פרק י"ח בשמואל ב' הוא הפרק שבו מוכרע המרד. דוד יוצא לקרב מול צבא אבשלום, וממנו נלמד על סדרי המלחמה, על אהבת אב לבנו גם כשהבן מורד בו, על עונשו של אבשלום מידה כנגד מידה, ועל דרכם של המבשרים כשהבשורה הטובה כרוכה בבשורה רעה. נלך על סדר הפסוקים על פי ביאורי המלבי"ם, ובשילוב דברי חז"ל, רש"י, הרד"ק והרלב"ג.
המפקד וחלוקת הצבא
וַיִּפְקֹד דָּוִד אֶת־הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיָּשֶׂם עֲלֵיהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת׃
דוד מתכונן למלחמה כנגד אבשלום וצבאו. שני דברים הוא עושה: ראשית מונה את העם, ושנית ממנה עליהם ראשים - שרי אלפים ושרי מאות.
וַיְשַׁלַּח דָּוִד אֶת־הָעָם הַשְּׁלִשִׁית בְּיַד־יוֹאָב וְהַשְּׁלִשִׁית בְּיַד אֲבִישַׁי בֶּן־צְרוּיָה אֲחִי יוֹאָב וְהַשְּׁלִשִׁת בְּיַד אִתַּי הַגִּתִּי, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־הָעָם יָצֹא אֵצֵא גַּם־אֲנִי עִמָּכֶם׃
דוד מחלק את הצבא לשלושה גדודים תחת שלושה ראשים, ומודיע שגם הוא עצמו מתכוון לצאת עמם לשדה הקרב.
שלושת טעמי העם שדוד לא ייצא
וַיֹּאמֶר הָעָם לֹא תֵצֵא, כִּי אִם־נֹס נָנוּס לֹא־יָשִׂימוּ אֵלֵינוּ לֵב, וְאִם־יָמֻתוּ חֶצְיֵנוּ לֹא־יָשִׂימוּ אֵלֵינוּ לֵב, כִּי־עַתָּה כָמֹנוּ עֲשָׂרָה אֲלָפִים, וְעַתָּה טוֹב כִּי־תִהְיֶה־לָּנוּ מֵעִיר לַעְזוֹר׃
העם מבקש מדוד להישאר בעיר ולא לצאת עמם, ומעלה שלושה טעמים. הטעם הראשון: אתה הוא המטרה. אם לא תהיה בתוכנו וננוס, לא ישימו אלינו לב ולא ירדפו אחרינו, שהרי לא אנחנו המבוקשים. אבל אם תהיה בתוכנו, ירדפו אחרינו עד שישיגו אותנו וייטלו את ראשך.
הטעם השני: אם תישאר בעיר, תוכל לסייע לנו בשעת צרה. אתה כמו חיל עתודה הממתין למצב של קושי, ולכשתגיע הקריאה תבוא לעזרתנו.
הטעם השלישי: כאשר יראו האויבים שאינך בתוך הצבא, גם אם יכו בנו לא ירגישו שניצחו את המערכה. הם יאמרו: היכן דוד? ודאי ממתין לנו עם עוד עשרת אלפים איש בעתודה, ומיד יבוא ויתקיף אותנו. וזהו "כי עתה כמונו עשרה אלפים" לפי המלבי"ם: יחשבו שיש עוד עשרת אלפים כמונו הממתינים עם דוד. המלבי"ם מוסיף שייתכן מאוד שבאמת השאירו חלק גדול מן הצבא אצל דוד כחיל עתודה למקרה של בעיה. רש"י מפרש אחרת: "כי עתה כמונו עשרה אלפים" - אתה שקול כנגד עשרת אלפים מאיתנו.
מהו "מעיר לעזור"? מתרגם התרגום: "טב ארי תצלי עלנא מן קרתא למסעד" - שמתוך העיר תתפלל עלינו ויהיה הדבר עזר לנו. נמצא שהעזרה שדוד יוכל להעניק מן העיר גדולה מן העזרה שביציאתו לקרב: הן בתפילה, הן בעצה, והן בכך שחלק מן הצבא יישאר אצלו.
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר־יִיטַב בְּעֵינֵיכֶם אֶעֱשֶׂה, וַיַּעֲמֹד הַמֶּלֶךְ אֶל־יַד הַשַּׁעַר וְכׇל־הָעָם יָצְאוּ לְמֵאוֹת וְלַאֲלָפִים׃
דוד מקבל את דעתם. "ויעמוד המלך אל יד השער" - הוא מלווה אותם ביציאתם. ומהו "למאות ולאלפים"? הרי אם יצאו אלפים, ודאי יצאו מאות. אלא הכוונה שיצאו מאות מאות בנפרד, ובסך הכול הצטרפו לאלפים.
"לאט לי לנער לאבשלום"
וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת־יוֹאָב וְאֶת־אֲבִישַׁי וְאֶת־אִתַּי לֵאמֹר לְאַט־לִי לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם, וְכׇל־הָעָם שָׁמְעוּ בְּצַוֺּת הַמֶּלֶךְ אֶת־כׇּל־הַשָּׂרִים עַל־דְּבַר אַבְשָׁלוֹם׃
כאן דוד אינו מותיר מקום לספקות. הוא מצווה ברחל בתך הקטנה את יואב, את אבישי ואת איתי, את כל ראשי הצבא: "לאט לי לנער לאבשלום" - חמלו עליו, רחמו עליו, אל תהרגוהו. ולא עוד, אלא שדאג שלא יהיה זה מסר חשאי אלא דבר מפורסם: "וכל העם שמעו בצוות המלך את כל השרים", שידעו הכול שזהו ציווי המלך.
וצריך להבין: מדוע דוד חס כל כך על נפשו של אבשלום? בן שעשה מעשים מושחתים כל כך, שרודף את אביו ומבקש להורגו - ודוד דואג שלא ימות? מבאר הרלב"ג: דוד הבין שאבשלום הוא כעין כלי בידי בורא עולם להיפרע ממנו על חטאו, כמו שנאמר לו במפורש "הנני מקים עליך רעה מביתך ובא ושכב את נשיך לעיני השמש". אם כן, בעווני ובחטאתי גולגל כל הדבר על ידו, ולכן איני רואה שמגיעה לו מיתה, שהרי הוא רק כלי בידי דבר העבירה.
ושלא נבין שלא כראוי: ודאי שהייתה לאבשלום בחירה חופשית, וודאי שבהחלטתו שלו עשה מה שעשה, ולכן גם נענש. אלא שדוד הבין שמצד עצמו לא היה אבשלום מגיע לכזו הידרדרות. ייתכן שהיה עושה עבירות אחרות, אבל למרוד באביו ולעשות מעשים כאלה? לכך הגיע מפני שמגלגלים חובה על ידי חייב. ודאי היה רשע ובעל שאיפות רשע, אבל לא היה מגיע לשפל כזה - ומן השמים היו שומרים עלי. לכן: לאט לי לנער לאבשלום.
המלחמה ביער אפרים
וַיֵּצֵא הָעָם הַשָּׂדֶה לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל, וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה בְּיַעַר אֶפְרָיִם׃
"ויצא העם השדה לקראת ישראל" - דוד לא המתין. דוד היה איש מלחמה, וכשהאויב מתכונן לקרב אין הוא ממתין להתקפה אלא יוצא ומתקיף.
ושואלים המפרשים: מניין ליער אפרים בעבר הירדן המזרחי? הרי עבר הירדן המזרחי הוא נחלת גד, ראובן וחצי שבט המנשה. אלא אומרים חז"ל שיהושע התנה שיהיו מרעין בחורשין - לעניין רעיית צאן אין מגבלות שבטיות, ואין אחד יכול לומר לחברו "חורש זה של שבטי". היער הזה היה סמוך לנחלת אפרים ואנשי אפרים היו מרעים בו את צאנם, ולכן נקרא "יער אפרים", אף שמבחינת הנחלה שייך היה לראובן, גד וחצי שבט המנשה.
וַיִּנָּגְפוּ שָׁם עַם יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד, וַתְּהִי־שָׁם הַמַּגֵּפָה גְדוֹלָה בַּיּוֹם הַהוּא עֶשְׂרִים אָלֶף׃
וַתְּהִי־שָׁם הַמִּלְחָמָה נָפוֹצֶת עַל־פְּנֵי כׇל־הָאָרֶץ, וַיֶּרֶב הַיַּעַר לֶאֱכֹל בָּעָם מֵאֲשֶׁר אָכְלָה הַחֶרֶב בַּיּוֹם הַהוּא׃
ארבעה דברים מונה הנביא במפלה. ראשית, מיד התחילו להינגף לפניהם. שנית, המגפה הייתה גדולה - הנזק היה עצום, עשרים אלף איש. שלישית, "נפוצת על פני כל הארץ" - העם התחיל להתפזר, כבר לא נלחמו כגדוד מאורגן אלא כל אחד בורח לעצמו, והרי אמרו חז"ל שהמנוסה היא תחילת המפלה. רביעית, "וירב היער לאכול בעם" - היער הכה בהם יותר ממה שהכתה החרב. ופירוש "היער" באחד משני אופנים: או שהיו בו עצים, קוצים וענפים חדים שחתכו ודקרו את הבורחים תוך כדי ריצתם, או שהיו ביערות הללו חיות טרף שהיכו בהם יותר מאנשי דוד.
ולמה אירע להם כדבר הזה? אומרים חז"ל: מפני שמרדו במלכות בית דוד, לכן נפלו מהם עם רב, עשרים אלף. ונבין את גודל המספר: בכל מלחמות ישראל בדורות האחרונים, בעשרות שנים, לא הגענו למספר כזה. וכאן ביום אחד נפלו עשרים אלף איש. זה פשוט לא נתפס.
אבשלום נתלה באלה
וַיִּקָּרֵא אַבְשָׁלוֹם לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד, וְאַבְשָׁלוֹם רֹכֵב עַל־הַפֶּרֶד וַיָּבֹא הַפֶּרֶד תַּחַת שׂוֹבֶךְ הָאֵלָה הַגְּדוֹלָה וַיֶּחֱזַק רֹאשׁוֹ בָאֵלָה וַיֻּתַּן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ, וְהַפֶּרֶד אֲשֶׁר־תַּחְתָּיו עָבָר׃
"ויקרא אבשלום" - מלשון נזדמן ואירע, שנקרה לפני עבדי דוד. האלה היה עץ שענפיו מסובכים זה בזה. אבשלום, כזכור, היה נזיר עולם ושערו ארוך ביותר, ובכל שנה היה גוזז את שערו ושוקל את משקלו. כאשר עבר תחת שובך האלה הסתבך שערו בענפים, הפרד המשיך בהליכתו והוא נותר תלוי בשערו בין השמים ובין הארץ.
ומה היה אדם עושה באופן טבעי במצב כזה? נוטל חרב וחותך את שערות ראשו. אומרים חז"ל: רצה לחתוך את שערותיו, ואז הביט למטה וראה גיהינום פעורה תחתיו. הבין שאם יחתוך את השערות ייפול היישר לגיהינום, ולכן לא עשה כן ונשאר תלוי בין שמים לארץ. ואומרים חז"ל: אבשלום התגאה בשערו, לפיכך נתלה בשערו - מידה כנגד מידה.
האיש המוסרי ויואב
וַיַּרְא אִישׁ אֶחָד וַיַּגֵּד לְיוֹאָב, וַיֹּאמֶר הִנֵּה רָאִיתִי אֶת־אַבְשָׁלֹם תָּלוּי בָּאֵלָה׃
וַיֹּאמֶר יוֹאָב לָאִישׁ הַמַּגִּיד לוֹ וְהִנֵּה רָאִיתָ וּמַדּוּעַ לֹא־הִכִּיתוֹ שָׁם אָרְצָה, וְעָלַי לָתֶת לְךָ עֲשָׂרָה כֶסֶף וַחֲגֹרָה אֶחָת׃
יואב תמה: אם ראית כדבר הזה, מדוע התמהמהת? מדוע לא הפלת אותו מיד ארצה? ובזה היית מסיים את המרד, ואף היית מקבל ממני מתנה - עשרה כסף וחגורה אחת.
וַיֹּאמֶר הָאִישׁ אֶל־יוֹאָב וְלוּ אָנֹכִי שֹׁקֵל עַל־כַּפַּי אֶלֶף כֶּסֶף לֹא־אֶשְׁלַח יָדִי אֶל־בֶּן־הַמֶּלֶךְ, כִּי בְאׇזְנֵינוּ צִוָּה הַמֶּלֶךְ אֹתְךָ וְאֶת־אֲבִישַׁי וְאֶת־אִתַּי לֵאמֹר שִׁמְרוּ־מִי בַּנַּעַר בְּאַבְשָׁלוֹם׃
האיש הזה היה מוסרי יותר מיואב. שימו לב לדקדוק דבריו: אתה מתחייב לתת לי עשרה כסף - זו התחייבות בלבד, מה שנקרא באשראי, וגם סכום קטן. ואילו אני אומר לך: אפילו היית שוקל על כפי, במזומן, ולא עשרה אלא אלף כסף, לא הייתי שולח ידי בבן המלך. ולא משום שאינו חייב מיתה, אלא משום שבאוזנינו ציווה המלך אותך ואת אבישי ואת איתי לאמור "שמרו מי בנער באבשלום".
אוֹ־עָשִׂיתִי בְנַפְשִׁי שֶׁקֶר וְכׇל־דָּבָר לֹא־יִכָּחֵד מִן־הַמֶּלֶךְ, וְאַתָּה תִּתְיַצֵּב מִנֶּגֶד׃
וגם אם תאמר לי: הרוג אותו והסתר את הדבר, אל תספר למלך - הרי אם אעשה כן יש בזה שקר בנפשי, רמאות כלפי המלך שהמריתי את פיו ואיני מגלה לו. ולא זו בלבד: למלך יש אנשים משלו, חקירות משלו, ובסופו של דבר "כל דבר לא יכחד מן המלך" - יבררו ויגיעו למסקנה שאני הוא שעשיתי זאת. "ואתה תתייצב מנגד" - אתה תעמוד מן הצד ותאמר: לא אני, הוא הלך והרג. וכי אני הוריתי לו לירות? המפקד יתנער והקטן יישא באחריות. אתם רואים שסדנא דארעא חד הוא: העולם לא השתנה, המציאות לא השתנתה - הראשים מפילים את האחריות על הקטנים, והקטנים אומרים שאינם מוכנים לקחת אחריות שלא תעמוד במבחן. אלא שכאן מדובר בבד"ץ של דוד המלך.
שלושה שבטים בלב אבשלום
וַיֹּאמֶר יוֹאָב לֹא־כֵן אֹחִילָה לְפָנֶיךָ, וַיִּקַּח שְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים בְּכַפּוֹ וַיִּתְקָעֵם בְּלֵב אַבְשָׁלוֹם עוֹדֶנּוּ חַי בְּלֵב הָאֵלָה׃
המלבי"ם מפרש: "לא כן" - לא אתה תכהו, אלא אני אתחיל להכות לפניך ואתה רק תסיים את המיתה. הרד"ק מפרש "אוחילה" מלשון "אוחילה לאל אחלה פניו", כלומר לשכנע ולדבר: אין זה נכון שאמשיך לייחל ולשכנע אותך - אני עושה זאת בעצמי.
"שבטים" הם מקלות, כמו "חושך שבטו שונא בנו", ואלה היו מקלות בעלי להב חד בקצה, כעין חניתות. ומדוע דווקא שלושה? אומרים חז"ל: לפי שגנב שלושה לבבות. גנב את לב אביו ורימה אותו, גנב את לב בית דין - אותם מאתיים ראשי סנהדראות שאמר להם שדוד ציווהו לקחתם ולקחם עמו, וגנב את לב אנשי ישראל. שלושה לבבות גנב, ולכן נענש בשלושה שבטים לחים החודרים לאט לתוך ליבו - מידה כנגד מידה.
ומהו "עודנו חי בלב האלה"? הכוונה ששני דברים נאמרו: שתקעו בו כשעודנו חי, ושהשבטים חדרו בגופו עד שנכנסו אל לב האלה - כלומר שיפדוהו אל תוך העץ. דוגמת הדבר מצינו בתוכניתו של שאול להרוג את דוד: "אכה בדוד ובקיר" - מכה חזקה כל כך שהחנית תחדור אותו ותיכנס אל תוך הקיר.
וַיָּסֹבּוּ עֲשָׂרָה נְעָרִים נֹשְׂאֵי כְּלֵי יוֹאָב, וַיַּכּוּ אֶת־אַבְשָׁלוֹם וַיְמִתֻהוּ׃
עשרה נערים סיימו את הריגתו, ונתנו בו עשר לונביות, כלומר עשר חרבות. והסיבה לכך: לפי שבא על עשר פילגשי אביו - מידה כנגד מידה.
וַיִּתְקַע יוֹאָב בַּשֹּׁפָר וַיָּשׇׁב הָעָם מִרְדֹף אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי־חָשַׂךְ יוֹאָב אֶת־הָעָם׃
יואב תוקע בשופר ומודיע לכול שהמלחמה נסתיימה. ומדוע? "כי חשך יואב את העם" - לא רצה להמשיך ולהשחית בעם ישראל. הרי המנצחים הם אנשי דוד, והמוכים הם עם ישראל. ברגע שמת אבשלום נסתיים המרד ואין עוד סיבה להכות בהם, ולכן הפסיק את המרדף מתוך רחמים וחמלה על העם.
קבורת אבשלום והמצבה שהציב לעצמו
וַיִּקְחוּ אֶת־אַבְשָׁלוֹם וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ בַיַּעַר אֶל־הַפַּחַת הַגָּדוֹל, וַיַּצִּבוּ עָלָיו גַּל־אֲבָנִים גָּדוֹל מְאֹד, וְכׇל־יִשְׂרָאֵל נָסוּ אִישׁ לְאֹהָלָו׃
וְאַבְשָׁלֹם לָקַח וַיַּצֶּב־לוֹ בְחַיָּו אֶת־מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק־הַמֶּלֶךְ, כִּי אָמַר אֵין־לִי בֵן בַּעֲבוּר הַזְכִּיר שְׁמִי, וַיִּקְרָא לַמַּצֶּבֶת עַל־שְׁמוֹ וַיִּקָּרֵא לָהּ יַד אַבְשָׁלוֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃
"פחת" הוא מלשון חפירה. אבשלום הכין לעצמו עוד בחייו מצבה - כעין גלעד ואנדרטה - בעמק המלך, שכן אמר: אין לי בן להזכיר את שמי. אדם רוצה שיישאר לו שם ושארית אחריו, שיזכירו את שמו וידעו מי היה, ולכן הקים לעצמו יד ושם.
הרד"ק מבאר שלאחר שהשליכוהו אל הפחת הגדול וכיסוהו בגל אבנים, הסירו אחר כך את האבנים, הוציאוהו וקברוהו במקום שהציב לו מצבה בחייו. אך המלבי"ם חולק ואומר שלא זכה בסופו של דבר להיקבר במקום וביד שהציב לעצמו: הכתוב מספר מה תכנן, אבל תוכניתו לא יצאה אל הפועל, ומקום קבורתו נשאר באותו פחת גדול שכוסה באבנים.
חז"ל אומרים שנחסרו מימיו של אבשלום עשר שנים על שבא על עשר פילגשי אביו, ולכן שימו לב: הכתיב כאן הוא "בחיו" ביו"ד אחת, והקרי "בחייו" בשתי יו"דים. נחסרה יו"ד אחת בכתיב, לרמז שנחסרו עשר שנים מחייו.
ועוד: כאן נאמר "אין לי בן", ואילו לעיל נאמר "ויולדו לאבשלום שלושה בנים ובת אחת". אלא אומרים חז"ל שאמנם היו לו, אך בסופו של דבר מתו. ויש אומרים שהיה לו בן אבל לא היה הגון למלכות. ומניין למדו שמתו בניו? ממה שאמרו: כל השורף תבואתו של חברו אינו מניח בן ליורשו. ואת תבואת מי שרף אבשלום? את תבואת יואב, כאשר ביקש להיפגש עם דוד אביו ויואב סירב לבוא ולהיות המתווך. שרף את שדהו, ואז בא אליו יואב ושאל למה שרפת את תבואתי, ואמר לו: יש לי שליחות אליך, שתלך אל דוד אבי. וראו עד כמה נורא הדבר: לפי ששרף תבואתו של חברו, לא הניח בן ליורשו, ומתו בניו בחייו.
מי יבשר למלך?
וַאֲחִימַעַץ בֶּן־צָדוֹק אָמַר אָרוּצָה נָּא וַאֲבַשְּׂרָה אֶת־הַמֶּלֶךְ, כִּי־שְׁפָטוֹ יְהֹוָה מִיַּד אֹיְבָיו׃
אחימעץ בנו של צדוק הכהן מבקש לרוץ ולבשר לדוד שהמרד תם. "שפטו ה' מיד אויביו" - ה' עשה לו משפט ונקם את נקמתו מאויביו.
וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹאָב לֹא אִישׁ בְּשֹׂרָה אַתָּה הַיּוֹם הַזֶּה, וּבִשַּׂרְתָּ בְּיוֹם אַחֵר, וְהַיּוֹם הַזֶּה לֹא תְבַשֵּׂר כִּי־עַל־כֵּן בֶּן־הַמֶּלֶךְ מֵת׃
הפסוק נראה מסורבל: מה עניין "ובישרת ביום אחר" - וכי יבשר למלך ביום אחר, והרי כבר יבשרו לו היום? ומהי הכפילות "היום הזה" פעמיים?
מבאר המלבי"ם: הבשורה הזאת כוללת בתוכה דבר רע לדוד - מות בנו, ודוד חרד מאוד שאבשלום לא ימות. עתה, שתי סיבות היו יכולות להצדיק את ריצתו של אחימעץ. הסיבה הראשונה: היה נהוג שיש אדם הממונה מטעם המלך באותו יום להביא לו הודעות ובשורות. על כך אומר לו יואב "לא איש בשורה אתה היום הזה" - אינך מיועד לתפקיד זה היום. הסיבה השנייה: אחימעץ בן הכהן רוצה לבוא ולתת שבח והודאה לה', ולברך על הטובה, שהרי זהו תפקידם של הכהנים - לעבוד את ה' ולבשר בשורות המביאות לאמונה ולשבח שמים. על כך אומר לו יואב "ובישרת ביום אחר" - יהיו עוד בשורות טובות רבות לישראל שתזכה לבשרן. "והיום הזה לא תבשר" - ואף שיש כאן בשורה טובה, היא כוללת בתוכה "כי על כן בן המלך מת", ואין ראוי שבשורה רעה תבוא על ידי אדם טוב כמוך.
וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַכּוּשִׁי לֵךְ הַגֵּד לַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר רָאִיתָה, וַיִּשְׁתַּחוּ כוּשִׁי לְיוֹאָב וַיָּרֹץ׃
מכל מקום מוכרחים לשלוח מישהו, ולכן שולח יואב את הכושי, שאף הוא היה עד להריגת אבשלום. "וישתחו כושי ליואב" - הרגיש שקיבל מטלה מכובדת, דבר חיובי שיש להודות עליו, ולכן השתחווה. ושימו לב ללשון: אין יואב אומר לו "לך בשר" אלא "לך הגד". שכן בשורה עניינה דבר טוב, וכאן אין זו בשורה אלא הגדה והודעה בלבד.
ומי היה הכושי? הרד"ק מביא שני פירושים. האחד: מבני כוש היה ונתגייר, ולכן נקרא כושי, כדרך שהמתגייר ממצרים נקרא מצרי, ומאשור אשורי, ומכשדים כשדי. והשני: ישראל היה, אלא שהיה שחור ככושי וזה היה כינויו. ומכאן אנו למדים: אחימעץ בן צדוק, שנחשב ממקורבי דוד, אינו ראוי לבשר בשורה כזו, אבל אדם פשוט משאר העם אין מניעה שיבשרנה, שהרי אין ברירה וצריך שמישהו יגיד.
וַיֹּסֶף עוֹד אֲחִימַעַץ בֶּן־צָדוֹק וַיֹּאמֶר אֶל־יוֹאָב וִיהִי מָה אָרֻצָה־נָּא גַם־אָנִי אַחֲרֵי הַכּוּשִׁי, וַיֹּאמֶר יוֹאָב לָמָּה־זֶּה אַתָּה רָץ בְּנִי וּלְכָה אֵין־בְּשׂוֹרָה מֹצֵאת׃
מבאר המלבי"ם: אחימעץ טוען - כל הבעיה שלך, יואב, היא שאבשר בשורה רעה שתצער את המלך. אבל עתה, כשהכושי רץ, הוא זה שיבשר את הבשורה הרעה, ואילו אני אבשר רק את הטובה: אדוני המלך, ניצלת מאויביך והמרד הסתיים. משיב לו יואב: אין טעם במרוצתך, כי הא בהא תליא - ברגע שיאמר הכושי "בנך מת", כלול בזה שהמרד נגמר. ומה תבוא ותוסיף? "ולכה אין בשורה מוצאת" - אין לך בשורה מיוחדת משלך, שהרי כשיאמר הכושי ששפטו ה' מן הקמים עליו, כלול בזה שהמלוכה חזרה לדוד.
וִיהִי־מָה אָרוּץ, וַיֹּאמֶר לוֹ רוּץ, וַיָּרׇץ אֲחִימַעַץ דֶּרֶךְ הַכִּכָּר וַיַּעֲבֹר אֶת־הַכּוּשִׁי׃
עתה משיב אחימעץ: ארוץ ואקדים אותו. אבל הרי אם תבשר את הטובה, כלולה בה הרעה? אומר המלבי"ם: כוונת אחימעץ הייתה לרוץ ולבשר רק את הבשורה הטובה, ולהעלים את הרעה, וכך יישאר לכושי הבא אחריו לספר את הרעה בלבד. וכפי שנראה מיד, ניסח את דבריו באופן שאין משתמע מהם הפן השלילי. משום כך הסכים יואב שירוץ, שהרי עתה אין בפיו אלא בשורה טובה.
הצופה על החומה
וְדָוִד יוֹשֵׁב בֵּין־שְׁנֵי הַשְּׁעָרִים, וַיֵּלֶךְ הַצֹּפֶה אֶל־גַּג הַשַּׁעַר אֶל־הַחוֹמָה וַיִּשָּׂא אֶת־עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה־אִישׁ רָץ לְבַדּוֹ׃
לעיר הייתה חומה לפנים מחומה, ושני השערים זה מול זה, ודוד יושב ביניהם. הצופה עולה אל גג השער שעל החומה - כדרך שאפשר ללכת על גבי השערים והחומות בירושלים - ומשם צופה למרחוק, ורואה איש רץ לבדו. ומי הוא? זהו אחימעץ.
וַיִּקְרָא הַצֹּפֶה וַיַּגֵּד לַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אִם־לְבַדּוֹ בְּשׂוֹרָה בְּפִיו, וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְקָרֵב׃
אם הוא בא לבדו, בשורה בפיו. מדוע? כי אין דרך הנסים מן המלחמה לרוץ יחידים; הבורחים רצים רבים יחד ומתפזרים. משרץ אדם אחד לבדו, סימן שיש בידו בשורה.
וַיַּרְא הַצֹּפֶה אִישׁ־אַחֵר רָץ, וַיִּקְרָא הַצֹּפֶה אֶל־הַשֹּׁעֵר וַיֹּאמֶר הִנֵּה־אִישׁ רָץ לְבַדּוֹ, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ גַּם־זֶה מְבַשֵּׂר׃
הרץ השני הוא הכושי, שהרי אחימעץ עבר אותו. והמלבי"ם עומד כאן על שינוי: בפסוק כ"ה "ויקרא הצופה ויגד למלך" - הצופה פונה ישירות אל המלך; ואילו בפסוק כ"ו "ויקרא הצופה אל השוער" - דרך השוער. מה ההבדל?
מבאר המלבי"ם: מדרך הנימוס שהצופה מדבר עם השוער, והשוער שואל את המלך אם להניח לאדם להיכנס. רק כשהעניין דחוף ונחוץ ביותר מקצרים הליכים ומדלגים על השוער. בפעם הראשונה, כשידע שהמלך מצפה במתח לשמוע מה קרה, דילג על השוער ופנה ישירות למלך. אבל ברץ השני, ממילא הרץ הראשון כבר יגיד את הבשורה, ואין דברו נחוץ כל כך; לכן פעל לפי ההליכים המקובלים והודיע לשוער, שישאל את המלך אם לפתוח את השער גם לרץ השני.
וַיֹּאמֶר הַצֹּפֶה אֲנִי רֹאֶה אֶת־מְרוּצַת הָרִאשׁוֹן כִּמְרֻצַת אֲחִימַעַץ בֶּן־צָדוֹק, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אִישׁ־טוֹב זֶה וְאֶל־בְּשׂוֹרָה טוֹבָה יָבוֹא׃
פעמים רבות אפשר לזהות אדם לפי דרך הילוכו וצורת ריצתו, וכך אמר הצופה שמרוצת הראשון דומה למרוצת אחימעץ. ומהי כוונת דברי המלך "איש טוב זה ואל בשורה טובה יבוא"? אדם טוב חושק בטוב ורוצה לבשר טוב. אם יש בידו בשורה רעה, אינו רוצה ללכת ולהגידה: כיצד אוכל לראות את פניו נהפכות כשולי קדרה? כיצד אגרום לו עוגמת נפש כזו? שלח מישהו אחר. ומאידך, אדם רע מחפש לבשר בשורות רעות מאותה סיבה עצמה: הוא שואב סיפוק מלראות את חברו מתייסר ומצטער. אחימעץ איש טוב הוא, ולכן שואף לבשר טוב, ואם כן ודאי בשורה טובה בפיו.
הבשורה בפי אחימעץ
וַיִּקְרָא אֲחִימַעַץ וַיֹּאמֶר אֶל־הַמֶּלֶךְ שָׁלוֹם, וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ לְאַפָּיו אָרְצָה, וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר סִגַּר אֶת־הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־נָשְׂאוּ אֶת־יָדָם בַּאדֹנִי הַמֶּלֶךְ׃
שימו לב לניסוח. בתחילה רצה לומר "כי שפטו ה' מיד אויביו", ומשמעו הפשוט שאבשלום מת. עתה, לאחר שיואב הזהירו, הוא מבשר רק את הטובה: "אשר סיגר את האנשים אשר נשאו את ידם באדוני המלך". לשון "סיגר" משמעה שה' כלאם בידינו ומסרם לנו, שנכנעו - ואין הכרח שמת. ולכן זו בשורה טובה בלבד. דוד יודע עתה נתון אחד: ניצחנו בקרב. הנתון השני נותר נעלם: מה עלה בגורלו של אבשלום, חי או מת.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם, וַיֹּאמֶר אֲחִימַעַץ רָאִיתִי הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל לִשְׁלֹחַ אֶת־עֶבֶד הַמֶּלֶךְ יוֹאָב וְאֶת־עַבְדֶּךָ וְלֹא יָדַעְתִּי מָה׃
תשובת אחימעץ סתומה, וגם דוד לא הבינה, והמפרשים מתחבטים בה. ברמה הפשוטה אפשר לומר שהופתע מן השאלה הישירה ולכן ענה תשובה מבולבלת.
רש"י מסביר שזהו מקרא מסורס, כלומר שיש כאן מילה שהוקדמה או אוחרה שלא במקומה. וכך יש לקרוא: "לשלוח יואב את עבד המלך ואת עבדך" - יואב שלח את עבד המלך, הוא הכושי, ואת עבדך, הוא אנוכי אחימעץ. "ולא ידעתי מה" - מה אירע אחר כך. כלומר: יודע אני שניצחנו, אבל מה עלה בגורל אבשלום איני מעודכן, שרצתי מיד לבשר למלך. וכך פשט העניין: ראיתי את ההמון הומה במלחמה, ואז שלח יואב אותנו לבשר, וההמשך לא נודע לי.
המלבי"ם מבאר ביאור אחר, המתאים יותר לפשט המילים ואינו נזקק לומר שהפסוק מעורבב. ייתכן מאוד שכשנודע לעם שאבשלום מת, סברו שזו בשורה טובה למלך, ולכן אמרו שראוי שיואב ואחימעץ - שני האנשים החשובים, שר הצבא ובנו של צדוק הכהן, ובפרט יואב שהוא הגורם הישיר להריגתו - הם שילכו ויבשרו. אם כן אחימעץ מתאר את הדברים מראשיתם: "ראיתי ההמון הגדול לשלוח את עבד המלך יואב ואת עבדך" - ראיתי המיה, והתברר לי שהעם מבקש לשלוח את יואב ואותי לבשר, ורציתי ללכת, ואמר לי יואב שאין כדאי שאלך. "ולא ידעתי מה" - ומה אירע לאחר מכן איני יודע.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ סֹב הִתְיַצֵּב כֹּה, וַיִּסֹּב וַיַּעֲמֹד׃
אומר לו המלך: זוז הצידה, ונראה מה בפי הבא אחריך; אולי בפיו בשורה מבוררת יותר.
הבשורה בפי הכושי
וְהִנֵּה הַכּוּשִׁי בָּא, וַיֹּאמֶר הַכּוּשִׁי יִתְבַּשֵּׂר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי־שְׁפָטְךָ יְהֹוָה הַיּוֹם מִיַּד כׇּל־הַקָּמִים עָלֶיךָ׃
שימו לב ללשון "יתבשר" - בשורה עניינה דבר משמח. הכושי אינו מבין שהדבר אינו משמח את המלך, הוא סבור שזו בשורה טובה גמורה. ולכן גם מדבר ברורות יותר מאחימעץ: לא "סיגר ה'" אלא "שפטך ה'" - ה' עשה שפטים בקמים עליך. אבל המלך רוצה לדעת ברחל בתך הקטנה.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־הַכּוּשִׁי הֲשָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם, וַיֹּאמֶר הַכּוּשִׁי יִהְיוּ כַנַּעַר אֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וְכֹל אֲשֶׁר־קָמוּ עָלֶיךָ לְרָעָה׃
יעשה ה' לכל אויביך ולכל הקמים עליך לרעה כשם שעשה לנער. תשובה זו כבר אינה צריכה פרשנות: דוד מבין שאבשלום מת. בזה מסתיים הפרק העוסק במיתת אבשלום, והפרק הבא עוסק בהספדו של דוד עליו.
דברי המקובלים בעניין אבשלום
לפני שנסיים, נביא כמה דברים שמזכירים המקובלים. הרמ"ע מפאנו אומר שאבשלום חזר בגלגול. הגמרא במסכת נדרים מספרת שאמר שמעון הצדיק: מימיי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד. פעם אחת בא אלי נזיר מן הדרום, וראיתיו יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, שיער יפה ומרשים. אמרתי לו: בני, מה ראית לגלח שערך היפה לשמים? אמר לי: רועה הייתי את צאן אבי, הגעתי לאמת המים וראיתי את בבואתי במים, ופחז עלי יצרי. אמרתי לו: רשע, מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך? העבודה שאגלחך לשמים, ונדרתי נזירות. ואמר שמעון הצדיק: מן הקורבן שלו אכלתי, שכל שאר הנזירים כשנטמאים מתחרטים על נדרם, אבל זה נדר לשם שמים ממש; היצר הרע בא להביאו לידי גאווה, והוא נלחם בו - מעלה גדולה ומיוחדת. אומר הרמ"ע מפאנו: הנזיר הזה הוא תיקונו של אבשלום. שהרי באבשלום נאמר שהיה יפה תואר מכל ישראל ושערו ארוך, וחז"ל אומרים שהיה נזיר עולם; לכן חזר והתגלגל באותו בחור, וגם הפעם נזיר, אך הפעם מתקן ומגלח את שערותיו לשמים.
עוד אומר הרמ"ע מפאנו: אבשלום היה בו ניצוץ של בנה של בת שבע מן ההריון הראשון, אותו בן שדוד התפלל והתחנן עליו ובכל זאת מת. אותה רוח באה ונתווספה טומאה על טומאתו של אבשלום, ובעקבות זה רדף אבשלום את אביו. דבר נורא: אותה רוח, שיצאה כבן שמת, באה כביכול להיפרע מדוד: למה הבאת אותי לעולם פגום? והיא רודפת אחריו. וכל זה כדי לזכך את דוד מאותו עוון, ואז יש תיקון גם לניצוץ עצמו וגם לדוד. ועוד אמר שאבשלום היה גלגול של נחש מלך בני עמון, שהיו לו קשרים עם דוד.
ועוד מביא הרמ"ע מפאנו את דברי הגמרא בגיטין דף נ"ח: אמר ריש לקיש, מעשה באישה אחת וצופנת בת פניאל שמה - צופנת, שהכול צופין ביופיה; בת פניאל, בתו של כהן גדול ששימש לפני ולפנים. הייתה בעלת מדרגה גבוהה, ונתעלל בה שבאי כל הלילה. למחרת הלבישה שבעה חלוקים והוציאה למכרה בשוק התחתון. ומבאר הרמ"ע: האישה הזאת הייתה תיקונה של מעכה בת תלמי מלך גשור, אשת יפת תואר שנשא דוד וממנה נולד אבשלום - בן אשת יפת תואר שיצא בן סורר ומורה. וגם היה בה ניצוץ של צופנית, אמו של אבנר, היא בעלת האוב שהלך אליה שאול להעלות את שמואל ולשאול אם יצליח בקרב מול פלשתים; ולכן נקראה עתה "צופנת", ששני השמות אחד הם. והשבאי היה גלגול של תלמי מלך גשור, אביה של מעכה וסבו של אבשלום. והאדם המכוער ביותר שנמכרה לו בשוק התחתון - זהו אבשלום בנה, שמידה כנגד מידה, לפי שהיה יפה תואר מכל ישראל, התגלגל לתיקונו באדם מכוער ביותר. ומדוע הלבישה שבעה חלוקים? לפי שידוע שבנות הכותים כשהיו הולכות למלחמה היו מתקשטות בבגדים מיוחדים כדי להזנות אחרים עמהן. וכל זה נעשה לתיקונה שלה ולתיקונו של אבשלום.
לסיכום:
פרק י"ח מתאר את הכרעת המרד: דוד מארגן את הצבא ונשמע לעצת העם להישאר בעיר, ומצווה בפרהסיה "לאט לי לנער לאבשלום" מתוך הכרה שהיה כלי ביד ההשגחה לפרוע ממנו על חטאו, אף שבחירתו החופשית שלו הביאתו לכך. במלחמה נופלים עשרים אלף איש והיער אוכל יותר מן החרב, ואבשלום נתלה בשערו שבו התגאה, נדקר בשלושה שבטים כנגד שלושת הלבבות שגנב ומומת בעשר מכות כנגד עשר פילגשי אביו. משם ואילך מתגלגלת הפרשה סביב שאלת הבשורה: יואב מונע מאחימעץ הצדיק לשאת בשורה שיש בה צער, שולח את הכושי, ובסופו של דבר אחימעץ מבשר את הטוב בלשון מעורפלת ואילו הכושי חושף את האמת. מכל אלה עולה מוסר גדול: מידה כנגד מידה שולטת בכל, אדם טוב מבקש לבשר טוב, ואהבת אב לבנו אינה פוסקת אף כשהבן מבקש את נפשו.