פרק כ"א בשמואל ב' עוסק ברעב שפקד את ארץ ישראל בימי דוד שלוש שנים רצופות, ובבירור שערך דוד המלך כדי לעמוד על שורש הדבר. הפרק מלמד יסודות גדולים: כיצד הקדוש ברוך הוא דן את האדם, מה כוחו של מלך לשפוט שלא על פי סדרי הדין הרגילים, ומה גבולות התפילה כאשר הצלת אחד גוררת אחריה פגיעה באחר.
וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת־פְּנֵי יְהֹוָה, וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־שָׁאוּל וְאֶל־בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר־הֵמִית אֶת־הַגִּבְעֹנִים׃
דוד המלך מתחנן לפני הקדוש ברוך הוא כדי להבין על מה בא הרעב. והתשובה מונה שני חטאים: "אל שאול" - ו"אל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים".
החטא הראשון הוא כלפי שאול עצמו: שלא נספד כהלכה. שאול נקבר בחיפזון בידי אנשי יבש גלעד, בלא שהספידוהו כראוי ובלא שבכו עליו כראוי. ושאול היה ענק שבענקים. נאמר עליו "בן שנה שאול במלכו" - כתינוק בן שנה בלא חטא. ושמואל אמר לו: "מחר אתה ובניך עמי" - במחיצתי. מי יכול לשער מהי גודל מדרגתו של שמואל הנביא בעולם האמת, ושאול זוכה להיות עמו במחיצתו. שאול היה צדיק, וכיוון שלא הספידוהו כראוי, העוון הזה דורש את שלו וצריך תיקון.
החטא השני: "ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים". שאול הרג את נוב עיר הכהנים, ושם המית גם את הגבעונים. הגבעונים אינם מישראל: הם אלה שרימו את יהושע ובאו כאילו מארץ רחוקה כדי להתגייר, בעוד שהיו יושבים בתוך הארץ ואסור היה לגיירם. בעקבות זאת עשה אותם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים לבית ה'.
בהבנת "אשר המית את הגבעונים" יש שתי דעות. דעה אחת, כדברי הירושלמי: באותו מקום של נוב עיר הכהנים היו שבעה גבעונים - שני חוטבי עצים, שני שואבי מים, שמש וחזן וסופר - ואף אותם הרג שאול כאשר הרג את נוב. דעה שנייה: שאול לא הרגם ממש בידיו, אלא הגבעונים היו מתפרנסים מנוב עיר הכהנים, וכשהרג שאול את נוב הוא גרם למיתתם ולהיזקם. על עניין זה נענש.
מדקדקים חז"ל: "ויהי רעב... שלוש שנים... ויבקש דוד את פני ה'" - מתי ביקש? בשנה השלישית. וכי לא היה יכול לדרוש כבר בשנה הראשונה? אלא בשנה הראשונה אמר להם דוד לישראל: שמא עובדי עבודה זרה יש בכם, דכתיב "ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם ועצר את השמים". בדקו ולא מצאו. בשנה השנייה אמר להם: שמא עוברי עבירה יש בכם - כוונת חז"ל תמיד לגילוי עריות - דכתיב "וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך". בדקו ולא מצאו. בשנה השלישית אמר: אין הדבר תלוי אלא בי. מיד "ויבקש דוד את פני ה'" - שאל באורים ותומים. דוד הבין שאין כאן חטאים פרטיים ברורים, אלא עניין כולל יותר הנוגע למי שכולל את כל המלכות, והוא המלך עצמו, שכל מה שקורה במלכות נובע ממנו.
אומרים חז"ל: אל תתמה כיצד הקדוש ברוך הוא תובע את כבודו של שאול ותובע את סרחונו בבת אחת. מצד אחד הוא אומר ששאול לא נהג כראוי והרג את הגבעונים, ומצד שני הוא תובע את ישראל שלא הספידוהו כראוי. כיצד ייתכן? אלא כך כתוב: "באשר משפטו פעולו" - באותו מקום שדנים את האדם, שם מזכירים גם את צדקותיו.
וזה יסוד גדול. כשלאדם יש סכסוך עם מישהו - אפילו עם אשתו, אפילו עם ילדיו - הוא שוכח את כל הטוב שבצד השני וזוכר רק את הרע. תשאל אותה: ובבעלך אין דברים טובים? כן, יש... ואם תתחיל למנות, תגלה שיש כאן בעל נהדר, אישה נהדרת. אלא שכשיש לנו סכסוך עם מישהו, שוכחים את מעלותיו. אצל הקדוש ברוך הוא אין דבר כזה. באותו מקום שאומרים לאדם "עשית כך ולא טוב", אומרים לו גם "אבל כאן היית צדיק, כאן עשית מעשה מצווה, כאן נהגת במסירות נפש". וכך המשפט מאוזן. לכן כאן: מצד אחד, למה לא הספדתם את שאול כהלכה, ובאותה הזדמנות עצמה דנים גם את שאול על נוב עיר הכהנים.
למה לא נפרעו משאול בזמנו, ולמה המתינו עד ימי דוד? אומרים חז"ל: הדור של שאול לא היה חזק דיו לשאת את הקושי הזה. משל למה הדבר דומה: אדם חולה הזקוק לניתוח, ואומרים לו - אם נרדים אותך כעת, לא תקום. ממתינים עד שיתחזק ויבריא מעט, ואז אפשר להרדימו ולנתחו והכול יהיה בסדר. כך גם כאן: דורו של שאול היה דור חלש, שלא ניתן היה לתבוע ממנו ולעשות בו דינים ומשפטים. דורו של דוד כבר היה דור חזק באמונתו, ומהם ניתן היה להיתבע.
אומר המלבי"ם: הכתובים מורים כפירושו של רב סעדיה גאון ואחריו האברבנאל, שכאשר הרג שאול את נוב עיר הכהנים היו שם גם אנשים מן הגבעונים. ומונה האברבנאל שלושה עונשים שנענש שאול. הראשון: הקדוש ברוך הוא ציווהו בגלגל להמתין עד שיבוא שמואל ואז להקריב את העולה, והוא לא שמע. העונש - מלכותך לא תימשך לבניך אחריך, אך אתה תמלוך עד סוף ימיך. השני: שחמל על אגג ועל הצאן. העונש - שבימיו עצמם נקרעה מלכותו והתקצרו ימיו; לא עוד בבנים בלבד, אלא במלכותו שלו. השלישי: שהרג את כוהני ה' בנוב. העונש - מתו הוא ובניו בחרב.
ומדוע בכלל הסכימו מן השמים שיומתו כוהני נוב? כיוון שאותם כהנים היו מבני בניו של עלי, ועליהם נאמר "ומרבית ביתך ימותו אנשים" - צעירים, בעוון מעשיהם הנוראים של חופני ופנחס במשכן. זה היה עונשם, ועל כן נענשו. הכהנים שילמו את המחיר שלהם, ושאול מאידך גיסא שילם את המחיר שלו; כל אחד משלם על שלו.
וההריגה נעשתה בפועל בידי דואג האדומי. שמו נכתב "דויג", ואמרו חז"ל: נתפסת כדג. במה תופסים דג? בלשונו. אמר לו: אתה נתפסת בלשונך - אתה דיברת עליהם, ועכשיו אתה גם נפרע מהם. ובכך גדל עוונו פי כמה: לא די שדיבר לשון הרע והיה הגורם, אלא שאף רצח אותם במו ידיו. אך שאול היה המלך, ולכן שאול נענש, ועונשו היה מיתה בקיצור ימים במלחמה הוא ובניו - עונש נורא ואיום. ועוד: למות בידי הגויים ולא בידי ישראל, זהו כביכול ביזיון.
על הריגת הגבעונים, אומר המלבי"ם, לא נפקד שאול בחייו, כי לא הייתה הריגתם חמורה כל כך. זהו טעם אחר מזה שאמרנו קודם (שהדור לא היה חזק): לדעתו הדבר לא היה חמור עד כדי כך שייפקד עליו בחייו, ולכן נפקד עליו לאחר מותו, בבניו ובבני פילגשו, כפי שנראה בהמשך. וישראל נענשים משתי סיבות: ראשית, שלא הספידו את שאול כראוי, וזה חוב עליהם; ושנית, שלא מיחו. אילו הייתה מחאה קולקטיבית, לא היה שאול עושה כדבר הזה. שהרי אתה רואה שגם מלך בזמנם היה חושש מן העם, ולא היה עושה ככל העולה על רוחו.
עד כאן פירוש האברבנאל. אומר המלבי"ם: אני אומר לפי מה שנגלה לי מן הפסוקים, שלאחר שנהרגו הגבעונים שהיו בעיר נוב, המשיך שאול ושפך את אש חמתו על שאר הגבעונים שבכל ערי ישראל. לא הסתפק באלה שבנוב, אלא נפרע גם משאר הגבעונים וציווה או לכלותם או לגרשם מן הארץ. וטעמו: אם הכהנים בנוב מרדו בי, והגבעונים הם המסייעים להם, שוב אין לסמוך על הגבעונים בכל תפוצות ישראל. ואף שניתן להם תפקיד לשרת על מזבח ה' באספקת עצים ומים, בא שאול והפסיק את הדבר; ואף שהייתה להם שבועה מיהושע שלא לפגוע בהם, על פי שאול התחילו מכאן ואילך לפגוע בהם ולגרשם. וזהו שכתוב "אשר דימה לנו... נשמדנו מהתייצב בכל גבול ישראל" - כפשוטו, שגירשו אותנו מלהתייצב בכל גבול ישראל.
ואף לאחר מות שאול, כשמלך איש בושת תחתיו, עדיין שמר להם העם את אותה שנאה קדומה ולא הסכימו לקבלם. עד שמלך דוד לא ראו צורך לתקן את הדבר: הגבעונים היו בזויים ונקלים בעיניהם, מגורשים, וממילא לא ראו בכך עוול. ורק עתה, כשהתחילה מלכות דוד, יש עם מי לדבר - שהרי לדוד לא היה חשבון עם הגבעונים; אדרבה, הגבעונים הם שסייעו לכהנים, והכהנים סייעו לדוד, ונמצא שלא זו בלבד שאין לו חשבון עמם, אלא שהוא אף חייב להם הכרת הטוב. ולכן עתה בא העניין לתיקונו.
וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה כִּי אִם־מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם, וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי־יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה׃
"ויאמר אליהם" - ולא נאמר מה אמר. מבאר המלבי"ם: הודיע להם כי בגללם חרון אף ובסיבתם הרעב. ומתוך כך נתגלה "והגבעונים לא מבני ישראל המה": שאילו היו מישראל היו מתפייסים ומתרצים ומקבלים את בקשת המחילה, שישראל רחמנים בני רחמנים. אבל הגבעונים אינם כישראל, וכשבאו לפייסם לא הסכימו בשום אופן לסלוח, לשכוח או לוותר. "ויבקש שאול להכותם בקנאתו לבני ישראל ויהודה" - ובאותה הזדמנות ביקש שאול להכותם, מפני שלא הרגיש שהם מבני ישראל, אלא ראה אותם כמרוחקים מישראל.
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־הַגִּבְעֹנִים מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם וּבַמָּה אֲכַפֵּר וּבָרְכוּ אֶת־נַחֲלַת יְהֹוָה׃
"מה אעשה לכם" - איזה משפט אתם מבקשים שאעשה עבורכם. "ובמה אכפר" - באיזה עניין אוכל להסיר מכם את הכעס שאתם כועסים עלינו: בנקמה? בכסף? באיזו צורה? "וברכו את נחלת ה'" - שתתפללו עלינו שיחזיר ה' את הגשם ואת הברכה לנחלתו. שהרי בגלל כעסכם אין גשם, ואם תתרצו - ירד גשם.
וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַגִּבְעֹנִים אֵין־לָנוּ כֶּסֶף וְזָהָב עִם־שָׁאוּל וְעִם־בֵּיתוֹ וְאֵין־לָנוּ אִישׁ לְהָמִית בְּיִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר מָה־אַתֶּם אֹמְרִים אֶעֱשֶׂה לָכֶם׃
אומרים חז"ל: אמרו לו אין לנו כסף וזהב עם שאול - אלא מה? נפשות. אין אנו מבקשים משאול כסף וזהב, נפש תחת נפש אנו רוצים. "ואין לנו איש להמית בישראל" - מישראל אין אנו צריכים נפשות, שהם לא חטאו כנגדנו; אבל עם שאול - נפשות אנו צריכים.
ועוד אומרים חז"ל: ביקש דוד לפייסם בממון ולא רצו. אמר דוד: שמא מתביישים הם זה מזה, שיאמרו וכי בשביל כסף נוותר על כבודנו? אמר: אלך ואקח כל אחד מהם לחוד, בארבע עיניים, ואולי כשלא יתבייש מן האחרים יאמר - טוב, תמורת סכום כזה וכזה נסגור את העניין. וניגש לדבר עמם אחד אחד, והם לא מבני ישראל המה ולא נתפייסו. והיכן זה רמוז? "אֵין־לָנוּ" כתיב "לי" וקרי "לנו": כי באמת פנה לכל אחד באופן אישי, וכל אחד אמר לו "אין לי כסף עם שאול", וגם באופן קולקטיבי אמרו כולם "אין לנו כסף וזהב עם שאול".
והמלבי"ם מסביר את הפסוק כך: ישראל עשקו את הגבעונים ולקחו את כל אשר להם, שהרי משראו שהמלך שאול התיר את הרצועה ונתן דמם הפקר, בזזו אותם וגירשום והרחיקום מכל גבול ישראל. לכן הם אומרים: כסף וזהב אנו מבקשים מן העם שיחזירו, ואילו משאול איננו מבקשים כסף וזהב; ומאידך גיסא, מן העם איננו דורשים נפשות, אלא כסף וזהב. נמצא הפסוק מתבאר: "אין לנו כסף וזהב עם שאול" - כי משאול אנו דורשים נפשות, שהוא לקח מאיתנו את הנפש ולא כסף וזהב. "ואין לנו איש להמית בישראל" - כי מישראל אנו דורשים כסף, שהם לא לקחו מאיתנו נפשות. בעצם מבקשים הם להשיב כל אחד את מה שנלקח מהם.
וַיֹּאמְרוּ אֶל־הַמֶּלֶךְ הָאִישׁ אֲשֶׁר כִּלָּנוּ וַאֲשֶׁר דִּמָּה־לָנוּ נִשְׁמַדְנוּ מֵהִתְיַצֵּב בְּכׇל־גְּבֻל יִשְׂרָאֵל׃
שני דברים עשה להם: "כילנו" - שהמית מאיתנו בפועל בנוב עיר הכהנים; "ואשר דימה לנו" - שעל פי מחשבתו וגזירתו היינו אמורים להישמד מהתייצב בכל גבול ישראל, שגירשו אותנו והיינו למשיסה ביד כל ישראל. שהרי מרגע שראו שאין כבודנו נחשב בעיני המלך, ושנוח לו לבזותנו, שוב לא דרש איש את כבודנו, וכל גבול ישראל באו וריחקו אותנו. ומכאן בקשתם: שיֵעשה מעשה חזק וגדול, מעשה שירתיע ויזעזע את כל העם, שעל ידו ישוב כבודנו כבראשונה ולא יתייחסו אלינו כאל מגורשים שיש לבזותם ולהרחיקם, אלא בכבוד הראוי לנו.
יֻתַּן־לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַיהֹוָה בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר יְהֹוָה, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲנִי אֶתֵּן׃
נפש תחת נפש: הרגו מאיתנו שבעה - ואנו מבקשים שבעה אנשים מבניו. ומה פירוש "בגבעת שאול בחיר ה'"? והלוא הם באים ככועסים על שאול, וכי ישבחוהו ויאמרו עליו שהוא בחיר ה'? אומרים חז"ל: הם אמרו "בגבעת שאול", ויצאה בת קול ואמרה "בחיר ה'". אין זו לשונם אלא תוספת בת קול לכבודו של שאול.
ומה ביקשו להשיג בכך? שילמד העם קל וחומר: אם לבני המלך נעשה משפט כזה על שהרעו לנו, כל שכן מי שמיתר העם יעז להרע לנו - שממנו ייפרעו במשפט קשה. הם ביקשו מעשה שיבהיר לכול שדמם אינו הפקר עוד.
אומר המלבי"ם: דבר זה מנוגד למשפט התורה בכמה פנים. אחד, אין הורגים שני אנשים ביום אחד, אלא אדם אחד בכל יום. שניים, "לא יומתו בנים על אבות", וכאן מתו בנים בעוון אבות. שלושה, תלו את נבלתם על העץ זמן ארוך. אלא שכל זה לא היה יכול להיעשות אלא על ידי מלך, וכפסק הרמב"ם: המלך הורג רבים ביום אחד, ותולה ומניח ימים רבים, כדי להטיל אימה ולשבר יד רשעי עולם. ומהיכן למד הרמב"ם? מדוד המלך.
וכפי שכבר ראינו בעבר בדברי המלבי"ם: למלך מותר לשפוט שלא על פי כללי המשפט המקובלים בבית דין. אין הוא צריך עדים וראיות כדרך בית דין, ואינו צריך חקירות ודרישות בשתי וערב, אלא דן על פי הבנתו ותפיסתו, ואף בעונש חמור ממה שמגיע. כך ראינו אצל דוד עצמו במעשה כבשת הרש, שאמר "בן מוות האיש" ו"את הכבשה ישלם ארבעתיים" - ושאלנו: היכן אמרה תורה שגוזל ממון יומת? והיכן אמרה תורה שעל גזילת כבשה משלמים ארבעתיים, שהם פי שמונה? אלא שיש כוח למלך להעמיד את הדת על תילה, ולצורך זה מותר לו לעשות אף דברים קיצוניים. וכעין מה שמביאה הגמרא, שבדור אחד ראו אדם רוכב על בהמה בשבת, והוציאוהו למחרת לבית הסקילה. וכי סוקלים אדם על שבות, על איסור דרבנן? אלא שראו שאותו הדור היה פרוץ, והיה הכרח לגדור את פרצות הדור, ולכן עשו כך.
וַיַּחְמֹל הַמֶּלֶךְ עַל־מְפִיבֹשֶׁת בֶּן־יְהוֹנָתָן בֶּן־שָׁאוּל עַל־שְׁבֻעַת יְהֹוָה אֲשֶׁר בֵּינֹתָם בֵּין דָּוִד וּבֵין יְהוֹנָתָן בֶּן־שָׁאוּל׃
דוד כרת ברית עם יהונתן ונשבע שלא יפגע בו ולא בצאצאיו אלא ישמור עליהם, וזוהי "שבועת ה' אשר בינותם", ולכן חמל עליו. אלא ששואלים חז"ל: וכי מותר לחמול? תארו לעצמכם שבאים הגויים ואומרים: הגישו לנו שבעה אנשים, ואלה הם השבעה. הלכתי והברחתי אחד, ובאו ולקחו במקומו אדם אחר - מה דיני? כרוצח. כאילו אני מסרתי את אותו אדם. אם כן, כיצד קם דוד והוציא אחד מן הרשימה והכניס תחתיו אחר?
אלא כך משיבים חז"ל: אם האורים ותומים תפסוהו - נגמר, זהו האיש, ואי אפשר להוציאו; ואם עדיין לא תפסוהו - אין כאן בעיה כלל, שהרי טרם נאמר שהוא זה. ומהו אפוא "ויחמול"? שדוד ביקש עליו רחמים שלא ייתפס באורים ותומים. מכאן שהתפילה מועילה - אך גם מכאן למדים גדריה.
שכן אם חלילה לקחו את בנו של אדם והכניסוהו לקבוצת מוצאים להורג, ואמרו: אנו צריכים עשרים איש, ולקחו גם את בנו - האם מותר לאב להתפלל שבנו יינצל? אסור. מכאן אתה למד שאסור, וכך נפסק להלכה. שהרי כל מה שהותר לדוד היה רק להתפלל שלא יתפסנו הארון; אבל אילו היה הארון תופסו, שוב לא היה מועיל להתפלל שירחם עליו ה' - כי אם אני מתפלל שיוציאוהו, בהכרח אני מכניס אחר תחתיו, וזה אסור. להתפלל שכולם יינצלו - מותר; שישנה ה' את דעתם וכולם יינצלו, שיכרית ה' את הגויים - כל אלו מותר. אבל להתפלל שבני דווקא יינצל מכאן - אסור.
ולמדנו כאן עוד יסוד: אדם יכול להתפלל ולהתענות שנים, אבל אם הפתרון שהוא מציע אינו הפתרון שהתורה מורה עליו - אין בו תועלת. הרי דוד שאל בה', ולא נאמר לו "עשו יום תענית וייגמר הסיפור". אמרו לו שיש כאן קפידא של הגבעונים וצריך לרצותם, והריצוי הוא דווקא בהריגת שבעה מבני שאול כנגד שבעת הרוגיהם. כך אמרו האורים ותומים, ואין אדם בוחר לעצמו פתרון אחר. משל לאדם שאומרים לו: המנוע אינו עובד, והוא משיב: אחליף את המצבר. מה יועיל מצבר חזק כשהבעיה במנוע? זה רק מגלה שאינך מבין. כך גם אם נציע לבורא עולם פתרונות, בשעה שהוא מורה לנו שהפתרון נמצא במישור אחר: מה יועיל עוד יום תענית? נקודת הפתרון היא בריצוי הגבעונים.
הרעב בימי דוד לא בא במקרה: לאחר שני בירורים שלא העלו דבר, הבין דוד ששורש הדבר במלכות עצמה, ושאל באורים ותומים. שני חטאים נתגלו: ששאול לא נספד כהלכה, ושהמית את הגבעונים בנוב והמשיך לרדוף את שאריתם בכל גבול ישראל, וישראל לא מיחו. הקדוש ברוך הוא תובע כבודו ותובע סרחונו כאחד, כי "באשר משפטו פעולו", ומידה זו ראוי שנלמד ממנה ביחסנו לזולת. הגבעונים סירבו להתפייס בממון וביקשו נפש תחת נפש, ודוד כמלך היה רשאי לעשות משפט שאינו כסדרי בית דין, כדי להעמיד את הדת על תילה ולהשיב את כבודם הנרמס. וב"ויחמול המלך על מפיבושת" למדנו את גבול התפילה: מותר להתפלל שלא ייתפס, אך אין מתפללים על הצלת אחד כשמשמעותה מסירת אחר תחתיו - שהפתרון האמיתי מצוי תמיד במקום שהקדוש ברוך הוא מורה עליו, ולא במקום שנוח לנו לחפשו.