פרק כ"א עוסק בפרשה כבדה: רעב של שלוש שנים בימי דוד, דרישת הגבעונים על אשר עשה להם שאול, מסירת שבעה מבני שאול להוקעה, מעשה רצפה בת איה, ולבסוף העלאת עצמות שאול ויהונתן וקבורתם בקבר קיש אביו. אחר כך עובר הפרק לעניין חדש לגמרי: המלחמות האחרונות עם פלשתים, שבהן נלחמים דוד ועבדיו בילידי הרפה. אלו הן המלחמות האחרונות, ומכאן ועד סוף תקופת שלמה לא נראה עוד מלחמות, ואף דוד עצמו לא יצא יותר לקרב.
וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי יְהֹוָה, וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים.
וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל, אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִבֹשֶׁת, וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי.
המלך לוקח את שני בניה של רצפה בת איה, שהייתה פילגשו של שאול, ואת חמשת בני מיכל בת שאול. שואלים חז"ל: וכי מיכל ילדה? והרי מרב היא שילדה לעדריאל! אלא מרב ילדה ומיכל גידלה, ולכן נקראו הבנים על שמה. מכאן למדו חז"ל את הכלל הגדול: כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו, כאילו ילדו. הכתוב עצמו קורא לבנים על שם המגדלת.
וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי יְהֹוָה, וַיִּפְּלוּ שְׁבַעְתָּם יָחַד, וְהֵמָּה הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר בָּרִאשֹׁנִים בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים.
מדוע הודגש שהומתו דווקא בימי הקציר? אומרים חז"ל: דווקא בימי הקציר, כאשר ראו שמפאת הבצורת אין קציר, אז נתעוררו לדרוש את פשר העניין, ואז המיתו אותם.
וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל הַצּוּר מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם, וְלֹא נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם וְאֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה לָיְלָה.
רצפה נוטלת את השק ומטה אותו לה אל הצור, ועושה שם שמירה קבועה. חז"ל אומרים שהיא דאגה להרחיק מהגוויות את עוף השמיים ואת חיות הרעות של השדה, יומם ולילה.
כאן שואלת הגמרא במסכת יבמות: והרי כתוב "לא תלין נבלתו על העץ", ואיך נשארו תלויים כל אותם חודשים? אמרו: מוטב תיעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמיים בפרהסיא. שהיו עוברים ושבים שואלים: מה טיבן של אלו? מי הם התלויים כאן? ואומרים להם: מבני מלכים הם. ומה עשו? פשטו ידם בגרים גרורים. גר גרור אינו כגר שבא להתגייר לכתחילה, אלא אחד שנספח אלינו בדרך של רמאות, נגרר עמנו. ואז היו העוברים ושבים אומרים: אין לך אומה שראויה להידבק בה כאומה זו! גרים גרורים בלבד היו, ובני מלכים שפשטו בהם יד נענשו עונש כזה, על אחת כמה וכמה שיכבדו אותנו. ומתוך כך היו באים ומתגיירים ומקבלים עליהם את האמונה בהשם יתברך. נמצא שבסופו של דבר היה כאן עניין של קידוש השם, ומצד קידוש השם היה מותר לעשות את הדבר.
עד מתי שמרה עליהם? אומר המצודת דוד: "עד נִתַּךְ מים עליהם" - היא המתינה לראות שיתקבל העניין לפני בורא עולם, שיסור מהם חרון אף וירד גשם. וכאשר יסור החרון וירד הגשם, נדע שיש בזה כפרה.
בא הרד"ק ושואל: ואם תאמר, מפני מה נענש זרעו בחטאו של שאול? אפשרות אחת: ייתכן שהבנים הללו עצמם היו מאותם שהרגו את הגבעונים. ואם תאמר שאי אפשר, שהרי באותה תקופה אולי היו קטנים, אומר הרד"ק: ייתכן מאוד שעונש זה לא בא מידי אדם אלא מידי שמיים. בידי אדם "לא יומתו אבות על בנים", אבל אם משמיים אומרים לעשות כדבר הזה, אין זה אני המחליט שתשלם על עוון אביך אלא בורא עולם. ואם זה נובע מבורא עולם, סימן שזה בא בדין. לי אסור להחליט שאדם ימות בעוון אחר, אבל לבורא עולם ודאי מותר, שהרי אנו רואים שהשם פוקד עוון אבות על בנים באוחזים מעשה אבותיהם בידיהם. אנחנו, אף באוחזים מעשה אבותיהם, אסורים בכך, אבל בורא עולם כן. אתה למד מכאן שכאשר המיתה היא על ידי השם, הדבר מותר, ולכן כאן היה מותר.
וַיֻּגַּד לְדָוִד אֵת אֲשֶׁר עָשְׂתָה רִצְפָּה בַת אַיָּה פִּלֶגֶשׁ שָׁאוּל.
ספרו לדוד שרצפה בת איה שהתה חודשים ארוכים ליד גוויות בניה ושמרה עליהן. ראה דוד שדבר גדול עשתה, אומר הרד"ק, ובשביל זה נכמרו רחמיו וציווה לקבור אותם. ויש עוד רמז בחז"ל ב"ויוגד לדוד": ראה שאשת חיל היא ולקח אותה לאישה. ובזה נתקיים מה שאמר לו הנביא "ואת אשת אדוניך אתן בחיקך" - יש מי שהסביר זאת על מיכל בת שאול, ויש מי שהסביר על רצפה בת איה, שהייתה אשת אדוניו, אמנם פילגש אדוניו, פילגשו של שאול, ואותה נשא דוד לאישה.
וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיִּקַּח אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵאֵת בַּעֲלֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד, אֲשֶׁר גָּנְבוּ אֹתָם מֵרְחֹב בֵּית שַׁן אֲשֶׁר תְּלָאוּם שָׁמָּה פְּלִשְׁתִּים בְּיוֹם הַכּוֹת פְּלִשְׁתִּים אֶת שָׁאוּל בַּגִּלְבֹּעַ.
אם אנחנו זוכרים, פלשתים תלו את שאול ובניו על חומת רחוב בית שן (בית שאן), ובאו אנשי יבש גלעד והורידו אותם מן החומה וקברו אותם. כעת מגיע השלב של תיקון המעוות: שאול לא הוספד כהלכה, וגם לא נקבר במקום הראוי. יבש גלעד אינה קברות אבותיו, ומעלת האדם, ועל אחת כמה וכמה מעלת המלך, שייקבר בקברות אבותיו. לכן דוד הולך ומקיים את הציווי השני שנאמר לו משמיים, לדרוש את כבודם של הנפטרים.
וַיַּעַל מִשָּׁם אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ, וַיַּאַסְפוּ אֶת עַצְמוֹת הַמּוּקָעִים.
וַיִּקְבְּרוּ אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן בְּצֵלָע בְּקֶבֶר קִישׁ אָבִיו, וַיַּעֲשׂוּ כֹּל אֲשֶׁר צִוָּה הַמֶּלֶךְ, וַיֵּעָתֵר אֱלֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי כֵן.
כאן טעון הבנה: לכאורה יכול היה דוד לעשות זאת מזמן. מדוע ממתין כל כך הרבה זמן, עד שנתרצה כבר העניין של בני שאול ועד שכבר יורד גשם, ורק אז הולך ומוציא את עצמות שאול ויהונתן ומספיד אותם? מיד כשקיבל ציווי מאת השם, כשם שטיפל מיד בטענות הגבעונים, היה עליו לטפל מיד גם בעניין ההספד שלא נעשה כראוי והקבורה שלא נעשתה כראוי.
אומר המלבי"ם: הקדוש ברוך הוא דקדק עם שאול כחוט השערה, ועל כל ענייניו נידון כאן בעולם הזה. וכך אמרו חז"ל: כשדוד התבטא בצורה קשה על שאול בעת שנרדף על ידו, ואמר "או יבוא יומו או יגפנו השם במלחמה", אמר לו הקדוש ברוך הוא: דע לך דוד, אילמלי אתה שאול והוא דוד, הייתי מעביר מאה דוד מפני שאול. דוד, לכל אורך הדרך, נידון ברחמים. אף בעניין בת שבע נידון ברחמים ולא איבד את המלוכה. חז"ל מבטאים זאת: שאול באחת ועלתה לו, דוד בשתיים ולא עלתה לו. שאול חטא חטא אחד ועלתה לו במלוכה, ודוד חטא שני חטאים ולא עלתה לו במלוכה.
מהי איפה ואיפה זו לכאורה? הסברנו את דברי האריז"ל, שההבדל בין שאול לדוד הוא בשורש נשמתם. אומר האר"י הקדוש: שאול היה מזוכך מאוד מבחינת שורש נשמתו, ולכן כתוב "בן שנה שאול במולכו", כבן שנה נקי וזך מחטא. וכאשר הנשמה היא משורש גבוה מאוד, מדקדקים עמו כחוט השערה. לעומת זאת נשמת דוד, אומר האריז"ל, הייתה תחילת יציאת נפשו מן הקליפות, כלומר ההתחלה שבה עוד רק מתחיל להזדכך. במצב כזה אי אפשר לתבוע אותו כנפש מזוככת כנפשו של שאול. לכן עם שאול דקדקו כחוט השערה, ואצל דוד ראינו סלחנות גדולה יותר, שרק השם יודע תעלומות, ויודע מהו קושי הניסיון, ואם היה בכוחו להתגבר או לא, ומה ראוי שיקבל על כל מעשה ומעשה.
יש עוד הסברים רבים על ההבדל שבין שאול לדוד, והארכנו בהם: שחטאו של שאול נגע במלוכה עצמה ואצל דוד היה זה חטא פרטי, ועוד. וכאן הבאנו את יסודו העקרוני של האריז"ל.
בעוון הריגת נוב נהרגו שאול ובניו, ולכאורה קשה: על מה תובעים אותו? על הגבעונים? והרי הוא הרג את נוב עיר הכהנים, שמונים כהנים נושאי אפוד בד! ובפרט שמדברי חז"ל משתמע שהריגת הגבעונים הייתה בגרמא בלבד: הוא הרג את הכהנים, ובעקבות זה לא הייתה פרנסה לגבעונים ונגרם מותם. אם כן, יש כאן מעשה מזיד ואתה מעניש אותו רק על מה שנגרם על ידו?
אלא אומר היערות דבש: ידוע שנוב עיר הכהנים לא בכדי נענשו. ממי היו? מבני עלי. ועל בית עלי נאמר "וכל מרבית ביתך ימותו אנשים", לפי שחפני ופנחס נהגו ביזיון בקודשים, כמו שלמדנו בעבר, ונגזר עליהם שתהיה להם מיתה בקיצור ימים. יוצא אם כן ששאול הרג גברא קטילא - בלשון חז"ל "גברא קטילא קטל" - אנשים שממילא היו חייבים מיתה. אלא שראינו בחז"ל שאף שבני עלי "ימותו אנשים", היה להם סיכוי להאריך ימים. במה? אם יכופר עוון בית עלי בזבח ובמנחה - וזה לא יועיל להם, שהרי הם ביזו את הזבחים ואת המנחות, ולא ייתכן שיהיו כפרה עליהם. אלא במה מתכפר? אומרת הגמרא: על ידי גמילות חסדים, ומביאה את אביי שעסק בגמילות חסדים ועל ידי זה האריך ימים.
יוצא אם כן, שעצם זה שהגבעונים היו מטופלים בידי אנשי נוב עיר הכהנים היה אמור לתת לאנשי נוב אריכות ימים, שהרי גמילות חסדים עשו עמם. ובא שאול וטוען: ריבונו של עולם, איני מתחייב על הריגת נוב עיר הכהנים, שהרי אנשים מתים הרגתי, בני מיתה היו. משיבים לו: טועה אתה, שהרי חסד עשו עם הגבעונים, וברגע שעשו חסד שוב אינם בני מיתה. אם כן, על מה הוא נתבע? על שהרג את נוב עיר הכהנים, שהם היו מחיים את הגבעונים. ולכן מזכירים לו "על אשר המית את הגבעונים" - כלומר, המעשה שלך שגרם לכך שהגבעונים לא ניזונו על ידיהם הוא עצמו ההוכחה שהכהנים היו מחייהם, וממילא לא היו גברא קטילא ולא חייבי מיתה, ואתה נידון על נוב עיר הכהנים. לפי דבריו, הריגת הגבעונים אינה גוף התביעה אלא הוכחה בלבד שאתה חייב ברציחת הכהנים, שהרי אם עשו חסד היו אמורים לחיות עוד שנים ארוכות, ולמה הרגת אותם? כך מבאר היערות דבש.
יש עוד הסבר נפלא שראיתי, והוא מובא בחידושים על העין יעקב. כתוב בחז"ל שנתבעו ישראל על שלא הספידו את שאול כהלכה. שואלים התוספות: מפני מה מספידים נפטר? מחלוקת בגמרא - חד אמר משום יקרא דשכבי, וחד אמר משום יקרא דחיי. אחד אומר משום כבוד הנפטר, שכשאתה משבחו זה עושה לו כבוד ונחת רוח; ואחד אומר משום כבוד החיים, שכשמשבחים את הנפטר יש כבוד למשפחה, אומרים תראו איזה אדם חשוב ומיוחד היה, והמשפחה מתכבדת בכך.
ושואלים התוספות שאלה עצומה: אם ההספד הוא משום יקרא דחיי, למה נתבעו ישראל? הרי יכולים לומר - אנחנו מוחלים על כבודנו! אתה תובע אותנו ומעניש אותנו על שלא הספדנו כהלכה, ואנו מוחלים על כבודנו. אומר התוספות: מלך שאני. במלך אין אפשרות למחול על כבודו. לשאול דין מלך, ובמלך אי אפשר לומר "אל תספיד אותו, אם אתה רוצה לעשות לי כבוד", אלא מלך חייבים להספיד, שזה כבוד המלכות וכבוד העם, ואין למחול עליו.
לפי זה נבין את מה שאומרת הגמרא, שתבעו אותם שתי תביעות: על ההספד שלא נעשה כהלכה, ועל שהרג את הגבעונים. וכבר הגמרא שואלת: כיצד ייתכן? מצד אחד אתה כביכול נותן נקודות לשאול ואומר שלא ספדתם אותו כהלכה, וזה שבחו; ומצד שני אתה אומר שמגיע לו עונש על הגבעונים. גם וגם בו זמנית?
אומר בחידושים על העין יעקב דבר נפלא: באו ואמרו להם - ממה נפשך אתם חייבים. שהרי הם טוענים: ריבונו של עולם, על מה אתה תובע אותנו? אם על שהרג את הגבעונים - הגבעונים מורדים במלכות היו, הם סייעו לדוד, ושאול המלך היה. מורדים במלכות דינם כמו שעשה להם שאול, ובתור מלך היה יכול לעשות זאת, ואיפה כאן העוון? על כך משיבים להם: אה, שאול מלך היה ולכן היה מותר לו? אם כן, קושיה עלינו - למה לא הספדתם אותו כהלכה? ואם תאמרו מחלנו על כבודנו, הרי במלך אין מועיל למחול על כבודו.
ולהפך: אם יאמרו להם למה לא הספדתם אותו כהלכה, ויענו - וכי מלך הוא? הרי דוד כבר קיבל את המלכות מאת השם, כבר נמשח, ושאול כבר אינו מלך, ומה אנו חייבים בהספדו? אז מיד יבוא הטיעון: אתם טוענים שאינו מלך? אם כן, כיצד הרג את הגבעונים? בתור אדם שאינו מלך, במה הם מורדים? נמצא שאיך שלא תסתכל אתה חייב: אם תאמר שהוא מלך, אשאל למה לא הספדת כראוי; ואם תאמר שאינו מלך, אשאל איך הרגו את הגבעונים. לכן שני העוונות הללו נקשרו יחד.
וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה לַפְּלִשְׁתִּים אֶת יִשְׂרָאֵל, וַיֵּרֶד דָּוִד וַעֲבָדָיו עִמּוֹ וַיִּלָּחֲמוּ אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיָּעַף דָּוִד.
הייתה מלחמה נוספת של פלשתים כנגד ישראל, ודוד ירד לקרב אף שכבר לא היה צעיר. "ויעף דוד" - לשון עייפות, נתייגע ונחלש; היה כבר קרוב לגיל שבעים.
וְיִשְׁבִּי בְנֹב אֲשֶׁר בִּילִידֵי הָרָפָה, וּמִשְׁקַל קֵינוֹ שְ�ׁלֹשׁ מֵאוֹת מִשְׁקַל נְחֹשֶׁת, וְהוּא חָגוּר חֲדָשָׁה, וַיֹּאמֶר לְהַכּוֹת אֶת דָּוִד.
ישבי היה אחד מילידי הרפה. ומי היא הרפה? אומרים חז"ל: עורפה, והיא אמו של גוליית. נמצא שישבי הוא אחיו של גוליית, ולא היה גמד, אלא אחד מארבעה ענקים. "ומשקל קינו שלוש מאות משקל נחושת" - קינו הוא התיק של בית היד של הרומח, ולבד הוא שקל שלוש מאות משקל נחושת, כלומר כבד ביותר.
"והוא חגור חדשה" - מה פירוש? אומר רש"י: ושמעתי שבאותו היום נתחנך ללבוש כלי מלחמה. זהו היום שבו הלבישו אותו בלבוש המיוחד של איש המלחמה, סיים את הקורס וקיבל את כליו. ודרך המחונכים לעשות ניצחון וגבורה ביום חינוכם, לקנות להם שם. קיבלת את כל הנשק וכל התחמושת מן האפסנאות, אתה מאובזר - עכשיו הראה מה אתה יודע. כך היה דרכם, שבאותו יום היו צריכים לעשות מעשה גבורה קרבי כדי להוכיח שלא בזבזו עליו את התחמושת. ולכן מדגיש הכתוב "והוא חגור חדשה", שכדי לקנות לו שם אמר: אני הולך לא פחות מדוד מלך ישראל, אני רוצה להרוג את דוד ובכך אקנה לי שם כראוי. ובפרט שהוא אחיו של גוליית, ונקמת דם אחיו בידו, ולכן יש לו סיבה לחפש דווקא את דוד.
וחז"ל אומרים: "וישבי בנוב" - איש שבא על עסקי נוב. כתוב בחז"ל שדוד המלך היה לו עוון של נוב עיר הכהנים, ועכשיו באים לתבוע ממנו את החשבון על הריגת נוב עיר הכהנים, ותכף נסביר מהו החשבון שדוד צריך היה לשלם.
וַיַּעֲזָר לוֹ אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִתֵהוּ, אָז נִשְׁבְּעוּ אַנְשֵׁי דָוִד לוֹ לֵאמֹר: לֹא תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה וְלֹא תְכַבֶּה אֶת נֵר יִשְׂרָאֵל.
אבישי בן צרויה מציל את דוד והורג את הפלשתי, ואז אומרים לו אנשי דוד: מסוכן מדי שתמשיך לצאת לקרב, שאתה עלול לכבות את נר ישראל. "נר ישראל" - אתה מאיר לפני המחנה, ואם תמות חלילה, מה טעם להמשך כל המלוכה? דוד מלך ישראל הוא המושל והשליט, ובלעדיך מה נעשה אנו? לכן מוטב שתישאר בביתך ואנחנו נצא לקרב.
כך אומרת הגמרא במסכת סנהדרין (דף צ"ה עמוד א'): "וישבי בנוב" - מאי וישבי בנוב? אמר רב יהודה אמר רב: איש שבא על עסקי נוב. אמר לו הקדוש ברוך הוא לדוד: עד מתי יהיה עוון זה טמון בידך? על ידך נהרגה נוב עיר הכהנים, ועל ידך נטרד דואג האדומי, ועל ידך נהרגו שאול ושלושת בניו.
ומה היה הסיפור? דוד הלך לאחימלך בן אחיטוב, שהיה הכהן הגדול בנוב עיר הכהנים. בבורחו מפני שאול הגיע אליו וביקש ממנו משהו לאכול, שאחזו בולמוס, והוציא לו לחם חום ביום הילקחו, מלחם הפנים, ונתן לו לאכול. אחר כך ביקש: יש לך אולי חרב? אמר לו: יש פה רק חרבו של גוליית. אמר לו: תן לי אותה, אין כמוה. נמצא שעזר לו בלחם ובחרב. ומי היה עצור שם בבית השם באותו זמן? דואג האדומי. ודוד שראה אותו כבר אז, הייתה לו הרגשה לא טובה. וכך אכן התברר: הלך דואג והלשין לשאול ואמר לו שאחימלך בן אחיטוב ונוב עיר הכהנים עזרו למורדים בו, עזרו לדוד. קרא לו שאול ושאל אותו על מעשיו, ואמר אחימלך: לא ידעתי שהוא מורד בך, ידעתי שחתנך הוא ושהוא מוציא ועושה דברך. ואז ציווה המלך להרוג אותו, ולבסוף אמר לדואג האדומי שהוא זה שיהרוג אותם, ודואג הרג את כולם, שמונים אנשים בנוב, ואת אחימלך בן אחיטוב הכהן הגדול. אומר לו השם: מי היה הגורם לכל זה? אתה. אילולא הגעת לשם, לא היה קורה כל הסיפור. וכן על ידך נהרגו שאול ושלושת בניו, שאתה התחלת את הגלגל: מן הרגע שגרמת למיתת נוב עיר הכהנים החלת עוון על שאול, ובעוון זה היה צריך למות. מי גרם בסופו של דבר למיתתו של שאול? אתה.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: רצונך יכלו זרעך או תימסר ביד אויב? כלומר, הדבר טעון כפרה, ואחד מן השניים: או שיכלה זרעך או שתימסר ביד אויבים. מה אתה מעדיף? אמר לפניו: ריבונו של עולם, מוטב אמסר ביד אויב ולא יכלה זרעי.
יום אחד יצא דוד למקום, לכפר הנקרא סכור ביזיי. בא השטן ונדמה לו כצבי. ירה בו דוד חץ ולא הגיעו, והמשיך לרדוף אחריו, עד שהכניסו הצבי הזה, שהוא השטן, לארץ פלשתים - למקום הסכנה. כאשר ראה אותו ישבי בנוב אמר: הנה זהו זה שהרג את גוליית אחי. קשרו וקמטו, כלומר הכניעו והכניסו תחת הקורה של בית הבד, כדי לשבת עליה ולמעוך אותו. אומרת הגמרא: נעשה לו נס ונתנמכה הקרקע מתחתיו, נשתטחה הקרקע ונעשתה נמוכה יותר, ועל ידי זה לא נמעך. וזהו שדוד משבח בתהילים ואומר "תרחיב צעדי תחתיי ולא מעדו קרסוליי" - השם הרחיב לי מתחתיי ועל ידי זה ניצלתי.
אותו יום היה ערב שבת. אבישי בן צרויה היה חופף את ראשו בארבעה דליי מים, וראה עליהם כתמי דם. ומדוע מדגישה הגמרא בכמה דליים היה? כדי לומר לך שאם היה בדלי אחד היית אומר מקרי הוא, אולי היה בו דם קודם לכן, אבל כשראה בכל הדליים כתמי דם, הבין שיש כאן רמז. ויש אומרים שבאה יונה וטרפה לפניו, כלומר עשתה רעש בכנפיה. אמר: כנסת ישראל נמשלה ליונה, שנאמר "כנפי יונה נחפה בכסף", שמע מינה שדוד מלך ישראל שרוי בצער. בא לביתו ולא מצאו. אמר: שנינו, אין רוכבין על סוסו ואין יושבין על כיסאו ואין משתמשין בשרביטו של מלך. רצה לרוץ לחפש את דוד על פרדו של דוד, ואסור, וחייב מיתה. מה עושים? בשעת הסכנה מותר או אסור? בא ושאל בבית המדרש, אמרו לו: בשעת הסכנה מותר. רכב על פרדו של דוד וקפצה לו הארץ.
בדרך רואה הוא את עורפה, אמו של גוליית, עוסקת בנול, אורגת. כשראתה אותו, הפסיקה את מלאכת האריגה וזרקה עליו את הפלך - הכלי שאורגים בו - כדי להורגו, ולא פגעה בו. אמרה לו: בחור, תן לי את הפלך, החזר לי אותו. כנראה רצתה לנסות שוב. החזיר לה אותו - בראשה, והרגה. כלשון הגמרא: פתקיה בריש מוחה וקטלה.
כאשר ראה ישבי בנוב שהגיעה תגבורת, שהנה אבישי בא, אמר: עכשיו יהיו כאן שניים ויהרגוני. מה עשה? זרק את דוד לאוויר ונעץ את הרומח באדמה, כדי שדוד ייפול עליו וימות. אמר אבישי שם קדוש והעמיד את דוד בין שמיים לארץ, שלא ייפול על החרב. ושואלת הגמרא: למה לא אמר דוד עצמו את השם? מפני שאין חבוש מוציא עצמו מבית האסורים. ומפרש רש"י: אין דעתו מכוונת לומר את השם. אין לו יישוב הדעת לכוון לומר את שם השם כדי להינצל, שאין זה סתם אמירה, אלא שם קדוש שצריך לכוון בו, והוא עתה מעופף באוויר ואין דעתו לכך. לכן מי שעשה זאת היה אבישי.
בינתיים הושלך ישבי מרחוק, ואבישי ודוד חוזרים בדרך לכיוון הארץ. שואל אותו אבישי: מה אתה עושה כאן? אומר לו דוד: כך אמר לי הקדוש ברוך הוא, מי תרצה שייענש, אתה או זרעך, וכך עניתי לו. אמר לו: חפוך תפילתך! בקש להפך, שזרעך יסבול ולא אתה. בר ברא כירא ליזבון ואת לא תצטער - בן בנך ימכור שעווה ואתה לא תצטער. כאן מראה לנו הגמרא מה ההיגיון ומה שכל ישר מורה. אמר לו דוד: אם כן, סייע בידי - עזור לי בתפילה כדי להפוך את המצב, שיחזור להיות שבניי ישלמו ולא אני. וזהו שכתוב "ויעזר לו אבישי בן צרויה", אמר רב יהודה אמר רב: שעזרו בתפילה. ואומרת הגמרא: אמר אבישי שם והורידו לקרקע. ועדיין לא נגמר הסיפור, שאחר שהורידו המשיכו הפלשתים לרדוף אחריהם.
כשהגיעו לכפר הנקרא קובי, שהוא הכפר שבין ארץ ישראל לפלשתים, אמרו: קום בי - עמוד כנגדו. הם היו דורשים את השמות, כרבי מאיר שהיה בודק בשמות, וכשראה אדם שקוראים לו כידור אמר שאינו נאמן, שכן "דור תהפוכות המה". אף הם היו בקיאים בשמות, וכשהגיעו לכפר ששמו קובי, שבארמית פירושו "קום בי", עמוד פה, הבינו שצריך לעמוד כנגדו. וכשהגיעו למקום הנקרא ביתרי אמרו: ביתרי גוריין קטלו לאריה - שני גורים מסוגלים להרוג את הארי. כלומר עתה הזמן לעמוד כנגדו ולהילחם בו. אמרו לו: לך מצא את אמך בקבר. שהרי לאן שלח אבישי את עורפה? לקבר, בפלך שהכה בראשה. וכשהזכירו לו את שם אמו שמתה, כחש כוחו והרגוהו. וזהו שכתוב "אז נשבעו אנשי דוד לו לאמור לא תצא עוד אתנו למלחמה ולא תכבה את נר ישראל" - רואים שדוד היה בסכנה גדולה.
וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַתְּהִי עוֹד הַמִּלְחָמָה בְּגוֹב עִם פְּלִשְׁתִּים, אָז הִכָּה סִבְּכַי הַחֻשָׁתִי אֶת סַף אֲשֶׁר בִּילִדֵי הָרָפָה.
המלחמה נמשכה. סבכי החושתי היה משל ישראל, והוא הכה את סף אשר בילידי הרפה - עוד בן של עורפה.
וַתְּהִי עוֹד הַמִּלְחָמָה בְּגוֹב עִם פְּלִשְׁתִּים, וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יַעְרֵי אֹרְגִים בֵּית הַלַּחְמִי אֵת גָּלְיָת הַגִּתִּי, וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים.
מי הכה את גוליית? דוד! ומי זה אלחנן בן יערי אורגים בית הלחמי? חז"ל אומרים שהכוונה כאן לדוד: "אלחנן" הוא דוד; "בן יערי אורגים" - שממשפחתו היו אורגים פרוכות למקדש, והמקדש נקרא יער, כמו "יער הלבנון"; "בית הלחמי" - שמקומו של ישי היה בבית לחם, ומקורו של דוד מבית לחם. ולכן מדובר כאן על דוד.
אבל המלבי"ם אומר שיש כאן יותר עומק. באמת היה אדם שקראו לו אלחנן בן יערי אורגים בית הלחמי, ואף הוא היה ממשפחה מבית לחם, מן האפרתים, והוא הכה את אחיו של גוליית. והאח הזה היה גיבור כגוליית, ורוצה הכתוב לומר לך שהוא עשה גבורה שאינה פחותה מגבורתו של דוד, ולכן הוא מכנה אותו "גוליית" אף שלא היה שמו כן, כדי לומר שהיה זה כגבורת דוד שהרג את גוליית. ומה שאמרו חז"ל "זה דוד", הכוונה כדוד - כמעשה דוד עשה האדם הזה. ונמצא ששני הדברים אמת: באמת היה אדם כזה, ויערי אורגים היה שם אביו, ובאמת היה מעשה דוד שהרג את גוליית, אלא שרצה הכתוב להשוות ביניהם, ולכן הכניס בשניהם את השם גוליית.
וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה בְּגַת, וַיְהִי אִישׁ מָדוֹן וְאֶצְבְּעֹת יָדָיו וְאֶצְבְּעֹת רַגְלָיו שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מִסְפָּר, וְגַם הוּא יֻלַּד לְהָרָפָה.
האדם הזה היה נכנס בקלות לספר השיאים של גינס: עשרים וארבע אצבעות היו לו, שש ושש בכל אחת. ולכאורה, אם נאמר "אצבעות ידיו ואצבעות רגליו שש ושש", וכי איני יודע שביחד זה עשרים וארבע? למה צריך לעשות לנו את החשבון? אומרים חז"ל: הוצרך לומר, שלא תאמר אצבעות שתי ידיו אינן אלא שש ואצבעות רגליו שש, וביחד שתים עשרה - שלוש ביד זו ושלוש ביד זו. לכן הוצרך להוסיף עשרים וארבע. ולאידך גיסא, יאמר סתם שבידיו וברגליו עשרים וארבע, ואבין שש ושש? גם בזה אין הכרח, שהרי ייתכן שביד זו שבע ובזו חמש. לכן אמר "שש ושש" וגם "עשרים וארבע", ששני החשבונות נצרכו.
ומה מוסיפה המילה "מספר"? שאותה אצבע יתירה לא הייתה כאצבע של בעל מום שבלטה החוצה, אלא אצבע שנספרה כחלק מן האצבעות. מי שהיה מסתכל בכף ידו היה רואה המשך רגיל של כף היד עם עוד אצבע, כאדם רגיל אלא שיש לו אצבע נוספת. זו כוונת "מספר", שנספרה יחד עמהן, כאילו הייתה חלק מכף ידו ולא מום שיצא ממנו.
ומה זה "איש מדון"? כמו "ושם אנשי מידות". "אנשי מידות" אינו שיש להם מידות טובות, אלא אנשים גבוהים. ולמה נקראו כך? אומר רש"י: שכל הרואה אותו מנסה למדוד אותו. כך תמיד, כשרואים אדם גבוה מנסים להעריך את גובהו, ולכן נקראו אנשי מידות, שכל הרואה אותם מנסה לשער את אורכם.
וַיְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל, וַיַּכֵּהוּ יְהוֹנָתָן בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד.
גם הוא הלך בדרכי אחיו: היה מחרף את ישראל ואומר להם שאין אדם שיכול לנצח אותו, כמו שעשה גוליית. ובסופו של דבר ממשפחתו של דוד הכו גם אותו - יהונתן בן שמעה אחי דוד.
אֶת אַרְבַּעַת אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְהָרָפָה בְּגַת, וַיִּפְּלוּ בְיַד דָּוִד וּבְיַד עֲבָדָיו.
כל ארבעת הגיבורים האלה נולדו להרפה, לעורפה, בגת, וכולם בסופו של דבר מתו על ידי דוד ועל ידי עבדיו.
הפרק פותח ברעב הבא בעקבות עוול שלא נתקן, ומלמד עד כמה מדקדקים בשמיים בכבודם של חלשים ובכבודם של מלכים: דמם של הגבעונים, גרים גרורים, נתבע, ואף ההספד שלא נעשה כהלכה נתבע. ראינו את גדולתה של רצפה בת איה השומרת על בניה עד נתך מים, ואת קידוש השם שיצא מן ההוקעה, ואת דוד המשלים את התיקון בקבורת שאול ויהונתן בקבר קיש אביו - ורק אז "ויעתר אלוקים לארץ". במחציתו השנייה עוברים אנו למלחמות האחרונות בילידי הרפה, שבהן נלחם דוד עוד בגיל שבעים, נכנס לסכנת מוות בידי ישבי בנוב על עסקי נוב עיר הכהנים, ונושע בזכות אבישי בן צרויה ובזכות התפילה שנהפכה. מכאן ואילך "לא תצא עוד אתנו למלחמה ולא תכבה את נר ישראל", וישראל מנצחים את כל ארבעת הענקים ביד דוד וביד עבדיו.