פרק כ"ב בשמואל ב' מוכר לנו היטב מספר תהילים: הוא בדיוק פרק י"ח שם, בשינויים קלים בין הנוסח כאן לנוסח שם. זהו פרק של שירה והודאה, ולכן נלך בו בעיקר על פירוש המילים ועל התמונה הכללית, ולא נעמוד על כל מילה ומילה.
וַיְדַבֵּר דָּוִד לַיהֹוָה אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם הִצִּיל יְהֹוָה אֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל׃
מתי אמר דוד את השירה? בזה יש דעות. לדעת רש"י, "ביום הציל ה' אותו" הוא לעת זקנותו: לאחר שעברו עליו כל צרותיו וניצל מכולן, אז אמר את השירה הזאת. ומדוע נמנה שאול בפני עצמו לאחר "כל אויביו"? כלל בידינו: כאשר מונים ציבור, ובתוך הכלל מונים אדם מסוים בשמו, בא הדבר לומר שהוא שקול כנגד כולם. כמו "עם ישראל ומשה" - וכי משה אינו מעם ישראל? אלא שמשה שקול כנגד כל ישראל. כך גם כאן: שאול היה שקול כנגד כל האויבים, שהוא רדף את דוד יותר מכולם.
המלבי"ם מביא את דברי האברבנאל, שדוד חיבר את השירה הזאת לא בזקנותו אלא בבחרותו, כשהיה עדיין בתוך ים הצרות. וכל פעם ופעם שהשם הצילו, ודוד נרדף פעמים רבות על ידי שאול, היה משורר את השירה הזאת. וזה פירוש "ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומכף שאול": בכל פעם שניצול, שר את השירה. הייתה לו שירה מיוחדת, כעין "נשמת כל חי" שלו, שתמיד כשניצול מצרה היה אומר אותה.
מוסיף המלבי"ם: בכל ספר שמואל לא מצאנו פרקי תהילים של דוד המלך חוץ מן הפרק הזה, שהוא כמו מזמור תהילים לכל דבר. ומדוע דווקא הוא? מפני שהשירה הזאת ליוותה את דוד תמיד, ביום יום. בספר תהילים ריכז דוד את התהילות שבהן היה מהלל ומשבח את הבורא בדרך תמידית, וחיברן ברוח הקודש, ויש בהן סגולות מיוחדות, וגם את המזמור הזה הכניס שם. אבל כאן, בגוף הספר, הוא הובא משום ייחודו: שאותו היה מתפלל בכל יום על ההצלות ועל הצרות שהיו לו. וזה בא ללמדנו שכך ילווה את האדם ביום יום, להודות ולשבח ולפאר את בורא עולם על ההצלה ועל הסייעתא דשמיא שעמו בכל יום.
וַיֹּאמַר: יְהֹוָה סַלְעִי וּמְצֻדָתִי וּמְפַלְטִי לִי׃
סלע הוא דבר חזק. מצודה היא כמו ארמון, שהאדם נשגב בתוכו וניצל מן הרודפים אחריו. "ומפלטי לי" מלשון מפלט. השם יתברך הוא כל אלה עבורו.
אֱלֹהֵי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ, מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי, מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי, מֹשִׁעִי מֵחָמָס תֹּשִׁעֵנִי׃
הקדוש ברוך הוא הוא הצור, הסלע שאני חוסה בצילו. "מגיני וקרן ישעי" - קרן היא כוח הניגוח באויבים, וכעניין שאנו אומרים "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח וקרנו תרום": השם הוא הקרן שבה אני מנגח את אויביי, והיא מושיעה אותי. "משגבי" - מקום מפלט שאנו חוסים בו, "ומנוסי" - לשם אני נס. "מושיעי מחמס תושיעני" - השם מושיע אותי מאנשי חמס.
מְהֻלָּל אֶקְרָא יְהֹוָה וּמֵאֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ׃
לפני שאני קורא לו, אני מהלל אותו. וזו דרך התפילה כולה. שלוש הברכות הראשונות של שמונה עשרה נקראות ברכות השבח, שכן קודם שאדם מבקש, הוא מהלל ומשבח. אין זה ראוי שאדם יתפרץ לארמון המלך ויאמר: אדוני המלך, תן לי כך, עשה לי כך, סדר לי כך. אין זו דרך ארץ ואין זו דרך כבוד, ומלכותא דשמיא כעין מלכותא דארעא.
לכן, כשם שהנכנס אל המלך משתחווה תחילה ואומר: אדוני המלך, אתה רם ונעלה על כל המלכים, אתה אדוני ואתה מלכי, ואני מקבל מלכותך, ורק אחר כך: הייתי מבקש שתעשה לי כך וכך. ולאחר שסיים את בקשתו, הוא אומר: מודה אני לך מאוד, אדוני המלך, על שהיית מוכן לשמוע את בקשתי ולהיעתר אליה - זו ההודאה שבסוף התפילה. שבח, בקשה, ולבסוף הודאה קודם הפרידה. וכשם שהנפרד מן המלך אינו מפנה לו גב והולך, אלא משתחווה ופוסע לאחוריו כשפניו אל המלך, כך אנו אומרים "עושה שלום" ופוסעים לאחור. הכל כדרך הפנייה אל המלך.
אלא שיש לנו בעיה לא פשוטה: אנחנו כלל איננו יודעים איך נראה מלך, ואיננו מכירים מציאות של מלכות. מקסימום מכירים ראש ממשלה, וזה "למך" ולא מלך. מה זו יראה? מה היא חרדת דין? הדברים האלה אינם מוכרים לנו כלל. אבל אנשים שחיו לפני מאתיים, שלוש מאות וחמש מאות שנה ידעו. היו אנשים שנכנסו אל המלך ונעתקה לשונם עד סוף ימיהם, נהיו אילמים מן הפחד הנורא של העמידה לפני מלך. וכשידעו מהות של מלך, ידעו גם כיצד פונים אל בורא עולם שהוא מלך מלכי המלכים. לכן "מהולל אקרא ה'", ובזכות זה "ומאויביי איוושע", שתפילתי נשמעת והשם מושיעני.
כִּי אֲפָפֻנִי מִשְׁבְּרֵי מָוֶת, נַחֲלֵי בְלִיַּעַל יְבַעֲתֻנִי׃
"אפפוני" - מלשון לאפוף, חופף וסובב אותי. "משברי מוות" - יש מפרשים כאבים, כלשון "כל משבריך וגליך עלי עברו", ויש אומרים שהם הגלים, שנקראים משברים על שם שהם נשברים. "נחלי בליעל" - נחלים עזים, קשים ושוטפים, "יבעתוני" - מבעתים ומפחידים אותי. דוד מתאר כאן את הרדיפות שנרדף על ידי אויביו, שכל אותם משברים ונחלים אפפו אותו.
חֶבְלֵי שְׁאוֹל סַבֻּנִי, קִדְּמֻנִי מֹקְשֵׁי מָוֶת׃
"חבלי" - כאבים, כמו חבלי לידה שהם כאבי הלידה. הכאבים שבשאול, בגיהינום, סבבו אותי. "מוקשי מוות" - מוקש הוא פח, מלשון פח יקוש, מכשול או חפירה. כלומר: מקום שאלך בו ואוכל להגיע שם לידי מיתה.
בַּצַּר לִי אֶקְרָא יְהֹוָה וְאֶל אֱלֹהַי אֶקְרָא, וַיִּשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי וְשַׁוְעָתִי בְּאָזְנָיו׃
כאשר הייתי בעת צרה, כשקידמוני מוקשי מוות וחבלי שאול, אקרא ה'. ומהו הכפל "אקרא ה' ואל אלוהי אקרא"? מבאר הרלב"ג שיש כאן שני דברים, כשני חלקי התפילה שהזכרנו: תחילה "בצר לי אקרא ה'" - זה השבח, ואחר כך "ואל אלוהי אקרא" - זו הבקשה.
"וישמע מהיכלו קולי" מראה את מעלת השם יתברך. שהרי ככל שאדם מרומם יותר, כך הוא שומע פחות את שוועת העניים והשפלים. הוא נמצא במגדל השן, במרומי האולימפוס, ומה לו ולאנשים קשי היום? אבל אצל הקדוש ברוך הוא אינו כן: אף שהוא בהיכלו, ישמע קולי ושוועתי באוזניו.
והקדוש ברוך הוא רוצה שגם הגדולים יהיו תמיד בחברה ובקשר עם הפחותים. שופט, למשל, יכול שלא ייחשף כלל לבעיות של האנשים הפשוטים, שהרי אינו רואה אותם: יש לו וילה של מיליונים, הוא יורד לחניון הפרטי, השער החשמלי נפתח, החלונות כהים, הוא נכנס לחניון בית המשפט, מעלית מעלה אותו עד כס המשפט, ואולי רק שם ייפגש עם מרי הנפש וקשי היום. אבל אצלנו, גם הדיין הגדול ביותר, כמו מרן הרב עובדיה יוסף או הרב אלישיב, צריך להתפלל במניין. ומי המניין? אדון בוזגלו, שהוא העשירי. אם הוא לא בא, יכולים לעמוד שם תשעה מגדולי הדור ואין מניין. תשעה גדולי הדור עם אדון בוזגלו עדיפים על תשעה בלי עשירי. התורה מחייבת אותך להיות בקשר עם אחרים.
אדם אינו יכול לחיות לבד ואינו יכול לעשות דבר לבד: לחתונה צריך עדים, לחופה צריך מניין, ועל כל צעד ושעל הוא זקוק לציבור. התורה דורשת שגם האדם הנכבד ביותר ירד אל העם ויהיה מחובר. אין דבר כזה שיתבדל ויתרחק ויגור לו אי שם במדבר. הצדיק הגדול ביותר זקוק לאדם הפשוט ביותר כדי שיהיו עשרה, כדי להוציא ספר תורה. וזו דרגתו של השם: הוא בהיכלו, ועם זאת קשוב לקולי, לאנשים השפלים שכאן למטה.
ושלא יהיה הדבר פשוט בעינינו. הנה משל: מי שראה פעם את כדור הארץ מצולם מבחוץ, ראה אותו כמו כדור טניס. תאר לעצמך שאומרים לך שיש שם אנשים. אינך מסוגל אפילו לתאר זאת. אם תתקרב כמה קילומטרים, תצליח לראות יבשות; תתקרב עוד, תבחין בין מקומות מיושבים יותר ופחות לפי בניינים; תתקרב עוד, וכבר לא תראה את הכדור כולו אבל תראה ראשי סיכות, ויאמרו לך: אלה אינם ראשי סיכות, אלה בני אדם. ובורא עולם, כביכול מחוץ לעולם, שומע ראש סיכה כזה שמתפלל אליו, ועונה לו. זה פלא פלאים. כמו שאדם ישמע נמלה שנמצאת בקצה השני של העולם וייעתר לה ויעשה פעולה לעזור לה. הקדוש ברוך הוא רם ונישא מעל כל המציאות, ועם כל זה נעתר ושומע לתפילתי ומצילני מן הצרות.
וַיִּתְגָּעַשׁ וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ, מוֹסְדוֹת הַשָּׁמַיִם יִרְגָּזוּ, וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כִּי חָרָה לוֹ׃
כאן הוא מתאר את הניסים שהיו לעם ישראל ביציאת מצרים: הארץ געשה ורעשה, ואפילו מוסדות השמיים, היסודות שלהם כביכול, רגזו. "כי חרה לו" - מלשון חרון אף, שהשם כביכול כעס על מה שנעשה לעם ישראל. ופירוש "חרון" הוא חימום: "חרה לו" - נתחמם, "חרון אפו" - נתחמם אפו.
עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל, גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ׃
עשן באפו מבטא כעס, ואש מפיו כעניין חרון אף. כל זה דרך משל: כביכול יצאה ממנו אש לנקום את נקמתם של ישראל ולהילחם את מלחמתם.
וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו׃
השם ירד להיפרע במצרים ובפרעה, שסר אופן מרכבותיו וכבדו, והמצרים אמרו: "כי ה' נלחם להם במצרים". הם ראו שהקדוש ברוך הוא בעצמו, הוא וצבאותיו, יורד להילחם לכבודם של ישראל. "וערפל תחת רגליו" - השם מתגלה בענן, וזה מדרכי כבודו, כענן שהיה מתגלה במשכן, "וירד הענן".
וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף, וַיֵּרָא עַל כַּנְפֵי רוּחַ׃
כרובים הם מלאכים, ואין להם קשר לירק שנקרא כרוב. אף במקדש היו הכרובים כדמות מלאכים, כדמות נער ונערה. ומצד שני מצאנו כרובים שהם מלאכי חבלה: בגן עדן, "את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת". הרי לנו כרובים שהם מלאכי חבלה, וכרובים שעל הארון במשכן שהם מלאכים קדושים.
שאל על כך האדמו"ר מגור: מכוח מה אלה מלאכי חבלה ואלה מלאכים קדושים? ואמר רעיון נפלא. כרוב מלשון "כרביא", כמו נער, ילד. הילד תלוי איפה אתה שם אותו. אם אתה שם אותו מחוץ לגן עדן, אתה מקבל מלאכי חבלה. ואם אתה שם אותו על ארון ברית ה' ששם הלוחות, אתה מקבל מלאכים קדושים. תכניס אותו לבית ספר רחוק מתורה ומיראת שמיים, אל תתפלא שייצא העגל הזה; תקבל מלאכי חבלה, תקבל את להט החרב המתהפכת, סכינאות, השם ירחם, ופוחדים ללכת לבית הספר. אבל אם תכניס אותו לתוך המשכן, לקודש הקודשים, תשים אותו מעל ארון ברית ה', מעל התורה והלוחות - תקבל מלאכים.
והתביעה תהיה על ההורים. אומר הרב צדקה: אחרי מאה ועשרים יבואו וישאלו את ההורים "הילד איננו ואני אנה אני בא" - איפה הילד שלך? למה באת בלעדיו? זה אומר: לא, הילד שלי במועדון, הילד שלי בדיסקוטק... זה שאמר ראובן "אל תחטאו בילד". קיבלת את הפיקדון היקר בעולם, ואין פיקדון יקר מן הילדים שלנו. יאמרו לנו: על הכסף שלך שמרת טוב, על הילד שלך שמרת טוב? שלא יתחבר עם חברים מקולקלים, לשלוח אותו למקום החינוך התורני הטוב ביותר, לתת לו את הכלים הטובים ביותר כדי שיגדל ירא שמיים ובן תורה ועובד השם. האם דאגת לו?
וַיָּשֶׁת חֹשֶׁךְ סְבִיבֹתָיו סֻכּוֹת, חַשְׁרַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים׃
סוכה היא מלשון סוכך ומחשיך, שכל הסוכך על דבר יוצר חושך. וכתוב בחז"ל שכשירד הקדוש ברוך הוא להילחם במצרים, עשה עמוד אש לישראל, ומאידך גיסא המצרים הלכו בחושך: הוריד עליהם ענן והחשיך עליהם. זה "וישת חושך סביבותיו סוכות", שסוכך עליהם בבחינת סוכה. "עבי שחקים" - העננים העבים, שהם מלאים בגשם, ולכן נקראים עבים. ו"חשרת מים": יש מפרשים מלשון השראה, להשיר את המים; ויש מפרשים מלשון כברה, "חושרין אותו בכברה", שהעננים הם כמסננת המורידה את המים; ויש מפרשים מלשון קשר, כלשון "נתקשרו עבים", שכאשר העבים מתחברים נוצר ריבוי מים ויורד הגשם.
מִנֹּגַהּ נֶגְדּוֹ בָּעֲרוּ גַּחֲלֵי אֵשׁ׃
כנגד עם ישראל היה נוגה ואור, בבחינת גחלי אש. ורש"י מבאר שלא תאמר: אם עשה השם חושך, כביכול הוא עצמו שרוי בחושך. לכך נאמר "מנוגה נגדו": מן המחיצה של השם ולפנים יש אור. וכעניין האור שברא הקדוש ברוך הוא ביום הראשון וגנזו לצדיקים, כדי שלא ייהנו ממנו הרשעים, והוא הנקרא "אור הגנוז".
ומספרים על רבי מאיר אבוחצירא, הסיפור המפורסם: הגיע אליו קצין שבנו נחטף באנגליה, ולא ידעו היכן. אמר לו הרב: אני מוכן לברך, לא יותר מזה. אבל האיש התחנן והתחנן ואמר: איני יוצא עד שהרב יאמר לי היכן הוא נמצא. לקח הרב עט ושרטט לו במדויק את המקום: באיזה בניין, באיזו קומה, שמות רחובות, הכל, ואמר לו שהבן יחזור בשלום. והרב מעולם לא היה באנגליה. מסרו את הדברים לאינטרפול, והם הקיפו את הבית, ובדיוק כפי שאמר הרב מצאו את הבן וחילצו אותו בשלום. ואגב, הבאבא סאלי אמר על בנו רבי מאיר שהוא גדול ממנו, ומזה נבין איזו אבדה עצומה איבדנו.
שאלו אותו אחר כך: מאין הכוח הזה, שאדם נמצא כאן ומצייר בדיוק מה שקורה שם ויודע כל מה שנעשה בעולם? אמר להם: כתוב שהקדוש ברוך הוא ברא אור בששת ימי בראשית, ומיוחד היה אותו אור שהמסתכל בו רואה מסוף העולם ועד סופו. ולמה גנזו? כי גם הרשעים אוהבים מאוד אור כזה, שיכולים לראות בו מה יש לך בכספת ואיפה פלוני מחביא את המיליונים, והיו משתמשים בו לרעה. לכן גנזו לצדיקים. ומהו "אור הגנוז לצדיקים"? שהצדיקים שבכל דור ודור יש להם בחינה של אותו אור, שהם רואים בו מסוף העולם ועד סופו. שאלו אותו: ובמה זוכים לזה? אמר להם: על ידי שמירת העיניים. וכידוע היה זהיר מאוד בזה, ותמיד היה יוצא כשמסווה על פניו. וזה שנאמר "מנוגה נגדו": אצל השם יתברך יש בחינה של נוגה ואור.
יַרְעֵם מִן שָׁמַיִם יְהֹוָה, וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קוֹלוֹ׃
"ירעם" מלשון רעם, שהשם נותן רעם כנגד האויבים ומבהיל אותם.
וַיִּשְׁלַח חִצִּים וַיְפִיצֵם, בָּרָק וַיָּהֹם׃
שלח חיצים, דהיינו את האש הבוערת, וכחץ שלחה כנגדם; ושלח כנגדם ברקים והמם אותם.
וַיֵּרָאוּ אֲפִקֵי יָם, יִגָּלוּ מֹסְדוֹת תֵּבֵל, בְּגַעֲרַת יְהֹוָה מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפּוֹ׃
בתוך הים יש אפיקים, אלא שאיננו רואים אותם. אילו היו מרוקנים את כל הים, היינו רואים הרים וגבעות וגאיות ואפיקים, שהים אינו משטח אחד חלק. וכאשר קרע הקדוש ברוך הוא את ים סוף, נתגלו אפיקי הים. "ייגלו מוסדות תבל" - העמודים והיסודות של תבל. וכיצד? "מנשמת רוח אפו": הרי כתוב שלפני קריעת הים היה "רוח קדים" כל הלילה, וכביכול השם נשב ונשף ובזה נקרע הים. וזה נמשל לנשימה: כאדם שיש בכוסו מעט מים ועושה בהם רוח, והמים נחלקים. כך כביכול נשב השם במי ים סוף ונקרע הים.
יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי, יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים׃
הקדוש ברוך הוא שלח עזרתו ממרום. "ימשני ממים רבים" יכול להיות כנגד קריעת ים סוף, שהשם הוציאנו ממים רבים ואת המצרים השאיר וטיבע; וגם דרך משל, שהשם הצילני מן האויבים, שהמים הרבים הם משל לגלים, "כל משבריך וגליך עלי עברו", ולנחלים הרוצים לשטוף אותי.
יַצִּילֵנִי מֵאֹיְבִי עָז, מִשֹּׂנְאַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי׃
האויב שלי עז מאוד, והשונאים שלי חזקים ממני באופן טבעי, ואף על פי כן השם מצילני.
וכאן נעמוד על העניין הכללי: דוד כשתיקן את תפילותיו, תיקן אותן לכל אחד ואחד מאיתנו, בכל שלב ושלב של החיים, כתפילה כוללת שכולה בחינה של הודאה להשם יתברך. וכל הודאה להשם היא בעצם בקשה על העתיד. כיצד? כשמישהו בא ואומר לך תודה רבה רבה על ההלוואה שנתת לו, זה נותן לך חשק לתת לו הלוואה נוספת. אתה רואה שהאדם הזה מחזיר ומודה ונוהג בדרך ארץ, ואתה רוצה לתת לו עוד. כך גם כאן: כשאדם מודה להשם יתברך, הוא הופך את עצמו לכלי הראוי לקבל עוד. אבל לכפוי טובה לא תיתן הלוואה פעם נוספת, וגם בורא עולם לכפוי טובה לא יעניק עוד. לכן הא"ב של האדם הוא ההודאה להשם והכרת הטוב.
ושימו לב במה פותחת תפילת האדם בבוקר, מיד כשהוא קם: "מודה אני לפניך". ואחר כך ברכות השחר. מה עניינן? האדם הרחוק ממצוות חושב שהכל טבעי: התעוררתי, אז קמתי; קמתי, אז התלבשתי; התלבשתי, אז הלכתי; הלכתי, אז שתיתי קפה והתחלתי לעבוד. אבל אצלנו אין שום דבר טבעי. אני מברך שהשם "זוקף כפופים": הייתי במיטה כפוף, והשם זקף אותי. וכי בהכרח? לא בהכרח. יש אנשים, השם ירחם, שיש להם פריצת דיסק ואינם יכולים לקום ואינם יכולים להזיז את עצמם. אם כן, זה שקמתי הוא חסד השם עלי. הנחתי רגליי על הארץ - "רוקע הארץ על המים". נעלתי מנעלים - "שעשה לי כל צרכי". וזה מלמדנו שאין שום דבר ממילא ואין שום דבר בהכרח, אלא הכל מחסד השם עלינו.
יְקַדְּמֻנִי בְּיוֹם אֵידִי, וַיְהִי יְהֹוָה מִשְׁעָן לִי׃
"איד" פירושו שבירה, יום צער ויום לא טוב. ומכאן שכשרוצים לומר חג של הגויים אומרים "יום אידם", בלשון סגי נהור, מלשון שבירתם, כלשון "כי קרוב יום אידם וחש עתידות למו". וכן המושג "שמח לאיד", שראה את חברו נשבר ושמח במפלתו.
והדברים נהגו גם בעם ישראל במלחמות: כאשר ראו שיש מדינה המאיימת עלינו, פתאום גם זה מצטרף וגם אלה מצטרפים וגם אלה מתחברים. מה קרה? נפתחה אפשרות להפיל אותנו, ואז עליהום, יש חגיגה. וכך היה גם אצל דוד: כשנרדף על ידי שאול, באו הזיפים ואמרו לשאול "הלוא דוד מסתתר עמנו בגבעת החכילה" - ראו שהוא נרדף ונופל, ואמרו: בואו נפיל אותו לגמרי, נלשין לשאול ונספר לו. וכן אחיתופל, שראה את צרתו של דוד ובא לייעץ לאבשלום כיצד להפילו יותר, וכן דואג האדומי, וכן שמעי בן גרא שבא לקלל אותו בעת שנרדף מאבשלום. כולם חיכו וראו שהוא בזמן שפל, ובאו מוקדם להוסיף על מפלתו מפלה נוספת. אבל הקדוש ברוך הוא לא הניחו בידם: "ויהי ה' משען לי".
וַיֹּצֵא לַמֶּרְחָב אֹתִי, יְחַלְּצֵנִי כִּי חָפֵץ בִּי׃
הייתי בצר לי, והוציא אותי למרחב, למקום רחב, כעין משל. "יחלצני כי חפץ בי" - יוציא אותי מן המצר, כי השם באמת רוצה בי. וכבר דיברנו על מה שאומר רבנו יונה: מהי כל תאוות הצדיקים מאת השם יתברך? שהשם יחפוץ בם. שהרי יכול להיות שפשעתי כנגד מישהו ואבקש ממנו סליחה, והוא יאמר לי: סלחתי לך, אבל איני רוצה לראות אותך. נכוויתי פעם אחת ואיני רוצה עוד. סולח, אבל לא רוצה. ואצל הקדוש ברוך הוא, תאוות הצדיק היא להגיע לכך שהשם יחפוץ בו: "ואתה ברחמיך הרבים תחפוץ בנו ותרצנו". זו השאיפה וזו המטרה. כי יכול להיות שאדם חטא, והשם יאמר לו: מוחל אני לך, אבל אינך רצוי כמקדם. לכן הצדיק מתפלל ומתחנן כדי לעורר את חפצו ורצונו של השם בו.
יִגְמְלֵנִי יְהֹוָה כְּצִדְקָתִי, כְּבֹר יָדַי יָשִׁיב לִי׃ כִּי שָׁמַרְתִּי דַּרְכֵי יְהֹוָה וְלֹא רָשַׁעְתִּי מֵאֱלֹהָי׃
השתדלתי ללכת בדרכי השם, "ולא רשעתי מאלוהי" - שלא לעשות מעשה רשע לפני אלוהיי.
כִּי כָל מִשְׁפָּטָו לְנֶגְדִּי, וְחֻקֹּתָיו לֹא אָסוּר מִמֶּנָּה׃
מה בין משפט לחוק? משפטים הם דיני היושר והצדק על פי השכל: לא תרצח, לא תגנוב, דיני בשר ודם ודיני ממונות וכיוצא בזה. וחוקים הם ענייני בין אדם למקום, בבחינת "חוקה חקקתי גזירה גזרתי ואין לך רשות להרהר אחריה": תפילין, פרה אדומה, שעטנז - חוקים בלא טעם. אומר דוד: "כל משפטיו לנגדי", תמיד הם לנגדי ואני מתבונן בהם ועוסק בהם, "וחוקותיו לא אסור ממנה".
ומה קשה יותר, משפט או חוק? חוק, שהרי את המשפט אני מבין בשכלי, אבל בחוק איני מבין למה כך ומה ההיגיון ולמה דווקא כך. המשפט הגיוני: שור שנגח משלם נזק שלם, שור מועד משלם נזק שלם, זה מקובל עלי; רוצח עשה מעשה עבירה ומגיע לו עונש, זה מובן. אבל כשאומרים לך שהאוכל בהמה שלא נשחטה כדין עובר עבירה חמורה של נבילה, אתה שואל: מה ההבדל אם העבירו את הסכין בעורף או בגב? אין אנו מבינים זאת בשכל. וכשאומרים לך שאם חסר קוצו של יו"ד בתפילין לא הנחת תפילין, אתה שואל: מה ההבדל, הרי אלה אותם תפילין? איננו מבינים זאת בשכל. וכן בהרבה מצוות שהן בבחינת "חוקה חקקתי". ואף על פי כן "לא אסור ממנה", אני מנהיג עצמי על פי חוקי הקדוש ברוך הוא בלי לעשות חשבונות.
והמשל בזה: אתה הולך לרופא, והוא אומר לך לקחת את הכדול הזה שלוש פעמים ביום. שאלת אותו מה יש בכדור הזה, אמר לך: אדוני, מה אני נראה לך פקולטה להכשרת רופאים? לך תלמד שבע שנים כמו שאני למדתי ואז תדע. אמרת: אבל איני יודע מה יש כאן. אמר לך: זה החוק, קח, בלע, ויהיה בסדר. ואם אמר לך לקחת רק אחרי האוכל ולא לפניו, ואתה מתפלא מה זה משנה, הרי הכל נכנס לגוף - הוא אומר לך שזה משנה, ואינך מתווכח, כי הוא למד ואתה לא, הוא יודע רפואה ואתה אינך יודע. כך גם כשהקדוש ברוך הוא ברוב חוכמתו אומר לך שכך צריך להיות ולא אחרת, ושאם תעשה אחרת אתה מקצץ בנטיעות ועושה חורבן בעולם, אל תתחכם הרבה. כמו שאתה סומך על הרופא, סמוך על בורא עולם.
ושימו לב שחוק יכול להיות רק בתורת אמת. בכל הדתות שבעולם אין חוקים, וכל מצוותיהן הגיוניות: יש להם משפטים ואין להם חוקים. ומדוע? כי ברגע שיבוא מייסד הדת או הכת ויאמר לך חוק מסוים, תשאל אותו: מה פתאום? למה? מה ההיגיון? והוא יהיה חייב להסביר לך. אבל כשהתורה אלוקית, הרי הקדוש ברוך הוא יודע מה שאני איני יודע. אם אני ארצה לייסד דת אומר רק דברים הגיוניים, כי אני רוצה שתקבל. אבל בורא עולם אינו צריך לשכנע אותי לקבל: אין זה בשר ודם שצריך לשכנעני שאקבל, שאם לא כן לא יהיו לו מאמינים. ברגע שבורא עולם אמר, הגיוני או לא הגיוני, על פי תפיסתו של בורא עולם כך צריך לעשות, ואני מבטל דעתי לדעתו, ובזה אני יודע שאני עושה את המעשה הנכון.
וָאֶהְיֶה תָמִים לוֹ, וָאֶשְׁתַּמְּרָה מֵעֲוֹנִי׃
"תמים" פירושו שלם: כאשר עשיתי דבר, נשמרתי מאותו עוון שלא להיכשל בו יותר, והייתי בשלמות עמו. ויש מסבירים שהכוונה לעוון בת שבע: לאחר שנכשלתי בו, השתדלתי להיות בשלמות ובזכות הלב כדי שלא להגיע עוד לאותו עוון.
וַיָּשֶׁב יְהֹוָה לִי כְּצִדְקָתִי, כְּבֹרִי לְנֶגֶד עֵינָיו׃