פרק י"ז בשמואל ב' הוא פרק של מאבק עצות. אבשלום כבר מרד, דוד יצא מירושלים, ועכשיו הכל תלוי בשאלה אחת: איזו עצה יתקבל - עצת אחיתופל או עצת חושי הארכי. אבשלום ביקש משניהם שייעצו לו יחד, אך אחיתופל, שהיה פיקח יותר מאבשלום ויותר מכולם, ידע היטב שחושי הארכי לעולם לא יסכים להריגת דוד, שהרי חושי היה "רעה דוד", אוהבו הנאמן. לכן נטל אחיתופל את המושכות והחל לנהל את העניינים לבדו, בלי להתייעץ עם חושי כלל.
וַיֹּאמֶר אֲחִיתֹפֶל אֶל־אַבְשָׁלוֹם אֶבְחֲרָה נָּא שְׁנֵים־עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ וְאָקוּמָה וְאֶרְדְּפָה אַחֲרֵי־דָוִד הַלָּיְלָה׃
בפסוק אחד קצר טמונים ארבעה תנאים, שרק בהתקיים כולם יחד מובטחת ההצלחה. התנאי הראשון: "אֶבְחֲרָה נָּא". למילה "נא" שתי משמעויות - לשון בקשה או לשון "כעת". כאן אי אפשר לפרש לשון בקשה, שהרי אין הוא אומר "ייקח נא אדוני", ולכן הכוונה "כעת", מיד. וכך תמיד מתרגם התרגום "נא" - "כען", כעת. התנאי השני: לא לאסוף את כל ישראל. גיוס המוני לוקח זמן והוא מסורבל; אחיתופל רוצה יחידת עילית קטנה, שכבר מוכנה עכשיו, שאיתה קל ומהיר לפעול. התנאי השלישי: "וְאָקוּמָה" - אני, ולא אבשלום. רק אחיתופל ירדוף עם שנים עשר אלף האיש. והתנאי הרביעי: המרדף ייעשה דווקא בלילה ולא ביום.
וְאָבוֹא עָלָיו וְהוּא יָגֵעַ וּרְפֵה יָדַיִם וְהַחֲרַדְתִּי אֹתוֹ וְנָס כָּל־הָעָם אֲשֶׁר־אִתּוֹ וְהִכֵּיתִי אֶת־הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ׃
עכשיו מתבררת חוכמתם של כל התנאים. אם ארדוף מיד, אשיג את דוד בהפתעה, בשעה שהוא עדיין בעיצומה של המנוסה - עייף ויגע. הרי ראינו שדוד הגיע לבחורים ו"וינפש שם", היה צריך להשיב את נפשו מרוב ההליכה. ואם אבוא בלילה, אחריד אותו, כלומר אבהיל אותו בשעה שאינו מוכן כלל, שהרי בלילה אין עושים מלחמות ואיש אינו מצפה למתקפת פתע. מתוך הבהלה ינוס כל העם אשר איתו, ואז יישאר דוד לבדו - ואוכל להכותו. זהו ההסבר לכל התנאים: אם נמתין, נפסיד את המומנטום ודוד כבר לא יהיה יגע; ואם נאסוף עוד אנשים, שוב נתעכב. לכן דווקא שנים עשר אלף איש המוכנים כבר עתה, יחידה קטנה ולא מסורבלת.
ומדוע "ואקומה" - אני ולא אבשלום? כאן טמון עומק העצה. אחיתופל אומר בפירוש: בפחות מהריגת דוד לא נצליח. אם אתה רוצה למלוך בשקט, אתה חייב להרוג את דוד, אין לזה תחליף. אבל אם אתה תהרוג אותו, יידבק בך כתם לנצח - "זהו אבשלום שרצח את אביו", בן שקם והרג את אביו כדי למלוך - והכתם הזה ימנע ממך את המלוכה. לעומת זאת, אם אני אהרוג אותו, יהיה לך קל להתנער מן המעשה: תאמר שלא היה מתוכנן, שלא נבע ממך, שלאחיתופל הייתה שנאה קדומה לדוד - שהרי הוא סבה של בת שבע, ודוד לקח את בת שבע והרג את אוריה החיתי, ואחיתופל כגואל הדם יצא לחשבון אישי משלו. אתה תצא נקי. ועוד רווח: כך לא נצטרך לפגוע בעם שעם דוד, ואת העם הזה הרי אתה רוצה בסופו של דבר אצלך. לא נהרוג אלא את דוד בלבד, והמלוכה תיכון בידך בלי חשש מרידה.
וְאָשִׁיבָה כָל־הָעָם אֵלֶיךָ כְּשׁוּב הַכֹּל הָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה מְבַקֵּשׁ כָּל־הָעָם יִהְיֶה שָׁלוֹם׃
הפסוק הזה נראה כמורכב משברי משפטים, והמלבי"ם מבארו. אחיתופל מוסיף נימוק לתועלת שבעצתו: אם נאסוף צבא גדול ונצא למלחמה כוללת, ייפלו חללים רבים משני הצדדים, מצידך ומצידו של דוד, ותישאר איבה בין שני המחנות למשך שנים - איבה שתקשה עליך תמיד לקבל מלוכה על כלל ישראל. לכן מוטב שאפגע בדוד בלבד, "ואשיבה כל העם אליך". בצבא קטן נוכל להיזהר שלא לפגוע בשאר העם; בצבא גדול תתלקח מלחמה, ייווצרו שני מחנות, והמחנה הנפגע ינטור לך איבה - ואין זה כדאי.
אלא שנשאלת שאלה: ומה יהיה עלי? הרי כשאשוב, העם ידרוש ממך להרוג אותי - "אחיתופל הרג את דוד", ואתה הרי התנערת ואמרת שזה לא אתה אלא אחיתופל, אם כן יעמידוני לדין ויבקשו את דמי. גם לכך דאג אחיתופל לכיסוי: "כְּשׁוּב הַכֹּל הָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה מְבַקֵּשׁ" - כשישוב הכל, ישוב גם האיש אשר אתה מבקש, והוא מתכוון לעצמו. מקובל היה שכאשר חוזר הצבא מן המלחמה בניצחון, נותן המלך חנינה כללית לכל, גם למי שיש עליו דין ודברים עם המלכות. אם כן, כשכולם ישובו מן המלחמה - אשוב גם אני עמהם בשלום תחת אותה חנינה, "כָּל־הָעָם יִהְיֶה שָׁלוֹם", כולם יקבלו ויסכימו לחנינה הכללית ולא יבקשו את נפשי, וכך תוכל להצילני מן האשמה.
המלבי"ם מביא פירוש נוסף, שנראה לו קרוב יותר: "דלתות המקרא מקבילות". וכך פירושו של כלל זה: כשיש שני פסוקים סמוכים, ופסוק א' מדבר על שני עניינים, וגם פסוק ב' על שני עניינים - הרישא של הפסוק השני היא המשכה של הרישא שבראשון, והסיפא של השני היא המשכה של הסיפא שבראשון. כאן: "וְנָס כָּל־הָעָם אֲשֶׁר־אִתּוֹ" שבפסוק ב' נמשך ב"וְאָשִׁיבָה כָל־הָעָם אֵלֶיךָ כְּשׁוּב הַכֹּל" - הם ינוסו ואני אשיבם אליך, וכשישובו כולם יקבלו את מלכותך. ו"וְהִכֵּיתִי אֶת־הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ" שבסיפא נמשך ב"הָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה מְבַקֵּשׁ" שבסיפא - אותו אכה לבדו.
וַיִּישַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי אַבְשָׁלֹם וּבְעֵינֵי כָּל־זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל׃
דקדק המלבי"ם בלשון הכתוב: לא נאמר "וייטב הדבר" אלא "ויישר הדבר". שהרי עצם הדבר שאבשלום נאלץ להרוג את אביו היה רע בעיניו, ואי אפשר לקרוא לזה טוב. אבל עצה ישרה היא - כלומר תועלתית, עצה שתצמח ממנה התוצאה המבוקשת. "כואב לי הלב", אומר אבשלום בליבו, "שאיאלץ לעשות דבר כזה". ומשום כך הוא מבקש לשמוע דעה נוספת, בתקווה שדעתו של חושי הארכי תמתן את עצת אחיתופל, ואולי לא ייאלץ לעשות מעשה המנוגד למצפונו הפנימי.
וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם קְרָא נָא גַּם לְחוּשַׁי הָאַרְכִּי וְנִשְׁמְעָה מַה־בְּפִיו גַּם־הוּא׃
כלומר: אף שהוא רעה דוד וחשוד בעיניי, בכל זאת נשמע גם את עצתו.
וַיָּבֹא חוּשַׁי אֶל־אַבְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֵלָיו לֵאמֹר כַּדָּבָר הַזֶּה דִּבֶּר אֲחִיתֹפֶל הֲנַעֲשֶׂה אֶת־דְּבָרוֹ אִם־אַיִן אַתָּה דַבֵּר׃
דייק בלשונו: אין הוא שואל אם העצה ישרה בעיניו. "כדבר הזה דיבר אחיתופל" - אין לי ספק שעצתו ישרה, כלומר תועלתית, ושהיא תוביל אל התוצאה המקווה. השאלה היחידה היא "הנעשה את דברו אם אין": האם ליישם דווקא אותה, או שמא יש בידך עצה אחרת שתביא לאותה תועלת בלי הצורך להרוג את דוד.
וַיֹּאמֶר חוּשַׁי אֶל־אַבְשָׁלוֹם לֹא־טוֹבָה הָעֵצָה אֲשֶׁר־יָעַץ אֲחִיתֹפֶל בַּפַּעַם הַזֹּאת׃
מהו "בפעם הזאת"? מבאר המצודת דוד: העצה בעניין הפילגשים, לבוא על פילגשי אביך, הייתה עצה מצוינת ואין עליה ויכוח; רק בפעם הזאת אין העצה מוצלחת. וזו תחבולה של חושי לקנות את אמונו של אבשלום. אילו היה מתנגד לאחיתופל בכל, היו אומרים לו: הרי אתה חברו של דוד, ואינך מחפש אלא עצות להצלתו. לכן הוא פותח בשבח - כל הכבוד על מה שעשית בפילגשים, עצת אחיתופל שם הייתה נהדרת. אילו חפצתי רק בטובת דוד, הייתי נחרד מן המעשה ואומר לך שהוא נורא ואיום.
ועוד דיוק של המלבי"ם: לא אמר "לא טוב הדבר" אלא "לא טובה העצה". כלומר: אין אני חולק על התוצאה. אילו הייתה זו עצה טובה שבה נשיג את המטרה - הייתי מסכים, וגם להריגת דוד. מבחינתי שימות דוד; אני איני אומר לך "לא טוב הדבר". רק העצה עצמה אינה מוצלחת ולא נשיג בה את התוצאה. הנה כי כן חושי הופך את היוצרות: אבשלום סבר שהעצה מצוינת אך התוצאה אינה רצויה לו; חושי אומר לו להפך - אני בעד הריגת דוד, אלא שבדרך הזאת לא נצליח. ועתה נראה איזו עצה הוא מציע ואיך הוא משכנע יותר מאחיתופל.
וַיֹּאמֶר חוּשַׁי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אֲנָשָׁיו כִּי גִבֹּרִים הֵמָּה וּמָרֵי נֶפֶשׁ הֵמָּה כְּדֹב שַׁכּוּל בַּשָּׂדֶה וְאָבִיךָ אִישׁ מִלְחָמָה וְלֹא יָלִין אֶת־הָעָם׃
עצת אחיתופל עומדת על שתי הנחות, ואם סתרנו אותן - נסתרה כל העצה. ההנחה הראשונה: דוד ואנשיו עייפים ויגעים. על כך משיב חושי: "גיבורים המה ומרי נפש המה כדוב שכול בשדה". דוב שכול, גם אם הוא עייף מעט, מחמת מרירותו יחסל כל מי שנקרה בדרכו; אדרבה, המרירות היא שמביאה אותו לעוצמות של "אין לי מה להפסיד", מרוב כעסו. אינך הולך למצוא אנשים נחים ורגועים על זרי דפנה. ההנחה השנייה: יתרון ההפתעה בלילה. גם אם הם גיבורים - ישנים הם, ודוב שכול ישן אינו שווה כלום. על כך משיב: "ואביך איש מלחמה ולא ילין את העם". ראית מימיך אנשי מלחמה שכל הצבא בהם הולך לישון? דוד תמיד ידאג להשאיר קבוצת אנשים ערים, כדי להבטיח שאיש לא יפתיע אותם.
הִנֵּה עַתָּה הוּא־נֶחְבָּא בְּאַחַת הַפְּחָתִים אוֹ בְּאַחַד הַמְּקוֹמֹת וְהָיָה כִּנְפֹל בָּהֶם בַּתְּחִלָּה וְשָׁמַע הַשֹּׁמֵעַ וְאָמַר הָיְתָה מַגֵּפָה בָּעָם אֲשֶׁר אַחֲרֵי אַבְשָׁלֹם׃
ולא זו בלבד שהעצה לא תשיג את מטרתה, אלא שהיא עלולה להזיק יותר משתועיל. תאר לעצמך שבקרב הראשון, עם שנים עשר אלף איש בלבד - צבא קטן מאוד - תנחל מפלה. השומע לא יעמוד על הפרטים; הוא לא ידע שהיו שם רק שנים עשר אלף ושזו הייתה מערכה ראשונה בלבד ושכל העם עדיין עם אבשלום. הוא ישמע רק דבר אחד: הייתה מלחמה בין דוד לאבשלום ודוד הכה את אנשי אבשלום מכה ניצחת. ומי רוצה להצטרף למפסידים? כולם ישובו אל דוד. נמצא שבעצה זו אתה עלול לאבד את כל העם, וכל המרד ייכשל - שכן די בכך שייצא קול בעם שאנשיך נפלו לפני דוד, ואיבדת את המלוכה לחלוטין.
וְהוּא גַם־בֶּן־חַיִל אֲשֶׁר לִבּוֹ כְּלֵב הָאַרְיֵה הִמֵּס יִמָּס כִּי־יֹדֵעַ כָּל־יִשְׂרָאֵל כִּי־גִבּוֹר אָבִיךָ וּבְנֵי־חַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ׃
למי מכוון "והוא גם בן חיל"? המצודת דוד מפרש שהכוונה לשומע שנזכר בפסוק הקודם: אפילו אותו שומע שהוא בן חיל ולבו כלב האריה - כששמע על הנפילה מול אנשי דוד, יימס לבבו בקרבו. שכן הכל יודעים שאביך גיבור מלחמה, מומחה גדול, ויש לו סייעתא דשמיא גדולה. ואל תאמר "נארגן מחר את הצבא ונצא שוב" - כל מי שישמע על הנפילה הראשונה יאמר: איני מתגייס לצבא הזה. ואז איבדת את כל הצבא שעמך. והרד"ק מפרש ש"והוא בן חיל" מוסב על אחיתופל עצמו: גם אחיתופל, שהוא בן חיל ולבו כלב האריה ואין לי ספק בגבורתו - כשיראה את נפילתך מול דוד, יימס לבבו, שהרי יודע כל ישראל כי גיבור אביך ובני חיל אשר איתו, ולא יוכל להמשיך ולכבוש את דוד.
כִּי יָעַצְתִּי הֵאָסֹף יֵאָסֵף עָלֶיךָ כָל־יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד־בְּאֵר שֶׁבַע כַּחוֹל אֲשֶׁר־עַל־הַיָּם לָרֹב וּפָנֶיךָ הֹלְכִים בַּקְרָב׃
כל תנאי מתנאיו של אחיתופל נהפך כאן על פיו. אחיתופל פתח ב"נא" - כעת, מיד, לנצל את המומנטום; חושי אומר: לא ולא, דברים כאלה עושים במנוחה, בשיקול דעת, במחשבה ובתכנון קפדני. אחיתופל ביקש חטיבה קטנה של שנים עשר אלף; חושי אומר: נאסוף את כל ישראל מדן ועד באר שבע. ייקח שבוע? ייקח שבוע, אבל יהיה לנו צבא מספיק - צבא כה גדול שכשנתקוף לא יהיה לדוד שום סיכוי בעולם לצאת מאיתנו חי. ולא אחיתופל בראש הצבא, שאין בכוחו לגייס את העם ולתת בליבם רוח גבורה, אלא "ופניך הולכים בקרב" - כשהמלך עצמו בראש, כל העם מתעודד, ואז יש סיכוי שנוכל לדוד ולא נותיר לו שריד ופליט.
וּבָאנוּ אֵלָיו בְּאַחַד הַמְּקוֹמֹת אֲשֶׁר נִמְצָא שָׁם וְנַחְנוּ עָלָיו כַּאֲשֶׁר יִפֹּל הַטַּל עַל־הָאֲדָמָה וְלֹא־נוֹתַר בּוֹ וּבְכָל־הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־אִתּוֹ גַּם־אֶחָד׃
גם התנאי הרביעי מתהפך: לא בלילה אלא ביום - "כאשר יפול הטל על האדמה", והטל נופל בבוקר; אז נפתיע אותו. ולא כעצת אחיתופל, ללכת רק על ראשו של דוד ולתת לכל השאר לברוח. אם אתה רוצה שקט, עליך להרוג את כל מי שהיה נאמן לדוד: את כל האנשים אשר איתו נהרוג, ולא ניתן לו שום סיכוי להימלט.
וְאִם־אֶל־עִיר יֵאָסֵף וְהִשִּׂיאוּ כָל־יִשְׂרָאֵל אֶל־הָעִיר הַהִיא חֲבָלִים וְסָחַבְנוּ אֹתוֹ עַד־הַנַּחַל עַד אֲשֶׁר־לֹא־נִמְצָא שָׁם גַּם־צְרוֹר׃
ואם ייאסף דוד אל תוך עיר, יעשה ממנה עיר מקלט ואנשי המקום יסייעו לו לבצרה כדי שלא ניכנס - אין לנו מה לדאוג. כשבאים איתנו מאה, מאתיים, שלוש מאות אלף חיילים, נפרק את העיר לגורמים, נסחב אותה בחבלים עד שנוציא משם את דוד ואת אנשיו ונחסלם, ולא נותיר שם גם צרור - לא תישאר מן העיר אבן על אבן. בדרך הזאת מובטח מיגורו של דוד; לא כעצת אחיתופל, שבה יש סיכון שדוד יתגבר ואתה תאבד את הכל. מול צבא גדול אין לו שום סיכוי, ותצליח במאה אחוז.
בפרק זה עומדות זו מול זו שתי עצות הפוכות בכל פרטיהן. אחיתופל בונה על מהירות, על יחידה קטנה ומיומנת, על מרדף לילי בהפתעה ועל הכאת דוד לבדו - כשהוא עצמו נוטל על עצמו את המעשה כדי שאבשלום יישאר נקי מכתם רצח אביו, ואף מסדר לעצמו מראש חנינה כללית עם שוב הצבא. חושי הארכי, שבא לקנות תחילה את אמונו של אבשלום בשבחו על עצת הפילגשים, סותר את שתי הנחות היסוד של אחיתופל - שדוד ואנשיו יגעים ושאפשר להפתיעם בשנתם - ומזהיר מפני נפילה בקרב הראשון שתמוטט את המרד כולו. תחתיה הוא מציע את היפוכה הגמור: המתנה, גיוס כל ישראל, המלך בראש הצבא, תקיפה ביום והשמדה גמורה של דוד ושל כל אנשיו. שתי עצות, שתיהן מוצגות כדרך אל אותה מטרה, וכל ההכרעה של גורל המלוכה תלויה בבחירה ביניהן.