פרק כג בשמואל ב הוא פרק של סיום וחתימה: תחילתו ב"דברי דוד האחרונים" - מעין חתימה לספר התהילים, שבה מודיע דוד מי חיבר את הזמירות, על מה חוברו ומה מקורן. מן הנבואה על מלכות בית דוד ועל ימות המשיח עובר הפרק לרשימת גיבוריו של דוד, מעשי גבורתם ומדרגותיהם, ומסיים במניין שלושים ושבעה גיבורים.
וְאֵלֶּה דִּבְרֵי דָוִד הָאַחֲרֹנִים נְאֻם דָּוִד בֶּן־יִשַׁי וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל מְשִׁיחַ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל׃
אומר המלבי"ם: אחרי שסידר דוד את ספר התהילים, חתם אותו כדי להודיע מי חיברו, על מה חוברו הדברים ולאיזה עניין נכתבו, ואף מהו מקורם. שהרי אדם יכול לחבר דברים מליבו, ומאידך יכול לחבר דברים שהם מאת השם יתברך ברוח הקודש.
זמירותיו של דוד מתחלקות לשלוש. יש זמירות שאמר על עצמו, ובכללן אלו שאמר בעודו רועה צאן, לפני שנמשח ולפני שמלך. אז לא היה מפורסם כלל, ולא נודע בשום תואר נלווה, אלא רק כ"דוד בן ישי" - וזהו "נְאֻם דָּוִד בֶּן־יִשַׁי". ויש זמירות שאמר לאחר שנמשח ולאחר שמלך, בין כשהיה נרדף ובין כשמלך בפועל, ועל אלו נאמר "וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל" - שהרימוהו מעלה, "מְשִׁיחַ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב" - שכבר מינוהו למלך ונמשח. וישנן זמירות שנאמרו לצורך הכלל, שבהן היו מהללים ומשבחים את בורא עולם, וזהו "וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל".
מזמירות אלו מורכבת רוב התפילה שלנו. להוציא תפילת שמונה עשרה, רובה של התפילה בנויה מזמירותיו של דוד: פסוקי הזמירות שלפני ברכת יוצר אור, ברכת יוצר אור עצמה שרבים מחלקיה פסוקים, זמירות השבת הנוספות, "אשרי יושבי ביתך" שאחר התפילה, ושיר של יום. חלק נכבד מאוד מן התפילה הוא זמירותיו של דוד המלך, וזהו "נעים זמירות ישראל" - זמירות שאמר בעבור כלל ישראל, וישראל התחבבו עליהם והמשיכו לומר אותן כל ימיהם.
הרד"ק מבאר מדוע נקראו כאן "דברי דוד האחרונים": מפני שהיו אחרונים לכל השירות והמזמורים, שלאחריהם לא שרתה עוד על דוד רוח הקודש. זה היה המקום האחרון שבו הופיעה עליו רוח הקודש בחיבור זמירותיו. ולפי הרד"ק "נעים זמירות ישראל" פירושו הזמירות שישראל אומרים: כפי שהיו הכהנים והלויים עומדים בבית המקדש על חמש עשרה מעלות ואומרים חמישה עשר "שיר המעלות", מלבד שיר של יום. אלו זמירות שישראל משבחים בהן בבית המקדש.
רוּחַ יְהֹוָה דִּבֶּר־בִּי וּמִלָּתוֹ עַל־לְשׁוֹנִי׃
כאן מגלה לנו המלבי"ם יסוד: הרוח האלוקית חלה על המשורר בשתי מדרגות. יש מדרגה שבה מעוררים אותו בכוח אלוקי על עניין השיר - כלומר האדם מקבל רוח אלוקית שנחה עליו והוא פותח בשיר, אבל המילים עצמן הן שלו. בלשון ימינו נהוג לומר על אדם "הייתה לו מוזה", והכוונה שנחה עליו איזו רוחניות מסוימת, ואין הכוונה לרוח הקודש ממש; אך יש אדם שמחבר דברים על פי רוח הקודש השורה עליו, ורוח הקודש מרוממת אותו לשיר, בעוד שהמילים הן משלו.
ולעומת זאת, אומר המלבי"ם, יש מצב שגם המילים עצמן מאת השם יתברך, והאדם אינו אלא כלי המוציא אותן אל הפועל. כשם שאיש אינו מוציא דף מן המדפסת ואומר "המדפסת הזאת כותבת דברים יפים ומספרת סיפורים נאים" - המדפסת רק הדפיסה, היא לא כתבה מאומה. וזהו שאומר דוד: "רוח ה' דיבר בי ומילתו על לשוני" - אצלי גם הדיבורים, כל מילה ומילה, גם סדר המילים, היו מהופעה אלוקית.
חז"ל אומרים שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, לפי שלנביא נמסר הרעיון, וצורת הביטוי והמילים הן לפי עניינו של כל נביא ונביא. אבל אצל דוד כתוב במפורש שגם המילים וסידורן היו מאת השם יתברך. מכאן תבינו מדוע ספר תהילים כה מקובל אצלנו ומדוע הוא הסגולה כנגד הכל: מבחינה זו הוא כמו ספר תורה, שגם המילים המסודרות בו הן מאת השם. כשם שבספר תורה הקדוש ברוך הוא היה מקריא ומשה כותב מפי השם, ולא יכול היה משה לומר "כאן מתאימה יותר מילה אחרת" - כך גם כאן.
אָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל מוֹשֵׁל בָּאָדָם צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים׃
פסוק זה, מי ששם לב, מוקשה מאוד בפשוטו. רש"י מבאר: אומר דוד, אליי דיבר וציווה צור ישראל - הוא הבורא - ואמר לי שאהיה "מושל באדם", ואדם היינו ישראל, שנאמר "אדם אתם" - אתם קרויים אדם. "צדיק מושל יראת אלוקים" - וציווה אותי שאהיה צדיק, מושל על ישראל וירא אלוקים.
אך חז"ל דרשו זאת בצורה שונה ונפלאה: אמר דוד, אליי דיבר צור ישראל ואמר לי - אני מושל באדם, ומי מושל בי? צדיק! שאני גוזר גזירה והוא מבטלה. "מושל באדם" - אני; "צדיק מושל" - הצדיק מושל כביכול בי. וזה מלמדנו עד כמה גדולה עוצמתם של ישראל, שאדם שהגיע כאן למדרגת צדקות יכול לבטל אף את הגזירות שהשם יתברך בכבודו ובעצמו גזר.
המלבי"ם מבאר שכאן פותח דוד בנבואה שאמר לו השם על ההמשכיות, על מלכות זרעו אחריו שתתקיים עד ימות המשיח. "אלוהי ישראל" - שהוא משגיח עליהם. ולשון "לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל": יש הבדל בין דיבור לאמירה - דיבור הוא ארוך ואמירה קצרה. אף בשפה המדוברת ניכרת ההבחנה: כשאדם אומר לחברו "יש לי דיבור איתך", אין כוונתו למשפט אחד וללכת, אלא לשיחה של רבע שעה לפחות; ואילו "אמרתי לך" - זה דבר קצר. אם כן "לי דיבר צור ישראל" פירושו שדיבר עמו באריכות, ו"לי" היינו עליי ובשבילי - על משפחתי ועל ההמשכיות שלי.
ומה אמר עלינו? שעתיד לעמוד מי שיהיה "מושל באדם" - זהו המשיח, שימשול בכל בני האדם וכולם ישמעו אליו. ועוד, שיהיה "צדיק". וכיצד נעשה הצדיק מושל באדם? "מושל יראת אלוקים" - קודם כל הוא מושל על עצמו. אדם שאינו מושל על עצמו, אין שום סיכוי שימשול על בני אדם; הוא בבחינת עבד לתאוותיו, ואין בו כוח להיות מלך. רק מי שמושל בתאוותיו מסוגל להיות מלך ומושל על אחרים.
זהו גם כוחם של גדולי ישראל. אצל הרב שך לא הייתה תלויה על הקיר שום דיפלומה, לא תעודת הוראה ולא שום תעודה, ובכל זאת כל העולם כולו נשמע לו כגדול הדור. כשרואים אדם שמושל בעצמו, אומרים: זה אדם שאני רוצה שימשול עליי. אבל אם אתה רואה אדם שבדברים קטנים אינו מושל על עצמו - פתאום מתעצבן, פתאום משהו לא מתאים לו - אתה אומר: האיש הזה נמשל על ידי תאוותיו, וכי הוא ימשול עליי? אדם מוכן לקבל עליו מושל רק כשהוא רואה בו אותות של מלך, וזה שמושל על עצמו.
כתוב על שלמה שמתחילה מלך בכיפה, על כל העולם כולו; אחר כך מלך מתפסח ועד עזה; אחר כך על ארץ ישראל בלבד; אחר כך על ירושלים - "אני קהלת הייתי מלך בירושלים"; אחר כך משל על ביתו; ולבסוף כתוב שמשל על מקלו. ולכאורה פלא: מה זה מושל על מקלו? וכי אתה נותן למקל הוראות והוא מקיים? אלא באים חז"ל ללמדנו שיש מציאות של אדם המושל על מקלו. יש אדם שיש לו תפקיד, הוא יושב כראש מדינה, ובכל זאת הוא בבחינת עבד - "עבדים משלו בנו" - כי הוא עבד לתאוותיו. ומנגד, אומרת הגמרא "מאן מלכי? רבנן". וכי הם בלי כתר? אתה רואה על האדם הגדול הזה, שמושל ברצונותיו ובתאוותיו, שהוא בכתר של מלך. מלך היינו מי שמושל על כל כוחות נפשו; אין אצלו "פתאום בא לי", אלא שלטון מוחלט. לכן אומרים לך ששלמה מעולם לא בטל ממנו שם מלך: גם כשנשאר לו רק מקל, מי שראה אותו ראה מלך, אדם עם גינוני מלכות.
ולעומתו הורדוס. אף שמלך, הוא סידר שתי שורות של יונים - הן הנקראות "יוני הרדיסאות" על שמו - שכשהיה עובר בכל בוקר מארמון המלוכה היו צועקות "קירי קירי", שפירושו בארמית מלך. עד כמה היה שפל אותו אדם, ועד כמה היה מלא רגשות נחיתות ותחושות עבדות, שהיה צריך שציפורים יצעקו לו "אתה מלך, אתה מלך"? משום שמצד עצמו לא היה לו מזה מאומה. מי צריך שיצעקו לו "אתה מלך"? מי שאינו מלך בוודאות. אבל מי שהוא מלך באמת אינו צריך שיצעקו לו, הוא יודע זאת, והמלכות מובנית באישיותו.
זהו שאומר כאן: הקדוש ברוך הוא אמר שיהיה צדיק מושל יראת אלוקים - שקודם ימשול על עצמו, ואחר כך יוכל למשול על בני אדם. כשאדם הוא בבחינת עבד הוא צריך הרבה רעש, רושם ופרסום; אבל כשהוא אדם גדול - תורתו מכרזת עליו. יש אדם שהיה צפון בביתו, ועד גיל שישים איש לא שמע עליו, ידעו בישיבה שהוא בא ולומד, ראש ישיבה, ויש הרבה ראשי ישיבות - ופתאום נעשה מפורסם ונעשה גדול הדור. וכן בהרבה גדולים: מגיל קטן היה מוכר בסביבתו, ופתאום אתה רואה שהאיש הזה נעשה מפורסם. מי שמושל בעצמו, סופו להיות בבחינת מלך ומושל בכל בני האדם.
וּכְאוֹר בֹּקֶר יִזְרַח־שָׁמֶשׁ בֹּקֶר לֹא עָבוֹת מִנֹּגַהּ מִמָּטָר דֶּשֶׁא מֵאָרֶץ׃
גם פסוק זה מצד עצמו אינו מובן. ממשיך המלבי"ם ואומר שיש הבדל בין מלכות מלך המשיח, המלכות העתידה, לבין מלכות העולם הזה. המלכות נמשלה לשמש, וזריחת השמש היא בחינת המלכות. בעולם הזה המלכות היא כזריחת השמש - לא בבת אחת אלא באיטיות. ואגב, זה חסד השם: תארו לעצמכם שהיה לילה ובשנייה אחת הופיעה השמש - אדם היה מסתנוור. "המאיר לארץ ולדרים עליה" בחסד וברחמים רבים; חסד ורחמים היינו לאט לאט, עד שאתה מקבל את השמש במלוא עוזה. אילו היה זה ברגע אחד, היה בזה אכזריות כלפינו.
כך הייתה מלכות דוד בעולם הזה. בתחילה נמשח למלך, וכי מיד מלך? עוד היה נרדף, עוד ביקשו להורגו, וכמה פעמים היה כפסע בינו לבין המוות. אחר כך מת שאול, ועדיין משל רק על יהודה מחברון. ולבסוף התקבלה מלכותו בכל ישראל. כזריחת השמש, לאט לאט.
אבל מלך המשיח לא כן יהיה. אצלו פתאום תזרח השמש ותאיר באור גדול, לא בהדרגה אלא באותו רגע. וזהו "וכאור בוקר יזרח שמש" - הכף היא כף הזמן, כלומר בשעה שיאיר הבוקר כבר תזרח השמש במלוא עוזה, ולא כמו היום שהשמש מגיעה למלוא עוזה רק בצהריים. הציפייה לביאת המשיח צריכה להיות כזאת שלא נאמר לעצמנו "עד עכשיו לא קרה כלום, אז איך פתאום עכשיו יקרה?". אמר פעם אחד מגדולי ישראל, כמדומני הנצי"ב מוולוז'ין: הגמרא אומרת שאחד הדברים הבאים בהיסח הדעת הוא ביאת המשיח, כמו מציאה. וכיצד תהיה ביאת המשיח? את תהיי במטבח ותשאלי אותי מה אני רוצה לאכול היום לארוחת צהריים, ואומר לך שתכיני כך וכך, ואומַר כן בסדר תעשי כך - ופתאום יבוא, המשיח הגיע. ברגע אחד, בהיסח הדעת. לא כמו אצל דוד המלך, שלקח שנים עד שהתקבלה מלכותו.
ועוד הבדל: "בוקר לא עבות". בעולם הזה השמש מתכסה לפעמים בעננים - אמש לא יכולנו לברך ברכת לבנה מפני שהלבנה הייתה מכוסה בעננים. אבל בזריחה של לעתיד לבוא לא יהיה מצב של עננים, לא יהיה מצב שהמלכות לא תאיר במלוא עוזה, אלא כבר בבוקר תהיה זריחה מלאה, ומלכתחילה תאיר בכל תוקפה.
ויש גם מצב של "נוגה" - אור הנראה מבעד לעננים, לא אור ישיר, כמו הילה של אור מסביב. וזהו "מנוגה ממטר דשא מארץ": פעמים שכאן שמש ושם יורד מטר להצמיח דשאים, ואינך רואה את האור עצמו אלא רק את נוגהו, והשמש אינה מאירה כראוי. אבל לעתיד לבוא יהיה בוקר לא עבות: לא עננים, לא גשמים שיסתירו את אור השמש, ולא נוגה בלבד, אלא הכל אור מיידי שבו יתגלה הכל, והכל יהיה מפורסם, ואז "ושבתם וראיתם בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו", והמלכות תהיה מלכות שלמה.
כִּי־לֹא־כֵן בֵּיתִי עִם־אֵל כִּי בְרִית עוֹלָם שָׂם לִי עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמֻרָה כִּי־כׇל־יִשְׁעִי וְכׇל־חֵפֶץ כִּי־לֹא יַצְמִיחַ׃
כעת מפרש דוד את "בוקר לא עבות": הבית שהשם עתיד לעשות לי, אותו לא יכסה הענן - לא תיפסק המלכות לעולם, ולא יהיה מצב שעננים יכסו אותה, כלומר שיקום פתאום מישהו אחר למלוך. אלא "ערוכה בכל ושמורה" - השם ימליך אותי בצורה שהמלכות תהיה ערוכה ברוב עוז והדר, ושמורה שלא תתבטל לעולם.
"כי כל ישעי וכל חפץ כי לא יצמיח": בפסוק הקודם למדנו שלפעמים יש עננים המורידים גשם המצמיח דשא, ובכך הם מסתירים מעט את השמש. כאן אומר דוד שלא יהיה מצב של עננים וגשם הבאים להצמיח, שעל ידיהם נוצרת ההאפלה. לא ירד מטר לכסות את השמש. והנמשל: לא יהיה מצב ששרי הגויים על פי הטבע יבואו לבטל את המלוכה, אלא המלוכה תהיה מלוכה מוחלטת וגמורה, מלכותו של דוד.
וּבְלִיַּעַל כְּקוֹץ מֻנָד כֻּלָּהַם כִּי־לֹא בְיָד יִקָּחוּ׃
"ובליעל" הכוונה בית הרשעים - כמו ירבעם וכיוצא בו, וכמו בית אחאב - הנקראים בית בליעל. הקדוש ברוך הוא ידאג שלעתיד לא יהיו קוצים כאלה, אלא יהיו "כקוץ מונד": כקוץ שמנידים אותו ממקום למקום. "כי לא ביד יקחו" - שאין דרך לאחוז בקוץ ביד ולתופסו, אלא מנידים אותו ברגלי בני אדם ובועטים בו ממקום למקום. זה עניינו של הבליעל. אבל ביתי - יהיה קיים לעד, לא כקוץ שבועטים בו ממקום למקום, אלא דבר שיש לו קיום ועמידה לנצח.
וְאִישׁ יִגַּע בָּהֶם יִמָּלֵא בַרְזֶל וְעֵץ חֲנִית וּבָאֵשׁ שָׂרוֹף יִשָּׂרְפוּ בַּשָּׁבֶת׃
כאשר אדם רוצה לגעת באותם קוצים, עליו להתלבש בברזל ובחנית, כלומר צריך שיהיה לו כוח להתמודד כנגדם. אבל לעתיד לבוא נאמר "וכיתתו חרבותם לאיתים", ולא יהיה מצב של כלי נשק. לכן "ובאש שרוף ישרפו" - בסופו של דבר כל אותם כוחות רעים, כל אותם קוצים, יכלו וישרפו. ואיזו מלכות תישאר? רק מלכות בית דוד, המלכות השלמה והמוחלטת.
אֵלֶּה שְׁמוֹת הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר לְדָוִד יֹשֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי רֹאשׁ הַשָּׁלִשִׁי הוּא עֲדִינוֹ הָעֶצְנִי עַל־שְׁמֹנֶה מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם אֶחָת׃
מכאן עובר הכתוב לפרט את גיבוריו של דוד ואת הגבורות שעשו. הוא מחלק אותם לחטיבות, כשכל חטיבה מונה שלושה גיבורים: תחילה שלושה ראשונים, אחריהם שלושה שניים שלא הגיעו לדרגת הראשונים, ואחריהם שלישיים, הכל לפי כוחם וגבורתם ולפי מעשיהם במלחמות דוד.
חז"ל דורשים את הפסוק הזה קודם כל על דוד עצמו. "יושב בשבת תחכמוני" - יושב בסנהדרין. "ראש השלישי" - שהיה בנוי בשלושה דברים, בנוי ובחוכמה ובגבורה, שהיו בו שלוש מעלות. "עדינו העצני" - אף זה נדרש על דוד: כאשר היה יושב ועוסק בתורה, היה מעדן עצמו כתולעת, וכאשר היה יוצא לקרב היה קשה כעץ. "על שמונה מאות חלל בפעם אחת" - שהיה הורג בקרב אחד שמונה מאות איש. וכתוב שבתחילה היה הורג אלף איש, ולבסוף רק שמונה מאות, שנאמר "רק בדבר אוריה החתי" - אלמלא חטא אוריה החתי, חטא בת שבע, היה הורג אלף בבת אחת, ואחר החטא היה הורג במלחמה אחת רק שמונה מאות.
אך פשוטו של מקרא מדבר על גיבוריו של דוד ולא על דוד עצמו: היה אדם ששמו עדינו העצני, והוא היה הראש שבשלושה, המובחר משלושת הגיבורים הראשונים.
וְאַחֲרָו אֶלְעָזָר בֶּן־דֹּדוֹ בֶּן־אֲחֹחִי בִּשְׁלֹשָׁה הַגִּבֹּרִים עִם־דָּוִד בְּחָרְפָם בַּפְּלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ־שָׁם לַמִּלְחָמָה וַיַּעֲלוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל׃
אומרים המפרשים ש"בן דודו" אינו תואר של קרבת משפחה אלא שמו ממש - כך אומר רש"י: "בן דודו" כך שמו. "בן אחוחי" - זהו שם אביו. והוא היה השני מבין שלושת הגיבורים שעם דוד: הראשון עדינו העצני, השלישי שמה שנראה מיד, והאמצעי אלעזר בן דודו בן אחוחי. "בחרפם בפלשתים" - שחירפו נפשם באותה מלחמה.
הוּא קָם וַיַּךְ בַּפְּלִשְׁתִּים עַד כִּי־יָגְעָה יָדוֹ וַתִּדְבַּק יָדוֹ אֶל־הַחֶרֶב וַיַּעַשׂ יְהֹוָה תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה בַּיּוֹם הַהוּא וְהָעָם יָשֻׁבוּ אַחֲרָיו אַךְ־לְפַשֵּׁט׃
הכתוב מתאר שנלחמו כנגד הפלשתים, והוא הכה בהם כל כך הרבה עד שצמתה ידו: אצבעותיו ושריריו כמו התייבשו על החרב ולא יכול היה להוציאה מידו, כאילו נדבקה החרב לידו. ויש אומרים שמרוב דם שנשפך נקרש הדם ונדבקה ידו לחרב. "ויעש ה' תשועה גדולה ביום ההוא" - כל זה אדם אחד עשה. והעם באו רק "לפשט": כשהיו מנצחים בקרב היו פושטים מן החללים את הכל - הבגדים, שהיו דבר יקר מאוד בזמנם, וכן החרבות והנשק. הם באו רק ליטול את השלל, שכן את המלחמה כבר גמר הוא לבדו.
וְאַחֲרָיו שַׁמָּה בֶן־אָגֵא הָרָרִי וַיֵּאָסְפוּ פְלִשְׁתִּים לַחַיָּה וַתְּהִי־שָׁם חֶלְקַת הַשָּׂדֶה מְלֵאָה עֲדָשִׁים וְהָעָם נָס מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים׃
אחריו במדרגה, השלישי מבין השלישייה הראשונה, שמה בן אגא, ואגא שם אביו. "ויאספו פלשתים לחיה" - מצבת פלשתים, שנאספו שם כקבוצה אחת למלחמה. "ותהי שם חלקת השדה מלאה עדשים", ואילו בדברי הימים כתוב "מלאה שעורים". מצודת דוד מיישב שהייתה זו מלחמה אחרת. אך המלבי"ם אומר שייתכן שהיה זה באותה מלחמה עצמה, אלא שהייתה שם חלקה של שעורים ושם עמד אלעזר, וחלקה של עדשים ושם עמד שמה. וההצלה נעשתה על ידי כולם, ולכן כתוב "ויצילה" - שההצלה הייתה גם על ידי דוד, גם על ידי שמה וגם על ידי אלעזר.
והרד"ק מבאר ש"מלאה שעורים" היינו מלאה עומרים: השדה כבר נקצרה, אלא שאספו לתוכה עומרים משדות אחרים, חלקם שדות עדשים וחלקם שדות שעורים, וממילא הייתה השדה מלאה מעדשים ומשעורים. שהרי אין לומר שזרעו את השדה גם עדשים וגם שעורים.
וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ־הַחֶלְקָה וַיַּצִּילֶהָ וַיַּךְ אֶת־פְּלִשְׁתִּים וַיַּעַשׂ יְהֹוָה תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה׃
התייצב בתוך החלקה והצילה - שלא ישרפו אותה - והכה את פלשתים ועשה ה' תשועה גדולה. ומיד נראה ביתר פירוט מה בדיוק אירע שם באותו קרב.
וַיֵּרְדוּ שְׁלֹשָׁה מֵהַשְּׁלֹשִׁים רֹאשׁ וַיָּבֹאוּ אֶל־קָצִיר אֶל־דָּוִד אֶל־מְעָרַת עֲדֻלָּם וְחַיַּת פְּלִשְׁתִּים חֹנָה בְּעֵמֶק רְפָאִים׃
אלו שלושה גיבורים במדרגה שנייה, שירדו אל דוד לעזור לו במערת עדולם, בשעה שמחנה פלשתים חנה בעמק רפאים. המלבי"ם אומר שמלחמה זו הייתה בתחילת מלכותו של דוד, וכבר ראינו למעלה בפרק ה' שדוד היה במצודה ופלשתים חונים בעמק רפאים; כאן מתאר לנו הכתוב את הגבורות שנעשו באותה מלחמה.
וְדָוִד אָז בַּמְּצוּדָה וּמַצַּב פְּלִשְׁתִּים אָז בֵּית לָחֶם׃
"מצב פלשתים" היינו נציב פלשתים. ויונתן מתרגם "אסטרטג" - מנהל המלחמה, זה שקובע את כללי האסטרטגיה. הנציב היה נמצא אז בבית לחם.
וַיִּתְאַוֶּה דָוִד וַיֹּאמַר מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבֹּאר בֵּית־לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר׃
נסביר תחילה לפי פשוטו ואחר כך נראה מה דרשו חז"ל. דוד התאווה לשתות מים מבור בית לחם אשר בשער, ובבית לחם, כפי שהסברנו, היה מוצב הפלשתים וראשי הצבא נמצאים שם. היה זה אפוא מקום שמור ביותר שלא ניתן היה להגיע אליו, ובכל זאת דוד מתאווה למים משם. אומרים המצודות שהיו שם מים קרים וערבים.
וַיִּבְקְעוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבֹּרִים בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּשְׁאֲבוּ־מַיִם מִבֹּאר בֵּית־לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וַיִּשְׂאוּ וַיָּבִאוּ אֶל־דָּוִד וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם וַיַּסֵּךְ אֹתָם לַיהֹוָה׃
הם בוקעים במחנה פלשתים, מגיעים אל הבור, נלחמים בפלשתים שמסביב, דולים מים ומביאים לדוד - ודוד מסרב לקבלם ומסיך אותם לה'. "ויסך" היינו ששפך אותם לפני השם, כמין הקרבה. ומתי אנו מקריבים מים? בסוכות, בניסוך המים. ומכיוון שלא היה שם מזבח, מבארים שהכוונה ששפכם ארצה, אך לכבוד השם יתברך.
ומהי משמעות הדברים? המלבי"ם מביא את האברבנאל, שתכלית הדבר נמדדת לפי עוצם ההשתדלות שנעשית בעבורה: ככל שההשתדלות גדולה יותר, סימן שהדבר חשוב יותר. אין אדם נוסע לאמריקה, עובד חודשים ארוכים ומתנתק מביתו כדי להשיג עשרים דולר; אם התאמץ כל כך, ודאי יש לו שם מטרה גדולה והוא מתכנן להביא דבר עצום. אין אדם בונה מכונה אדירה כדי שתוציא בסוף מחט פשוטה; אם בנה מכונה אדירה, מן הסתם היא אמורה לייצר לפחות יהלומים.
אגב, זהו אחד היסודות להבין מה זה עולם הבא. אנשים אומרים: קשה מאוד להיות יהודי, זה דורש ממך בוקר, צהריים וערב, בודקים אותך מרגע שאתה קם ועד שאתה הולך לישון, כל הזמן בריכוז מלא, לראות שלא תיכשל, לעשות רצון השם, לחשוב על כל דבר ודבר. אך אם תכלית הדבר נמדדת לפי המאמץ שנעשה בעבורה - הרי "ארץ ישראל נקנית בייסורים", ומזה אתה למד כמה עצומה ארץ ישראל; וכן עולם הבא נקנה בייסורים, ומזה אתה למד כמה עצום עולם הבא, אם אדם צריך להתאמץ שבעים שנה כדי לזכות לו.
וזה מה שאמר דוד: האנשים האלה מסרו נפשם והלכו להילחם - בשביל מה? בשביל כוס מים שאשתה? האם ראוי שאדם ימסור נפשו ויעשה מאמץ כה גדול בשביל כוס מים שהייתה ואיננה? הדבר אינו ראוי. ואם נעשתה מלחמה גדולה כזאת ומאמץ כזה בשביל כוס המים - ראוי שאותה כוס תהיה לבורא עולם. לכן לקח והסיכם לה', שכן מאמץ גדול כזה ומסירות נפש כזאת אינם ראויים להיעשות בשביל אדם, אלא רק בשביל הבורא יתברך.
חז"ל מסבירים שכל האמור כאן הוא משל, שהרי התורה נמשלה למים. וכשאמר דוד "מי ישקני מים", כוונתו שהיה צריך לשאול שאלה מן הסנהדרין - "הוי כל צמא לכו למים" - והסנהדרין היו בבית לחם.
ובמה הייתה השאלה? שתי דעות בחז"ל. דעה אחת: השאלה הייתה בנוגע לאותה שדה שהייתה מלאה עדשים ושעורים, שהגדישים היו של ישראל והפלשתים התחבאו בתוכם. ושאל דוד: האם מותר לי להבעיר את שדה ישראל המלאה עדשים ושעורים כדי לשרוף את הפלשתים שנמצאים שם, או שאסור לי לפגוע בממונם של ישראל כדי לנצח בקרב? השיבו לו: אסור לאדם להציל את עצמו בממון חברו, אבל אתה מלך, ומלך פורץ לו גדר לעשות לו דרך ואין ממחים בידו.
ודעה אחרת: גדישי השעורים היו של ישראל וגדישי העדשים של פלשתים, ושאל דוד האם רשאי הוא לתת את שעורי ישראל לפני בהמותיו שעמן הוא עורך את הקרב, שהיו רעבות ועדשים אינן אוכלות, ולאחר מכן לפצות את ישראל בעדשים של הפלשתים. השאלה העקרונית: האם מותר לגזול על מנת להחזיר? והשיבו לו חכמים שאסור לאדם לגזול על מנת להחזיר, שנאמר "חבול ישיב רשע גזילה ישלם" - אף על פי שמשיב, רשע הוא. אבל אתה מלך, ומלך פורץ לו גדר ואין ממחים בידו; כלומר מעצם מצב המלחמה הדבר מותר, אך שלא במצב זה, לומר "אגזול ממך ואחזיר לך" - אסור. ולבסוף "ויתייצב בתוך החלקה ויצילה": דוד לא הניח לשרוף את הגדישים ולא להאכילם לבהמותיו, ולא הסכים לעשות זאת.
ויותר מזה אמרו: דוד לא אמר את ההלכה בשם השלושה, אף שהם הביאוה מן הסנהדרין. אלא אמר דוד: כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי - כל המוסר עצמו למיתה על דברי תורה, אין אומרים דבר שמועה מפיו. והם מסרו עצמם למיתה על דברי תורה. כלומר לפי הבנתו של דוד, ברגע שראו שיש מצב של פיקוח נפש היה עליהם לחזור ולא להתעקש ללכת ולשאול את הסנהדרין. לכן לא רצה דוד לומר את הדבר בשמם, אלא אמר את ההלכה משמיה דגמרא: את ההלכה עצמה אמר, אך לא בשמם. לא זכו שתיאמר בשמם, מפני שעשו מעשה שלא היה נצרך - למסור נפשם להיהרג על דבר הלכה.
וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי יְהֹוָה מֵעֲשֹׂתִי זֹאת הֲדַם הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים בְּנַפְשׁוֹתָם וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם אֵלֶּה עָשׂוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבֹּרִים׃
"חלילה לי" - חולין הוא לי לשתותם. לפי פשוטו לא רצה לשתות את המים מפני שאמר: הרי כאילו אשתה את דם האנשים שהלכו וסיכנו את נפשם, שמסרו דמם בשביל המים האלה. ואותו הסבר עצמו שייך גם לפי הדרש שהלכו לשאול דבר הלכה: האנשים האלה סיכנו נפשם בשביל אותו דבר הלכה, ואין ראוי שייזכר דבר ההלכה על שמם.
וַאֲבִישַׁי אֲחִי יוֹאָב בֶּן־צְרוּיָה הוּא רֹאשׁ הַשְּׁלֹשָׁה וְהוּא עוֹרֵר אֶת־חֲנִיתוֹ עַל־שְׁלֹשׁ מֵאוֹת חָלָל וְלוֹ־שֵׁם בַּשְּׁלֹשָׁה׃
עתה מגלה לנו הכתוב מי היו אותם שלושה גיבורים שמסרו נפשם. הראש שבהם היה אבישי. את השלושה הראשונים כבר הזכרנו - עדינו העצני, אלעזר ושמה - ואבישי הוא הראש של השלושה השניים. "ולו שם בשלושה": ביחס לשלושה הראשונים היה שמו נחשב, כביכול היה ראוי להימנות אף עמהם, והיה מתקרב לרמתם; גם בשלושה הראשונים היו מחשיבים אותו.
מִן־הַשְּׁלֹשָׁה הֲכִי נִכְבָּד וַיְהִי לָהֶם לְשָׂר וְעַד־הַשְּׁלֹשָׁה לֹא־בָא׃
מן השלושה השניים היה הנכבד ביותר, שהרי היה ראש להם. אבל "ועד השלושה לא בא" - להיות ממש מן השלושה הראשונים לא הגיע; שם היה לו בהם והיו מחשיבים אותו, אך לדרגתם לא הגיע.
וּבְנָיָהוּ בֶן־יְהוֹיָדָע בֶּן־אִישׁ־חַיִל רַב־פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת־הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבֹּאר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג׃
בניהו בן יהוידע הוא השני מבין שלושת הגיבורים השניים. "בן איש חיל" - שאביו היה גיבור; והכתיב "חי" והקרי "חיל", ועניינו מזורז, אדם העושה חיל ופועל בזריזות. "הכה את שני אריאל מואב" - לפי פשוטו, שני רברבי מואב, שני גדולי מואב.
וחז"ל דורשים "אריאל" על בית המקדש. ולמה נקרא בית המקדש אריאל? יש אומרים משום שהאש הייתה רובצת בו כארי; ויש הסבר פשוט יותר: מי שיסתכל על בית המקדש מלמעלה יראה אותו כארי - צר מאחוריו ורחב מלפניו, כארי הרובץ. ודרשו חז"ל "הכה את שני אריאל מואב" - שלא הניח כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני, שלא היה כמותו בצדקותו. ולמה נקרא "אריאל מואב"? לפי ששלמה בנה את בית המקדש, ושלמה בא מרות המואביה.
ולפי פשוטו של מקרא מתאר לנו הכתוב כמה גבורות עצומות. ראשית, הכה את שני גיבורי מואב. שנית, הכה את הארי בתוך הבור ביום השלג: להכות ארי היא כשלעצמה גבורה עצומה; ועוד, ביום השלג - כשאתה בתוך שלג אתה מבוסס ושוקע, אין לך תזוזה, וגם כוחותיך פוחתים; ועוד, אתה מצונן מעצם הקור ופעולתך איטית הרבה יותר. ועם כל זה עשה גבורה עצומה זו.
וחז"ל דורשים גם את התיאורים הללו על מעלתו הרוחנית. "בן איש חיל" - על יהוידע אביו, שהיה גיבור חיל וצדיק גמור; והתרגום אומר "בר גבר דחיל חטאין" - בן איש ירא חטאים. "רב פעלים" - שהיה גדול במעשים טובים, פעלים רבים לשם השם. "מקבצאל" הוא שם מקום, ויש שדרשו שקיבץ והרבה פועלים לתורה. ו"ביום השלג" נדרש על צדקותו וחסידותו: אמרו חז"ל ששבר את הקרח ונכנס וטבל בתוך המים ביום השלג כדי להיטהר, ויש אומרים שלמד ספרא דבי רב ביומא דסיתווא - שאף בימים הקרים ביותר לא בטל מלימודו ותלמודו.
אלא שהרד"ק אומר שכל אלו דרשות, ופשט המקרא הוא כפי שהסברנו - תיאור של גבורה פיזית, ואילו חז"ל דרשוהו על גבורה רוחנית. ולמען האמת הא בהא תליא. ראה אצל יעקב אבינו, שלא היה בריון, ובכל זאת גלל את האבן מעל פי הבאר כמעביר פקק מעל פי בקבוק, ואת האבן שכל הרועים היו נצרכים לה גלל הוא לבדו. יעקב היה ארבע עשרה שנה בבית שם ועבר, ולא רק שלא עסק במשקולות ובספורט ולא ביקר במכון כושר, אלא שחז"ל אומרים שכל אותו הזמן אף לא ישן - ארבע עשרה שנה לא ישן על מיטה. מאין הכוח הזה? "ייחד לב וגל אבן", אומר הפייטן: אפשר לגלול את האבן על ידי ייחוד הלב, על ידי שריכז את כל כוחותיו.
אם כן דרשת חז"ל מקושרת לפשוטו של מקרא: הייתה כאן גבורה אדירה, וגבורה כזאת אינה יכולה לצאת מלב מפחד וחושש. הרבה מן הגבורה תלוי בחוסן הנפשי של האדם ובחשיבות המטרה שלמענה הוא נלחם, ואז הוא מוצא בנפשו עוז ותעצומות לפעול בגבורה. לכן דרשו חז"ל את הכל על גבורה רוחנית נוספת שהייתה בהם.
ואגב, ספריו של הבן איש חי מבוססים כולם על הפסוק הזה: "בן יהוידע", "בן איש חי", "בן איש חיל", "רב פעלים", "מקבצאל". ולמה חיבר את ספריו על שמות אלו? אומרים שהיה בקברו של בניהו בן יהוידע, וחש שם הארה רוחנית גבוהה, והבין שהוא ניצוץ מנשמתו של בניהו בן יהוידע. מאז החליט לחבר את כל ספריו על שמו, על שם הפסוק הזה.
וְהוּא־הִכָּה אֶת־אִישׁ מִצְרִי אִישׁ מַרְאֶה וּבְיַד הַמִּצְרִי חֲנִית וַיֵּרֶד אֵלָיו בַּשָּׁבֶט וַיִּגְזֹל אֶת־הַחֲנִית מִיַּד הַמִּצְרִי וַיַּהַרְגֵהוּ בַּחֲנִיתוֹ׃
עוד גבורה שעשה. "איש מראה" - אדם שנבהלים ממראהו, נראה ענק ומפחיד. "וביד המצרי חנית", ואילו בניהו היה בידיים ריקות ורק עם מקל - "וירד אליו בשבט", ושבט הוא מקל - והצליח לחטוף מידו את החנית ובה דקרו והרגו.
מפסוק זה למדו בעלי המוסר דרך בעבודת השם: המצרי הוא היצר הרע, הכוח הרע הבא להילחם בנו, ואנו צריכים לגזול מן המצרי הזה את חניתו ולהשתמש בחניתו כדי להורגו. כלומר עלינו ללמוד מהן שיטותיו של היצר הרע. שיטות היצר הרע היום הן אמצעי המדיה למיניהם, שבהם הוא מושך את האדם פנימה, עמוק עמוק אל תוך הבור. וכיצד נוהגים היום? "ויגזול את החנית מיד המצרי": גוזלים מהם את אותם אמצעים, לוקחים את הערוצים ומפיצים בהם קודש. לוקחים את ערוצי הטלוויזיה, ויש היום הידברות המפיצה תורה למאות אלפי אנשים שלא הכירו מהם מושגי היהדות ומתחילים לשמוע ולהכיר. משתמשים בכל הטכנולוגיה שעד היום שימשה לכל מיני שירים ושטויות והבלים, ומפיצים בה דיסקים ודברי תורה. יש היום "קול הלשון", טכנולוגיה מתקדמת מאוד, שאדם יכול לבוא ולהטעין לנגן שלו מאות שיחות של דברי תורה, ואחר כך הוא הולך בדרך ושומע דברי תורה. אותו דבר שהיצר הרע משתמש בו - גוזלים מידו, ובאותה טכנולוגיה עצמה משתמשים לעשות רצון השם.
אֵלֶּה עָשָׂה בְּנָיָהוּ בֶּן־יְהוֹיָדָע וְלוֹ־שֵׁם בִּשְׁלֹשָׁה הַגִּבֹּרִים׃
היה נחשב ומפורסם כגיבור בין שלושת הגיבורים, אותם שלושה שניים שהזכרנו.
מִן־הַשְּׁלֹשִׁים נִכְבָּד וְאֶל־הַשְּׁלֹשָׁה לֹא־בָא וַיְשִׂמֵהוּ דָוִד אֶל־מִשְׁמַעְתּוֹ׃
"מן השלושים נכבד" - מכל אותם גיבורים היה הנכבד שבהם, "ואל השלושה לא בא" - לשלושה הראשונים לא הגיע. ואינו דומה לאבישי, שלאבישי היה שם גם בשלושה הראשונים אף שהיה ראש לשלישייה השנייה, ואילו בניהו לא הגיע אל השלישייה הראשונה כלל. "וישימהו דוד אל משמעתו" - שהיה יועצו של דוד, ששמהו אל עצתו והפקידו על האנשים הקרובים אליו, כמו שראינו שבניהו בן יהוידע היה על הכרתי ועל הפלתי. ומהם כרתי ופלתי? חז"ל דורשים שהכוונה לאורים ותומים, ויש הסבר פשוט יותר שהם הקשתים והקלעים, וכך מבאר התרגום.
עֲשָׂהאֵל אֲחִי־יוֹאָב בַּשְּׁלֹשִׁים אֶלְחָנָן בֶּן־דֹּדוֹ בֵּית לָחֶם׃
עשהאל היה נכבד מעט יותר מן השלושים, אך לא גדלה מעלתו עליהם, ולכן נחשב עמהם. ואעיר עוד פירוש ל"מן השלושים נכבד": הסברנו לעיל שהכוונה לשלישים הראשונים, אך יש מבארים שהכוונה כפשוטו לשלושים הגיבורים שיימנו כאן בהמשך.
שַׁמָּה הַחֲרֹדִי אֱלִיקָא הַחֲרֹדִי׃ חֶלֶץ הַפַּלְטִי עִירָא בֶן־עִקֵּשׁ הַתְּקוֹעִי׃ אֲבִיעֶזֶר הָעַנְּתֹתִי מְבֻנַּי הַחֻשָׁתִי׃ צַלְמוֹן הָאֲחֹחִי מַהְרַי הַנְּטֹפָתִי׃ חֵלֶב בֶּן־בַּעֲנָה הַנְּטֹפָתִי אִתַּי בֶּן־רִיבַי מִגִּבְעַת בְּנֵי בִנְיָמִן׃ בְּנָיָהוּ פִּרְעָתֹנִי הִדַּי מִנַּחֲלֵי גָעַשׁ׃ אֲבִי־עַלְבוֹן הָעַרְבָתִי עַזְמָוֶת הַבַּרְחֻמִי׃ אֶלְיַחְבָּא הַשַּׁעַלְבֹנִי בְּנֵי יָשֵׁן יְהוֹנָתָן׃
שַׁמָּה הַהֲרָרִי אֲחִיאָם בֶּן־שָׁרָר הָארָרִי׃
"הררי" היינו מן ההרים, וכך מתרגם התרגום "מטורייא". ובשם השני האל"ף אינה נקראת - "הָארָרִי".
אֱלִיפֶלֶט בֶּן־אֲחַסְבַּי בֶּן־הַמַּעֲכָתִי אֱלִיעָם בֶּן־אֲחִיתֹפֶל הַגִּלֹנִי׃ חֶצְרַי הַכַּרְמְלִי פַּעֲרַי הָאַרְבִּי׃ יִגְאָל בֶּן־נָתָן מִצֹּבָה בָּנִי הַגָּדִי׃ צֶלֶק הָעַמֹּנִי נַחְרַי הַבְּאֵרֹתִי נֹשֵׂא כְּלֵי יוֹאָב בֶּן־צְרֻיָה׃
"נושא כלי יואב" מוסב על נחרי הבארותי, שהיה נושא כלי מלחמתו של יואב.
עִירָא הַיִּתְרִי גָּרֵב הַיִּתְרִי׃ אוּרִיָּה הַחִתִּי כֹּל שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה׃
וכיצד מגיעים למניין שלושים ושבעה? שלושה ראשונים, שלושה שניים, עשהאל שנמנה בפני עצמו, ועוד שלושים גיבורים - הרי בסך הכל שלושים ושבעה.
הפרק פותח בחתימת זמירותיו של דוד, ומלמדנו שדוד לא רק נתעורר ברוח אלוקית אלא שגם המילים עצמן היו מאת השם, ומכאן קדושתו וסגולתו של ספר תהילים. מן הנבואה שנאמרה לו על מלכות בית דוד למדנו שהמושל האמיתי הוא מי שמושל תחילה בעצמו, ושהצדיק כביכול מושל אף בגזירות שגזר הקדוש ברוך הוא. מלכות העולם הזה עולה כזריחת שמש איטית ומעורפלת בעננים, ואילו מלכות המשיח תאיר מיד במלוא עוזה, "בוקר לא עבות", ואילו הרשעים יהיו כקוץ מונד שסופו להישרף. בחלקו השני מונה הפרק את גיבורי דוד לפי מדרגותיהם, ומגלה שגבורתם הפיזית נבעה מגבורתם הרוחנית: אלעזר שדבקה ידו אל החרב, שמה שהתייצב בתוך החלקה, שלושת הגיבורים שבקעו למען מים - או למען דבר הלכה - ודוד שהסיך את המים לה' מפני שמאמץ ומסירות נפש כאלה ראויים רק לשם שמים, ובניהו בן יהוידע שהכה ארי ביום השלג וגזל את החנית מיד המצרי, ומכאן דרכנו: ליטול את כלי היצר ולהשתמש בהם לעשות רצון השם.