פרק כ"ד בשמואל ב' הוא הפרק החותם את הספר, ובו מעשה מניין העם שערך דוד המלך על ידי יואב, והנגף שבא בעקבותיו. נקרא את הפסוקים הראשונים, ולאחר מכן נחזור להעמיק בעומק העניין: מה היה חטאו של דוד, ומדוע דווקא מניין העם גורם לנגף.
וַיֹּסֶף אַף־יְהֹוָה לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת־דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת־יִשְׂרָאֵל וְאֶת־יְהוּדָה׃
הפסוק תמוה משתי בחינות. ראשית, איננו יודעים על מה חרון האף - על מה אפו של הקדוש ברוך הוא חורה בישראל? ושנית, מהו "ויסת את דוד" - כיצד ייתכן שהקדוש ברוך הוא כביכול מסית את דוד? רש"י פתר את הבעיה בפשטות: "ויוסף אף ה' לחרות בישראל - לא ידעתי על מה". למד לשונך לומר איני יודע. אבל אנחנו כן רוצים להבין.
המצודות דוד מציע שני כיוונים: ייתכן שחרון האף היה על מה שמרדו בדוד, שהלכו והמליכו עליהם את אבשלום, וכשזה לא הלך הלכו והמליכו את שבע בן בכרי. יש בהם אם כן עוון קדום של מרידה במלכות בית דוד, והעניין הזה זקוק לפירעון. או ייתכן שהיה בידם עוד עוון נסתר, עוון שנעלם מעיני דוד, ודוד לא היה מודע לכך שיש בהם דברים הנסתרים מעיניו.
ומי הוא ה"ויסת"? אומר המצודות דוד שזהו השטן. אל תתחיל לחשוב שהקדוש ברוך הוא הסית אותו, אלא "ויסת את דוד בהם" - השטן. כמו שאנו מוצאים אצל איוב, שהשטן הסית כביכול את הקדוש ברוך הוא לפגוע באיוב. רואים שיש מושג כזה של מסית, ואף כאן זה השטן.
חז"ל מוסיפים שיש בזה עונש על מה שאמר דוד לשאול כאשר היה נרדף על ידו: "אִם ה' הֱסִיתְךָ בִי יָרַח מִנְחָה" - כלומר, אם הקדוש ברוך הוא הסית אותך כנגדי, אני יכול להקריב לו קורבן ובזה לשכך את חמתו. הדבר הזה עורר עליו קפידה משמיים. אמר לו הקדוש ברוך הוא: "מסית קראת לי?" אתה קורא לבורא עולם מסית? חייך שהדבר הזה יחזור אליך - "ויסת את דוד בהם לאמור לך מנה את ישראל". ההסתה הזאת היא כנגד ההסתה שאמר דוד.
המלבי"ם מקדים ומביא את דברי האברבנאל. ידוע שהרבה מפירוש המלבי"ם מבוסס על יסודות האברבנאל, ובהרבה מקומות הוא אינו מסכים עמו, אך בהרבה מקומות ממשיך את הקו שייסד. רש"י והרמב"ן אומרים שחטאו של דוד היה שמנה אותם לגולגלותם ולא על ידי שקלים, שהרי הדרך למנות את ישראל היא על ידי שקלים - "למען לא יהיה בהם נגף בפקוד אותם".
וכיצד מנה שאול את העם כשיצא לצבא? פעם אחת "ויפקדם בבזק" - בזק הם חרסים. כשהיה עני, נתן להם חרסים: כל אחד יביא חרס, נספור כמה חרסים יש, וכך נדע את מניינם - ולא מנה אותם לגולגלותם. וכאשר העשירו, "ויפקדם בטלאים": כל אחד לקח טלה ממכלאות המלך והביא אותו עמו, ספרו את הטלאים, וכך ידעו את מניינם בלי למנות אותם לגולגלותם.
האברבנאל אינו מסכים עם הסבר זה. הוא טוען: הרי אצל שאול לא מצינו שהתורה מחייבת למנות תמיד בשקלים. השקלים יש להם מהות מעבר לצורת המניין - השקלים הם כעין כופר. כשאתה נותן את השקל, השקל הולך לקודש, וזהו כופר נפשם: "ונתנו כופר נפשם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם". וכי זו הייתה בעייתו של דוד שמנה שלא על ידי שקלים? גם שאול מנה שלא על ידי שקלים - בחרסים ובטלאים - ולא ראינו שהיה בהם נגף.
אלא, אומר האברבנאל וכן הרלב"ג, הבעיה הייתה ש"שם בשר זרועו" בבטחו על רוב עמו. דוד היה בטוח: הנה מנינו, יש לנו צבא כה גדול, אם תהיה מלחמה אנחנו מוכנים. מה זה "אנחנו"? הצבא שלנו, אנחנו מספיק חזקים. יש בזה חיסרון באמונה בהשם ובביטחון בו. וכי יש מעצור להשם להושיע ברב או במעט? מה אתה סומך על מניין, על מספרם של בני אדם, ואומר יש לנו כך וכך לוחמים, כביכול אתה סומך על בשר ודם? בזה היה חסרונו של דוד, לדעת האברבנאל.
המלבי"ם אינו מסכים עמו, ונוטה יותר לכיוונם של רש"י והרמב"ן, שהחיסרון היה בגלל המניין עצמו - עצם המניין היה הפגם. וכדרכו הוא מעמיק בדברים, ומקדים את דברי העקידת יצחק, המסביר מדוע ספירה של אנשים גורמת לנגף. הרי אם מניתי אותם, במה זה גרוע יותר ממניית כסף או חרסים או טלאים?
דבר ראשון - מצד עין הרע. כתוב בספרים שמעיניו של נפש הקנאי יוצאים אדים רעילים, נאמר במושגים שלנו קרינה, והאדים הללו עלולים אפילו להרוג. כשאדם מביט בעין רעה, יכול הוא לגרום באותו כוח רע היוצא מן העין נזק ממשי ואפילו מיתה. כך אומר העקידת יצחק, וכך מביא גם הרמב"ן, ומובא בעוד מקומות.
דבר נוסף: אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין. כל מציאותו של דבר קיימת רק על ידי שהוא נסתר. אומר העקידת יצחק: כל עמידתם וקיומם של זרע בית יעקב, ופרייתם ורבייתם, הם נגד המערכה - נגד הכוכבים. מציאות העולם מתנגדת למציאותו של עם ישראל, ואיך בכל זאת עם ישראל קיים? על ידי שהוא נסתר מן העין.
ומדוע מציאותם של ישראל היא נגד המערכה? מפני שאינם תחת שליטתה. ממילא כל מציאות הכוכבים ומערכות השמיים מתנגדים כביכול לעם ישראל, שאין להם שליטה עליהם: הוציאו אותם מאיתנו, אנו הכוכבים איננו שולטים בהם - ישראל מעל המזל. ולכן מציאותם של ישראל היא כל עוד הם יושבים בשקט, כל עוד הם נסתרים, ואז הם פרים ורבים בדרך ניסית, כיוון שאינם תחת שלטון המערכה. אבל ברגע שיש פרסום, צריך לגלות את הנס, וזה הופך לנס נגלה. נס נסתר הקדוש ברוך הוא עושה תמיד, אבל נס נגלה אינו נעשה בסתם - הוא צריך הרבה זכויות. לכן אומרים לך: אתה רוצה שתשרה הברכה? הסתר אותו. אצל הגויים זה לא כך, שהם תחת מערכות הכוכבים, אבל אתה אינך תחת מערכות הכוכבים, וממילא אם הדבר יהיה נגלה - זהו נס נגלה, ונס נגלה אין הקדוש ברוך הוא עושה. לכן אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין.
ועוד טעם אומר העקידת יצחק: מלבד הפרסום, יש בעיה נוספת. כל עוד אנו כלולים כציבור, יש לנו זכות גדולה, והזכות הזאת מחזקת אותנו להתקיים. אבל ברגע שאנו הופכים לאוסף של יחידים - לאוסף של יחידים אין קיום. זו מעלתו של הכלל תמיד; הכלל הוא מעלה בפני עצמה. לכן כתוב שלעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל, שכן כשאתה מוציא עצמך מן הכלל, אומרים: רגע, בוא נבדוק, מי אתה, מה אתה, מה מצבך. ואוי לו לאדם שיתחילו לבדוק אותו.
מטעם זה נאמר שלא יתפלל אדם ביחיד, אלא תמיד יחפש מניין. אם אתה מתפלל ביחיד, אומרים: זה חושב עצמו צדיק, בוא נראה מה הסיפור שלו, נפתח את הספרים ונבדוק. ואם יתחילו לבדוק כל אחד באופן פרטני - אוי ואבוי. "ציבור" ראשי תיבות צדיקים בינוניים ורשעים; הציבור כולל בתוכו את כולם. אבל כשבודקים את האדם באופן פרטני, אין כוח לכלל ולציבור להגן עליו.
הבאתי לזה פעם משל. אני זוכר שבתור ילד שלחו אותי לקנות תותים. מכירים את השיטה של אלה שבעגלות: למטה מניחים את הרקובים ולמעלה את היפים, והמוכר לוקח מלמטה ומעמיס בכף. אמרתי לו: אל תעשה עם הכף, אני אבחר. אמר לי: לא, מה פתאום. אמרתי לו: מה, תשאיר לי את הרקובים? בשום אופן לא הסכים, ודיבר דוגרי: מה פתאום, אתה תיקח לי רק את הטובים? זה בדיוק מצבנו בתור כלל. כשאנו כלל, נכללים בינינו גם לא מושלמים וגם כאלה שצריכים תיקון, אבל אנחנו כלל, ובתור כלל אנחנו עוברים. אם יתחילו לבדוק כל אחד ואחד מאיתנו, ייתכן שרבים מאיתנו לא יקבלו אפילו ציון עובר.
זהו חסרונה של המנייה. כשאתה בא וסופר, אתה אומר: יש כאן אחד ועוד אחד ועוד אחד - הוצאת אותם מן הכלל. כשאני מדבר עליהם באופן גלובלי, כך הם; אבל כשאני מתחיל למנות אותם, אני מפריד, שכדי למנות אתה צריך להפריד. ולכן חס ושלום הדבר יכול להביא לנגף, שכן אז מתחילים לבדוק אותם אחד לאחד.
לכאורה יש להתפלא, אומר המלבי"ם: אם כך, מה שונה מניינו של שאול ממניין זה? הרי גם שם עשו מניין, וגם שם הפרידו ביניהם. אלא בוא ונעמוד על ארבע לשונות של מניין המוזכרות, הן במניין זה והן חלקן במניין של שאול, ואם נדע להבחין ביניהן נבין את ההבדל בין מניינו של דוד למניינו של שאול. כאן השתמש הכתוב בשלוש לשונות: "לך מנה את ישראל", "ופקדו את העם", "וידעתי את מספר העם" - מנה, פקוד, ספור. ולשון רביעית של ספירה היא "נשא", כמו "נשא את ראש בני גרשון".
הפועל "ספר" בא על הספירה עצמה: אחד, שתיים, שלוש. "וספרתם לכם ממחרת השבת" - עצם הפעולה נקראת ספירה. ודוגמאות: "אספרם מחול ירביון", "כי אתה צעדי תספור", "תספור ירחים תמלאנה", "ויכהו כדי רשעתו במספר". כל מקום שמונים אחד, שתיים, שלוש - זו ספירה.
הפועל "פקד" בא על הסכום הגלובלי: כמה היו שם בסך הכל. אחרי שספרתי את הפרטים, אני פוקד את מספר כולם ואומר שמספרם שני מיליון איש - זה נקרא המפקד. ומסיבה זו, אומר המלבי"ם, יש לפועל פקד הוראה נוספת מלשון לפַקֵּד: אני מפקד עליהם ופוקד על עניינם, אתה תעשה כך ואתם תעשו כך, אני נותן להם פקודות והוראות. כשיש לי המניין, אני יודע שכאן יש מאתיים אלף וכאן שלוש מאות אלף, ואני יכול לפקד עליהם. הספירה עצמה אינה מועילה לפקד עליהם; מה שמועיל הוא הסכום הסופי, הסכום הגלובלי.
הפועל "מנה" הוא פועל שלישי: זה כשאני יודע כבר את המספר, ואני רוצה לדעת האם לא נחסרו מהם. אני יודע כמה מספרם, אבל המספר היה רלוונטי לפני עשרים שנה, ועכשיו אני רוצה למנות אותם ולדעת כמה נחסרו מאז. וכמו שכתוב "תעבורנה הצאן על ידי מונה" - אנו יודעים כמה היו, ומביאים מונה שימנה כמה נחסרו. וכן "חסרון לא יוכל להימנות", שיש חיסרון ואני רוצה למנות כמה נחסר. "מונה מספר לכוכבים" - שהקדוש ברוך הוא מונה אותם שלא יחסרו לעולם ממספרם הראוי להם. "אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך לא יִמָּנֶה" - כמו שאין ניתן למנות כמה נחסר מן העפר, כך אי אפשר יהיה למנות את חסרונם של ישראל, שתמיד יתמלא חסרונם באופן מיידי. וכן "מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל": אצל העפר נאמר "מי מנה", כי לא שייך למנות כמה נחסר ממנו.
ומהו "נשא"? נשא הוא לפקוד, אך פקידה שיש בה חשיבות, כמו "נשא את ראש בני גרשון" - מלשון לרומם, לשאת את ראש אנשי המלחמה: מי יהיה הנשיא להם, מי יהיה הראש להם.
עתה, לאחר ההקדמה הזאת, נוכל לבאר את הדברים. בחומש הפקודים, וכן בערבות מואב, שראינו שעם ישראל עברו תהליך של מניין, לא תמצא שהשתמש הכתוב לא בפועל "מנה" ולא בפועל "ספר". כי שם לא הייתה מטרה בעצם הספירה - לא לדעת כמה נחסרו ולא למנות אחד, שתיים, שלוש - אלא הופיע הפועל "פקד" או "נשא": פקד, לדעת את המספר הגלובלי כדי לתת להם פקודות; או נשא, מלשון לרומם ומלשון התנשאות.
וכן אצל שאול כתוב "ויפקדם בטלאים" - זו פעולה מותרת. לדעת את המספר הכולל, זוהי פעולה המותרת. ואף "במספר שמות" - שם הספירה לא הייתה של גולגלות, שבזה יש עין הרע, אלא ספירת שמות: כל אחד כתב שמו ושם משפחתו, ספרו את השמות, ועל ידי זה ידעו את הסכום הכולל. נשים לב שלא כתוב "ספור את בני ישראל", ולא נאמר ששאול ספר את האנשים, אלא הפועל שם הוא "פקד". לפקוד מותר, נשוא מותר; למנות או לספור זוהי פעולה אסורה, שבה גורם לעין הרע.
ואם תאמר: הרי גם שאול הפריד אותם לבודדים? התשובה: לא, הוא פקד אותם, אמר את הסכום הגלובלי ולא אמר אחד, שתיים, שלוש - וזו הבעיה בספירה. הוא לא ספר אותם, הוא פקד אותם בטלאים. ואם תאמר: הרי אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין? אומר המלבי"ם שגם כאן, כשסופרים את אנשי המלחמה, אין בזה בעיה. מדוע? כי כשאתה סופר את אנשי המלחמה, אינך יודע כמה מונה כלל ישראל. אני יודע כמה אנשים יוצאים למלחמה מגיל עשרים עד גיל שישים, פקדתי כמה הם ויודע שיש מיליון איש - אבל כמה מונה כלל ישראל? המספר נשאר עלום. אין כאן חשש עין הרע, ואין חשש שאתה מפריד אותם והופך כל אחד ליחידה נפרדת שאינה כלל, שכן ממילא אינך יודע כמה כלל ישראל מונים. ספרת רק את אנשי הצבא, ואלה שפחות מגיל עשרים אינם מנויים - וממילא שורה הברכה, כי עדיין הם סמויים מן העין. לכן עיקר הבעיה היא בספירה ובמנייה.
ועתה שים לב, אומר המלבי"ם, שכאן במה שעשה יואב השתמשו בשלוש הלשונות הללו, ויואב משתמש בהן כדי להבין מהי כוונתו של דוד. כאשר יצא דוד למלחמות עד לתקופה הזאת, לא מצאנו שמנה אותם. דוד היה מעביר שופר בכל הארץ, אוספים את האנשים, וכולם היו מגיעים, מתחיילים והולכים מיד לקרב. לא היה מצב שצריך לדעת כמה הם ומי ומי היוצאים; אנשים היו באים מעצמם ומרצונם להילחם את מלחמות השם.
כל זה היה נכון עד תקופת מרד אבשלום ולאחר מכן מרד שבע בן בכרי. הבט: כשפקד אותם שאול בבזק היו שלוש מאות אלף איש ואיש יהודה שלושים אלף, ולאחר מכן כשפקדם בטלאים היו מאתיים אלף איש ישראל ועשרת אלפים איש יהודה - כלומר מאה ועשרים אלף כביכול נעלמו. מדוע? כי לא היה גיוס חובה; אמרו מי שרוצה לבוא יבוא לצבא, והיו באים. כל ימי דוד זה החזיק מעמד. אבל לקראת סוף ימיו, אחרי מרד אבשלום ומרד שבע בן בכרי, דוד כבר אינו סומך על האנשים שיגיעו ביום פקודה, אינו סומך שכאשר יתקעו בשופר כולם יתייצבו, ואינו סומך על הגיוס הקולקטיבי מיד כשישלחו צו שמונה. לכן דוד רואה צורך להתחיל למנות אותם ולספור אותם.
ראיה לזאת: דוד התחיל לקחת מהם מס, מה שלא היה לפני כן. קודם היו כולם מנדבים ברצון לבית המלוכה, אבל כשהיה המרד והתערערו העניינים, נזקק דוד להטיל עליהם מס. וכשם שלא סמך עליהם שיתנו לבית המלוכה מרצון ונדרש מס חובה, כך היה צריך למנות אותם. וכיצד יהיה המניין? רצה שיהיו כתובים בפנקסו, שיֵדע כל אחד ואחד מי נמצא ומי אינו, מי הגיע ומי לא הגיע, ומי שלא הגיע - יכניסוהו לכלא ויענישוהו. כלומר: איני סומך עליך שמרצון טוב תבוא להילחם, היית מסוגל גם למרוד בי, ואם כן איני סומך עליך שביום פקודה תתייצב. ולצורך זה ביקש למנות את ישראל.
לכן נשים לב: "ויסת את דוד בהם" - התעוררה שנאה ביניהם ובין דוד, ומזה נאמר "לך מנה את ישראל ואת יהודה". מהו "מנה"? אמרנו שהוא רצה לדעת לא את הסכום הגלובלי אלא האם יחסרו מהם כשאזדקק להם לקרב. כשאבקש אותם למלחמה, האם יחסרו אנשים? לך מנה - אני רוצה לדעת מי יחסר לי ביום פקודה, כמה אנשים המסוגלים לצאת לקרב יש לי, שכאשר יגיע יום פקודה אוכל לומר: חסר כאן מאה אלף, מדוע לא הגיעו. זהו עניינו של "מנה": לדעת כמה חסר. ולכן כתוב בדברי הימים "ויעמוד שטן על ישראל ויסת את דוד למנות את ישראל" - השטן עורר מדנים ואמר לו: הם יחסרו לך. במה מסית אותו השטן? "מנה" - הם יחסרו לך, כשתצטרך את צבא הקרב הם לא יבואו.
ואם תשאל: הרי הוא מנה גם את יהודה? אומר המלבי"ם שעל יהודה הוא סמך, שהיו משבטו, ועיקר העניין היה למנות את ישראל; ואגב ישראל מונה גם את יהודה, אך המניין לצורך יהודה היה מיותר, שכן יהודה היו נאמנים לדוד לכל אורך הדרך.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־יוֹאָב שַׂר־הַחַיִל אֲשֶׁר־אִתּוֹ שׁוּט־נָא בְּכׇל־שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד־בְּאֵר שֶׁבַע וּפִקְדוּ אֶת־הָעָם וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם׃
שים לב: "ופקדו את העם" - זה לדעת את המספר הכולל, וזו כאמור אינה בעיה גדולה, שכן הסכום הכולל אינו מפריד אותם לפרטיהם. אבל מיד אחר כך: "וידעתי את מספר העם" - איני מבקש לדעת רק את הסכום הכולל, אלא שתמנה לי אותם אחד אחד ותדע את מספרם. ומהו "מספר"? אומר המלבי"ם שמספר הוא גם מלשון סֵפֶר: אני רוצה שתדע מספרם ותכתוב אותם בספר. במילים פשוטות, אומר המלבי"ם, ביקש ממנו לעשות מרשם אוכלוסין, כמו שמקובל היום בארצות אירופה, שהממשלה יודעת על כל מי שנולד - מי הוא, בן כמה הוא, ובכל שלב יש עליו רישום מדויק. "תמנה לי את מספרם" פירושו: תעלה מספרם על ספר.
ויתרה מכך: "ופקדו את העם" - האם הוא מבקש לספור את אנשי הצבא? לא, את העם. שאם תספור רק את אנשי הצבא, בעוד עשר שנים המספר אינו רלוונטי; אבל אם תמנה לי את העם, כבר היום יהיה כתוב לי שיש אדם שקוראים לו משה כהן והילד הזה נולד אתמול, ובעוד עשרים שנה יופיע ברישום שמשה כהן צריך להתגייס. כלומר איני מבקש לדעת רק את של היום, אלא את כולם, את מספרם כבר מגיל קטן, כדי שלא יהיה לי מצב של "מנייה" - שיחסרו לי.
וכאן בדיוק הקלקול. אם היית יודע רק את המספר הגלובלי - לא נורא. ואם במספר הגלובלי היית יודע רק את אנשי הצבא - גם לא נורא, שעדיין אין עין הרע, שהרי לא מניתי את כולם ואיני יודע כמה מונה כל העם. אבל אם אתה מבקש לספור גם את הילדים שבהם, מיונק עד איש שיבה, ולדעת את המספר המדויק של כלל ישראל - כאן אתה מכניס עין הרע, שהרי אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין, ואתה מגלה את הדבר לעין. לכן הדבר הזה גרם לקצף, ועורר מלמעלה חרון אף בגלל המניין והספירה.
יוצא, אומר המלבי"ם, שכל הצרות היו כלולות כאן: עין הרע, מפני שספרת פרטים והוצאת אותם מן הכלל והפכת אותם לאוסף יחידים; ביטול הברכה השורה בדבר הסמוי, מפני שמנית גם את הפחותים מגיל עשרים ולא רק את היוצאים לצבא; והפרדתם לפרטים, שכן אין מטרתך לדעת את הכלל אלא את הפרטים - ובזה אתה גורם שיהיה נגף. וזה שאומרים חז"ל שטעה בדבר שהתינוקות יודעים אותו: שאתה הלכת ופקדת את פרטיהם, בשעה ששאול רצה לדעת רק את סכומם, ולכן מעשהו היה לגיטימי ומעשה דוד המלך לא. ואם כבר רצה לעשות כן, מה היה צריך ליתן? כופר נפשם. ולא נתת כופר נפשם - ואם כן יוצא שגם חטאת במניינם וגם לא תיקנת בנתינת הכופר.
וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל־הַמֶּלֶךְ וְיוֹסֵף יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל־הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים וְעֵינֵי אֲדֹנִי־הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה׃
כמה זה "כהם וכהם מאה פעמים"? אומר רש"י: "כהם" - כפליים, "וכהם" - שני כפליים. כלומר גם את המכפלה הזאת נכפיל: יש לנו ארבעה כפלים, נחזור ונכפיל - שמונה, ונכפיל עוד פעם - שש עשרה, וכך מאה פעמים, בחזקת מאה. ואומר רש"י שמה שיש כאן הוא יותר ממה שאמר משה "יוסף ה' עליכם ככם אלף פעמים": משה אמר שיכפיל אותם אלף פעם, אבל כאן המכפלה מכפילה את עצמה. ואף על פי כן ברכתו של משה עדיפה, שהיא הייתה לזמן מרובה, ואילו ברכתו של יואב לאותו זמן - "ועיני אדוני המלך רואות", שעכשיו תשרה הברכה הזאת.
ומה בעצם טוען לו יואב? הוא אומר לו: מה שאתה מבקש אינו ראוי. מדוע? כי הקדוש ברוך הוא רוצה להרבות את עם ישראל - "יוסף ה' עליכם ככם" - רוצה שעם ישראל יתרבה, שלא תשרה בו העין הרעה ולא ישרה בו המיעוט; והספירה והמניין מזיקים ועושים עין רעה. ומלבד זאת אומר לו: למה אתה רוצה שיהיה בהם נגף חלילה? הרי הספירה גורמת לנגף, כמו שכתוב "ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם" - צריך כופר, צריך כפרה, צריך מטבע לתת. ועוד הוא אומר לו שהדבר מיותר: "ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה".
ובדברי הימים הוא מוסיף: "הלא כולם לאדוני לעבדים, למה יבקש זאת אדוני". שהרי הסברנו שכל חששו של דוד היה שמאחר שמרדו בו, ביום פקודה כשירצה לאסוף אנשים לצבא ייעלמו האנשים ולא יהיה לו את מי לקחת. אומר לו יואב: אין לך מה לחשוב, כאשר תרצה אותם לצבא - הרי כולם עבדים לאדוני, ואם כן כולם יבואו כשתקרא להם, ואין לך מה לדאוג.
ורמז יפה מצאתי בתורה לטענתו של יואב. בתורה יש פסוקים מפורשים שעליהם עבר דוד במה שעשה: "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם... ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם". עקבו אחריי: "בפקוד" - ב', "אותם" - א', "ולא" - ו', "יהיה" - י'. קרא את זה מהסוף להתחלה: יואב. "ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהיה" - ראשי התיבות ב' א' ו' י', ומשמאל לימין יואב. וזו בעצם הייתה טענתו של יואב: למה אתה סופר אותם, אתה גורם שיהיה בהם נגף. דקדוק אמיתי, דדלור מי זה באורייתא.
וַיֶּחֱזַק דְּבַר־הַמֶּלֶךְ אֶל־יוֹאָב וְעַל שָׂרֵי הֶחָיִל וַיֵּצֵא יוֹאָב וְשָׂרֵי הַחַיִל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לִפְקֹד אֶת־הָעָם אֶת־יִשְׂרָאֵל׃
דבר המלך היה חזק אל יואב, הציווי היה מוחלט, ויואב לא יכול היה לעמוד כנגדו.
וַיַּעַבְרוּ אֶת־הַיַּרְדֵּן וַיַּחֲנוּ בַעֲרוֹעֵר יְמִין הָעִיר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ־הַנַּחַל הַגָּד וְאֶל־יַעְזֵר׃
אומרים חז"ל שהתחיל בבני גד. בני גד היו אנשים גיבורים ותקיפים, שנאמר בהם "וטרף זרוע אף קודקוד" - היו חותכים לאדם לא רק את הראש אלא מורידים לו חצי גוף, את הראש עם הזרוע. אמר יואב: אולי כאן בני גד ילחמו נגדי וימנעו אותי. אבל זה לא עזר, והם לא עשו מאומה.
וַיָּבֹאוּ הַגִּלְעָדָה וְאֶל־אֶרֶץ תַּחְתִּים חׇדְשִׁי וַיָּבֹאוּ דָּנָה יַּעַן וְסָבִיב אֶל־צִידוֹן׃
"ארץ תחתים חדשי" - הכוונה למקום חדש, מקום שאוכלוסיו מועטין. אמר: אתחיל בזה, כאן יש מעט אנשים, ואולי בינתיים דוד יתחרט, אולי משהו ישתנה. "דנה" הכוונה לבני דן, "יען" שם מקום, "צידון" שם מקום - הוא עובר על שמות המקומות.
וַיָּבֹאוּ מִבְצַר־צֹר וְכׇל־עָרֵי הַחִוִּי וְהַכְּנַעֲנִי וַיֵּצְאוּ אֶל־נֶגֶב יְהוּדָה בְּאֵר שָׁבַע׃
מגיעים אל המבצר שבצור, ומשם ממשיכים אל כל ערי החיווי והכנעני, אל נגב יהודה.
וַיָּשֻׁטוּ בְּכׇל־הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ מִקְצֵה תִשְׁעָה חֳדָשִׁים וְעֶשְׂרִים יוֹם יְרוּשָׁלִָם׃
"וישוטו" - מסתובבים בכל הארץ למנות את ישראל. לאחר תשעה חודשים ועשרים יום מגיעים לירושלים ומסיימים את המפקד.
וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת־מִסְפַּר מִפְקַד־הָעָם אֶל־הַמֶּלֶךְ וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ־חַיִל שֹׁלֵף חֶרֶב וְאִישׁ יְהוּדָה חֲמֵשׁ־מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ׃
מהי הכפילות "מספר מפקד"? אם אנו זוכרים, יש הבדל בין "מפקד", שפירושו הסך הכולל - כמה הם בסופו של דבר, לבין "מספר", שהוא החשבון הפרטני: כמה אנשים יש בדיוק, מי הוא, אילו ילדים יש להם, בני כמה הם. וראינו שדוד לא הסתפק במפקד אלא רצה מספר; דוד אמר: אני רוצה לדעת אותם לפרטיהם - וזו עיקר הבעיה ועיקר הנגף, כאשר יורדים איתם לפרטים. יואב רצה למסור לו בהתחלה את המפקד, את המספר הכולל, אך דוד לא הסתפק בזה ורצה את מספר העם, ולכן נאלץ יואב למסור לו "מספר מפקד" - גם את המניין הפרטני וגם את המפקד הכולל. לא הייתה ברירה אלא למסור את כל הפרטים.
כאן יש סתירה בין הכתוב כאן לבין דברי הימים, שבו מופיע מספר שונה, ואנו כדרכנו לא ניכנס לפרטי הפרטים. יש על זה כמה וכמה יישובים: כיצד לבאר את הסתירה, מהו המספר המדויק שהיה באמת, ומדוע כאן אצלנו מופיע מספר שהוא קטן באופן משמעותי מן המספר שבדברי הימים.
וַיַּךְ לֵב־דָּוִד אֹתוֹ אַחֲרֵי־כֵן סָפַר אֶת־הָעָם וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־יְהֹוָה חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וְעַתָּה יְהֹוָה הַעֲבֶר־נָא אֶת־עֲוֺן עַבְדְּךָ כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד׃
דוד מצטער מאוד אחרי שספר את העם, ואומר "חטאתי": מה שעשיתי הוא סיבה להביא נגף אל העם, וזה חטא גדול שבידי. ועל זה הוא מבקש "העבר נא את עוון עבדך כי נסכלתי מאוד" - העוון שעשיתי, סכלות גדולה הייתה בו.
ונשים לב ללשון "אַחֲרֵי־כֵן סָפַר אֶת־הָעָם" - אחרי שספר את העם כֵּן. שהרי ראינו שלא כל ספירה נאסרה; אם היה זה רק מפקד והיו מביאים את המספר הסופי בלבד, ראינו שזו בעיה פחותה. עיקר הבעיה היא כשסופרים אותם באופן פרטני, שיורדים לפרטים ויודעים בדיוק כמה יש - זה גורם לנגף ולעין הרעה שיכולה חס ושלום לשלוט בהם. ומה שציער אותו הוא ה"אחרי כן ספר את העם": אחרי שספר את העם כֵּן, בדרך האסורה - על זה הכה לב דוד אותו.
ומה ההבדל בין חטא לעוון? אומר המלבי"ם שחטא מסמל את הטעות במעשה: עשיתי דבר שאינו הגון, נקרא שחטאתי. ועוון הוא מלשון עיוות, ומסמל את עיוות השכל. וכאן באמת היה עיוות השכל: הוא טעה בשכלו וטעה בהכרעתו, הכריע שלא נכון כאשר הורה לספור אותם, ובעקבות זה חטא למעשה בכך שנתן הוראה לספור את העם. אבל מהיכן זה התחיל? מעיוות השכל, שהוא טעות בחשיבה. ולכן הוא פותח "חטאתי מאוד אשר עשיתי", ומוסיף "העבר נא את עוון עבדך כי נסכלתי מאוד" - שבזה הכל התחיל: העוון היה בסכלות, וכיוון שזה עיוות השכל, נבע הדבר מסכלות.
הפרק פותח בחרון אף ובהסתה, ובמניין העם שערך דוד על ידי יואב. לדעת האברבנאל והרלב"ג היה החטא בביטחון ברוב העם ובשימת בשר לזרוע, אך המלבי"ם כרש"י והרמב"ן קובע שהפגם הוא בעצם המניין. על פי העקידת יצחק, ספירה פרטנית מעוררת עין הרע, מסירה את הברכה השרויה רק בדבר הסמוי מן העין, ומוציאה את ישראל מכלל "ציבור" לאוסף יחידים שאין לו קיום. ומכאן ההבחנה שבין הלשונות: "פקד" ו"נשא", שהם הסכום הכולל והרוממות, מותרים - וכך פקד שאול בבזק ובטלאים; ואילו "ספר" ו"מנה", שהם ירידה לפרטים ובדיקת החסרים, אסורים. דוד, שלאחר מרד אבשלום ושבע בן בכרי חשש שלא יתייצבו ביום פקודה, ביקש לא רק מפקד אלא מרשם אוכלוסין מלא - "וידעתי את מספר העם" - ובזה כלל את כל הפגמים יחד, ואף לא נתן כופר נפשם. יואב טען כנגדו שהקדוש ברוך הוא רוצה בריבוי ישראל ושהספירה מביאה נגף, ואף רמז לכך בפסוק "בפקוד אותם ולא יהיה", ובכל זאת חזק דבר המלך. בסופו של דבר הכה לב דוד אותו, והוא מודה בחטא שבמעשה ובעוון שבעיוות השכל שהביא לו.