בפרק שלפנינו אנחנו רואים את תגובתו של דוד המלך לשמע הבשורה שאבשלום בנו מת, את תוכחתו של יואב, ואת תחילת תהליך החזרתו של דוד למלכות ולירושלים. הפרק פותח בבכי ובאבל, ומסתיים בהתארגנות העם ובשבט יהודה שקם להשיב את המלך אל ביתו.
וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל־עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי־יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי׃
דוד המלך עולה על עליית השער, אל המקום הגבוה שמעל גבי השער, ומהלך ובוכה ומזכיר את שם בנו המת. הוא מצטער עליו צער גדול. ולכאורה יש כאן תמיהה: הרי הבן הזה היה מוכן להרוג אותך, הוא בא על פילגשיך, הוא מרד בך. איך על אדם כזה אתה מצטער ובוכה?
מבאר המלבי"ם: דוד ידע שמטרתו של אבשלום לא הייתה להרוג אותו, אלא בסך הכל למלוך תחתיו. ולכן הוא אומר "בני אבשלום" - היית כבני, ולא כאכזר או כאדם זר שבא להרוג אותי. ומהי הכפילות "בני בני"? הבן הראוי למלוך אחריי, שהרי הוא היה הבכור אחרי אמנון.
ודבר נוסף: דוד ידע שהמעשה הזה נגרם על ידי חטאו שלו. הנביא הבטיח לו ואמר לו: כשם שאתה עשית בסתר בעניין בת שבע, כך יקים ה' עליך רעה מביתך, "ושכב את נשיך לעיני השמש הזאת". אם כן אומר דוד: לאבשלום בני לא הייתה הרבה זכות בחירה, זכות הבחירה שלו הצטמצמה מאוד, וכביכול נגזר עליו לייסר אותי - כך שהייסורים האלה מגיעים לי. ואם זה נגזר עליו, אין קובלנה עליו ואין תביעה כלפיו. ולכן "מי יתן מותי אני תחתיך": הרי אני הוא זה שהיה צריך להיענש, אני הוא ששילמתי כאן מחיר, אז ראוי היה שאני אמות ולא אתה.
עוד מדייק המלבי"ם בסדר המילים. מה ההבדל בין הקדמת שם האדם לתוארו, לבין הקדמת התואר לשמו? כשאדם רשע, מקדימים לו את התואר: "נבל שמו". וכשרוצים לומר שהאדם צדיק, אומרים "ושמו אברהם", מקדימים את השם. והנה כאן דוד הקדים את שמו של אבשלום לתואר: "אבשלום בני" - כאילו היה צדיק, ובעצם נענש רק בעוון אביו.
אומרים חז"ל: אם נספור, נמצא שדוד הזכיר כאן שמונה פעמים את המילה "בני". ולמה? כדי להעלותו משבעה מדורי גיהנום ולהכניסו לגן עדן.
ושואלים המפרשים: הרי כתוב על הקדוש ברוך הוא "לא יקח שוחד". ביאור אחד בחז"ל: שאינו לוקח שוחד מצוות. ויש ביאור אחר: שלא יכול לבוא אברהם ולהוציא את ישמעאל מן הגיהנום, ולא יצחק להוציא את עשיו מן הגיהנום. יבוא ויאמר: ריבונו של עולם, הרי אני הייתי צדיק - ואומר הקדוש ברוך הוא: איני מקבל שוחד, אני דן אותו כפי מה שמגיע לו. ואם כן, כיצד בא כאן דוד ומוציא את אבשלום בנו משבעה מדורי גיהנום ומעלה אותו לגן עדן?
התשובה היא: אם יבוא אברהם ויאמר ריבונו של עולם, הרי הייתי צדיק, עשה עמי ג'סטה והכנס את ישמעאל לגן עדן - זהו שוחד. וכן אם יבוא יצחק ויבקש על עשיו מכוח צדקותו - זהו שוחד. אבל דוד לא טען טענה כזאת. דוד לא העלה את אבשלום מכוח "אני צדיק ולכן עשה לי טובה", אלא מכוח לימוד זכות שלימד עליו: ריבונו של עולם, אבשלום לא היה מגיע לזה אילולא אני חטאתי. זהו לימוד זכות על אבשלום עצמו - שמצד עצמו לא היה מגיע לירידה עצומה כזאת, אלא שהיה צריך להגיע לדוד עונש, ואבשלום היה כמין מקל שבו הוכה דוד, ולכן אין ראוי להיפרע ממנו. ובזה העלה אותו.
נמצא שאכן אפשר להעלות אדם מגיהנום לגן עדן על ידי לימוד זכות, אך לא על ידי הזכויות שלי - זה בלתי אפשרי. ומאין דורשים חז"ל שדוד העלה אותו? מן הכתוב "וירגז המלך ויעל" - "ויעל" משמע שהעלה מישהו אחר, את אבשלום מן הגיהנום והכניסו לגן עדן. ועם כל זה, פשוטו של מקרא כדברי המצודות דוד: שדוד בכה כדרך הבוכים והמייללים, שחוזרים על אותו משפט כמה פעמים - "בני בני אבשלום בני".
וַיֻּגַּד לְיוֹאָב הִנֵּה הַמֶּלֶךְ בֹּכֶה וַיִּתְאַבֵּל עַל־אַבְשָׁלוֹם׃
באים ומספרים ליואב: המלך, במקום לשמוח על הניצחון הגדול, במקום לשמוח שמחזירים אותו למלכותו - הוא בוכה ומצטער. אומר המלבי"ם: היה הבדל בין יואב לבין יתר העם. יואב ידע שהמלך יעצב על בנו, שהרי המלך הזהיר על כך, וידע שאם הבן ימות יהיה לו צער. אבל יואב סבר: עצב כן, אבלות לא.
ומה ההבדל בין להתאבל לבין להיעצב? מבאר המלבי"ם: מתאבלים רק על מי שאינם הרוגי בית דין, אבל על הרוגי בית דין אין מתאבלים, כמו שכתוב בגמרא - לפי שנהרגו כדין. ועתה יואב רואה שלא די שדוד נעצב, אלא הוא מתאבל. ואם דוד מתאבל, משמע שאבשלום לא נהרג כדין, שהרי על הרוגי בית דין אין מתאבלים. כלומר דוד אוחז שמיתתו של אבשלום לא הייתה נצרכת ולא הייתה מוכרחת. ואם אבשלום לא נהרג כדין - מה דינו של מי שהרג את אבשלום? רוצח. אם כן יואב מבין: אם המלך מתאבל על בנו, נפתח לי תיק, יוצא שאני אשם שרצחתי כאן אדם. ולכן הוא מבין שהוא חייב ללכת ולשנות את המצב.
וַתְּהִי הַתְּשֻׁעָה בַּיּוֹם הַהוּא לְאֵבֶל לְכׇל־הָעָם כִּי־שָׁמַע הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל־בְּנוֹ׃
העם חשבו שהמלך ישמח בישועה הגדולה שעשה להם ה' ולא יהיה בזה עצב למלך כלל. אמרנו שיואב ידע שהמלך יעצב, ורק לא האמין שיתאבל, אבל העם לא האמינו שהוא בכלל יתעצב. ולכן התאבלו ביום ההוא.
ומה הדגש הכפול "ביום ההוא"? כי העם אמרו: גם אם יש למלך סיבה טבעית להתעצב, שהרי זה בנו - אבל ביום ההוא? ביום שעשה ה' תשועה, שהוא יום שמחה, בו אתה מתעצב? את העצב היה לך להשאיר לאחר מכן. היום היה לך לעשות יום שמחה, לשבת עם החיילים, להודות להם ולברכם על הניצחון. ואילו אתה עושה מיום התשועה יום אבל - את זה קשה היה להם לקבל.
וַיִּתְגַּנֵּב הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לָבוֹא הָעִיר כַּאֲשֶׁר יִתְגַּנֵּב הָעָם הַנִּכְלָמִים בְּנוּסָם בַּמִּלְחָמָה׃
הם לא באו בשמחה. צבא מנצח החוזר לעיר היה חוזר בחצוצרות, בשמחה, בשירים ובריקודים. והם באו כגנבים, בהסתר, כאנשים שהפסידו במלחמה - "כאשר יתגנב העם הנכלמים בנוסם במלחמה".
וְהַמֶּלֶךְ לָאַט אֶת־פָּנָיו וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ קוֹל גָּדוֹל בְּנִי אַבְשָׁלוֹם אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי׃
"לאט את פניו" - כמו "וילט פניו באדרתו" שנאמר באליהו הנביא, וכמו "הנה היא לוטה בשמלה" שנאמר כאשר הלך דוד לבקש מאחימלך בן אחיטוב שיסייע בידו ושאל אם יש לו כלי נשק, ואמר לו: אין לי אלא חרב גוליית, "הנה היא לוטה בשמלה", ואמר לו דוד: תנה לי, אין טובה ממנה. ופירוש "לוטה" - מכוסה. ובדרך רמז אומרים שזו הסיבה ששמו של לוט לוט: כשהיה אצל אברהם היה עושה עצמו כצדיק וכירא אלוקים, בן ביתו של אברהם, ולאחר מכן נתגלתה פנימיותו - שלא הסתפק בהתרחקות מאברהם אלא הלך אל הצד ההפוך, להיות מאנשי סדום ואף שופט עליהם, ובמעשה הזה הוסר הלוט מעל פניו.
אם כן "לאט את פניו" - כיסה את פניו כדרך האבלים, וזעק בקול גדול. ומדוע היה צריך לכסות את פניו? מבאר הרלב"ג בלשונו: "כי היה בוש מהתפעל כמו זה ההתפעלות החזק, כי אין זה מחוק המלכים". דרכו של מלך שכל תנועותיו וכל דרכיו בניחותא; אינו עושה תנועות חדות, אינו פורץ בבכי בקול או בצחוק בקול. המלך התבייש שיראו את פניו בוכות בקולי קולות, ולכן כיסה את פניו בשמלה, וכך בכה.
וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל־הַמֶּלֶךְ הַבָּיִת וַיֹּאמֶר הֹבַשְׁתָּ הַיּוֹם אֶת־פְּנֵי כׇל־עֲבָדֶיךָ הַמְמַלְּטִים אֶת־נַפְשְׁךָ הַיּוֹם וְאֵת נֶפֶשׁ בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְנֶפֶשׁ נָשֶׁיךָ וְנֶפֶשׁ פִּלַגְשֶׁיךָ׃
יואב אומר לדוד: היום ביישת את עבדיך, את הלוחמים בעדך ואת אלה שבאו להצילך. וזה נוגע ליואב באופן אישי, שהרי אם המלך מתאבל על בנו - יואב יוצא אשם. ובאמת היה יואב אשם, ואנחנו נראה בהמשך שהמלך יבקש את נפשו.
הטענה הראשונה: אילו לא היינו נלחמים כנגד אבשלום, מה היה הסוף? הוא היה מבקש את נפשך ואת נפש בניך ונשיך ופילגשיך. כשם שעינה את פילגשיך, לא הייתה נחה דעתו עד שהיה הורג את כל אנשיך. ואם כן עבדיך הם הממלטים את נפשך ואת נפש בניך - הם הצילו אותך, וכשהרגו את אבשלום הצילו אותך מפניו. איך אתה נעשה עצוב כששומע שאבשלום מת? כל עוד אבשלום חי, אתה כל ימיך בסכנה.
לְאַהֲבָה אֶת־שֹׂנְאֶיךָ וְלִשְׂנֹא אֶת־אֹהֲבֶיךָ כִּי הִגַּדְתָּ הַיּוֹם כִּי אֵין לְךָ שָׂרִים וַעֲבָדִים כִּי יָדַעְתִּי הַיּוֹם כִּי לוּ אַבְשָׁלוֹם חַי וְכֻלָּנוּ הַיּוֹם מֵתִים כִּי־אָז יָשָׁר בְּעֵינֶיךָ׃
הטענה השנייה: גם אם תטען לזכותו של אבשלום שלא התכוון להרוג אותך אלא רק לתפוס את המלכות - עם מי עשה זאת? עם אויביך. את מי צירף אליו? את שונאיך. אילו נשאר אבשלום בחיים והיית ממלא את רצונו, היית גורם שהשונאים אותך יהיו בראש והאוהבים אותך יהיו שפלים תחתם. שהרי כשבא אבשלום למלוך, מי היו החבורה שסביבו? שונאי דוד מאז ומעולם - אחיתופל, דואג האדומי, כל אויביו של דוד. יוצא שאתה מקרב את שונאיך, וכל הגווארדיה סביבו שונאיך, ואוהביך שפלים תחתם ואולי אף נהרגים.
הטענה השלישית: אומנם יש לך אהבה לבנך, ואומנם אתה קשור אליו בנימי נפשך ולכן כואב לך מאוד על מיתתו - אבל אין ראוי שהמלך ייקר את משפחתו על חשבון אנשיו ועבדיו. אתה מלך המושל על כולנו, ובתור מושל על כולנו צריכים כולנו להיות יקרים לליבך. ואתה במעשה הזה "הגדת היום כי אין לך שרים ועבדים" - כביכול איננו שרים ועבדים שלך, ואתה מסתכל על מה שקורה עם בנך יותר ממה שקורה איתנו. זה עניין אנוכי שאינו ראוי למלך.
הטענה הרביעית: "כי ידעתי היום כי לו אבשלום חי וכולנו היום מתים כי אז ישר בעיניך". אילו אבשלום היה חי, המלחמה הייתה נמשכת עד שתהיה הכרעה. וההכרעה הנוכחית - שאבשלום מת - איננה מקובלת עליך. אם כן, מה היית מעדיף? הכרעה אחרת: שכולנו מתים ואבשלום חי. אתה מבין לאיזו מסקנה אתה מביא אותנו? הרי אין שני צדדים אחרים: או שאנחנו חיים והוא מת, או שהוא חי ואנחנו מתים.
וְעַתָּה קוּם צֵא וְדַבֵּר עַל־לֵב עֲבָדֶיךָ כִּי בַיהֹוָה נִשְׁבַּעְתִּי כִּי־אֵינְךָ יוֹצֵא אִם־יָלִין אִישׁ אִתְּךָ הַלַּיְלָה וְרָעָה לְךָ זֹאת מִכׇּל־הָרָעָה אֲשֶׁר־בָּאָה עָלֶיךָ מִנְּעֻרֶיךָ עַד־עָתָּה׃
יואב נותן לו הוראה ברורה: חובתך בעת הזאת לצאת ולדבר על לב עבדיך, לשמוח איתם, לנחם אותם ולהראות להם שאינך עצוב ומתאבל כל כך על מיתת בנך אלא שמח בניצחון שהם עשו. ובלשון הכתוב חסרה מילה, וכך יש לקרוא: "כי בה' נשבעתי כי אם אינך יוצא" - אם לא תעשה כדבר הזה, לא ילין איש איתך הלילה, אתה תגרום שיהיה מרד כלפיך. כי האנשים יאמרו: המלך רוצה את שונאיו, אם כן לחינם נלחמתי בעדו, מה יצא לי מזה? אני הולך לטובתו והמלך שונא אותי לאחר מכן - נחפש לנו מישהו אחר.
"ורעה לך זאת מכל הרעה אשר באה עליך מנעוריך עד עתה". דוד אמר "רבו שונאי שערות ראשי", ואמר "רבות צררוני מנעורי". ואומר לו יואב: דע לך, הצרה שעומדת לבוא עליך עכשיו בגלל מה שעשית תהיה קשה לך יותר מכל הצרות שהיו לך עד עתה. ולמה? כי מעלתו של דוד עד היום הייתה בזה שהעם אהב אותו. אומנם היו שהיו בעד שאול, הזיפים ועוד, אבל רוב העם אהב את דוד, ופסוקים מפורשים הם שאהבו אותו אהבת נפש. וגם עכשיו, אף שאבשלום הצליח למשוך חלק נכבד מן העם, רבים עדיין היו אוהבי דוד. אומר לו יואב: הסיכוי שלך לחזור למלוך הוא בזה שהעם עוד אוהב אותך. אבל אם יגיע העם למצב שישנא אותך, כשיבין שאינך מחפש טובתו - אז יהיה גרוע לך מכל הצרות שהיו עד היום, כי עד היום היה לך משהו איתך, העם, והיום גם את זה תאבד. לכן צריך לשמוח עמם ולהראות להם שהוא מעריך את המלחמה שנלחמו ואת מה שהתאמצו בשבילו.
וַיָּקׇם הַמֶּלֶךְ וַיֵּשֶׁב בַּשָּׁעַר וּלְכׇל־הָעָם הִגִּידוּ לֵאמֹר הִנֵּה הַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בַּשַּׁעַר וַיָּבֹא כׇל־הָעָם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְיִשְׂרָאֵל נָס אִישׁ לְאֹהָלָיו׃
המלך שומע ומקבל את טענותיו של יואב, שהן טענות מתקבלות וטענות אמיתיות, והוא הולך ויושב בשער. אמרו לעם: הנה המלך יושב בשער, וכולם באים להקביל את פניו ולקבל ממנו כביכול יישר כוח על המעשה שעשו. "וישראל נס איש לאוהליו" - "ישראל" כאן הם אלה שהיו עם אבשלום, אלה שעשו את המלחמה כנגד דוד. עכשיו אין להם את אבשלום, והם מתביישים לבוא לפני דוד, וכולם נסים איש לאוהליו.
וַיְהִי כׇל־הָעָם נָדוֹן בְּכׇל־שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַמֶּלֶךְ הִצִּילָנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ וְהוּא מִלְּטָנוּ מִכַּף פְּלִשְׁתִּים וְעַתָּה בָּרַח מִן־הָאָרֶץ מֵעַל אַבְשָׁלוֹם׃
"נדון" - דנים ביניהם ובין עצמם, מדברים זה עם זה. והם אומרים לעצמם: כמה טיפשים היינו שנמשכנו אחרי אבשלום, כמה מעשה סכלות עשינו. שהרי אם נסתכל, המלך הוא שהציל אותנו מכף אויבינו, וגם בעבר מילטנו מכף פלשתים. ומה גרמנו לו? שברח מן הארץ מפני אבשלום. וכי נבחר באבשלום? אבשלום מה נתן לנו, מה עשה לנו, במה הועיל לנו? מי שסייע בידינו והועיל לנו ועזר לנו עד היום הוא המלך, ואנחנו הלכנו לעזור לאויביו, ובגללנו ברח מן הארץ - הברחנו את המלך, כמו שראינו שדוד עבר לעבר הירדן המזרחי.
וְאַבְשָׁלוֹם אֲשֶׁר מָשַׁחְנוּ עָלֵינוּ מֵת בַּמִּלְחָמָה וְעַתָּה לָמָה אַתֶּם מַחֲרִשִׁים לְהָשִׁיב אֶת־הַמֶּלֶךְ׃
ובפרט הם אומרים: גם מי שיאמר שאבשלום כן היה טוב - אבשלום כבר אינו רלוונטי, שהרי מת במלחמה. ואם כן מי הוא ברירת המחדל? דוד המלך. אז למה אתם מחרישים, למה אתם ממתינים ושותקים? בואו ונחזיר את דוד המלך לירושלים למלוכה, ונלך להקביל את פניו.
וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁלַח אֶל־צָדוֹק וְאֶל־אֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר דַּבְּרוּ אֶל־זִקְנֵי יְהוּדָה לֵאמֹר לָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים לְהָשִׁיב אֶת־הַמֶּלֶךְ אֶל־בֵּיתוֹ וּדְבַר כׇּל־יִשְׂרָאֵל בָּא אֶל־הַמֶּלֶךְ אֶל־בֵּיתוֹ׃
דוד ידע שכולם מוכנים בעצם לקבל את מלכותו, אבל היה צריך שמישהו יוציא את הרצון הזה אל הפועל. ההליכה להקביל את פני דוד צריכה מי שיעשה אותה באופן מאורגן, שיארגן את כולם להחזיר את דוד למלכותו. ודוד הבין שהטוב ביותר הוא שהדבר יבוא מתוך מעשה של גדולי העם, הזקנים והאנשים החשובים, ואם זקני יהודה יבואו בראש - אחריהם יימשכו כולם. לכן הוא שולח אל זקני יהודה ואומר: למה תהיו אחרונים להשיב את המלך? דהיינו צריך להשיב את המלך גם למלכותו וגם לירושלים, וראוי שאתם הזקנים תהיו ראשונים ואחר כך יימשכו כולם אחרי שבט יהודה. ובפרט ששבט יהודה הוא שבט המלוכה והוא בבחינת הראש, וכשהוא עושה דבר, שאר השבטים נמשכים אחריו.
אַחַי אַתֶּם עַצְמִי וּבְשָׂרִי אַתֶּם וְלָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים לְהָשִׁיב אֶת־הַמֶּלֶךְ׃
כאן הוא נותן להם אמצעי שכנוע נוסף. שמא תאמרו שאינכם מסכימים שישוב למלכותו, מפני שאתם חוששים: אם יחזור לכאן יעשה בית דין שדה לכל אלה שמרדו בו, ויש בינינו הרבה שהיו עם אבשלום, ומה לנו להסתבך ולהחזיר את דוד שיתחיל להיפרע מאיתנו? על זה הוא אומר להם: אתם עצמי ובשרי, אין לכם מה לחשוש מעונש, אתם אחי המלך ובני שבטו, ממה אתם חוששים? והרי בסופו של דבר יחזירו את המלך, שכל העם מעוניין בו, ואם כן מה יצא מכך? שתהיה לכם צרה גדולה יותר, שתהיו אחרונים להשיב את המלך, וזה יורה שאינכם שלמים במלכותו - שחיכיתם עד שאין ברירה, וכשכולם החזירוהו באתם גם אתם. וזה דבר לא טוב, שנראה כאילו אינכם רוצים במלכותו. לכן אדרבה, ראוי שתקדימו להשיב את המלך ותראו לו שאתם חפצים בו, והמלך לא יעשה לכם מאומה, כי אתם אחיי, עצמי ובשרי.
וְלַעֲמָשָׂא תֹּמְרוּ הֲלוֹא עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה כֹּה יַעֲשֶׂה־לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף אִם־לֹא שַׂר־צָבָא תִּהְיֶה לְפָנַי כׇּל־הַיָּמִים תַּחַת יוֹאָב׃
עמשא בן יתר היה שר צבאו של אבשלום, ובתור שכזה חששו היה גדול מאוד: הייתי מן הקודקודים של מארגני ההפיכה, וקרוב לוודאי שדוד מבקש את ראשי. אומר לו דוד: כן, אני רוצה את ראשך - שיהיה ראש הצבא שלי, במקום יואב.
וכיצד? כי יואב, כמו שאמרנו, היה עושה צרות מקצועי, ודוד בסוף ימיו מצווה את בנו להרוג אותו. הרי ראינו שיואב הרג את אבנר בן נר, ונראה בהמשך עוד רציחה שיעשה. ולמה הרג את אבנר? כיוון שהבין שאבנר עתיד להיות שר צבא במקומו, ואבנר היה מאנשי שאול, ולכן הייתה לו שנאה אישית כלפיו. ואמרנו שהדבר גרם למצב שכמעט היה מרד בדוד: וכי בא אבנר בן נר להשלים איתך ואתה שולח להרוג אותו? ולכן הלך דוד אל העם, הספיד את אבנר ואמר להם שלא ממנו נבע הדבר אלא מיואב, "ומה אעשה ובני צרויה קשים ממני" - אין בכוחי להיפרע ממנו. אבל עכשיו, אם יהיה לי עמשא בן יתר, אוכל להיפטר מיואב ולמנות את עמשא לשר הצבא.
וַיַּט אֶת־לְבַב כׇּל־אִישׁ־יְהוּדָה כְּאִישׁ אֶחָד וַיִּשְׁלְחוּ אֶל־הַמֶּלֶךְ שׁוּב אַתָּה וְכׇל־עֲבָדֶיךָ׃
בדברים האלה הצליח דוד להטות את לב כל אנשי יהודה כאיש אחד, והם באים ואומרים לו: אנחנו רוצים, אדוני המלך, שתחזור למלוך עלינו.
וַיָּשׇׁב הַמֶּלֶךְ וַיָּבֹא עַד־הַיַּרְדֵּן וִיהוּדָה בָּא הַגִּלְגָּלָה לָלֶכֶת לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ לְהַעֲבִיר אֶת־הַמֶּלֶךְ אֶת־הַיַּרְדֵּן׃
המלך חוזר ומגיע עד הירדן, שהרי הוא נמצא בעבר הירדן המזרחי וצריך לעבור אל הגדה המערבית כדי להיכנס לתוך ארץ ישראל. והעם התקבצו לגלגל, שהוא בעבר הירדן המערבי, כדי להקביל את פניו.
הפרק פותח בבכיו של דוד על אבשלום, ולמדנו שהבכי הזה לא היה חולשה בעלמא: דוד ראה באבשלום בן ולא אויב, ידע שהמרד בא בעוון חטאו שלו, וברוב לימוד הזכות עליו העלה אותו בשמונה "בני" משבעה מדורי גיהנום לגן עדן - שכן לימוד זכות מועיל, ואילו זכויות המליץ עצמו הן בגדר שוחד שאין הקדוש ברוך הוא נוטלו. מנגד למדנו את מבטו של המנהיג: יואב ראה שהאבל מטיל דופי בהריגת אבשלום, והעם ראה שיום התשועה הפך ליום אבל, עד שנתגנבו לעיר כנכלמים. ארבע טענותיו של יואב מלמדות יסוד במלכות: המלך אינו רשאי להעדיף את משפחתו על עמו, ומעלתו הגדולה של דוד הייתה אהבת העם אליו. דוד מקבל את התוכחה, יושב בשער, והעם מתעורר להכיר בטובתו. ומכאן דוד פועל בחכמה: שולח אל זקני יהודה שיהיו ראשונים, מרגיע את חששם מעונש ומבטיח לעמשא שר הצבא של אבשלום את שררת הצבא תחת יואב, וכך נוטה לב כל איש יהודה כאיש אחד, והמלך חוזר עד הירדן ויהודה יוצא לגלגל להקביל את פניו.