פרק כ' בשמואל ב' הוא פרק של סיום: סיומו של מרד אבשלום מוליד מיד מרד חדש, מרדו של שבע בן בכרי, ובעקבותיו נסגרים החשבונות הפנימיים בין דוד ליואב, ובין יואב לעמשא. הפרק נחתם ברשימת שרי המלכות המחודשת, שממנה אנו למדים כיצד נראתה מלכות דוד אחרי הסערה. נלך על סדר הפסוקים, בעיקר על פי ביאורו של המלבי"ם, ובתוך כך נעמוד על דברי חז"ל, הראשונים והמוסר העולה מהם.
איש בליעל - מי שאין עליו עול
וְשָׁם נִקְרָא אִישׁ בְּלִיַּעַל וּשְׁמוֹ שֶׁבַע בֶּן־בִּכְרִי אִישׁ יְמִינִי וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר וַיֹּאמֶר אֵין־לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה־לָנוּ בְּבֶן־יִשַׁי אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל׃
"וְשָׁם נִקְרָא" - כביכול בדרך מקרה. באותו מעמד שבו מתווכחים אנשי יהודה עם אנשי ישראל, אלו טוענים "לנו המלך" ואלו טוענים "לנו המלך", מגיע פתאום אדם ואומר: לא לנו המלך כלל. מה אתם מתווכחים? אם הם מתעקשים שדוד שלהם - לבריאות, שייקחו אותו. מה אנחנו צריכים את דוד?
ומהי הכפילות שבדבריו, "אֵין־לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה־לָנוּ בְּבֶן־יִשַׁי"? שתי טענות יש כאן. הראשונה: מצד דוד עצמו - אנחנו איננו משבט יהודה, אין לנו חלק בו; הם שבטו והם חלקו, ולהם הוא שייך. השנייה: לפעמים אדם מחזיק במלכות מכוח אביו, שאביו היה מלך והוא יורש את המלוכה באופן אוטומטי. אך דוד - וכי אביו היה מלך? אביו ישי, אדם חשוב וגדול, אך לא מלך. אם כן גם מצד היותו בן ישי אין לנו נחלה בו, ואיננו אמורים לנחול אותו כדרך שנוחלים מלך שהוא בן המלך הקודם. המסקנה: "אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל" - כל אחד ישוב לאוהלו.
ולכן נקרא "איש בליעל". בליעל פירושו בלי עול. כשרוצים לומר על אדם שאין עליו שום מורא ושום עול, שהוא אדם פראי, קוראים לו איש בליעל.
וַיַּעַל כָּל־אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי דָוִד אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן־בִּכְרִי וְאִישׁ יְהוּדָה דָּבְקוּ בְמַלְכָּם מִן־הַיַּרְדֵּן וְעַד־יְרוּשָׁלָ͏ִם׃
אנשי ישראל רואים שיש תחליף לדוד, ומחליטים ללכת אחרי שבע בן בכרי. ואילו אנשי יהודה דבקו במלכם ומלווים אותו מן הירדן עד בואו לירושלים.
עשר הפילגשים - אלמנות חיות
וַיָּבֹא דָוִד אֶל־בֵּיתוֹ יְרוּשָׁלַ͏ִם וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֵת עֶשֶׂר־נָשִׁים פִּלַגְשִׁים אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמֹר הַבַּיִת וַיִּתְּנֵם בֵּית־מִשְׁמֶרֶת וַיְכַלְכְּלֵם וַאֲלֵיהֶם לֹא־בָא וַתִּהְיֶינָה צְרֻרוֹת עַד־יוֹם מֻתָן אַלְמְנוּת חַיּוּת׃
אלו הן עשר הפילגשים שאבשלום בא עליהן בגלוי, כאשר נטו לו את האוהל על הגג. דוד נתן אותן בבית משמרת, כלכל אותן ולא בא אליהן. "צְרֻרוֹת" פירושו קשורות, מלשון צר וקשר.
ומדוע נהג בהן כך? מחלוקת בחז"ל. דעה אחת: מותרות היו לו, אלא שכבש את יצרו מהן, ואמר: הואיל והשבעתי את יצרי בדבר האסור לי, אמנע מיצרי עתה גם את הדבר המותר לי. דעה שנייה: אסורות היו לו, שאמרו: ומה כלי הדיוט שהשתמש בו המלך אסור להדיוט לחזור ולהשתמש בו, כלי מלך שנשתמש בו הדיוט - אינו דין שיהיה אסור למלך? מכיוון שהשתמש בו הדיוט כביכול נפגם הכלי ואינו ראוי עוד לשימוש, ולכן היו "אלמנות חיות".
המלבי"ם מבאר שזה היה המעשה הראשון שעשה דוד בשובו, ובכוונה תחילה: הוא רצה להראות שלאבשלום לא היה אף לא לרגע אחד דין של מלך. שהרי אילו היה לאבשלום דין מלך, לא היה כאן כלי שנפגם על ידי הדיוט, אלא כלי של מלך שנשאר של מלך. ומצד האישה עצמה אין כאן איסור, שהרי היה זה אונס, ובאונס הן חוזרות ומותרות לבעלן. נמצא שכל סיבת האיסור אינה אלא כדי להוכיח שאבשלום בשעה שמרד - הדיוט היה. ובכך שידר דוד מסר לשבע בן בכרי: אל תחשוב שיש לך דין מלך, דין הדיוט יש לך, ואני אתבע ממך ואדון אותך כמורד במלכות.
עמשא מתמנה - ומאחר את המועד
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־עֲמָשָׂא הַזְעֶק־לִי אֶת־אִישׁ־יְהוּדָה שְׁלֹשֶׁת יָמִים וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד׃
דוד רואה צורך דחוף לטפל במרד, ולשם כך הוא זקוק לאיש צבא שיערוך גיוס כללי, צו 8 לכולם. הוא בוחר בעמשא בן יתר. יואב הוסר הצידה לעת עתה, משום שיואב הוא שארגן ודאג, ולמעשה היה הראשון שהרג את אבשלום בן דוד, ולכן החליט דוד שאינו יכול להמשיך עם שר צבא כזה. אלא שהתוכניות של דוד לא היו בהכרח התוכניות של יואב.
וַיֵּלֶךְ עֲמָשָׂא לְהַזְעִיק אֶת־יְהוּדָה וַיּוֹחֶר מִן־הַמּוֹעֵד אֲשֶׁר יְעָדוֹ׃
דוד נתן לו שלושה ימים לגיוס, והוא איחר. מה היה שם? אומרים חז"ל: אשכחינהו לרבנן דפתחו במסכתא - מצא את החכמים שזה עתה פתחו במסכת חדשה. תחילת הזמן היתה, וכדרך עולם הישיבות פותחים מסכת חדשה. אמר: עכשיו אקים אותם מלימודם? בלתי אפשרי. והמתין.
ומניין לו שכך יש לנהוג? אומרים חז"ל: נאמר "כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצוונו יומת" - יכול אפילו לדברי תורה, שאם יצווה המלך לעזוב דברי תורה יומת השומע לתורה? תלמוד לומר "רק חזק ואמץ לשמור לעשות ככל התורה". הרי שהתורה חזקה מצו המלך. אמר עמשא: אם כן, איני יכול לקחתם.
כוח הראשית
אך אם כן, וכי לעולם לא ייקח אותם? אלא כוונתו: לא אקח אותם עכשיו. ומבאר ר' חיים שמואלביץ דבר נפלא: מכאן אתה למד מה גדול כוחה של הראשית. וזה קשור לפרשה - "מראשית כל פרי האדמה". כאשר הדבר הראשון נעשה כראוי, כל ההמשך סלול; וכאשר בהתחלה עצמה כבר יש פגמים, דע שגם בהמשך הפגמים רק ילכו ויתרחבו.
משגיחים בעולם הישיבות ממשילים זאת לטיל הנורה אל המטרה: אם בקרקע יש סטייה של מילימטר אחד, כשיגיע למטרה תהיה הסטייה קילומטרים. וכן חז"ל ממשילים לשתיל: כששותלים אותו נכון וישר, הוא צומח לאילן גדול; ויש עצים שאתה רואה שלא התפתחו ונשארו קטנים, מפני שבשלב השתיל לא השקו אותם ולא טיפחו אותם די, ואפילו אם אחר כך תוסיף דשן ותוספות - יישאר נמוך ולא מפותח.
וכך גם בבני אדם. ילדים שעד גיל מסוים אכלו במבה במקום ארוחות מסודרות - אתה רואה שהילד נשאר נמוך, סובל מאנמיה, מחוסר ריכוז ואלף ואחת בעיות. רופאים מוצאים זאת אצל ילדים שבגיל הרך לא אכלו כראוי, ויש שלב קריטי מאוד בגיל שנה שנתיים, שאם הילד אינו מקבל אז מזון כראוי נוצרים לו פגמים במוח מבחינת תפיסה, פגם שלא יוכל לתקנו לעולם והוא נשאר איתו לתמיד. הכל תלוי בראשית, ואם ההתחלה טובה כל ההמשך סלול. וזהו שנקרא גירסא דינקותא.
לכן אמר עמשא: עתה פתחו במסכת ומתחילים את הלימוד. אם דווקא בתחילת הלימוד אוציא אותם - כל סדר הלימוד של אותו זמן, חורף או קיץ, יתמוסס. לכן אדאג שיתבססו לפחות בהתחלה, שילמדו את הסוגיה הראשונה כראוי, ורק אחר כך אקח אותם, כדי שלא לפגוע בכוח הראשית.
"עתה ירע לנו שבע בן בכרי מן אבשלום"
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־אֲבִישַׁי עַתָּה יֵרַע לָנוּ שֶׁבַע בֶּן־בִּכְרִי מִן־אַבְשָׁלוֹם אַתָּה קַח אֶת־עַבְדֵי אֲדֹנֶיךָ וּרְדֹף אַחֲרָיו פֶּן־מָצָא לוֹ עָרִים בְּצֻרוֹת וְהִצִּיל עֵינֵנוּ׃
שלוש סיבות בדבר. ראשית, אצל אבשלום ייתכן מאוד שהיה איזשהו רגש חמלה כלפי אביו; לשבע בן בכרי לא יהיה שום רגש חמלה כלפי דוד. שנית, במרד אבשלום היו לעם נקיפות מצפון, כפי שראינו אחר כך: הרי דוד הצילנו ועזר לנו, וכי ראוי שנלך אחרי אבשלום? וכאן אין נקיפות מצפון כלל - התווכחו, אנשי יהודה התעקשו, אמרו: שייקחו אותו להם, ואנחנו נמליך לנו מלך אחר. שלישית, במרד אבשלום היתה לנו חפרפרת בביתו - חושי הארכי, והוא שהצליח לסכל את עצת אחיתופל; ואילו עתה אין לנו איש בביתו של שבע בן בכרי.
"וְהִצִּיל עֵינֵנוּ" - יציל את עצמו מעינינו; ברגע שימצא ערים בצורות ויתחבא בהן, לא נוכל לראותו ולא נוכל לתופסו. ונשים לב: כוונתו הראשונית של דוד היתה ללכת ולגייס את הצבא בשל איחורו של עמשא, ולא היתה לו כל כוונה להזיק לעמשא. הוא התכוון באמת לבסס שוב את המלוכה ולהתגבר על המרד.
וַיֵּצְאוּ אַחֲרָיו אַנְשֵׁי יוֹאָב וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וְכָל־הַגִּבֹּרִים וַיֵּצְאוּ מִירוּשָׁלַ͏ִם לִרְדֹּף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן־בִּכְרִי׃
יוצאים אחרי אבישי אנשי יואב, והכרתי והפלתי - יונתן מתרגם קשתיא וקלעיא, הקשתים והקלעים - וכל הגיבורים, לרדוף אחרי שבע בן בכרי.
החרב המצומדת - הריגת עמשא
הֵם עִם־הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן וַעֲמָשָׂא בָּא לִפְנֵיהֶם וְיוֹאָב חָגוּר מִדּוֹ לְבֻשׁוֹ וְעָלָו חֲגוֹר חֶרֶב מְצֻמֶּדֶת עַל־מָתְנָיו בְּתַעְרָהּ וְהוּא יָצָא וַתִּפֹּל׃
עמשא חוזר מן הגיוס הכללי ובא לפניהם. ומה בא הכתוב להשמיע לנו בתיאור החרב? שני פירושים. האחד: יואב לא הניח את החרב כדרכה בנדנה, אלא הצמידה לגופו לרוחב מותניו, וזאת משתי סיבות - כדי להסתירה מעיני עמשא שלא ירגיש בפח שטומנים לו, וכדי שבהתכופפות מועטת תיפול החרב, ואז תהיה נגישה לו מבלי שעמשא יחשוד. עמשא יסבור שהוא מרים חרב שנפלה, ולא יתכונן ולא יגן על עצמו, וכך יוכל לו.
ופירוש שני על דרך חז"ל: שאל אותו יואב שאלה בהלכה - גידם, כיצד מגרש? הרי כתוב "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה", וצריך לכתוב ולתת, וכיצד ייתן אם אין לו ידיים? הראה לו עמשא ששמים את הגט במותניו והוא מפנה מותניו אליה ונותן כך את הגט - ובאותה הזדמנות דקרו יואב במותניו. ובאותה שיטה עצמה השתמש גם עם אבנר: שאל אותו יבמה גידמת, כיצד חולצת? אמר לו: בשיניה. שאל: כיצד יכולה? התכופף אבנר להראות לו כיצד עושה זאת בשיניה, ואז הרגו. וזה למדו חז"ל ממה שכתוב "וישם דמים בחגורתו אשר במותניו".
וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַעֲמָשָׂא הֲשָׁלוֹם אַתָּה אָחִי וַתֹּחֶז יַד־יְמִין יוֹאָב בִּזְקַן עֲמָשָׂא לִנְשָׁק־לוֹ׃
וַעֲמָשָׂא לֹא־נִשְׁמַר בַּחֶרֶב אֲשֶׁר בְּיַד־יוֹאָב וַיַּכֵּהוּ בָהּ אֶל־הַחֹמֶשׁ וַיִּשְׁפֹּךְ מֵעָיו אַרְצָה וְלֹא־שָׁנָה לוֹ וַיָּמֹת וְיוֹאָב וַאֲבִישַׁי אָחִיו רָדַף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן־בִּכְרִי׃
יואב אוחז בימינו בזקנו לנשקו, וממילא עמשא אינו נשמר ממנו - שהרי דרך אדם לדקור בחרב בימין, וכאן ימינו עסוקה באחיזת הזקן. "לֹא־שָׁנָה לוֹ" - לא הכהו מכה שנייה, שדי היה בראשונה. ומדוע לא נשמר מן החרב? כפי שראינו: הוא ראה שהחרב נפלה מאליה, ויואב נטלה בשמאלו, ובכך יכול היה לדוקרו מבלי שיתכונן ומבלי שיישמר, וכך הביא למותו.
החלל שבאמצע הדרך
וְאִישׁ עָמַד עָלָיו מִנַּעֲרֵי יוֹאָב וַיֹּאמֶר מִי אֲשֶׁר חָפֵץ בְּיוֹאָב וּמִי אֲשֶׁר־לְדָוִד אַחֲרֵי יוֹאָב׃
וַעֲמָשָׂא מִתְגֹּלֵל בַּדָּם בְּתוֹךְ הַמְסִלָּה וַיַּרְא הָאִישׁ כִּי־עָמַד כָּל־הָעָם וַיַּסֵּב אֶת־עֲמָשָׂא מִן־הַמְסִלָּה הַשָּׂדֶה וַיַּשְׁלֵךְ עָלָיו בֶּגֶד כַּאֲשֶׁר רָאָה כָּל־הַבָּא עָלָיו וְעָמָד׃
נוצר מצב שבו חלל מוטל באמצע הדרך, והדבר מעכב את המרוצה לשדה הקרב. עמשא היה אדם מוכר ונשוא פנים, וכל מי שהגיע היה נעצר ונחרד: עמשא בן יתר נרצח, מה קרה כאן? האנשים מפסיקים לרוץ ונעמדים. ראה אותו נער שאין ברירה, והסב את עמשא מן המסילה אל השדה, שלא ימשיך להיות באמצע הדרך המרכזית. וגם זה לא הספיק, כי ראה שכל הבא ורואה אותו נחרד ונעמד, ולכן השליך עליו בגד, שלא יהיה ניכר מי הוא זה שמת.
ומה אמר להם? "מִי אֲשֶׁר חָפֵץ בְּיוֹאָב וּמִי אֲשֶׁר־לְדָוִד אַחֲרֵי יוֹאָב" - אל תתפעלו מן המראה ואל תפסיקו לרוץ, כי מטרה יש לפנינו. מי שחפץ ביואב, כלומר רוצה להיות חלק מצבאו, עליו לעשות עתה את שצבאו של יואב הולך לעשות - למגר את המרד. ומי שאינו חפץ ביואב, ואומר: יואב אדם שאנו מואסים בו מחמת רצחנותו - עדיין אתה צודק, אבל האם אכפת לך מדוד? האם כואב לך עניינו של דוד? אם כן המשך לרוץ כדי לבטל את המרד. אם לא בשביל יואב, אז בשביל דוד.
כַּאֲשֶׁר הֹגָה מִן־הַמְסִלָּה עָבַר כָּל־אִישׁ אַחֲרֵי יוֹאָב לִרְדֹּף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן־בִּכְרִי׃
אכן, לאחר שהסירוהו מן המסילה, שוב לא עמדו, וכולם המשיכו לרוץ אחרי יואב כדי לרדוף אחרי שבע בן בכרי.
"ויעבור בכל שבטי ישראל" - על מי מדובר?
וַיַּעֲבֹר בְּכָל־שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָבֵלָה וּבֵית מַעֲכָה וְכָל־הַבֵּרִים וַיִּקָּהֲלוּ וַיָּבֹאוּ אַף־אַחֲרָיו׃
רש"י מפרש שהעובר בכל שבטי ישראל הוא שבע בן בכרי, שעבר כדי לפתותם שימליכוהו עליהם ולהקהילם אליו. וכן דעת האברבנאל, שהמלבי"ם מביא בשמו. הרד"ק כותב: ויש לפרש "ויעבור" על יואב - שיואב, כדי לרדוף אחרי שבע בן בכרי, עבר בכל שבטי ישראל, אבלה ובית מעכה וכל הברים (והברים הוא שם מקום).
ולפי כל פירוש, "ויקהלו ויבואו אף אחריו" מתפרש אחרת: אם מדובר בשבע בן בכרי - כשם שנמשכו אחרי אבשלום, כך נמשכים עתה אחריו; ואם מדובר ביואב - הם באים ונמשכים אחרי יואב כדי למגר את המרד. ובאמת אפשר לומר ששני הפירושים נכונים מבחינה היסטורית: שבע בן בכרי עשה את המסלול הזה, ויואב רודף אחריו ועושה אותו מסלול עצמו - מגיע לאבלה, שואל היכן הוא, אומרים לו שהלך לכיוון זה, וממשיך לבית מעכה ולכל הברים. ולכן אלו ואלו דברי אלוקים חיים.
המצור על אבלה
וַיָּבֹאוּ וַיָּצֻרוּ עָלָיו בְּאָבֵלָה בֵּית הַמַּעֲכָה וַיִּשְׁפְּכוּ סֹלְלָה אֶל־הָעִיר וַתַּעֲמֹד בַּחֵל וְכָל־הָעָם אֲשֶׁר אֶת־יוֹאָב מַשְׁחִיתִם לְהַפִּיל הַחוֹמָה׃
צרים על שבע בן בכרי בעיר אבלה שבאזור בית המעכה. "וישפכו סוללה" - כשהיו רוצים לכבוש עיר היו עושים תל גבוה, כבש מאדמה, בצד חומת העיר, כדי שיוכל כל הצבא לעלות בו ולהיכנס לעיר.
"ותעמוד בחל" - שני פירושים. האחד: חל מלשון חיל וחומה; הפילו את החומה החיצונה הנמוכה, והם עומדים כעת מול החומה הפנימית. והשני, כתרגום: "ואקיפו משריין" - הביאו חילות כנגדם, כלומר צרו על העיר בחילות רבים, וחל מלשון חילות. ואגב, המילה חל מוכרת לנו מבית המקדש: היה שם מקום הנקרא החל, החומות שמסביב.
האישה החכמה - סרח בת אשר
וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה מִן־הָעִיר שִׁמְעוּ שִׁמְעוּ אִמְרוּ־נָא אֶל־יוֹאָב קְרַב עַד־הֵנָּה וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ׃
אישה חכמה רואה כיצד עומדים לכבוש את העיר ולהחריב את כולה, ומבינה שיש צורך דחוף ביותר להציל אותה - וההצלה תלויה בראשו של שבע בן בכרי. הרי שבע בן בכרי אינו משלנו; הוא בא לכאן כדי להינצל מפני יואב, וכי בגללו נמסור כולנו את נפשנו? לכן היא קוראת ליואב ומבקשת שיתקרב, כי יש לה לומר לו דבר חשוב.
וַיִּקְרַב אֵלֶיהָ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַאַתָּה יוֹאָב וַיֹּאמֶר אָנִי וַתֹּאמֶר לוֹ שְׁמַע דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ וַיֹּאמֶר שֹׁמֵעַ אָנֹכִי׃
היא מבקשת ממנו שיהיה מוכן להקשיב לדבריה, והוא נענה.
וַתֹּאמֶר לֵאמֹר דַּבֵּר יְדַבְּרוּ בָרִאשֹׁנָה לֵאמֹר שָׁאוֹל יְשָׁאֲלוּ בְּאָבֵל וְכֵן הֵתַמּוּ׃
לשונה סתומה, ואל תתפלאו - זו זקנה בת 250 שנה לפחות. ומי היתה? אומרים חז"ל: סרח בת אשר היתה, היא שהצילה את העיר.
רש"י מפרש: "דבר ידברו בראשונה" - בתחילה יש לך לדבר שלום, כדין "כי תצור אל עיר... וקראת אליה לשלום". למה להרביץ אם אפשר לדבר? ואם שלום יענוך ויפתחו לך, לא תצטרך להכות. "שאול ישאלו באבל" - האם שאלו אנשי חילך בשלום העיר הזאת? האם שאלתם בשלומנו, אולי נשלים עמכם? "וכן התמו" - ואילו כך הייתם עושים, מיד היינו משלימים ומיד היה תם הקרב. ולמה לא עשיתם כן?
והמלבי"ם מסביר אחרת: היא אומרת לו שבעיר אבל שואלים ומתפלאים למה באת - "שאול ישאלו באבל", כולם שואלים. והלא ראוי שתאמר להם מה חטאם; אם איננו בסדר, אמור לנו מה אתה רוצה מאיתנו. "דבר ידברו בראשונה" - קודם כל צריך לדבר, וזו שאלתם: למה אינך מדבר עמם ואומר מהי בקשתך? "וכן התמו" - כך שאלו באבל וכך תמו לשאול, כלומר אין תשובה לשאלתם. כששואלים ועונים, לשאלה יש המשך; אבל שאלה שנשארה תלויה בחלל האוויר - נסתיימה. הם שואלים, ואין לך תשובה לענות להם.
אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל לָמָּה תְבַלַּע נַחֲלַת יְהֹוָה׃
פשט הדברים: אני מבנות העיר הזאת, שאנו שלמים ונאמנים לישראל ולמלך - איננו מורדים, ואין סיבה להרוג אותנו.
וחז"ל דרשו על סרח בת אשר: "אנוכי שלומי אמוני ישראל" - אני השלמתי נאמן לנאמן, שעל ידי נגלה ארונו של יוסף למשה. יוסף נקרא נאמן אצל אדונו, ומשה רבנו נאמר בו "בכל ביתי נאמן הוא", ואני עשיתי שלום בין נאמניהם של ישראל. ועוד: אני היא שהגדתי ליעקב כי יוסף חי - היא ששרה לפניו "עוד יוסף חי הוא מלך במצרים". אומר הרד"ק, שלפי זה היו שנותיה אז לפחות כ-250 שנה, ואם נדייק - למעלה מ-650 שנה. ומה הנפקא מינה? הלוואי על כולנו, היינו מסתפקים גם בחצי.
ולמה היא צריכה לומר לו כל זאת? משום שכשמדבר אדם חשוב, דבריו מתקבלים אחרת; היא כאילו אומרת לו: אתה מדבר כאן עם סרח בת אשר. ואפשר לומר בדרך אחרת: וכי שרדתי 650 שנה כדי לבוא ולמות כאן בידי יואב? כאדם שהאריך ימים ולבסוף חצה את הכביש ומת בתאונת דרכים. 650 שנה אני חיה, השלמתי נאמן לנאמן, עשיתי מעשים נשגבים - קבל אפוא את טענותיי: אנשים נאמנים אנחנו, ולמה תבלע נחלת ה'?
תשובת יואב: מורד במלכות
וַיַּעַן יוֹאָב וַיֹּאמַר חָלִילָה חָלִילָה לִי אִם־אֲבַלַּע וְאִם־אַשְׁחִית׃
"חלילה" מלשון חולין - חול הוא לי, חס ושלום. "אם אבלע" - השחתה מוחלטת, "ואם אשחית" - אפילו במעט.
לֹא־כֵן הַדָּבָר כִּי אִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם שֶׁבַע בֶּן־בִּכְרִי שְׁמוֹ נָשָׂא יָדוֹ בַּמֶּלֶךְ בְּדָוִד תְּנוּ־אֹתוֹ לְבַדּוֹ וְאֵלְכָה מֵעַל הָעִיר וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל־יוֹאָב הִנֵּה רֹאשׁוֹ מֻשְׁלָךְ אֵלֶיךָ בְּעַד הַחוֹמָה׃
הכפילות "בַּמֶּלֶךְ בְּדָוִד" מלמדת: "במלך" - אפילו אינו דוד, חייב מיתה; "בדוד" - אפילו אינו מלך, חייב מיתה; כל שכן במלך שהוא דוד. הרי כאן חטא כפול.
וזו תשובתו לטענתה: את אומרת "אנוכי שלומי אמוני" - לא שלומי ולא אמוני. אם נאמנים אתם כל כך למלך, כיצד אתם מצפינים אצלכם אדם שמרד במלך? מי שמחביא בביתו מורד במלכות, וכי זו הוכחה לנאמנותו? גם אתה מורד במלך. אין אתם שלומי אמוני ישראל כל עוד אתם מחביאים אותו, שהדבר מראה שגם אתם נושאים יד במלך. ואם תמסרוהו בידי, בזאת אדע שאכן שלמים אתם עם ישראל ועם המלך.
"בחכמתה" - האם מותר למסור נפש אחת?
וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל־כָּל־הָעָם בְּחָכְמָתָהּ וַיִּכְרְתוּ אֶת־רֹאשׁ שֶׁבַע בֶּן־בִּכְרִי וַיַּשְׁלִכוּ אֶל־יוֹאָב וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר וַיָּפֻצוּ מֵעַל־הָעִיר אִישׁ לְאֹהָלָיו וְיוֹאָב שָׁב יְרוּשָׁלַ͏ִם אֶל־הַמֶּלֶךְ׃
"בחכמתה" - משמע שהיתה כאן חכמה מיוחדת. ומהי? נקדים שאלה ששואלים חז"ל: אם באה סיעה של גויים או יהודים ואומרת "תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו נהרוג את כולכם" - האם מותר למסור אדם מאיתנו? התשובה: אסור. ויתרה מזו, אפילו אם ייחדו וייקבו בשם פלוני אלמוני - ייהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת. וכן הדין בסיעה של נשים שאמרו להן "תנו לנו אחת מכן ונטמאנה".
אם כן, כיצד היה מותר כאן למסור את שבע בן בכרי כדי להציל את כלל העם? כך לשון התוספתא בתרומות סוף פרק ז': אמרה להם, הואיל והוא נהרג והם נהרגים, תנוהו להם. כלומר, לא נרוויח כלום, שהרי כולנו נמות בין כה וכה. אילו היה יכול להינצל, כגון שהוא מבפנים והם מבחוץ, ואתם בסכנה והוא יכול להימלט - אין דוחין נפש מפני נפש להורגו בשביל הצלתכם. אבל עתה שגם הוא ייהרג עמכם, מה נרוויח בהחבאתו? כדי שלא ימות? הרי גם הוא ימות. הואיל ונהרסו החומות ואין כוח להימלט - מוטב שימות לבדו ואל תמותו עמו. ולפי דעה זו, ויש ראשונים שפוסקים כך להלכה (אך לא הרמב"ם), אם באים ואומרים תנו לנו אחד, יש למסרו כשממילא אין רווח באי-מסירתו. והרמב"ם אינו פוסק כך, אלא נוקט שאסור למסור, כדעה השנייה: רבי שמעון אומר, כך אמרה להם - המורד במלכות בית דוד חייב מיתה.
והרד"ק מבאר יותר את הדו-שיח: אמרה להם, הנה העיר קרובה להיכבש, ויואב יחשוב את כולנו כמורדים במלכות, ולאחר שיכבוש את העיר בחוזקה ולא נשלים עמו יהרוג את כולנו, כי המורד במלכות חייב מיתה, שנאמר "כל איש אשר ימרה את פיך יומת" - שנאמר ליהושע. וכן אמרו "תנו את האנשים ונמיתם", אלא ששאול מחל על כבודו, ואף על פי שאין כבודו מחול, ציווה שלא יומתו. ואפילו בדברי זקנים כן, שנאמר "הן למות הן לשרושי הן לענוש נכסין ולאסורין".
ובדברי רבותינו מצינו: סיעה של בני אדם שאמרו להם תנו אחד מכם ונהרגהו, ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם - ייהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת. ואם ייחדוהו להם, כגון שייחדו את שבע בן בכרי - הרי שהגמרא מתייחסת ממש למקרה שלנו - יתנוהו להם ואל ייהרגו כולם. שהרי כשאתם אומרים "מסרו מישהו", אני אשיב: למה אני ולא אתה? מי אמר שאכריע אני את מי להרוג? רצונכם - הרגו את מי שתרצו. אבל אם נקבתם בשם, ואמרתם "אנו רוצים את פלוני", וממילא כולנו נמות - מותר למסרו.
אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שהוא מבפנים והם מבחוץ, כמו שעשו בני יהודה בשמשון - ששמשון היה יכול להימלט, שהיה בסלע, ולכן לא נתנוהו אלא מדעתו. אבל הוא והם מבפנים, הואיל והוא נהרג והם נהרגים, יתנוהו להם ואל ייהרגו כולם. וכן הוא אומר "ותבוא האישה אל כל העם בחכמתה", אמרה להם: הואיל והוא נהרג והם נהרגים, תנוהו להם ואל תיהרגו כולכם. והלכה כבתרא. ורבי שמעון אומר: כך אמרה להם, כל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה, כשבע בן בכרי.
סברת ההלכה: אין דוחין נפש מפני נפש
לסיכום ההלכה: אם האדם רשע וחייב מיתה - מוסרים אותו; אין אנו נענשים בגלל רצחנותך או הרפתקנותך, אתה מחויב להם, לך ושלם את המחיר. אבל אם הוא חף מפשע והם תובעים את נפשו - אין מוסרים אותו. ולכאורה, מה ההיגיון? הרי בעוד מעט יהרגו את כולנו, ומה הרווחנו?
פעם שאל אותי עורך דין שאלה מסוג השאלות האתיות שמגישים להם בלימודיהם: אדם נוהג בקטר במהירות 150 קמ"ש, ורואה לפניו על המסילה עשרה אנשים. לבלום לא יספיק, אך יש התפצלות במסילה, ואם יטה ימינה ייהרג שם אדם אחד בלבד. מה עליו לעשות? אם ימשיך ישר ויעצום עיניים - ייהרגו עשרה; ואם יטה - הציל תשעה. ושניהם לא פשעו, לא זה ולא זה, אינם יודעים שיש שם מסילה. וההכרעה ההלכתית: אסור לו לעשות זאת.
ומדוע? מפני שעדיף שימותו מאה איש שלא על ידי, מאשר שימות אדם אחד על ידי. וכי הם מתים? נכון, וזה רצון ה' יתברך, ואני לא עשיתי מעשה. אבל אם עשיתי מעשה - לקחתי אחריות, ונחשבתי כרוצח. וזהו המושג "אין דוחין נפש מפני נפש": לא יאמר אדם אהרוג את זה כדי שההוא יחיה. וכי ממילא ההוא ימות? אל תתערב; ימות, זהו רצונו יתברך.
וזו גם הסברה בענייננו. כשבאים ואומרים "מסרו לנו אדם", ואנו מוסרים - אנו עושים מעשה, כאילו אמרתי: קח והרוג אותו. דבר כזה אינני עושה. רצונך להרוג - הרוג את מי שתרצה, ואם לאו - הרוג את כולנו; אבל זה מעשה שלך. שאהיה אני שותף לפשע ואמסור אדם - זאת בשום אופן לא. אלא אם כן הוא חייב מיתה, כשבע בן בכרי, שהתחייב בנפשו, ולא ייתכן שכולנו נישא בעונש על מעשהו.
וכך מובא גם ביהויקים: אמרו לו, נבוכדנצר רוצה אותך, שהרי מרדת בו. אמר להם: וכי דוחין נפש מפני נפש? אתם מחיים את נפשכם והורגים אותי? אמרו לו: לא כך עשו אבותינו בשבע בן בכרי, "הנה ראשו מושלך אליך"? ואתה הרי מרדת במלך, ומן הדין שתימסר אתה ולא ניפול כולנו ביד נבוכדנצר, שאנו איננו פושעים ואתה פשעת במלך - לך זה מגיע.
שרי המלכות
וְיוֹאָב אֶל כָּל־הַצָּבָא יִשְׂרָאֵל וּבְנָיָה בֶּן־יְהוֹיָדָע עַל־הַכְּרֵתִי וְעַל־הַפְּלֵתִי׃
הכתוב מונה את שרי מלכות בית דוד. יואב על כל הצבא, ובניהו בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי - שפשוטו על הקשתים והקלעים. ולמה מזכיר זאת כאן? כדי לומר שבסופו של דבר נשאר יואב על כל הצבא, אף על פי שרצה דוד להעבירו ממשרתו ולתתה לעמשא; כיוון שעמשא מת, לא היתה ברירה אלא להשאיר את יואב. כלומר, הדבר נשאר כפי שהיה קודם.
וַאֲדֹרָם עַל־הַמַּס וִיהוֹשָׁפָט בֶּן־אֲחִילוּד הַמַּזְכִּיר׃
אדורם על המס - ולפני כן לא הוזכר מס כלל, שלא היה צורך לגבותו. אבל עתה, כיוון שמרדו בו בעצת אבשלום, אומרים חז"ל, התחיל לגבות מהם מס, מה שלא היה קודם.
ויהושפט בן אחילוד המזכיר - הוא היה האחראי להזכיר איזה משפט בא לפני המלך. וזכרו מה היתה שיטתו של אבשלום למשוך את העם אחריו: לכל אחד שהגיע היה אומר שאין לו סיכוי לקבל משפט צדק מאת המלך, שאינו מעניין אותו, ושהוא דואג רק לאנשי שבטו. כך משך את לב העם. לכן, אומר המלבי"ם, ראה עתה דוד צורך לתקן ולישר את עניין המשפט שיתנהל בצורה מסודרת יותר, שלא יהיו רינונים מצד העם, ומינה את יהושפט בן אחילוד למזכיר.
וּשְׁוָא סֹפֵר וְצָדוֹק וְאֶבְיָתָר כֹּהֲנִים׃
לעיל בפרק ח' נאמר "וצדוק בן אחיטוב ואחימלך בן אביתר כוהנים", ושם לא הזכיר את אביתר עצמו, לפי שאז היה כוהן גדול. אבל בשלב זה כבר סולק אביתר מן הכהונה הגדולה. ומדוע? כשביקש ממנו דוד לשאול באורים ותומים ולא נענה, אמר לו: אסוף ידיך, אין לנו זמן, עלינו לברוח. ומכיוון שלא נענה, הבין דוד שהגיע סוף זמנו. ומדוע הגיע סופו? לפי שהיה מבני עלי, ועל בני עלי נגזר שלא יהיו בגדולה. ולבסוף, בימי שלמה, סולק באופן סופי.
וְגַם עִירָא הַיָּאִרִי הָיָה כֹהֵן לְדָוִד׃
"כוהן לדוד" - יש מסבירים שהיה רעו של דוד, ויש מפרשים שר ושופט, ויש אומרים שדוד היה נותן לו את כל מתנות הכהונה שלו.
לסיכום:
פרק כ' פותח באיש בליעל, אדם בלי עול, שמנצל ריב פנימי בין יהודה לישראל ומצית מרד; ונחתם בהשבת סדרי המלכות על כנם. בדרך למדנו את חכמת דוד, שבמעשהו הראשון עם עשר הפילגשים קבע שאבשלום מעולם לא היה מלך אלא הדיוט, ובכך שידר מסר גם לשבע בן בכרי. למדנו מעמשא את גודל כוח הראשית - שהתחלה מסודרת בלימוד קובעת את כל ההמשך. ראינו את רצחנותו של יואב בעמשא, ואת חכמתו של הנער שהחזיר את העם למרוצתו למען דוד. ולמעלה מכל, את סרח בת אשר, האישה החכמה שהצילה עיר ואם בישראל, ומתוך דבריה נלמדו יסודות ההלכה של מסירת נפש אחת: אין דוחין נפש מפני נפש, ואין מוסרים חף מפשע גם במחיר הכל, אלא אם כן הוא מורד במלכות שחייב מיתה מן הדין.