פרק כ״ב בשמואל ב׳ הוא שירת דוד: שירה שלמה שדוד אומר לה׳ ביום שהצילו מכף כל אויביו ומכף שאול. השירה הזאת אינה רק הודיה על ניצחון צבאי, אלא מסכת שלמה של הבנת דרכי ההשגחה: כיצד הקב"ה מנהיג את האדם מידה כנגד מידה, כיצד הוא מציל את המושפל ומשפיל את הגבוה, וכיצד כל כוחו של דוד במלחמה אינו אלא מתנת ה׳. בשיעור זה נלך על סדר הפסוקים בחלקה השני של השירה, ונראה את דברי המלבי"ם, רש"י, הרד"ק, המצודות והרלב"ג, ואת המדרשים שנדרשו עליהם.
וַיָּשֶׁב יְהֹוָה לִי כְּצִדְקָתִי כְּבֹרִי לְנֶגֶד עֵינָיו׃ (כה)
אומר דוד: כאשר נהגתי בצדקות, השיב לי ה' כמידתי. "כְּבֹרִי" הוא מלשון "בר" - איש ברור ונקי. כלומר: לפי הבירור והנקיות שהיו בי לנגד עיניו, כך השיב לי ה'.
עִם־חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם־גִּבּוֹר תָּמִים תִּתַּמָּם׃ (כו)
זו הנהגת ה' בעולם. "עם חסיד תתחסד" - מי שהוא חסיד בדרכיו, הקב"ה גם הוא עושה עמו חסד. "עם גיבור תמים תיתמם" - הרד"ק מסביר ש"גיבור" כאן הוא כמו "גבר", כלומר עם איש; ואיש שהולך עם ה' בתמימות ובשלמות, ה' הולך עמו בתמימות ובשלמות. משמעות הדברים: הקב"ה משיב לאדם מידה כנגד מידה.
וכפי שראינו אצל דוד עצמו: כשנפל שאול בידיו במערה, דוד לא הרגו אלא כרת רק את כנף מעילו; ובהזדמנות אחרת לקח את הצפחת ואת החנית ולא הרגו, אף שהיה יכול. על כך הוא אומר "וישב ה' לי כצדקתי כבורי לנגד עיניו" - לא די שלא הפסדתי בשל אותה נהיגה בצדקות, אלא זכיתי אחר כך למלוכה ולכל החסדים שעשה עמי ה'. מדוע? כי אני הייתי שלם עמו.
עִם־נָבָר תִּתָּבָר וְעִם־עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל׃ (כז)
"נבר" הוא אדם ברור ונקי, ואיתו ה' הולך בברירות ובנאמנות. לעומת זאת "עם עיקש תיתפל": אדם עיקש ונפתל - בלשון ימינו "קומבינטור" - אינו הולך בדרך ישרה, אלא תמיד יש לו התחכמויות ועקמומיות שאינן על פי יושר וצדק. הגמרא אומרת על השועל ששיניו עקומות, ו"עיקש" הוא מלשון עקום. עם אדם כזה הקב"ה מתנהג באותה מידה. בספר תהילים יש גרסה "תתפתל", וגם היא אותו עניין: פתלתלות היא סוג של עיקשות ואי־יושר. אתה הולך שלא ביושר - גם ה' ילך עמך שלא ביושר.
רש"י מביא שהדברים נאמרו על פרעה. והיכן ראינו שה' הלך עמו שלא ביושר? כשאמר ה' למשה לומר לפרעה "נלכה נא דרך שלושת ימים במדבר" - ולכאורה מה "שלושת ימים"? הרי הכוונה הייתה לצאת לגמרי! אלא זו התשובה: "עם עיקש תתפתל". אתה הולך בעיקשות ובהתחכמויות ואינך נותן להם לצאת - גם אני אלך אתך בהתחכמות: אומר לך שלושת ימים, אתה תסכים, ואחר כך אצא ולא אשוב.
ומדוע? כי אתה התחלת עם העיקשות. אתה אמרת "הבה נתחכמה לו", אתה פתחת בהתחכמויות: בוא נתחכם, בוא נעשה להם מס שפתיים, בוא נאמר להם דבר אחד ונעשה אחר. ואיך בכלל התחלת את השעבוד? עשה "יום עבודה במצרים", ואפילו פרעה עצמו שם עליו את הסל והלך לעבוד, ואמר לאחראים לרשום כמה עשה כל אחד. למחרת אמר להם: נגמר יום העבודה במצרים, מעכשיו כולכם עובדים בחובה ולא ברשות, וגם יש מכסות - כמה שהספיק כל אחד אתמול כך תאלצו לעשות מהיום. אתה התחלת עמנו בעיקשות ובפתלתלות, ולכן גם ה' הולך עמך בדרך של פתלתלות, בדרך של "נלכה נא דרך שלושת ימים".
ויש לזה הסבר עמוק יותר למה נאמר לו כך ולא בדרך ישרה. האור החיים הקדוש מבאר שזה היה חלק מן הניסיון של פרעה: הקב"ה רצה להראות לפרעה כביכול שאלוקי ישראל מוגבל. וכיצד? בזה שאמר "נלכה נא דרך שלושת ימים" - פרעה יאמר לעצמו: מדוע אינו לוקח אותם לגמרי ומוציאם? כנראה שגם הוא יודע שאינו מסוגל. ואם אינו מסוגל, אני יכול להתחכם עמו. כך היה גם אצל בלעם, שה' שאל אותו "מי האנשים האלה עמך" - כדי שבלעם יחשוב שה' אינו יודע, וימצא לעצמו הזדמנות ללכת ולקלל בלי שירגישו בו.
יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים׃ (יז)
על הפסוק הזה, שראינו למעלה, מביא רש"י הסבר נוסף: על מה נאמר שה' הצילו? על השעה שהיה דוד נחפז לילך מפני שאול בסלע המחלקות. שם כבר סגרו עליו בתנועת מלקחיים שתי קבוצות של שאול, דוד היה מן הצד השני של הסלע, של אותו הר גדול, והיה קרוב מאוד להיתפס. ואז באו והודיעו לשאול שפלשתים פשטו על הארץ, ושאול נאלץ מיד לקחת את כל הצבא וללכת לשם. אלו היו ממש דקות ספורות לפני שהיה נגמר סיפורו של דוד. על כך נאמר "ישלח ממרום יקחני" - ה' שלח כביכול שליחים ממרום כדי להצילני. וזה גם עניין "וישב ה' לי כצדקתי כבורי לנגד עיניו": כשם שלא הרגתי את שאול בשעה שיכולתי, כך ה' הצילני עתה ולא נתן אותי בידו.
וְאֶת־עַם עָנִי תּוֹשִׁיעַ וְעֵינֶיךָ עַל־רָמִים תַּשְׁפִּיל׃ (כח)
כאשר אתה רואה את העם מוכנע כעני - אתה מושיע אותו. ולעומת זאת "ועיניך על רמים תשפיל": את עיניך אתה נותן על המתגאים ומשפילם. זהו שאומרת גם חנה בתפילתה "משפיל אף מרומם": כשה' רואה את השפל הוא מרוממו, וכשהוא רואה את המתגאה - ובאותו מקרה מדובר על פנינה - הוא מורידו. את השפל ה' מרומם ואת הגבוה ה' משפיל.
כִּי־אַתָּה נֵירִי יְהֹוָה וַיהֹוָה יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי׃ (כט)
אתה מאיר לי כנר ומוציא אותי מן האפלה לאורה. "יגיה" הוא מלשון להאיר, מלשון נוגה - את החושך שבו אני שרוי אתה ה' מאיר.
כִּי בְכָה אָרוּץ גְּדוּד בֵּאלֹהַי אֲדַלֶּג־שׁוּר׃ (ל)
"בך" - בעזרתך אני רץ כנגד גדודי האומות, כלומר מנצח במלחמה. "באלוהיי אדלג שור" - בעזרת אלוקיי אני מדלג על החומה. והרד"ק מוסיף פירוש נוסף ל"ארוץ": מלשון ארוצץ, אשבר את הגדוד.
והמדרש דורש את "באלוהיי אדלג שור" על אותה מלחמה שהיה שם יואב ולא יכלו להיכנס אל תוך העיר: לקחו ארז וכופפו אותו, והושיבו את יואב על הארז, וכשעזבו את הארז חזר הארז למקומו בכוח והעיף את יואב מעל החומה. וכשהיה דוד צריך להיכנס, הוריד לו הקב"ה את החומה לארץ ודוד עבר מעליה. זהו "באלוהיי אדלג שור": בעזרת ה' אני מדלג על חומות האויבים וכובש אותם במהרה.
הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת יְהֹוָה צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ׃ (לא)
"האל תמים דרכו" - דרכו של הקב"ה היא בשלמות: כאשר אדם עושה מעשה טוב, ה' משיב לו כגמולו, כפי תמימותו. "אמרת ה' צרופה" - לשון צירוף וזיקוק, כמו צורף המזקק את המתכת: אין בה סיגים ואין בה פסולת. וזה הנפלא שבתורה, שאין בה אות מיותרת ואין בה מילה מיותרת, אין דבר שאפשר היה לכתוב אותו בלשון קצרה יותר והכתוב מאריך בו. דבריו של הקב"ה צרופים מבלי סיגים. "מגן הוא לכל החוסים בו" - מי שבאמת בוטח בה', הקב"ה מגן עליו ושומרו, כל מי שהוא בבחינת חוסה בה' יתברך.
כִּי מִי־אֵל מִבַּלְעֲדֵי יְהֹוָה וּמִי צוּר מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהֵינוּ׃ (לב)
"אל" משמעו כוח, כמו "יש לאל ידי" - יש כוח בידי. ודוד שואל: היכן מצאת כוח מבלעדי ה' יתברך? "ומי צור" - "צור" הוא תיאור לה' כסלע איתן וחזק, ומי חזק מבלעדי אלוקינו?
הָאֵל מָעוּזִּי חָיִל וַיַּתֵּר תָּמִים דַּרְכִּי׃ (לג)
"מעוזי" מלשון "מעוז לי", מסתור לי, הוא הכוח שלי. "חיל" גם הוא לשון כוח - ה' מחזק אותי בחילי. ומה פירוש "ויתר תמים דרכי"? המצודות מסביר: מדלג אותי בדרכי להיות תמים מבלי מכשול. ומהיכן הוציא לשון דילוג? מלשון מנתר. כלומר ה' מנתר ומקפיץ אותי בדרכי מעל המכשול, וממילא דרכי תמימה ושלמה ואין בה מכשול, שכן ה' מנתר אותי מעל המכשולים.
והרד"ק מסביר אחרת: "ויתר" מלשון התרה, כמו התרת קשרים. ה' התיר ופתח את דרכי במלחמה, כלומר כשהיו יוצאים למלחמה היו חוזרים בשלמות בלי שום חיסרון ואיש לא נפקד. היה כביכול קשר ופלונטר, וה' התיר את כל הפלונטרים של הקרב ופתח לפניי את הדרך שאצליח לנצח.
מְשַׁוֶּה רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת וְעַל בָּמֹתַי יַעֲמִדֵנִי׃ (לד)
"משווה" הוא מלשון שימה: משים את רגליי כאיילות, שאוכל לרוץ בקלות ולא ישיגוני האויבים. "ועל במותיי יעמידני" - לאחר הריצה יש את המקום שבו האדם עומד, בין לאחר שכבש ובין כשנס מפני אויביו, מקום שבו הוא נשגב וניצל; ובאותו מקום העמידני ה' בלי חשש שיפגעו בי לאחר שהגעתי לשם.
וכך תמיד, כמו שנאמר "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קודשו" - יש כאן שני שלבים. השלב הראשון הוא לעלות בהר ה', וזהו עדיין השלב הקל. השלב השני, לאחר שהגעת לדרגה, הוא "מי יקום במקום קודשו" - להחזיק שם מעמד ולא ליפול אחר כך, וזו דרגה נוספת. זהו "ועל במותיי יעמידני": לאחר שהצלחתי להגיע למקום גבוה, לאיזו במה, ה' העמידני שם שלא אפול ולא איכשל יותר.
מְלַמֵּד יָדַי לַמִּלְחָמָה וְנִחַת קֶשֶׁת־נְחוּשָׁה זְרֹעֹתָי׃ (לה)
"מלמד ידיי למלחמה" - ה' מסייע בידיי שאוכל להילחם ולנצח את אויביי. ומהו "וניחת"? לשון שבירה, כמו "ללא חת" - ללא שבירה. "וניחת קשת נחושה זרועותיי" - נשברה קשת חזקה כנחושת מכוח זרועותיי. יש מפרשים שדוד היה משבר בזרועותיו את הקשתות האדירות של האויבים, והגמרא מתארת בכך כוח אדיר. ויש מפרשים שכשמותחים את מיתר הקשת הקשת מתכופפת, ולדוד היה כוח עצום עד שכשהיה מותח את החוט היה מסוגל למתוח עד שהקשת תתכופף ותישבר.
ורש"י מסביר ש"וניחת" כאן אינו מלשון שבירה אלא מלשון דריכה: הייתי דורך את הקשת בזרועותיי, שהיה בי כוח לדרוך אותה. שהרי אם תיתן לאדם רגיל קשת חזקה, כמה יוכל למשוך? עשרים סנטימטר ולא יותר. אבל אדם חזק במיוחד יכול למשוך בכוח אדיר, הרבה יותר, עד שהקשת ממש מתכופפת. לפי רש"י "וניחת" הוא לשון כיפוף וירידה: ה' נתן בזרועותיי כוח גדול שאוכל למשוך את המיתר עד כדי כך.
וַתִּתֶּן־לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ וַעֲנֹתְךָ תַּרְבֵּנִי׃ (לו)
"ותתן לי מגן ישעך" - ישועתך הייתה לי למגן. "וענותך" - בתהילים מופיע "וענוותך", מלשון ענווה. כשהגדול בא ומתעניין בקטן ומסייע לו, על מה זה מורה? על ענוותנותו של הגדול. שאם לא כן, מה פתאום ירד אליו לעזור לו? ואם הוא בא ועוזר, זו דרך ענווה: אף שהאדם שפל ונחות, הוא יורד אליו ועוזר לו. וזהו שאומר דוד: הגדלת עמי את מידת ענוותנותך, ו"תרבני" הוא מלשון ריבוי.
ומצודת דוד מסביר אחרת: הענווה שבך להשגיח בי עשתה אותי כאילו הייתי עם רב. כלומר, בזה שהשגחת עליי - אף שהיינו מתי מספר - ניצחנו כאילו היינו אלפים; צבא קטן הצליח לנצח כאילו היה צבא רב.
תַּרְחִיב צַעֲדִי תַּחְתֵּנִי וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי׃ (לז)
כשרגלי האדם צמודות זו לזו, קל לו ליפול; וכשהוא פותח את רגליו, הוא יציב יותר. וזהו שאומר דוד: אתה ה' הרחבת את צעדיי, ועל ידי זה "לא מעדו קרסוליי" - לא נפלתי מעומדי.
אֶרְדְּפָה אֹיְבַי וָאַשְׁמִידֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד־כַּלּוֹתָם׃ (לח)
לא אשוב עד שאכלה אותם לגמרי.
וָאֲכַלֵּם וָאֶמְחָצֵם וְלֹא יְקוּמוּן וַיִּפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי׃ (לט)
"ואמחצם" מלשון פציעה והכאה, כמו "מחץ ראשו".
וַתַּזְרֵנִי חַיִל לַמִּלְחָמָה תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתֵּנִי׃ (מ)
"ותאזרני חיל" - אזרת לי כוח להילחם כנגד אויביי, ואת אלה הקמים כנגדי הכרעת תחתיי.
וְאֹיְבַי תַּתָּה לִּי עֹרֶף מְשַׂנְאַי וָאַצְמִיתֵם׃ (מא)
כשה' מבריח את האויבים, מה מפנה האויב כלפי הרודף אחריו? את עורפו, שהרי הוא בורח. אתה ה' ברוב חסדיך נתת לי את עורף אויביי, ועל ידי זה הצמתתי את משנאיי. "אצמיתם" הוא כמו למחוץ אותם ולייבשם.
יִשְׁעוּ וְאֵין מֹשִׁיעַ אֶל־יְהֹוָה וְלֹא עָנָם׃ (מב)
הם צועקים לישועה ואין מושיע, אף אל ה' יצעקו ולא יענה להם. ומדוע? כי כמו שאמר דוד קודם, ה' היה עמי וה' מסייע לי.
וְאֶשְׁחָקֵם כַּעֲפַר־אָרֶץ כְּטִיט־חוּצוֹת אֲדִקֵּם אֶרְקָעֵם׃ (מג)
שחקתי אותם כעפר הארץ, וזה דרך משל. "כטיט חוצות" - טיט המושלך בחוצות שרומסים ודורכים עליו כל הזמן עד שהוא נעשה דק; כך "אדיקם" - עשיתי אותם דק, "ארקעם" - דרכתי אותם. וכל זה בא לבטא את הניצחון המוחלט. יש כאן דקויות של משמעויות לשוניות, והמלבי"ם עומד עליהן, ואנו איננו מתעכבים עליהן, אלא רוצים לראות את פשט הדברים ולהתקדם.
וַתְּפַלְּטֵנִי מֵרִיבֵי עַמִּי תִּשְׁמְרֵנִי לְרֹאשׁ גּוֹיִם עַם לֹא־יָדַעְתִּי יַעַבְדֻנִי׃ (מד)
"ותפלטני" - הצלת ופלטת אותי מאלה שבאו לריב עמי מתוך עמי עצמו: דואג, אחיתופל, שאול, הזיפים - כל אלה היו מתוך עמו ורדפו אחריו, וגם מהם הצלת אותי.
ויש מסבירים שדוד המלך מתחנן כאן: ריבונו של עולם, הצילני מריבי עמי. כששני יהודים מתווכחים ורבים ביניהם, הם באים אל השופט או אל המלך; אומר דוד: הצילני מן הדין הזה שלא אטעה בו. שהרי אם אטה את הדין, או חלילה אטול ממי שלא היה צריך ליטול ממנו, כתוב "וקבע את קובעיהם נפש" - "וקבע" מלשון גזילה, כלשון "אותי אתם קובעים הגוי כולו"; ומי שגוזל מישראל, ה' כביכול נוטל ממנו את נפשו. לכן אני מבקש שתצילני ממריבות עמי, שכשיבואו אליי אשפוט אותם בצדק.
"תשמרני לראש גויים" - אילו הייתי ראש לעממים לא הייתה לי בעיה כזאת, ולא היה קורה דבר אף אם הטיתי את המשפט; אבל כאן, בעם ישראל, מתחייבים בנפש חס ושלום. לכן אני מבקש: ריבונו של עולם, הצילני שלא אטה את דינם. "לראש גויים עם לא ידעתי יעבדוני" - מוטב לי להיות ראש על גויים, עם שלא ידעתי, שהם יעבדוני ויבואו אליי למשפט, מאשר שיבואו לפניי ישראל למשפט.
ויש עוד הסבר שאפשר לאומרו בדרך צחות: דוד המלך אומר שהוא מעדיף לשפוט את הגויים. ומדוע? שהרי כבר אצל משה מצאנו שעם ישראל טרחנים הם. היו באים שניים למשפט, היה אומר: זה חייב וזה זכאי. וכי חשבתם שהחייב הולך לו? לא. למחרת הוא חוזר: יש לי שני עדים שאומרים כמוני. מביא עוד שני עדים, פותחים מחדש את המשפט, וכעת יוצא השני חייב - והוא הולך לצדו האחר ואומר: מה פתאום, גם לי יש שני עדים כמוני. בקצרה: טרחנים הם, מוציאים לך את הנשמה.
סיפרתי לכם פעם על קבוצת ישראלים שיצאו לטיול בחוץ לארץ, והביאו להם מדריך שילווה אותם לכל אורך הדרך. אמרו לו: תסדר את העניינים כמו שצריך ותקבל בסוף מאה דולר טיפ מכולנו. והוא באמת השתדל מעל ומעבר. בסוף הטיול, כשבאו לטיסה חזרה, יורדים כולם מן האוטובוס ונפרדים ממנו: תודה רבה, היה נהדר, תודה רבה. והוא ממתין שמישהו ייתן, ועוד אחד יורד ועוד אחד יורד, והוא רואה את המאה דולר הולכים ומתרחקים. אמר: אולי השאירו את זה אצל האחרון. בא האחרון, אמר לו תודה רבה, יישר כוח, וירד גם הוא. הבין המדריך שגמרנו, הלך הכסף, אלו היו רק הבטחות. אך לאחר שירד היהודי כמה מדרגות, נזכר לפתע, חזר אליו והוציא מעטפה: זה בשבילך, תודה רבה. פתח המדריך את המעטפה, ראה מאה דולר, ונרגע קצת. אמר ליהודי: אומרים עליכם היהודים שהרגתם את ישו. אני לא יודע אם זה נכון, אבל מה שברור לי הוא שהוצאתם לו את הנשמה. וזהו שאומר דוד: "ותפלטני מריבי עמי" - ריבונו של עולם, ריב אני מוכן, רק לא בין יהודים. מחלוקות בין יהודים אי אפשר לצאת מהן.
בְּנֵי נֵכָר יִתְכַּחֲשׁוּ־לִי לִשְׁמוֹעַ אֹזֶן יִשָּׁמְעוּ לִי׃ (מה)
כשאדם מעמידים אותו בפינה והוא מתחיל לשקר, סימן שמראש הוא מפחד ואין לו ברירה אלא לשקר. וזהו: בני נכר מרוב יראתם ממני יתכחשו לי, יאמרו לי דברי כזב. "לשמוע אוזן יישמעו לי" - יסורו אל משמעתי אף שלא ראו אותי מעולם, אלא רק שמעו באוזניהם שזהו דוד. עד כדי כך פיארת ורוממת את שמי, ה', וסייעת אותי לזכות לניצחונות כאלה, שדי היה להם בשמיעת השם בלבד. כמו שהיה בזמנו אצל הערבים, ששמיעת השם "משה דיין" הייתה מעבירה בהם רטט; ולהבדיל אלף הבדלות, כששמעו "דוד המלך" היה בכך די כדי שיסורו אל משמעתו וישמעו אליו.
בְּנֵי נֵכָר יִבֹּלוּ וְיַחְגְּרוּ מִמִּסְגְּרוֹתָם׃ (מו)
"ייבולו" - כמו עלה נובל, לשון "נבול תיבול", נבילה וכמישה: הגויים ייבולו. "ויחגרו ממסגרותם" - "חיגר" הוא פיסח, והכוונה: מרוב הייסורים שאני מסגר אותם בהם - כלשון "הוציאה ממסגר נפשי", שאני סוגר אותם שם - הם יוצאים פיסחים. כלומר מרוב שדוד רודף אחריהם ומנצחם בקרב וסוגר עליהם, הם יוצאים נכים ופיסחים משדה הקרב.
והרלב"ג מביא עוד פירוש: "יחגרו" לשון פחד. מן החדרים שבהם הם נסגרים מרוב האימה, מן המקלטים ומן החדרים האטומים - משם "יחגרו ממסגרותם": אתה בתוך המקלט ועדיין ירא ומפוחד מדוד המלך. עד כדי כך יהיה להם פחד אף כשהם נמצאים בחדריהם ונסתרים בהם. ועוד הסבר מביא הרלב"ג: "יחגרו" מלשון כלי מלחמה, כלשון "אל יתהלל חוגר כמפתח" - הם יחגרו את כלי המלחמה, אבל "ממסגרותם", כל אחד יישאר סגור בתוך ביתו ובתוך ארצו ולא יהיה לו האומץ לצאת להילחם.
חַי־יְהֹוָה וּבָרוּךְ צוּרִי וְיָרֻם אֱלֹהֵי צוּר יִשְׁעִי׃ (מז)
ה' הוא בבחינת צור - כוח ותוקף. "וירום אלוקי צור ישעי" - על ידי כל אלה יתרומם צור אלוקי ישעי, שה' הוא המושיע אותי.
הָאֵל הַנֹּתֵן נְקָמֹת לִי וּמֹרִיד עַמִּים תַּחְתֵּנִי׃ (מח)
הוא הנוקם את נקמתי, ומוריד את העמים תחתיי שאוכל לכבוש אותם.
וּמוֹצִיאִי מֵאֹיְבָי וּמִקָּמַי תְּרוֹמְמֵנִי מֵאִישׁ חֲמָסִים תַּצִּילֵנִי׃ (מט)
אתה עושה אותי רם ונישא, ומצילני מאיש חמסים - מאנשים הבאים לחמוס ולהזיק לי.
עַל־כֵּן אוֹדְךָ יְהֹוָה בַּגּוֹיִם וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּר׃ (נ)
בעבור כל החסדים האלה אני מודה לך ומזמר לשמך.
מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה־חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד־עוֹלָם׃ (נא)
אני מהלל ומשבח את ה', ודעו לכם שה' הוא מגדול ישועות - עושה ישועות גדולות למלכו, למלך שהעמיד על עם ישראל, דהיינו לי, דוד המלך. ואל תחשבו שזה כגמול על מה שאני כביכול נותן לה' יתברך, אלא "ועושה חסד למשיחו" - כל מה שה' עושה עמי הוא רק בבחינת חסד, מרוב טובו. "לדוד ולזרעו עד עולם" - ואני מבקש, ריבונו של עולם, שכשם שהחסד הזה היה לדוד, כך יימשך גם לזרעי הלאה.
בכתיב שלנו כתוב "מגדיל" והקריאה היא "מגדול", והרד"ק אומר שאין הבדל בין "מגדול" ל"מגדיל". ובברכת המזון: בשבת ובימים טובים אומרים "מגדול", וביום חול "מגדיל". יש שאומרים שבעצם היו אומרים תמיד "מגדיל", ומה שאומרים בשבת "מגדול" אינו אלא שיבוש: במקור היה כתוב בסידור "בש"ב מגדול", כלומר בשמואל ב' מופיע "מגדול" (שהרי בתהילים כתוב "מגדיל", ובסוגריים ציינו שבשמואל ב' הנוסח "מגדול"), והמדפיסים לא הבינו ופתחו את ראשי התיבות בטעות: במקום "בשמואל ב'" קראו "ש"ב" כקיצור של שבת, והפכו זאת לדין של שבת. כך יש הרוצים לטעון, אך לדעתי הטיעון אינו מקובל, שכן מצוי גם בספרים קדמונים שבשבת יאמר "מגדול". וההסבר הוא שביום חול צריך עוד להגדיל, אבל בשבת זהו כבר מצב של שלמות, עולם שכולו טוב, ואין עניין של הגדלה אלא הוא כבר "מגדול" - קיים בגדולתו.
שירת דוד שבפרק זה היא שירת ההשגחה: "עם חסיד תתחסד, עם נבר תתבר, ועם עיקש תיתפל" - הקב"ה משיב לאדם מידה כנגד מידה, כפי שראינו אצל דוד שלא הרג את שאול וזכה למלוכה, וכפי שראינו אצל פרעה שהתחיל ב"הבה נתחכמה לו" ונענה ב"נלכה נא דרך שלושת ימים". ה' מושיע את עם עני ומשפיל את הרמים, מאיר את חשכו של האדם, מנתר אותו מעל מכשוליו, מעמידו על במותיו שלא ייפול, נותן כוח בזרועותיו במלחמה ומרבה אותו בענוותנותו כאילו היה עם רב. ובתוך כל השבח, מבקש דוד גם על עצמו: "ותפלטני מריבי עמי" - שיזכה לשפוט בצדק ולא ייכשל בדין ישראל. וחותם בהודיה שכל זה אינו גמול אלא חסד: "מגדול ישועות מלכו ועושה חסד למשיחו לדוד ולזרעו עד עולם".