פרק י"ז בשמואל ב' הוא הפרק שבו נחרץ גורלו של מרד אבשלום. אחיתופל מציע עצה חדה ומדויקת: לרדוף אחרי דוד עוד באותו הלילה עם שנים עשר אלף איש, להכות את המלך לבדו ולהשיב את כל העם אל אבשלום. מולו עומד חושי הארכי, שנשלח על ידי דוד להפר את עצת אחיתופל, ומציע להמתין עד שייאסף כל ישראל מדן ועד באר שבע. מכאן ואילך אנו רואים כיצד ההשגחה מנהלת את הדברים: העצה הטובה מסוכלת, המסר מגיע לדוד בדרך נס, אחיתופל שם קץ לחייו, ודוד מתחיל לראות את ניצני הישועה.
וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם וְכׇל־אִישׁ יִשְׂרָאֵל טוֹבָה עֲצַת חוּשַׁי הָאַרְכִּי מֵעֲצַת אֲחִיתֹפֶל, וַה' צִוָּה לְהָפֵר אֶת־עֲצַת אֲחִיתֹפֶל הַטּוֹבָה לְבַעֲבוּר הָבִיא ה' אֶל־אַבְשָׁלוֹם אֶת־הָרָעָה׃
שימו לב לדיוק שבלשון הכתוב. בעצת אחיתופל נאמר שהיא ישרה בעיני אבשלום ובעיני כל זקני ישראל, ואילו כאן אין זכר לזקני ישראל אלא לאבשלום ולכל איש ישראל. מבאר המלבי"ם: הקדוש ברוך הוא סיכל ושיבש את דעתם. באופן טבעי, אילו היו הולכים אחר עצת אחיתופל, היו מצליחים; אך הקדוש ברוך הוא הפר את העצה הטובה, וכולם קיבלו דווקא את עצת חושי הארכי וסברו שזו הדרך הנכונה למגר את דוד.
וַיֹּאמֶר חוּשַׁי אֶל־צָדוֹק וְאֶל־אֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים כָּזֹאת וְכָזֹאת יָעַץ אֲחִיתֹפֶל אֶת־אַבְשָׁלֹם וְאֵת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְכָזֹאת וְכָזֹאת יָעַצְתִּי אָנִי׃
מדוע צריך חושי לפרט לכהנים את שתי העצות? התשובה מונחת בפסוק הבא.
וְעַתָּה שִׁלְחוּ מְהֵרָה וְהַגִּידוּ לְדָוִד לֵאמֹר אַל־תָּלֶן הַלַּיְלָה בְּעַרְבוֹת הַמִּדְבָּר וְגַם עָבוֹר תַּעֲבוֹר, פֶּן יְבֻלַּע לַמֶּלֶךְ וּלְכׇל־הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ׃
שני דברים אומר חושי: אל תיתן לעם ללון בערבות המדבר (ערבה מלשון מישור), ולא זו בלבד אלא "גם עבור תעבור" - תברח משם במהירות האפשרית. והטעם: אחיתופל יעץ לתקוף הלילה, ואני יעצתי להמתין, אך איני יודע בוודאות מה יהיה בסוף. ייתכן שדעתו של אבשלום תתהפך והוא יקבל את עצת אחיתופל, ואז תותקפו עוד הלילה. לכן חושי מוסר את שתי העצות: כך יעץ אחיתופל וכך יעצתי אני, ואיני בטוח במאה אחוזים שיעשו כדבריי - ולפיכך ברחו מהר ככל האפשר.
מכאן גם התשובה לשאלה המתבקשת: אם עצת חושי היא שיאספו המונים ויתקפו את דוד, מה טובה הוא עושה לדוד בכך? הטובה היא ברגע זה ממש - להציל אותו ולאפשר לו לברוח מהארץ. ברגע שדוד בורח, אבשלום לא ירדוף אחריו לחוץ לארץ; ולחלופין, דוד יספיק להתארגן. שהרי עצת אחיתופל הייתה נכונה, כלומר מובילה לתכלית. היה בה רוע רב, אך היא הייתה משיגה את המטרה של התגברות על דוד. וכך גם עצתו האחרונה של אחיתופל, זו שעל שמה נטבע המושג "עצת אחיתופל" - גם היא הייתה נכונה. משום כך חשש חושי מאוד שמא בסופו של דבר יקבלה אבשלום, ולכן שלח לדוד: ברח.
וִיהוֹנָתָן וַאֲחִימַעַץ עֹמְדִים בְּעֵין־רֹגֵל וְהָלְכָה הַשִּׁפְחָה וְהִגִּידָה לָהֶם וְהֵם יֵלְכוּ וְהִגִּידוּ לַמֶּלֶךְ דָּוִד, כִּי לֹא יוּכְלוּ לְהֵרָאוֹת לָבוֹא הָעִירָה׃
גם דרך העברת המסר נעשתה בתחכום. יהונתן ואחימעץ, בניהם של אביתר וצדוק, לא נכנסו כלל לעיר, מחשש שיבחינו בהם ויבינו שהם מרגלים לטובת דוד. הם עמדו בעין רוגל שמחוץ לעיר, ושפחה שימשה כגורם המקשר: היא הולכת ומוסרת להם את דברי אבותיהם, והם הולכים ומוסרים לדוד. וזהו "כי לא יוכלו להראות לבוא העירה" - מחשש שירגישו בהם.
וַיַּרְא אֹתָם נַעַר וַיַּגֵּד לְאַבְשָׁלֹם, וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם מְהֵרָה וַיָּבֹאוּ אֶל־בֵּית־אִישׁ בְּבַחוּרִים וְלוֹ בְאֵר בַּחֲצֵרוֹ וַיֵּרְדוּ שָׁם׃
כאן מראה הכתוב עד כמה הייתה עמם סייעתא דשמיא. תוך כדי הליכתם רואה אותם נער ומגלה לאבשלום. אלא שחסד ה' עליהם: ראשית, שהם עצמם שמו לב שראו אותם - שאם היו ממשיכים ללכת בלא לחוש בכך, היו נתפסים בסוף. שנית, שהקדוש ברוך הוא הזמין לידם מקום מסתור: בית איש בבחורים שהייתה בחצרו באר, וירדו והתחבאו בתוכה.
וַתִּקַּח הָאִשָּׁה וַתִּפְרֹשׂ אֶת־הַמָּסָךְ עַל־פְּנֵי הַבְּאֵר וַתִּשְׁטַח עָלָיו הָרִפוֹת, וְלֹא נוֹדַע דָּבָר׃
הבאר הייתה באר רגילה, בולטת מעל פני הקרקע. האישה לקחה מסך - כעין מחצלת - ופרשה אותו על פני הבאר, ועליו שטחה את הריפות. הריפות הן מין קטניות וכיוצא בזה, שהיו שוטחים אותן בשמש כדי לייבשן, כדרך שהיו הסבים והסבתות שוטחים פלפל או גרעיני אבטיח בשמש. גם זה חסד ה' עליהם, שהאישה עלתה על הרעיון הזה.
וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי אַבְשָׁלוֹם אֶל־הָאִשָּׁה הַבַּיְתָה וַיֹּאמְרוּ אַיֵּה אֲחִימַעַץ וִיהוֹנָתָן, וַתֹּאמֶר לָהֶם הָאִשָּׁה עָבְרוּ מִיכַל הַמָּיִם, וַיְבַקְשׁוּ וְלֹא מָצָאוּ וַיָּשֻׁבוּ יְרוּשָׁלִָם׃
חסד נוסף: הקדוש ברוך הוא נתן בפיה של האישה את התשובה הנכונה. היא נהגה כדרך שנהגה רחב. רחב לא אמרה לשולחיה "אנשים? לא היו כאן" - שהרי היו משיבים לה: הרי ראו אותם נכנסים, סימן שיש לך מה להסתיר, ובעינויים היו מוציאים ממנה את האמת. אלא אמרה: אכן היו כאן, אבל כבר הלכו. וכך גם כאן: היא אינה מכחישה, אלא אומרת "עברו מיכל המים" - עברו את פלג המים, כבר היו והלכו. ומי יחשוד בה? כביכול אינה מסתירה דבר. וכך "ויבקשו ולא מצאו" - הרודפים שבו לירושלים בידיים ריקות.
מובא במדרש שמואל פרשה ל"ב: אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן, מפני מה זכו מרדכי ואסתר שייעשה נס על ידם ושכל ישראל יינצלו בזכותם? מפני אשתו של שמעי בן קיש, אם אביהם, שהצילה שני צדיקים מהריגה - ואלו הם אחימעץ ויונתן. בשעה שרדפו עבדי אבשלום אחריהם, נכנסו לביתו של שמעי. מה עשתה אותה צדקת? הכניסה אותם לתוך הבאר, פרעה את שערות ראשה כאשתו של און בן פלת, וישבה על פי הבאר. כיוון שנכנסו עבדי אבשלום וראוה מפורעת ראש, חזרו לאחוריהם ואמרו: אפשר ששני צדיקים חבויים בבור ואישה חשובה כזו יושבת מפורעת עליו? וכי היו נכנסים לכאן בשעה שאישה פרועת ראש יושבת כאן?
ומנין נלמד הדבר? מן הכתוב "ותשטח עליו הריפות". מדייק המדרש: אל תקרי הריפות אלא חריפות - שחירפה וניבלה את עצמה כדי להציל את שני הצדיקים מן המיתה. שהרי ביזיון הוא לאישה להיות פרועת ראש, והיא ביזתה את עצמה למענם. אמר לה הקדוש ברוך הוא: הואיל וביזית עצמך על שני צדיקים הללו, אני אוציא ממך שני צדיקים שיעמדו בפרצותיהם של ישראל, ובשבילם אציל את ישראל מן ההריגה. מכאן אנו רואים מה כוחה של זכות התולה לדורות רבים: הייתה להם אם צדקת כזו, וזכתה שמבני בניה יצאו מצילי כלל ישראל.
וַיְהִי אַחֲרֵי לֶכְתָּם וַיַּעֲלוּ מֵהַבְּאֵר וַיֵּלְכוּ וַיַּגִּדוּ לַמֶּלֶךְ דָּוִד, וַיֹּאמְרוּ אֶל־דָּוִד קוּמוּ וְעִבְרוּ מְהֵרָה אֶת־הַמַּיִם כִּי־כָכָה יָעַץ עֲלֵיכֶם אֲחִיתֹפֶל׃
כפי שאמרנו, אין יודעים אם עצת אחיתופל תתקבל בסופו של דבר, ולכן ההוראה היא לעבור מיד.
וַיָּקׇם דָּוִד וְכׇל־הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּעַבְרוּ אֶת־הַיַּרְדֵּן, עַד־אוֹר הַבֹּקֶר עַד־אַחַד לֹא נֶעְדָּר אֲשֶׁר לֹא־עָבַר אֶת־הַיַּרְדֵּן׃
כולם, עד האחרון שבהם, עברו את הירדן.
וַאֲחִיתֹפֶל רָאָה כִּי לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲצָתוֹ וַיַּחֲבֹשׁ אֶת־הַחֲמוֹר וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ אֶל־בֵּיתוֹ אֶל־עִירוֹ, וַיְצַו אֶל־בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק וַיָּמׇת וַיִּקָּבֵר בְּקֶבֶר אָבִיו׃
"ויצו אל ביתו" - כתב צוואה. "ויחנק" - חנק את עצמו והתאבד. ומדוע עשה כן? אחיתופל היה פיקח עצום, וידע שהעצה הנכונה היחידה היא עצתו שלו. אם אין עושים כעצתו - אין מציאות שיצליחו. מכאן הסיק בבירור: מרד אבשלום עומד להתפרק, ודוד ישוב למלכות. ומי יהיה הראש הראשון שיבקשו? ראשו שלו. וכיוון שכלל הוא בידינו שהרוגי מלכות נכסיהם למלך, ואף אין מספידים אותם ואין נקברים בקברי אבותיהם, אמר: אמנע מדוד את התענוג הזה. לא ייקח את נכסיי, וגם אקבר בקברות אבותיי. לכן כתב צוואה - שהרי אין הוא בגדר הרוגי מלכות אלא מתאבד - ולכן "ויקבר בקבר אביו", שהרי לא נהרג בידי המלכות.
אלא שיש להבין: הרי מי שמתאבד נקבר מחוץ לגדר. שני הסברים בדבר. יש אומרים שמלשון הכתוב אין הכרח שהתאבד, ויש דעה שנחנק מאליו - אכל דבר מה ונחנק או כל סיבה אחרת. אך אין זה הפשט המקובל, שהפשט הוא ש"ויחנק" היינו שהתאבד. ולכן יש אומרים שאחיתופל דאג להסתיר את צורת מיתתו, והכתוב הוא שמגלה לנו; הוא היה חכם דיו לביים מיתה טבעית, וכך קברוהו בקברי אבותיו מבלי לדעת שהתאבד, ובכך הבטיח שנכסיו יעברו לבניו.
בילקוט שמעוני על "ויצו אל ביתו ויחנק": אמר רבי בר יחזקאל, מניין למתנת שכיב מרע מן התורה? שנאמר "ויצו" - וצוואה בעלמא. אדם העומד לפני פטירה ואומר תנו נכסיי לפלוני - נותנים. ומניין? מן המקרא הזה, שהרי "ויצו" - צוואה בלבד, וכבר תפסה.
ועוד: תנו רבנן, שלושה דברים ציווה אחיתופל לבניו. אמר להם: בניי, אל תהיו במחלוקת - שהרי ראה במו עיניו מה גורמת מחלוקת. ואל תמרדו במלכות בית דוד - הסיק את המסקנה הנכונה, ראו מה גורם מרד במלכות בית דוד. והשלישי הוא עצה פרקטית שאינה קשורה לענייננו: ויום טוב של עצרת ברור - זרעו חיטים. יש גורסים "ברור" ויש גורסים "בלול", ולא בלול ממש ולא ברור ממש, אלא בלול ורוח צפונית מנשבת וזהו "ברור". כלומר: אם תראו שיום טוב של עצרת, חג השבועות, נראה טוב - דעו שזריעת החיטים לאחר מכן תצליח מאוד.
בילקוט שמעוני בשמואל ב' פרק ה' מובאים דברים המבארים גם את שנאתו העצומה של אחיתופל לדוד, וגם את סיבת מיתתו בחניקה. רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא: תשעים אלף זקנים מינה דוד ביום אחד - ראשי סנהדראות, דיינים וחכמים - ואת אחיתופל לא מינה עמהם. מדוע? כי ידע שאין תוכו כברו ושמידותיו מקולקלות.
והיה הארון טוען את הכהנים לאוויר וזורקם לארץ. שלח דוד והביא את אחיתופל, אמר לו: אין אתה אומר לי מאיזו סיבה הארון זורק את הכהנים לשמים וטורפם לארץ? השיב לו אחיתופל בציניות: שאל את החכמים שמינית, יקומו ויעזרוך. הרי אותי לא מינית, אני איני חכם. אמר דוד: מי שיודע להשיב תשובה לדבר ואינו משיב - יהא סופו שייחנק. ומי ידע את התשובה? אחיתופל. מיד אמר: דברים שתינוקות אומרים בכל יום בבית הכנסת אינך יודע? "ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו". אין נושאים את הארון אלא בכתף, ואתם אינכם נושאים אותו בכתף - ומה הפלא שהארון טורפם וזורקם לארץ?
וכן אתה מוצא - והנה עוד הזדמנות שבה קנה אחיתופל ביושר את הזכות להיחנק - בשעה שבא דוד לחפור את התמליה, את יסודות בית המקדש. חפר חמש עשרה מאות אמה ולא מצא את התהום. לבסוף מצא חרס אחד ורצה להרימו. אמר לו אותו חרס: אין אתה יכול לי. שאלו: למה? אמר לו: שאני כאן כבוש על התהום. שאלו: מתי אתה כאן? אמר לו: משעה שהשמיע הקדוש ברוך הוא קולו בסיני ואמר "אנוכי ה' אלוקיך", וזזה הארץ ושקעה, ואותי נתנו כאן כבוש על התהום. אף על פי כן לא שמע לו דוד, וכיוון שהרימו עלה התהום וביקש לשטוף את הארץ. והיה אחיתופל עומד שם ואמר בליבו: עכשיו דוד מת ואני מלך. שמעו איזה תוכניות היו לו. אמר דוד: מי שיש לו עצה להעמיד את התהום ואינו מעמידו - יהא סופו שייחנק. אמר אחיתופל מה שאמר, כתב שם וכדומה, והעמיד את התהום. התחיל דוד עולה ואמר שיר המעלות - המעלות שעלה מתוך התהום וניצל.
ואף על פי כן, אומר המדרש, היה סופו של אחיתופל שנחנק. וזהו המשל שאומרים: צריך אדם לחשוש מקללת אדם גדול אפילו על חינם. וזה שאמרו חז"ל קללת חכם אפילו על חינם היא באה - שאף אם החכם קילל "אם לא תעשה כך", ובסופו של דבר עשית, ואין לקללה סיבה לחול, מכל מקום כיוון שיצאה מפיו של חכם, סופה להתקיים.
ונסיים קטע קטן נוסף במדרש המראה מי היה אחיתופל: רבי שמואל בר יצחק אמר, מגילה שמסר שמואל לדוד - אמרה אחיתופל לדוד ברוח הקודש. הכול היה יודע אחיתופל ברוח הקודש. מה היה עושה? היה אדם בא להתייעץ בו, והיה אומר לו: לך עשה כך וכך, ואם אין אתה מאמין לי - לך ושאל באורים ותומים. והיה הולך ושואל, ומוצא בדיוק כדבריו. וזהו שנאמר "ועצת אחיתופל אשר יעץ בימים ההם כאשר ישאל איש בדבר האלוקים". ומדייק המדרש: "איש" קרי ולא כתיב - שלא יכלו הכתובים לקרותו איש, שהרי היה במדרגה כזו שאילו היית קורא לו איש היית מוריד אותו ממעלתו.
וְדָוִד בָּא מַחֲנָיְמָה, וְאַבְשָׁלֹם עָבַר אֶת־הַיַּרְדֵּן הוּא וְכׇל־אִישׁ יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ׃
מחניים הוא שם מקום. ואבשלום עובר את הירדן כדי לרדוף אחרי דוד.
וְאֶת־עֲמָשָׂא שָׂם אַבְשָׁלֹם תַּחַת יוֹאָב עַל־הַצָּבָא, וַעֲמָשָׂא בֶן־אִישׁ וּשְׁמוֹ יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי אֲשֶׁר־בָּא אֶל־אֲבִיגַל בַּת־נָחָשׁ אֲחוֹת צְרוּיָה אֵם יוֹאָב׃
יואב אינו מן המסייעים לאבשלום, ולכן נזקק אבשלום לשר צבא אחר, והוא עמשא. ומיהו עמשא? בן איש ושמו יתרא הישראלי, אשר בא אל אביגל בת נחש. ומיהו נחש? אומרים חז"ל: זהו ישי. ולמה נקרא נחש? מפני שהיה מאותם ארבעה שמתו בעטיו של נחש. פירוש הדבר: מצד עצמם לא היה בהם חטא ועוון כלל, וכל סיבת מיתתם היא מפני שכאשר גזר הקדוש ברוך הוא גזירה על כל המין האנושי בעקבות חטא עץ הדעת ומעשה נחש הקדמוני, אף נשמתו הייתה בכלל המין האנושי ונגזרה עליו מיתה. מצד עצמו לא קנה חובת מיתה במעשיו בעולם הזה - כולו היה צדיק קודש קודשים - ומדוע מת? בעטיו של נחש.
וכבר סיפרתי לכם מה שהספיד האריז"ל את הרמ"ק, רבי משה קורדובירו. דרש על הפסוק "וכי יהיה באיש חטא משפט מוות והומת ותלית אותו על עץ": אם תראה אדם שהוא בגדר "איש", כלומר אדם גדול, ו"חטא משפט מוות" - חטא בלשון הקודש הוא חיסרון, כמו "להחטיא את המטרה" שהוא לשון חיסרון, וכמו "והייתי אני ובני שלמה חטאים", כלומר חסרים את המלוכה - נמצא: חסרה בו סיבה לחייבו משפט מוות, ואף על פי כן "והומת", אתה רואה שמת. "ותלית אותו על עץ" - תלה את סיבת מותו בעץ, בחטא עץ הדעת. כך אמר על הרמ"ק: לא הייתה בו סיבת מוות, ומדוע מת? רק מחמת עניין עץ הדעת.
ומכאן השושלת: אמו של עמשא ואמו של יואב היו אחיות, ושתיהן בנות ישי. יואב נקרא "יואב בן צרויה", וצרויה הייתה אחות דוד - נמצא יואב אחיינו של דוד, וכן אחיו עשהאל ואבישי, בני צרויה. וגם אמו של עמשא הייתה אחות דוד מבנות ישי, ונמצא שגם עמשא אחיינו של דוד.
אלא ששימו לב ליתרון שהיה לעמשא על יואב, וזה מה שהכתוב מזכיר כאן: "ועמשא בן איש". יתרונו שנקרא על שם איש, על שם אביו יתרא, ואילו יואב נקרא על שם אישה - יואב בן צרויה, ואביו אינו ידוע ואינו מוזכר.
כאן הוא נקרא "יתרא הישראלי", ובדברי הימים מצינו "יתרא הישמעאלי". וכמה הסברים בחז"ל: שנקרא ישראלי וישמעאלי על שם שהתגייר מבני ישמעאל. הסבר אחר של אביו של הרד"ק: כשהיה בארץ ישראל קראו לו ישמעאלי, וכשהיה בישמעאל קראו לו ישראלי. וזה מדויק גם למציאות ימינו: אדם הבא מתוניס אומרים עליו כאן "התוניסאי אמר", וכשילך לשם יאמרו "הישראלי אמר", לפי שבכל מקום הוא כגר וקוראים לו על שם מקומו.
וחז"ל נותנים טעם נוסף לכינוי ישמעאלי: שחגר חרבו כישמעאל. ומתי היה זה? כאשר ביקש שאול לפסול את דוד מלבוא בקהל. אמרו לו: עד שאתה שואל אם דוד ראוי למלכות, מפרץ או מזרח, שאל אם ראוי הוא לבוא בקהל - שהרי דוד הוא בנה של רות המואביה, ו"לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'". ומי קם בחרב להציל את דוד? יתרא הישמעאלי. חגר חרבו ואמר: כל מי שאינו שומע הלכה זו יידקר בחרב, כך מקובלני מבית דינו של שמואל - עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית.
ולמה דקדק לומר "כך מקובלני מבית דינו של שמואל"? מסבירים המפרשים על העין יעקב: כיוון שכבר הסכימו לפוסלו, היה מקום לומר לו - אתה, יתרא, הבא עתה לומר להיפך, הרי אתה זקן ממרא, ודינו מיתה, ובוודאי לא נקבל ממך הלכה. לכן אמר "כך מקובלני מבית דינו של שמואל": זקן האומר כך קיבלתי מחכמי הדור הקודם, ואיני בא להמרות את פי הפוסקים שבדור, אין עליו דין זקן ממרא.
ומדוע דווקא "חגר חרבו כישמעאל", והלוא חוגרי החרב הם בני אדום? אלא שבא לומר להם: ברגע שתפסלוהו, איזה דין אתם מחילים עליו? דין אדומי, כאילו הוא שייך לאדום. לכן חגר חרבו ואמר להם: אם כן אתם זורקים אותו לאלה שנאמר עליהם "ועל חרבך תחיה". ובשום אופן לא היה מוכן לכך, וחגר חרב להגן על דוד.
והרד"ק מביא בשם אביו טעם נוסף לכך שנקרא ישי "נחש": כי יצאו ממנו צפעונים שהרגו באומות העולם, שנאמר "כי משורש נחש יצא צפע" - משורשו של ישי שנקרא נחש יצא צפע, וזה חזקיהו.
וַיִּחַן יִשְׂרָאֵל וְאַבְשָׁלֹם אֶרֶץ הַגִּלְעָד׃
וַיְהִי כְּבוֹא דָוִד מַחֲנָיְמָה, וְשֹׁבִי בֶן־נָחָשׁ מֵרַבַּת בְּנֵי־עַמּוֹן וּמָכִיר בֶּן־עַמִּיאֵל מִלֹּא דְבָר וּבַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי מֵרֹגְלִים׃
כאשר בא דוד למחניים, כבר מתחילים לצאת עוזרים ומסייעים, ורבים מתעוררים לתמוך בו, כדברי המלבי"ם. שהרי בכך שבא אבשלום על פילגשי אביו כבר נתקיים דבר הנביא "הנני מקים עליך רעה מביתך... ושכב עם נשיך לעיני השמש הזאת". המכה כבר התקבלה, ומכאן, אומר המלבי"ם, מתחילה הזריחה. אחרי החושך והעלטה נתחיל לראות את דוד הולך ומשתחרר מן המרד, עד ששב ומקבל את המלוכה בשלמות.
ומיהו "שובי בן נחש מרבת בני עמון"? הרד"ק מביא שהיה יהודי שגר ברבת בני עמון לאחר שכבשה דוד, ולכן נקרא על שם המקום אף שהיה ישראל. אבל חז"ל דורשים שזהו חנון בן נחש מלך בני עמון. והרד"ק אומר שקשה להבין שדוד החיה אותו, שהרי כתוב שעשה שפטים בכל העם אשר ברבת בני עמון, בכולם עשה שפטים - שהרי חנון הוא שבייש את עבדי דוד, גילח חצי זקנם והחזירם בבגדים קרועים עד שתותיהם. לכן מסתבר יותר לומר שהיה ישראל הגר ברבת בני עמון.
מִשְׁכָּב וְסַפּוֹת וּכְלִי יוֹצֵר וְחִטִּים וּשְׂעֹרִים וְקֶמַח וְקָלִי וּפוֹל וַעֲדָשִׁים וְקָלִי׃ וּדְבַשׁ וְחֶמְאָה וְצֹאן וּשְׁפוֹת בָּקָר הִגִּישׁוּ לְדָוִד וְלָעָם אֲשֶׁר־אִתּוֹ לֶאֱכוֹל, כִּי אָמְרוּ הָעָם רָעֵב וְעָיֵף וְצָמֵא בַּמִּדְבָּר׃
מהו "ושפות בקר"? מסביר הרד"ק על פי התרגום שהכוונה לגבינות של חלב, על שם מה ששפים מן הבקר. ומהו "שפים"? מלשון שפשוף, כמו "ושופו עצמותיו" - שהרי החליבה נעשית על ידי ששפים את העטינים, ולכן מה שהוציאו מן הבקר בדרך זו נקרא "שפות בקר", ואלו הגבינות. וכל זה הביאו לדוד לפי שאמרו שהעם אשר איתו רעב ועייף וצמא במדבר, וכדי שיוכלו להירגע מן הדרך הארוכה ומקושי ההליכה.
יש גמרא במסכת ברכות: "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו" - מזמור?! קינה לדוד מיבעי ליה. אמר רבי שמעון בן אבישלום, משל למה הדבר דומה? לאדם שיצא עליו שטר חוב - קודם שפרעו היה עצב, לאחר שפרעו שמח. אדם הגון, כשאומרים לו שהוא חייב עשרת אלפים דולר הדבר מלחיץ אותו, ולאחר שפרע הוא רגוע. (יש אנשים שאצלם זה הפוך: כשהוא חייב הוא רגוע, וכשהכסף מונח אצלו לפרעון הוא לחוץ, שהוא מעדיף שהכסף יישאר אצלו.) כך גם דוד: אף שאמר לו הקדוש ברוך הוא "הנני מקים עליך רעה מביתך", היה עצב ואמר שמא עבד או ממזר הוא, שלא יחוס עליי. כיוון שראה שאבשלום הוא - שמח, ולכן אמר "מזמור".
ומי שמתבונן במהלך הדברים רואה שאכן זו סיבה טובה לשמחה. שהרי אילו היה זה אדם שפל כעבד או כממזר, היה מקבל מיד את עצתו של אחיתופל. רק אבשלום, כפי שהסברנו, היו לו חששות ופחדים מלכת ולהרוג את אביו - זה אינו פשוט כל כך - וזה בעצם מה שהציל את דוד. וברור שהכול מגולגל מן השמים, אך זו הייתה הדרך.
ובזוהר יש הסבר נוסף, ושימו לב שהזוהר אינו מקבל את דרך הפשט של הגמרא. זוהר חלק א' דף קנ"א עמוד ב': רבי יהודה פתח ואמר, "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו" - פסוק זה נתעוררו בו החברים: מזמור? למה אמר שירה? ואם משום שבנו קם עליו, אדרבה, קינה גדולה יותר היה לו לומר, שהרי ביזיון גדול יותר הוא כשאדם מקרוביו קם עליו מאשר אדם אחר. אדם הנרדף מעדיף שירדפו אותו זרים ולא בנו; איזה ביזיון נורא שהבן רודף את אביו. אם כן זו סיבה לבכי גדול יותר ולא לשירה.
אלא אומר הזוהר: כך אמר דוד - חשבתי שהקדוש ברוך הוא מסלק לי את אותו חוב לעולם הבא, שישמור לי את העונש על עניין בת שבע לעולם הבא. כיוון שראיתי שגבית אותו ממני כאן בעולם הזה, שמחתי. זהו "מזמור לדוד": אני שמח שהשם נפרע ממני כאן.
ועוד אומר הזוהר: ראה דוד שטובים ממנו היו בעולם וגם הם ברחו, וכולם ברחו לבדם. יעקב ברח, שנאמר "ויברח יעקב שדה ארם", וברח לבדו. משה ברח, דכתיב "ויברח משה מפני פרעה", וברח לבדו. ודוד ברח - וכל שליטי ארץ וגיבורי ארץ וראשי העם בורחים עמו, ומסובבים אותו מימינו ומשמאלו לשמור עליו מכל צד. כיוון שראה כך, אמר שירה: הם ברחו ואיש לא היה עמם, ואני בורח והנה דאג לי הקדוש ברוך הוא ללוויה חשובה כזו ולשמירה מעולה - על זה ראוי לזמר. נמצא שלפי הזוהר שתי סיבות לשירה: שהשם נפרע ממנו בעולם הזה, ושבבריחתו עידן הקדוש ברוך הוא את המכה ואת הנפילה, שתהיה עם אנשים נוספים, ובכך יינצל.
בפרק זה נקבע גורל המרד. עצת אחיתופל הייתה נכונה ומועילה, אך "וה' ציווה להפר את עצת אחיתופל הטובה", והקדוש ברוך הוא סיכל את דעתם של אבשלום וכל איש ישראל שקיבלו דווקא את עצת חושי. חושי מזרז את דוד לברוח, המסר עובר בשרשרת מתוחכמת של שפחה, אחימעץ ויהונתן, ובחסדי שמים - באר להתחבא בה, אישה שפרשה מסך ושטחה ריפות, ותשובה חכמה כדרכה של רחב. אותה צדקת שביזתה עצמה להצלת שני צדיקים זכתה שיצאו ממנה מרדכי ואסתר, מצילי ישראל. אחיתופל, שקנה לעצמו בקללות חכמים את סופו להיחנק, שם קץ לחייו לאחר שהבין שהמרד יתפרק, וציווה לבניו לא להיות במחלוקת ולא למרוד במלכות בית דוד. ומכאן ואילך מתחילה הזריחה: תומכים נאספים אל דוד במחניים ומספקים לו ולעמו מזון, ודוד עצמו אומר "מזמור" ולא "קינה" - על שנפרע ממנו בעולם הזה, ועל שלא נותר בודד בבריחתו.