פתיחה: פרק החזרה למלכות
פרק זה הוא פרק השיבה. אחרי נפילת אבשלום, אחרי אבלו של דוד ואחרי דבריו הקשים של יואב אליו ('וְעַתָּה קוּם צֵא וְדַבֵּר עַל־לֵב עֲבָדֶיךָ'), מתחיל תהליך החזרת המלוכה לדוד. בדרך חזרה אל ירושלים נפגש דוד בזה אחר זה עם ארבע דמויות: שמעי בן גרא שקילל אותו, מפיבושת בן שאול, ברזילי הגלעדי הזקן, ולבסוף מתעוררת המריבה בין איש יהודה לאיש ישראל, שממנה יצמח בפרק הבא מרד שבע בן בכרי. נעבור על הדברים כסדרם, על פי ביאורי המפרשים ובראשם המלבי"ם.
שמעי בן גרא ממהר לקראת המלך
וַיְמַהֵר שִׁמְעִי בֶן־גֵּרָא בֶּן־הַיְמִינִי אֲשֶׁר מִבַּחוּרִים וַיֵּרֶד עִם־אִישׁ יְהוּדָה לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ דָּוִד׃
מי ממהר לקראת המלך? לא פחות ולא יותר: שמעי בן גרא. אותו אדם שהיתה לו החוצפה והעוז לבוא לפני דוד ולקלל אותו קללה נמרצת: נואף אתה, רוצח אתה, ממזר אתה, צורר אתה, מואבי אתה. ביטויים קשים ביותר. ולא די בדיבורים, אלא שגם הוציא אותם אל הפועל: 'ועפר בעפר', זרק עליו אבנים. אז ביקשו להורגו ודוד לא הסכים, ואמר שבזכות זה זכה להיות רגל רביעית במרכבה. ועכשיו הוא ממהר. מדוע? משום שהוא מבין שהטבעת מתהדקת סביב צווארו, וכדאי לו ליישר את ההדורים עם דוד לפני שיהיה מאוחר.
וְאֶלֶף אִישׁ עִמּוֹ מִבִּנְיָמִן וְצִיבָא נַעַר בֵּית שָׁאוּל וַחֲמֵשֶׁת עָשָׂר בָּנָיו וְעֶשְׂרִים עֲבָדָיו אִתּוֹ וְצָלְחוּ הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ׃
שמעי מגיע עם אלף איש מבנימין - זו ה'נדוניה' שהוא מביא עמו. שימו לב: בני בנימין היו מאנשי שאול מאז ומעולם. וכעת שמעי בא ומבקש לשכנע את המלך: קבל אותי, אני מביא עמי אנשים רבים שמוכנים לקבל את מלכותך. יחד עמו מגיע ציבא נער בית שאול, עבדו של מפיבושת, אותו ערמומי שקיבל את שדהו של מפיבושת. וכולם 'צלחו הירדן' - בקעו את הירדן לפני המלך.
וְעָבְרָה הָעֲבָרָה לַעֲבִיר אֶת־בֵּית הַמֶּלֶךְ וְלַעֲשׂוֹת הַטּוֹב בְּעֵינָו וְשִׁמְעִי בֶן־גֵּרָא נָפַל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּעׇבְרוֹ בַּיַּרְדֵּן׃
'ועברה העברה' - הספינה עברה כדי להעביר בה את בית המלך, דהיינו את הנשים ואת הטף, והם העבירו אותם על גבי הרפסודות. 'העברה' היינו הספינה, כמו המעבורת. ומהו 'ולעשות הטוב בעיניו'? פירוש אחד: להחניף לו. ופירוש נוסף: הם אמרו לו שהם מקבלים את מלכותו ללא שום תנאים. הם יכלו לבוא ולומר: דוד, אנחנו מחזירים אותך, אבל בתנאי שתחתום שלא תיפרע ממי שמרד בך, או שתוריד לנו מיסים. לא כך עשו. הם אמרו: אנחנו מקבלים אותך כמות שאתה, ואתה תמשול עלינו כפי שנראה בעיניך.
וידויו של שמעי: הודאה שאינה מטייחת
וַיֹּאמֶר אֶל־הַמֶּלֶךְ אַל־יַחֲשָׁב־לִי אֲדֹנִי עָוֺן וְאַל־תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר הֶעֱוָה עַבְדְּךָ בַּיּוֹם אֲשֶׁר־יָצָא אֲדֹנִי־הַמֶּלֶךְ מִירוּשָׁלָ͏ִם לָשׂוּם הַמֶּלֶךְ אֶל־לִבּוֹ׃
שמעי מתוודה על עוון כפול. עוון ראשון: שהתחבר אל הקושרים והמורדים, והיה מאלה שלא רק שלא קיבלו את מלכות דוד אלא אף עזרו להפילו. על זה הוא אומר 'אל יחשב לי אדוני עוון'. עוון שני, אישי ומיוחד: שקילל את המלך. ובחטא הזה יש חומרה משלושה פנים. האחד - עצם המעשה, וזהו 'אשר העוה עבדך'. השני - הזמן: 'ביום אשר יצא אדוני המלך מירושלים', כשיצאת עייף ויגע, רדוף ומוכה, ואני באתי להדוף אבן אחר הנופל ולהוסיף מכה על מכתך. זה מעצים את העוון פי כמה. השלישי - הכוונה: יש המורד במלך מפני שהדבר משתלם לו, ויש המורד כדי להרגיז ולהכעיס. ושמעי מודה שקילל 'לשום המלך אל לבו' - כדי לצער אותו, שייקח ללב ושיכאב לו.
כִּי יָדַע עַבְדְּךָ כִּי אֲנִי חָטָאתִי וְהִנֵּה־בָאתִי הַיּוֹם רִאשׁוֹן לְכׇל־בֵּית יוֹסֵף לָרֶדֶת לִקְרַאת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ׃
שימו לב לחוכמתו של שמעי: הוא אינו מנסה לטייח ואינו מנסה להסתיר. 'מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם' - הוא מודה ומפרט את חטאו. ומכאן מוסר גדול לכולנו: אדם המתוודה צריך לפרט את חטאו. 'כי ידע עבדך כי אני חטאתי' - איני מנסה להסתיר, יודע אני שחטאתי.
ומיד אחרי הווידוי הוא מגיש את ה'סוכריה': 'והנה באתי היום ראשון לכל בית יוסף'. מה הוא רומז לדוד? תדע לך, אני כאן הסמל. כל בית יוסף ממתינים לראות מה יעלה בגורלי. אם יראו שאתה מוריד לי את הראש - פתחת נגדך מרד של כל בית יוסף. ואם יראו שנתקבלתי, יאמרו: הנה קיבלו את שמעי בן גרא, גם אותנו יקבלו - וכולם יבואו. לכך גם הביא עמו את אלף האנשים משבט בנימין.
ומדוע נקט דווקא 'בית יוסף' ולא בנימין ואפרים? אומר המדרש: אמר לו שמעי לדוד, אחיו של יוסף גמלו אותו רעה והוא גמל להם טובה - לך נא בעקבות יוסף, וגמול גם אתה טובה תחת רעה. ומדרש נוסף מביא הרד"ק: כל ישראל נקראים 'יוסף', משום שיוסף כילכל אותם במצרים, וברגע שכילכלם נקראו על שמו, כמו שנאמר 'אולי יחנן ה' צבאות שארית יוסף', וכן 'רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף'. ולפי זה אמר לו שמעי: כל ישראל גמלו אותך רעה, ואני יותר מכולם, וכל ישראל מצפים עתה לראות מה תעשה עמי. אם תקבל אותי - כל ישראל באים אליך כאחד ומשלימים עמך.
אבישי דורש דין, ודוד מוחל
וַיַּעַן אֲבִישַׁי בֶּן־צְרוּיָה וַיֹּאמֶר הֲתַחַת זֹאת לֹא יוּמַת שִׁמְעִי כִּי קִלֵּל אֶת־מְשִׁיחַ יְהֹוָה׃
הדבר אינו עובר חלק. אבישי טוען: וכי בגלל שהקדים לבוא תעשה לו הנחות ולא תעניש אותו? עיקר טענתו הוא שאין קשר בין מה שעשה העם למה שעשה שמעי. את כל העם אתה יכול לקבל בחזרה, שהרי הם רק מרדו; אבל הוא קילל את משיח ה'. ואין מקום לחשוש שהעם יסיק מסקנה שגם אותם לא תקבל, שהרי זה עבריין מועד ופושע גדול, והעם אינם פושעים כמותו. לכן אין לחשוש ממרד.
וכאן ראוי לשים לב: אבישי בן צרויה ויואב בן צרויה לא הרגישו עצמם כעבדים אלא כשותפים במלכות. ראינו זאת קודם, כשיואב מדבר אל המלך בלשון פקודה: 'ועתה קום צא ודבר על לב עבדיך'. מי מדבר כך אל מלך? אלא שהם היו משפחה - בני צרויה אחות דוד, ויואב אחיינו של דוד - וגם ידעו שדוד תלוי בהם, כפי שדוד עצמו אמר שבני צרויה קשים ממנו ואין הוא יכול להם.
וַיֹּאמֶר דָּוִד מַה־לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרוּיָה כִּי־תִהְיוּ־לִי הַיּוֹם לְשָׂטָן הַיּוֹם יוּמַת אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל כִּי הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי הַיּוֹם אֲנִי־מֶלֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל׃
רש"י מבאר: 'היום יומת איש' - בתמיהה. 'כי היום אני מלך' - עד עכשיו הייתי סבור שאדם גדול כזה לא היה מזלזל בי אלא אם כן נפסקה מלכותי מאת המקום, והוא נצטווה מן השמים לקלל את דוד. אבל עכשיו שהוא מתחרט, ידעתי כי מלך אני. כלומר, החרטה שלו היא בשורה טובה בשבילי: כשזלזל בי אמרתי שוודאי כך רצון ה' ומגיע לי, ועכשיו שהתחרט אני מבין שהיום אני מלך על ישראל.
והמלבי"ם מבאר שדוד טען שהדעת נותנת שאין להרוג את שמעי משתי סיבות. האחת - שיצמח מכך נזק: אם יראו שהוא הורג אותו, יחששו העם. וזהו 'כי תהיו לי היום לשטן' - 'שטן' היינו מזיק. אתם רוצים להיות לי היום למזיק ולגרום נזק למלוכה? השנייה - שדוד מחשיב את עצמו כמי שקיבל היום את המלכות מחדש. והיה דרכם ומנהגם של המלכים בימי קדם, שביום עלייתם למלוכה היו מעניקים חנינה כללית לכל הפושעים, מין דף חדש שנפתח, ובזה קנו את לבם ובדרך כלל אף הבטיחו שלא יחזרו לסורם. אם כן, אומר דוד: היום המליכו אותי - 'היום יומת איש בישראל'?! זהו יום שראוי בו להעניק חנינה ולא להמית.
ויש עוד הסבר בדרך רמז: על מי נאמר 'איש'? 'איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי... בן שמעי' - מרדכי היה מבני בניו של שמעי בן גרא. אמר להם דוד: אתם רוצים שאהרוג אותו? אם כן 'היום יומת איש בישראל' - הרי אתם הורגים את מרדכי. לכן בשום אופן לא הסכים.
והסבר נוסף ב'הלוא ידעתי כי היום אני מלך על ישראל': דוד דן את עצמו כמי שלא נחשב למלך כל אותה תקופה שמרד בו אבשלום בנו, וכביכול הוסר מן המלכות. למדנו לעיל שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, שכן כבודו הוא כבוד העם, ואין לו מנדט למחול על כבוד העם (מה שאין כן אב שמחל על כבודו - כבודו מחול). וזו בדיוק טענת דוד: אתם אומרים שאין בכוחי למחול על כבודי מפני שאני מלך? רק היום אני מלך; כל אותה תקופה שהייתי נרדף מפני אבשלום בני הוסרתי מן המלכות, ולכן בכוחי למחול על מה שאירע באותה תקופה.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־שִׁמְעִי לֹא תָמוּת וַיִּשָּׁבַע לוֹ הַמֶּלֶךְ׃
'לא תמות' - בעבור העוון הזה. אבל מסיבות אחרות אין הבטחה. ואכן מגיע היה לו עונש על עצם המעשה, ולכן לא ביטל דוד את הדבר לגמרי אלא ציווה בסוף ימיו 'ואל תורד שיבתו בשלום שאול' - כלומר, פתח לו תיק חדש. וכך אכן היה: על התיק הישן לא נענש, גם מפני שדוד נשבע לו, אבל אחר כך נמצא לו עוון אחר.
מפיבושת בא לקראת המלך
וּמְפִבֹשֶׁת בֶּן־שָׁאוּל יָרַד לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ וְלֹא־עָשָׂה רַגְלָיו וְלֹא־עָשָׂה שְׂפָמוֹ וְאֶת־בְּגָדָיו לֹא כִבֵּס לְמִן־הַיּוֹם לֶכֶת הַמֶּלֶךְ עַד־הַיּוֹם אֲשֶׁר־בָּא בְשָׁלוֹם׃
מפיבושת בן שאול, היינו נכדו של שאול. 'ולא עשה רגליו' - לפי הרד"ק לא שטף את רגליו, ולפי הרלב"ג לא הסיר את ציפורני רגליו. 'ולא עשה שפמו' - לא גילח את שפמו. 'ואת בגדיו לא כיבס'. כל אותה תקופה נהג כאבל.
ונזכיר את הרקע: ציבא, עבדו של מפיבושת, בא לפני דוד בשעה שברח מפני אבשלום. שאל אותו דוד היכן מפיבושת אדוניך, והשיב לו שהוא יושב בירושלים ואומר: יהרוג אבשלום את דוד ודוד את אבשלום, וישחקו הנערים בינינו, ובסוף יחזירו לי את המלוכה. כך רימה אותו ציבא וסיפר עליו לשון הרע, ודוד חטא וקיבל את לשון הרע - אומרים חז"ל שאסור היה לו לקבלה - ואמר לו: 'לך יהיה כל אשר למפיבושת'. וכמה ערמומי היה ציבא: כיצד לא פחד לצאת מירושלים, שמא יתפסהו אבשלום ויהרגהו? אלא שהיה לו סיפור כיסוי מוכן. אמר: אצא עם כל הכבודה להקביל את פני דוד; אם יתפסני אבשלום אומר לו שמפיבושת שלחני לטפל בו, ואיני אלא עבד; ואם לא יתפסני, אבוא אל דוד ואומר שמסרתי נפשי כדי לבוא לקראתו, ומפיבושת לא רצה לבוא כי הוא מצפה למלוכה.
וכעת, כשמפיבושת מגיע, הוא צריך להסביר את עצמו. עצם זה שלא בא כבר נזקף לחובתו: סימן שאינך מצטער עמי ולא כואב לך על מצבי. יתר על כן, עצם זה שנשארת בירושלים - מי מעז להישאר שם? רק מי שאינו חושש שיחשדו בו שהוא מאוהבי דוד. כלומר אינך מקטלג את עצמך כאוהב שלי. ואף כשרואה דוד שלא עשה רגליו ולא עשה שפמו, אפשר לתלות זאת בכך שעשה כן כדי למצוא חן בעיני אבשלום, או שביקש לעשות רושם שהוא מצטער בצערו של דוד ואין לו צער אמיתי.
וַיְהִי כִּי־בָא יְרוּשָׁלַ͏ִם לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה לֹא־הָלַכְתָּ עִמִּי מְפִיבֹשֶׁת׃
וַיֹּאמַר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עַבְדִּי רִמָּנִי כִּי־אָמַר עַבְדְּךָ אֶחְבְּשָׁה־לִּי הַחֲמוֹר וְאֶרְכַּב עָלֶיהָ וְאֵלֵךְ אֶת־הַמֶּלֶךְ כִּי פִסֵּחַ עַבְדֶּךָ׃
מפיבושת משיב: אני אמרתי לעבדי שיחבוש לי את החמור, שרציתי ללכת להקביל את פני המלך; הרי אתה יודע שבעצמי איני יכול, שפיסח אני.
וַיְרַגֵּל בְּעַבְדְּךָ אֶל־אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים וַעֲשֵׂה הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ׃
מהו לשון 'וירגל'? כמו 'הולך רכיל' - הולך מזה לזה ומוכר מרכולתו: שמעת מה קרה עם פלוני? עובר לאחר ומספר עליו. אף 'מרגל' מאותו רעיון, על שם ההליכה ברגליו מאחד לשני. ומפיבושת מוסיף: 'ואדוני המלך כמלאך האלוקים ועשה הטוב בעיניך' - איני דואג, אני סומך עליך שתעשה כטוב בעיניך. כלומר: אל תחשוב שבאתי להחניף לך מפני שאני רוצה את השדה בחזרה, ושהכסף הוא מה שמפריע לי. אם טוב בעיניך להשאיר לו את השדה - השאר לו.
כִּי לֹא הָיָה כׇּל־בֵּית אָבִי כִּי אִם־אַנְשֵׁי־מָוֶת לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ וַתָּשֶׁת אֶת־עַבְדְּךָ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ וּמַה־יֶּשׁ־לִי עוֹד צְדָקָה וְלִזְעֹק עוֹד אֶל־הַמֶּלֶךְ׃
וכאן הוא אומר זאת מפורשות: היה מקובל בזמנם שכל צאצאי המלך הקודם נהרגים בידי המלך החדש, כדי שלא יעלו על דעתם להחזיר לעצמם את המלוכה. אם כן, בני מוות היינו, ולא זו בלבד שריחמת עלי ונתת לי שדה, אלא אף שמת אותי מאוכלי שולחנך. אם כן, אילו טענות יכולות להיות לי כלפיך, וכיצד אבקש ממך עוד משהו? וכל שכן כיצד אזעק לפניך כאילו לקחת ממני דבר השייך לי, בשעה שמלכתחילה בחסד נתת לי אותו.
וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה תְּדַבֵּר עוֹד דְּבָרֶיךָ אָמַרְתִּי אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת־הַשָּׂדֶה׃
דוד המלך אינו חוזר בו. הרלב"ג מסביר: דוד אומר, קיבלתי את דברי ציבא שמעשיך נבעו מרצונך שתחזור אליך המלוכה ושלא אמלוך אני; מצד שני אתה מספר לי סיפור אחר, ואיני יודע להכריע. וכשאין אדם יודע להכריע - יחלוקו. אתה תיטול חצי שדה וציבא חצי שדה. והמלבי"ם מסביר אחרת: דוד הכיר שבאמת ציבא הלשין עליו ואין בדבריו אמת, אלא שהוא מפרש את דבריו הראשונים: כשאמרתי לציבא 'לך כל אשר למפיבושת' לא נתכוונתי לתת לו את הכול, אלא שאתה וציבא תחלקו את השדה. נמצא שמצד אחד אינו חוזר בו מדבריו, ומצד שני אין בכך עוול כלפי מפיבושת, שהרי ממילא ציבא ועבדיו עבדו בשדה כאריסים ומקבלים מחצה - וגם עתה יקבלו מחצה.
ואומרים חז"ל: באותה שעה שאמר דוד 'אתה וציבא תחלקו את השדה' היה בידו עוון. כיצד קיבל לשון הרע? יצאה בת קול ואמרה: ירבעם ורחבעם יחלקו את המלכות. לפי שקיבל לשון הרע מפי ציבא ולא קיבל את הצטדקותו של מפיבושת, ואמר לו 'למה תדבר עוד דבריך', בעוד שהכתוב עצמו מעיד עליו 'ולא עשה שפמו ולא עשה רגליו ואת בגדיו לא כיבס'. אתה וציבא תחלקו את השדה - נכדיך יחלקו את המלוכה, והיא לא תישאר כולה שלך. רואים מכאן עד כמה חמור עוון לשון הרע.
וַיֹּאמֶר מְפִיבֹשֶׁת אֶל־הַמֶּלֶךְ גַּם אֶת־הַכֹּל יִקָּח אַחֲרֵי אֲשֶׁר־בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ בְּשָׁלוֹם אֶל־בֵּיתוֹ׃
אומר לו מפיבושת: חס ושלום, אני שמח עצם זה שחזרת. וכי סבור אתה שכואב לי עניין השדה? עניין שולי הוא בעיני. מרוב שחשובים בעיני טובתו ושלומו של המלך, חזרתו חשובה לי יותר מן העניין האישי שלי אם יהיה לי שדה או לא. ובזה בעצם הוכיח את צדקתו, שכל מה שאכפת לו היה טובתו של דוד ולא ענייניו הפרטיים.
ברזילי הגלעדי
וּבַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי יָרַד מֵרֹגְלִים וַיַּעֲבֹר אֶת־הַמֶּלֶךְ הַיַּרְדֵּן לְשַׁלְּחוֹ אֶת־הַיַּרְדֵּן׃
וּבַרְזִלַּי זָקֵן מְאֹד בֶּן־שְׁמֹנִים שָׁנָה וְהוּא־כִלְכַּל אֶת־הַמֶּלֶךְ בְּשִׁיבָתוֹ בְמַחֲנַיִם כִּי־אִישׁ גָּדוֹל הוּא מְאֹד׃
ברזילי יורד ללוות את המלך. והוא אדם מכובד מאוד משלוש בחינות: ראשית, זקן. שנית, הוא כילכל את המלך במחניים, והמלך חייב לו טובה. שלישית, 'איש גדול הוא מאוד' - גדול בנכסים. ותמהו חז"ל: 'זקן מאוד' בן שמונים שנה? על בן מאה ועשר תאמר 'זקן מאוד', אבל בן שמונים? אלא שברזילי הגלעדי היה שטוף בזימה - לא חלילה בעבירה, אלא שהיו לו כמה נשים - ומי ששטוף בכך קופצת עליו זקנה, כמו שנאמר 'אל תיתן לנשים חילך', שהוא נותן בזה את כוחו. והרמב"ם כותב שדבר זה גורם שיניו נושרות ושערותיו נושרות וגופו בלה, ופשוט הורס ומקלקל את הגוף. לכן נעשה ברזילי זקן מאוד.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־בַּרְזִלָּי אַתָּה עֲבֹר אִתִּי וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ עִמָּדִי בִּירוּשָׁלָ͏ִם׃
שלוש טובות בהצעה זו. ראשית, 'עבור אתי' - אתה אדם מכובד מאוד ואף השתדלת בעבורי, ולכן אני חפץ שתבוא עמי, וכבוד הוא למלך לשבת עם אנשים מכובדים. שנית, 'וכלכלתי אותך עמדי' - שתהיה מאוכלי שולחני, מעלה בפני עצמה. שלישית, 'בירושלים' - אתה יושב בעיר קטנה ברוגלים, בוא ושב בעיר גדולה ונכבדה.
וַיֹּאמֶר בַּרְזִלַּי אֶל־הַמֶּלֶךְ כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי כִּי־אֶעֱלֶה אֶת־הַמֶּלֶךְ יְרוּשָׁלָ͏ִם׃
תשובתו הראשונה: לא תצמח מזה תועלת לזמן רב. כמה עוד נותר לי לחיות? כל הטרחה הזאת, ובתוך חודשים או שנים מעטות אני עתיד ללכת - אין טעם להתאמץ בשבילי.
בֶּן־שְׁמֹנִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם הַאֵדַע בֵּין־טוֹב לְרָע אִם־יִטְעַם עַבְדְּךָ אֶת־אֲשֶׁר אֹכַל וְאֶת־אֲשֶׁר אֶשְׁתֶּה אִם־אֶשְׁמַע עוֹד בְּקוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְלָמָּה יִהְיֶה עַבְדְּךָ עוֹד לְמַשָּׂא אֶל־אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ׃
מכאן רואים שאכן קפצה עליו זקנה: בן שמונים שאינו יודע בין טוב לרע, שאינו טועם טעם באוכל - הכול כעפר בפיו, כנחש - ואינו נהנה מקול המזמרים, שאוזניו כבדו משמוע. 'ולמה יהיה עבדך עוד למשא' - אהיה לך לטורח. וכוונת הדברים: אם רצונך להפיק ממני תועלת, שהרי 'זקן' נוטריקון 'זה קנה' חוכמה, ואתה רוצה זקן שיתלווה אליך כדי ליהנות מחוכמתו - על זה הוא משיב 'האדע בין טוב לרע', אין לי חוכמה כזאת להבחין בין טוב לרע, ולפי זקנתי דעתי כבר נחלשה ונשתבשה. שהרי זקני תלמידי חכמים דעתם מתיישבת עליהם, אבל זקני עמי הארץ, ובפרט השטופים בזימה, דעתם מיטרפת עליהם. ואם תאמר שאין כוונתך לתועלתך אלא לטובתי - על זה הוא משיב שמצד עצמו אין לו בזה תועלת.
ודבר אחד תמוה כאן: 'אם אשמע עוד בקול שרים ושרות' - מה ההיתר לשמוע בקול שרות, הרי קול באשה ערווה? אלא אם כן נאמר שהכוונה לבנות משפחתו, אשתו ובנותיו, שבהן אין איסור זה. אבל בלאו הכי הדבר מפליא.
כִּמְעַט יַעֲבֹר עַבְדְּךָ אֶת־הַיַּרְדֵּן אֶת־הַמֶּלֶךְ וְלָמָּה יִגְמְלֵנִי הַמֶּלֶךְ הַגְּמוּלָה הַזֹּאת׃
טענתו השלישית: בעבור מה שעשיתי לא מגיע לי כל כך הרבה, שהרי מעט עשיתי. וכאן יש טעות נפוצה בהבנת המילה 'כמעט' לפי משמעותה בימינו. יש פסוק 'כמעט אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב ידי', ומי שמכיר את 'כמעט' של ימינו יחשוב שלא הצליח והיה קרוב להכניעם. אבל אין זה כך: 'כמעט' פירושו כמו מעט - אכניע את האויבים כאילו היו מועטים. אף כאן: מעט עשיתי עמך, עברתי את הירדן עם המלך, ולמה על מעט כזה מגיעה לי הכרת טובה כה גדולה?
יָשׇׁב־נָא עַבְדְּךָ וְאָמֻת בְּעִירִי עִם קֶבֶר אָבִי וְאִמִּי וְהִנֵּה עַבְדְּךָ כִמְהָם יַעֲבֹר עִם־אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וַעֲשֵׂה־לוֹ אֵת אֲשֶׁר־טוֹב בְּעֵינֶיךָ׃
ובכל זאת הוא פותח לדוד פתח: אם אתה מתעקש להיטיב עמי, אתן לך אפשרות להיטיב עם מי שידע להעריך את הטובה - בני כמהם. כמהם עדיין צעיר, שיניו בפיו ואוזניו שומעות ועיניו רואות והוא בריא, והוא יוכל ליהנות מכל מה שתרצה להעניק לו. ובזה כביכול יורש הוא את מקומי ונהנה תחתי.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אִתִּי יַעֲבֹר כִּמְהָם וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה־לּוֹ אֶת־הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ וְכֹל אֲשֶׁר־תִּבְחַר עָלַי אֶעֱשֶׂה־לָּךְ׃
אומר לו דוד: 'אתי יעבור כמהם' - גם בלא בקשתך הייתי מציע הצעה זו גם לך וגם לבנך. ומלבד זאת אני נותן לך אפשרות לבקש דבר לעצמך. אלא שברזילי אינו מבקש עוד דבר במיוחד בשבילו, ודי לו בכך שכמהם בנו יעבור.
וַיַּעֲבֹר כׇּל־הָעָם אֶת־הַיַּרְדֵּן וְהַמֶּלֶךְ עָבָר וַיִּשַּׁק הַמֶּלֶךְ לְבַרְזִלַּי וַיְבָרְכֵהוּ וַיָּשׇׁב לִמְקֹמוֹ׃
לאחר שעבר עמו את הירדן, נפרד ממנו לשלום, נשק לו ובירכו.
כמהם וכמהן: שם אחד בשתי צורות
וַיַּעֲבֹר הַמֶּלֶךְ הַגִּלְגָּלָה וְכִמְהָן עָבַר עִמּוֹ וְכׇל־עַם יְהוּדָה הֶעֱבִירוּ אֶת־הַמֶּלֶךְ וְגַם חֲצִי עַם יִשְׂרָאֵל׃
יש לשים לב שבתחילה כתוב 'כמהם' ואחר כך 'כמהן'. אומר הרד"ק שדבר מצוי הוא בתנ"ך ששמות מופיעים בכמה וריאציות, וכולן שמו של אותו אדם: פעם קוראים לו כך ופעם כך. כגון ירמיה וירמיהו, או אשת נבל הכרמלי שנקראת אביגיל ופעמים אביגל. כמו אדם שבביתו קוראים לו בשם חיבה או בקיצור, ובמקום אחר קוראים לו אחרת. מן הסתם בעלי הסוד ימצאו טעם למ"ם ולנו"ן, נו"ן שערי בינה וכיוצא בזה, אך על פי פשט מדובר באותו אדם בשני כינויים.
המלך עובר 'הגלגלה', מקום סמוך לגלגל שבו עברו את הירדן, ומי מלווים אותו? עם יהודה. עם ישראל ברובם עדיין אינם כאן. ומהו 'וגם חצי עם ישראל'? מצודת דוד מפרש: מקצת מעם ישראל. והמלבי"ם מפרש: חצי מן האלף שבאו מישראל - ראינו שבאו אלף איש עם שמעי בן גרא, וחצי מהם, חמש מאות, ליוו והעבירו את המלך את הירדן.
המריבה בין איש ישראל לאיש יהודה
וְהִנֵּה כׇּל־אִישׁ יִשְׂרָאֵל בָּאִים אֶל־הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ אֶל־הַמֶּלֶךְ מַדּוּעַ גְּנָבוּךָ אַחֵינוּ אִישׁ יְהוּדָה וַיַּעֲבִרוּ אֶת־הַמֶּלֶךְ וְאֶת־בֵּיתוֹ אֶת־הַיַּרְדֵּן וְכׇל־אַנְשֵׁי דָוִד עִמּוֹ׃
כאן מתחילה מחלוקת להתפרץ. כל איש ישראל באים, ולא נוח להם שבני יהודה נטלו פטרונות על המלך: הם המלווים, הם המחזירים, כאילו המלך שלהם ומקושר אליהם, ולנו כלל לא הודיעו. טענתם הראשונה: כואב לנו על כבוד המלך, שהרי מתכבד המלך הרבה יותר כשכל ישראל באים להקביל את פניו מאשר מעטים. טענה שנייה: יש בזה זילות בכבודנו - 'מדוע גנבוך', אתם מחזירים אותו בהסתר ובחשאי ולא בקול תרועה רמה. משמע שאיננו נאמנים בעיניכם, ולכן לא רציתם לעשות מזה רעש, אלא אמרתם: תחילה תבוא הקבוצה שמקבלת את המלך בוודאות, ולאט לאט נחזירו למלכותו. אילו סמכתם עלינו הייתם קוראים לנו, אלא שאתם חוששים שמא ייווצרו תסיסה והתנגדות. נמצא שאנחנו אצלכם בשלב השני, שלב הלא נאמנים. ועוד: בזה שכל אנשי דוד והגיבורים והצבא עמו, אתם משדרים שאם השאר לא יסכימו יש כאן צבא שיוכל להשליט את המלכות בכוח. והרי טוב היה יותר שתבואו אלינו ונקבל אותו מרצון.
וַיַּעַן כׇּל־אִישׁ יְהוּדָה עַל־אִישׁ יִשְׂרָאֵל כִּי־קָרוֹב הַמֶּלֶךְ אֵלַי וְלָמָּה זֶּה חָרָה לְךָ עַל־הַדָּבָר הַזֶּה הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן־הַמֶּלֶךְ אִם־נִשֵּׂאת נִשָּׂא לָנוּ׃
איש יהודה משיבים בשלוש טענות כנגד שלוש. האחת: 'כי קרוב המלך אלי' - המלך מיהודה והוא שוכן בנחלת שבט יהודה, ואך טבעי שאנחנו הקרובים אליו נלך להקביל את פניו. השנייה: אין בזה פגם בכבוד המלך, שהמלך מחל על כבודו ולא ביקש דווקא שיבואו רבים, ולא אמר שאינו הולך עד שיבואו כל ישראל. השלישית, על טענת הפגיעה בכבודכם: 'האכול אכלנו מן המלך אם נשאת נשא לנו'. בסעודה יש יתרון למי שבא ראשון, שהאוכל עדיין מצוי; מי שמגיע בסוף החתונה כבר יאמרו לו שנשארו רק לחמניות או שילך לשולחן הקוגל. אבל כאן - וכי סעודה היא שיש נפקא מינה מי בא ראשון ומי אחרון? 'אם נשאת נשא לנו' - אין הכוונה מלשון נישואין, אלא 'משאת' לשון מתנה וכבודה: וכי נתן לנו המלך מתנות, שתאמרו שבאתם ולא נשאר לכם? לא היתה כאן סעודה ולא חולקו פרסים; אותו מלך שהיה כשבאנו אנו הוא המלך שאתם מקבלים עתה. לא הפסדתם דבר.
וַיַּעַן אִישׁ־יִשְׂרָאֵל אֶת־אִישׁ יְהוּדָה וַיֹּאמֶר עֶשֶׂר־יָדוֹת לִי בַמֶּלֶךְ וְגַם־בְּדָוִד אֲנִי מִמְּךָ וּמַדּוּעַ הֱקִלֹּתַנִי וְלֹא־הָיָה דְבָרִי רִאשׁוֹן לִי לְהָשִׁיב אֶת־מַלְכִּי וַיִּקֶשׁ דְּבַר־אִישׁ יְהוּדָה מִדְּבַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל׃
ואיש ישראל אינו טומן ידו בצלחת, ומשיב על שלוש הטענות אחת לאחת. על טענת הקדימה מחמת הקורבה: לכם יש קדימה מצד הקרבה, ולנו יש קדימה מצד הרוב - 'עשר ידות לי במלך', אנחנו עשרה שבטים, ואילו אתם יהודה ובנימין, שני שבטים בלבד. כנגד מעלת הקורבה עומדת מעלת הרוב, ואם כן היה ראוי להזמין אותנו תחילה. על 'ולמה זה חרה לך' הוא משיב 'ומדוע הקילותני' - אתה שואל למה חרה לי? מפני שאני חש ביזיון. 'הקילותני' מלשון קלון ובוז, ומלשון קל, שמתייחסים אלינו בצורה מבזה, ולכן חרה לי. ועל 'האכול אכלנו מן המלך' הם משיבים: ראוי היה שכאשר מחזירים את המלך יבקשו את רשותנו והסכמתנו, שאנחנו החשובים ואנחנו הרבים, ולא היה ראוי שתחזירו אותו בלי לשאול אותנו. וזהו 'ולא היה דברי ראשון לי להשיב את מלכי' - היה ראוי שאני אהיה הראשון להשיב את המלך, מצד כל המעלות שלנו.
'ויקש דבר איש יהודה' - דברים קשים נאמרו כלפי יהודה, וכך נוצר ויכוח ונוצרה מריבה, וזו הפתיחה לפרק הבא: מרד שבע בן בכרי.
לסיכום:
פרק זה מעמיד לפנינו את דרכו של דוד בשעת שיבתו למלכות. שמעי בן גרא ממהר לקראתו, מודה ומפרט את חטאו בלי לטייח - ומכאן מוסר לכל אחד מאיתנו בדרכי התשובה והווידוי - ודוד מוחל לו, בין מפני שאין להזיק למלוכה, בין מפני שיום קבלת המלכות הוא יום חנינה, ובין מפני שכל ימי מרד אבשלום כביכול הוסר מן המלכות ובכוחו למחול. מפיבושת מוכיח את נאמנותו במראהו ובדבריו, ובקבלת לשון הרע מפי ציבא נגזר על בית דוד שנכדיו יחלקו את המלכות, ללמדנו עד כמה חמור עוון זה. ברזילי הגלעדי מסרב בענווה לגמול ומעביר את הטובה לבנו כמהם. ולבסוף, במקום שיהיה יום של אחדות ושמחה, מתלקחת מריבה בין ישראל ליהודה על סדר הקדימה בכבוד המלך, ומדברים קשים אלו תצמח בפרק הבא רעה גדולה.