתי, כלומר כל הסיבה לדבר הזה באה ממני, שאני מניתי את ישראל שלא כדין. וכבר הסברנו מהי הכפילות "חטאתי" ו"העוויתי": "חטאתי" - שגגה במעשה; "העוויתי" - עיוות של השכל, שעל פי הכרעת שכלי לא הייתי צריך להכריע כדבר הזה ולא בדרך הזאת. אם כן הכול ממני, "ואלה הצאן מה עשו" - עם ישראל מה עשו? "תהי נא ידך בי ובבית אבי" - אם מגיע עונש, ריבונו של עולם, תן אותו לי, כי הוא מגיע לי.
ומדוע בכל זאת נענש העם? כפי שהסברנו, מפני שהעם לא נהג כהוגן: מרדו במלכות בית דוד בימי אבשלום וקשרו עמו קשר, אחר כך קשרו קשר עם שבע בן בכרי, וגם איחרו להמליך את דוד כשהיה בחברון והלכו אחרי איש בושת. היו להם עוונות, והם לא נענשו בגלל דוד בלבד; יש להם התיק שלהם והסיפור שלהם. ועם כל זה, ודאי שדוד העדיף עונש זה מכל שאר הדברים.
וַיָּבֹא־גָד אֶל־דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ עֲלֵה הָקֵם לַיהוָה מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן אֲרַוְנָה הַיְבֻסִי׃
בדברי הימים מופיע שהמלאך בא אל גד, ואז גד בא אל דוד. גד הוא הנביא, הוא החוזה, והמלאך נגלה אליו. אומר המלבי"ם: מי היה אותו מלאך? זהו המלאך המכה בעם. אותו מלאך של דין נהפך כעת לחסד ולרחמים, ועל ידו נשלחת הנבואה אל גד החוזה, לבוא ולומר לדוד שיעשה מזבח. הרי לך, אומר המלבי"ם, שהקדוש ברוך הוא בבחינת "מחצתי ואני ארפא": על ידי אותו דבר שמוחץ הוא מביא גם את הרפואה. אותו מלאך שהביא את ההשחתה, הוא המלאך שעושה את התיקון באומרו לדוד לבנות שם מזבח.
וַיַּעַל דָּוִד כִּדְבַר־גָּד כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה׃
דוד עולה אל הגורן כפי הציווי שהוא שומע.
וַיַּשְׁקֵף אֲרַוְנָה וַיַּרְא אֶת־הַמֶּלֶךְ וְאֶת־עֲבָדָיו עֹבְרִים עָלָיו וַיֵּצֵא אֲרַוְנָה וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ אַפָּיו אָרְצָה׃
"וישקף" נאמר על אדם שמתחבא ומציץ, משקיף מבין החרכים. אומרים חז"ל: "וישקף ארוונה" - היה מתחבא מפני המלאך, שראה את המלאך המשחית מכה בעם. אבל כשראה את המלך ואת עבדיו עוברים, יצא לקראתו והשתחווה לו אפיים ארצה. ארוונה היבוסי היה גוי, מן העם הנקרא יבוס, ולא מישראל.
וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה מַדּוּעַ בָּא אֲדֹנִי־הַמֶּלֶךְ אֶל־עַבְדּוֹ וַיֹּאמֶר דָּוִד לִקְנוֹת מֵעִמְּךָ אֶת־הַגֹּרֶן לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַיהוָה וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם׃
ארוונה אומר לו: מדוע בא אדוני המלך? הלא היה המלך קורא ועבדו היה מגיע, מה פתאום המלך בא אליו? עונה לו דוד: באתי כאן לכבוד הקדוש ברוך הוא, באתי לבנות כאן מזבח. אני רוצה שהמגפה תיעצר לגמרי, ועל ידי בניית המזבח הדבר אפשרי, ולכן עליי להתחיל כעת בקניית המקום ובבניית המזבח כדי שתיעצר המגפה.
וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל־דָּוִד יִקַּח וְיַעַל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב בְּעֵינָו רְאֵה הַבָּקָר לָעֹלָה וְהַמֹּרִגִּים וּכְלֵי הַבָּקָר לָעֵצִים׃
אומר לו ארוונה: מה פתאום לקנות? "יקח" - אני נותן לך את הכול בתרומה, בחינם. "ויעל אדוני המלך הטוב בעיניו" - תעלה ועשה כטוב בעיניך. "ראה הבקר לעולה" - את הבקר אפשר לשחוט לקורבן, שהרי הוא רוצה לבנות מזבח. "והמוריגים וכלי הבקר לעצים" - המוריגים הם כמו "מורג חרוץ חדש בעל פיפיות", כלי עץ שבו היו דשים את התבואה ועל ידו מפוררים ומפרידים את המוץ מן החיטים; וכלי הבקר הם הכלים שבהם קושרים את הבקר אל העגלה או אל המחרשה. אומר לו: כל אלה יהיו לעצים, להבעיר אש על גבי המזבח.
הַכֹּל נָתַן אֲרַוְנָה הַמֶּלֶךְ לַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל־הַמֶּלֶךְ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ יִרְצֶךָ׃
את הכול נידב ארוונה למלך, ואמר לו "ה' אלוקיך ירצך" - שיקבל ה' את עולותיך ברצון, זו כוונת "ירצך".
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־אֲרַוְנָה לֹא כִּי־קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר וְלֹא אַעֲלֶה לַיהוָה אֱלֹהַי עוֹלוֹת חִנָּם וַיִּקֶן דָּוִד אֶת־הַגֹּרֶן וְאֶת־הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים׃
המלך אומר לארוונה: בשום אופן לא. את הכול אקנה בתשלום מלא, "ולא אעלה לה' אלוקי עולות חינם". מכאן לומדים יסוד עצום, שאומר אותו גם הזוהר: אסור לאדם להקריב עולות חינם. כשאדם עושה משהו לה', ישלם עליו ולפחות משהו, ואם לא - כתוב שנדבקים בו החיצוניים. אדם רוצה לקנות אתרוג, ובא מישהו ואומר לו: לא צריך, יש לי בעץ, אביא לך במתנה. בשום אופן לא מתנות. תאמר לו: מוכן אני לשלם, אשלם לך. ואם הוא מתעקש שאינו רוצה - קח עשרה שקלים. שווה שלוש מאות שקל, קח עשרה. משהו אני נותן לך. בחינם בשום אופן אל תיקח. מצוות אין עושים בחינם, מצוות עושים בשכר. כשאדם עושה בחינם, הוא כאילו אומר: נו, התפטרתי מזה, יצאתי מן המצווה בזול, לא צריך לשלם, ריבונו של עולם תעזוב אותי, קיימתי את המצווה.
יש כאן מוסר גדול. פעם הראה לי אדם אתרוג ושאל: כבוד הרב, כמה עלה לי האתרוג הזה? הסתכלתי - יפה מאוד. שאלתי כמה, אמר לי: כמה אתה חושב? אמרתי לו: מאתיים שקלים. אמר לי: חמישה שקלים. אמרתי לו: לא ייתכן. אמר לי: כן, כבוד הרב, את זה קניתי עשר דקות לפני שנכנס החג, כשמן האתרוגים שם עושים כבר רק ריבה, ולכן קניתי בחמישה שקלים. אמרתי לו: תגיד לי, לו התארסת, ובאת אל ארוסתך והראית לה טבעת מיוחדת ביותר שקנית לה, והיא שואלת כמה עלתה, ואתה אומר: חמישה שקלים, סוף עונה, בחמישה שקלים קניתי לך את זה - מה הייתה אומרת לך? תתבייש לך! כך אתה מעריך אותי? בחמישה שקלים? אינך יכול להשקיע עליי משהו קצת יותר מזה? ואתה עוד בא להתגאות בזה, לומר: הנה, יצאתי בזול, בחמישה שקלים קניתי לי משהו, התפטרתי מן העניין, צריך היה לקנות טבעת כדי שלא יהיו לך תלונות, הנה קחי.
צריכים לדעת: אל תקמץ בענייני מצוות, אל תקמץ בענייני חסד, בדברים שנעשים לה' יתברך. כאן אל תחפש לחסוך. אתה רוצה לקנות מכונית, רוצה שנת 2008 - קנה 2004, תחסוך ארבעים או חמישים אלף שקל. אבל אל תלך לחסוך בשביל האתרוג או בשביל המצווה או בשביל התפילין, לומר: זה אלפיים שקל, אני יכול להשיג גם באלף וחמש מאות. בדברים של מצווה - קיים את המצווה בהידור. "ולא אעלה לה' אלוקי עולות חינם" - עולות חינם בשום אופן לא. מצווה לה' צריך לקנות בשכר.
כמה עלה לו? חמישים שקלים. ובדברי הימים כתוב "ויתן דוד לארונן במקום שקלי זהב משקל שש מאות". כאן חמישים ושם שש מאות - כיצד מיישבים את הסתירה? חז"ל אומרים הסבר אחד: הוא גבה חמישים שקלים מכל שבט, כדי שיהיה לכל השבטים חלק במקום המקדש, שהרי זהו מקום המקדש שאנו מדברים בו כעת. גבה חמישים מכל שבט, שנים עשר שבטים - הרי לך שש מאות כמו שכתוב בדברי הימים. והסבר נוסף: בתחילה קנה דוד רק את הגורן, כדי לבנות עליו מזבח; ולאחר מכן, כשראה שירדה שם אש והקורבן התקבל ברצון כמובא בדברי הימים, החליט לקנות את כל המקום מסביב, את כל ההר, מה שנקרא היום הר הבית. על זה כבר לא עולה חמישים שקלים אלא שש מאות שקלי זהב. לכן כאן מוזכרים החמישים על עצם קניית מקום המזבח, ושם מוזכר מחיר קניית המקום כולו.
ומה שאנו רואים מכל המעשה הזה: המגפה הזאת וכל מה שקרה כאן היו בסופו של דבר לתועלת לדוד. כי על ידי העניין הזה נודע לו לדוד מהו המקום המיועד לבניית בית המקדש, ובלא זה לא היה יודע. כאן ראה את המלאך המשחית שנעצר שם, וכאן הקריב על המזבח ונתקבל הקורבן ברצון, ומכאן נודע לו שזהו המקום שבחר ה' לשכנו, זהו מקום בניין הבית.
וַיִּבֶן שָׁם דָּוִד מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיֵּעָתֵר יְהוָה לָאָרֶץ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל׃
דוד בונה מזבח לה', מעלה עולות ושלמים, וה' נעתר לארץ - כלומר מקבל את תשובתם ברצון, והמגפה נעצרת.
אומר כאן הרד"ק: לכאורה אנו רואים שדוד קנה כאן את המקום מיד היבוסי ושילם עליו, והרי כבר ראינו לעיל שדוד כבש את המצודה, והמצודה היא יבוס. כיצד ייתכן שכבש אותה ואף על פי כן המקום עדיין שייך לארוונה? מבאר הרד"ק: אמנם המקום נכבש, אבל היבוסים היו לו למס עובד - השאיר אותם שם והיו מעלים מס למלך. ורק עתה בא דוד ונתן לארוונה היבוסי דמים, ועל ידי זה שחרר את המקום מכל וכל מזכותם בו. והסיבה שדוד השאיר אותם שם: כל עוד שהגוי מוכן להישאר בארץ ולהעלות לנו מס, מותר להשאירו. וכך לשון הרד"ק: ואפילו משבעה אומות היו יכולים לשבת בארץ בתנאי זה שלא יחטיאו, שנאמר "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי", אבל כל זמן שאינם חוטאים, שקיבלו עליהם שבע מצוות, מותר להניחם בארץ. לכן השאיר אותם דוד כאן.
הפרק פותח בעונש וחותם בבניין. דוד לא ישן כל הלילה מחמת חטא המפקד, וכשקם בבוקר בא אליו גד הנביא בשליחות ה': שלוש גזירות מגיעות לו, ואם יבחר אחת מהן מרצון ובהבנה - די באחת. דוד בוחר את הדבר, שהוא עונש השגחי ולא טבעי ולא בחירי, "נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו", ואף אין בו ביזיון לישראל. המגפה מכה שבעים אלף, אך ה' עוצר את המלאך בגורן ארוונה, ואותו מלאך של דין נהפך למלאך של חסד ושולח את גד להורות לדוד לבנות מזבח - "מחצתי ואני ארפא". דוד מסרב לקבל את המקום בחינם: "ולא אעלה לה' אלוקי עולות חינם", ומכאן היסוד הגדול שאין מקיימים מצוות בזול ובלא השקעה. מן העונש עצמו צמחה התועלת הגדולה: נודע מקום המקדש, המקום שבו נראה אפרו של יצחק, ומעכשיו הופך המקום להיות מקום מיוחד לבניין בית המקדש, כפי שנראה בספר הבא, בספר מלכים, כיצד שלמה המלך לוקח את המקום הזה ובונה בו את בית המקדש. חזק חזק ונתחזק.