פרק ט"ז בשמואל ב' ממשיך את בריחתו של דוד המלך מפני אבשלום בנו. בפרק אחד נפגוש שני אנשים שיוצאים לקראת דוד בדרכו: האחד בא במתנות ובלשון הרע, והשני בא באבנים ובקללות. ומולם נראה את דוד עצמו, שותק, מקבל, ומכיר שהכל מאת השם. בסופו של הפרק נחזור לירושלים, אל אבשלום, חושי הארכי ואחיתופל, ואל העצה הראשונה שהופכת את המרד לבלתי הפיך.
וְדָוִד עָבַר מְעַט מֵהָרֹאשׁ וְהִנֵּה צִיבָא נַעַר מְפִיבֹשֶׁת לִקְרָאתוֹ וְצֶמֶד חֲמֹרִים חֲבֻשִׁים וַעֲלֵיהֶם מָאתַיִם לֶחֶם וּמֵאָה צִמּוּקִים וּמֵאָה קַיִץ וְנֵבֶל יָיִן׃
דוד עבר מעט מן המקום הנקרא "ראש", והנה יוצא לקראתו ציבא, נערו של מפיבושת. מפיבושת היה נכדו של שאול, וציבא היה עבדו. כדאי לזכור את שני השמות הללו, שכן נפגוש אותם שוב בהמשך. ציבא בא עמוס: צמד חמורים חבושים, ועליהם מאתיים לחם, מאה צימוקים ומאה "קיץ". "קיץ" הן תאנים מיובשות, וכפי שמבאר רש"י הן נקראות כך על שם שקוצצים אותן במקצוע, ועל שם זה נקראת עונת הקיץ קיץ - זהו זמן קציצת התאנים וייבושן.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־צִיבָא מָה־אֵלֶּה לָּךְ וַיֹּאמֶר צִיבָא הַחֲמוֹרִים לְבֵית־הַמֶּלֶךְ לִרְכֹּב וְהַלֶּחֶם וְהַקַּיִץ לֶאֱכוֹל הַנְּעָרִים וְהַיַּיִן לִשְׁתּוֹת הַיָּעֵף בַּמִּדְבָּר׃
שימו לב לדיוק הלשון: החמורים אינם למלך אלא "לבית המלך". "ביתו" של אדם היא אשתו, ואלו נשי המלך שהלכו עמו (את הפילגשים הותיר דוד בירושלים). הלחם והתאנים - לנערים לאכול, והיין - לשתות היעף במדבר, שהמדבר מקום צמא הוא.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ וְאַיֵּה בֶּן־אֲדֹנֶיךָ וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל־הַמֶּלֶךְ הִנֵּה יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלַ͏ִם כִּי אָמַר הַיּוֹם יָשִׁיבוּ לִי בֵּית יִשְׂרָאֵל אֵת מַמְלְכוּת אָבִי׃
כמה מנוול היה ציבא, עבד המדבר כך על אדונו. אלא שהמלבי"ם מגלה לנו עד כמה היה מתוחכם. ציבא העמיס על החמורים מכל טוב אדונו ויצא מירושלים אל דוד. ולכאורה, כיצד לא חשש שאבשלום יתפוס אותו בדרך וישאל לאן הוא מוליך את כל הכבודה הזאת? אלא שלציבא היה סיפור כיסוי לכל צרה שלא תבוא: אם יתפסוהו אנשי אבשלום, יאמר שאדוניו מפיבושת ציווהו להביא לדוד - ומפיבושת ייהרג. ואם יגיע בשלום אל דוד, יאמר לדוד שמפיבושת כלל אינו איתו, אלא מצפה שאבשלום יהרוג את אביו, ואחר כך ידונו את אבשלום כבן סורר ומורה על שהרג את אביו, והמלוכה תיפול לידיו כפרי בשל. הוא כבר תופר לעצמו חליפות ומחכה שתחזור אליו המלוכה.
לפי זה מבינים גם את שאלת דוד "ואיה בן אדוניך": מאין הגיעה כל הכבודה הזאת, האם מבית אדוניך? ואם ממנו - מדוע לא בא בעצמו? ועוד, כיצד אינו מפחד להישאר בירושלים בשעה שהוא שולח משלוח כזה לדוד? על כך משיב ציבא: אין לו ממה לפחד, שכן אני הבאתי מעצמי, ואילו אתה אינך מעניין אותו כלל, ואני באתי לעזור לך.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְצִבָא הִנֵּה לְךָ כֹּל אֲשֶׁר לִמְפִיבֹשֶׁת וַיֹּאמֶר צִיבָא הִשְׁתַּחֲוֵיתִי אֶמְצָא־חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ׃
כאן חטא דוד המלך: הוא קיבל לשון הרע. בלא חקירה ובלא שמיעת הצד השני הוא מעביר לציבא את כל נכסי מפיבושת, וציבא ממהר להודות. והעונש - מגיע מיד.
וּבָא הַמֶּלֶךְ דָּוִד עַד־בַּחוּרִים וְהִנֵּה מִשָּׁם אִישׁ יוֹצֵא מִמִּשְׁפַּחַת בֵּית־שָׁאוּל וּשְׁמוֹ שִׁמְעִי בֶן־גֵּרָא יֹצֵא יָצוֹא וּמְקַלֵּל׃
מבאר המלבי"ם: עד בחורים לא יצא אליו איש, לא לקבל את פניו ולא לנחמו. ובבחורים סוף סוף יוצא מישהו לקראתו - אך לא לנחם ולא לסייע, אלא לקלל.
וַיְסַקֵּל בָּאֲבָנִים אֶת־דָּוִד וְאֶת־כׇּל־עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ דָּוִד וְכׇל־הָעָם וְכׇל־הַגִּבֹּרִים מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ׃ וְכֹה־אָמַר שִׁמְעִי בְּקַלְלוֹ צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל׃
הוא מתקרב וזורק עליהם אבנים, ואינו מסתפק בכך. "איש הדמים" - רמז להריגת אבנר, לאיש בושת ולאוריה. "איש הבליעל" - רמז לפרשת בת שבע. קללה נמרצת ממש: נואף, ממזר, רוצח, צורר, תועבה.
הֵשִׁיב עָלֶיךָ יְהֹוָה כֹּל דְּמֵי בֵית־שָׁאוּל אֲשֶׁר מָלַכְתָּ תַּחְתָּו וַיִּתֵּן יְהֹוָה אֶת־הַמְּלוּכָה בְּיַד אַבְשָׁלוֹם בְּנֶךָ וְהִנְּךָ בְּרָעָתֶךָ כִּי אִישׁ דָּמִים אָתָּה׃
מילים חריפות וקשות. שמעי טוען שדוד גרוע משאול בשלושה דברים. ראשית, שאול לא נטל את המלוכה בזרוע אלא הגיעה אליו, ואילו דוד לפי טענתו לקח את מלכות שאול בכוח ומרד בו. שנית, "ויתן ה' את המלוכה ביד אבשלום בנך" - הקשה שברעות היא כשהאויב קם מתוך ביתו של אדם. אצל שאול קם אויב חיצוני, ואצלך יוצא חלציך הוא המבקש את נפשך. שלישית, "והנך ברעתך" - אצל שאול הגיעה נפילת המלוכה לאחר מותו, ואילו כאן דאג הקדוש ברוך הוא שדוד יישאר בחיים כדי לראות ולהתייסר.
וצריך לשים לב מי הוא המקלל: שמעי בן גרא היה משבט בנימין, וחרה לו שנלקחה המלכות מבנימין ועברה ליהודה. ואין מדובר באדם פשוט כלל - שמעי בן גרא היה ראש הסנהדרין.
וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי בֶּן־צְרוּיָה אֶל־הַמֶּלֶךְ לָמָּה יְקַלֵּל הַכֶּלֶב הַמֵּת הַזֶּה אֶת־אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶעְבְּרָה־נָּא וְאָסִירָה אֶת־רֹאשׁוֹ׃
אבישי מבקש רשות פשוטה וקלה: אלך ואסיר את ראשו. "הכלב המת הזה" - אדם שמת עדיין יש בו מעלה, אבל כלב אין לו מעלה אף בחייו, וכשהוא מת אין בו אלא נזק. ועיקר תמיהתו: "למה יקלל" - וכי אתה הרגת את שאול ובניו שהוא מטיל עליך את הדמים? וכי לא נמשחת מאת השם? וכי מה שעשית היה נגד רצונו יתברך?
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה־לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרֻיָה כֹּה יְקַלֵּל כִּי יְהֹוָה אָמַר לוֹ קַלֵּל אֶת־דָּוִד וּמִי יֹאמַר מַדּוּעַ עָשִׂיתָה כֵּן׃
דוד עונה בדרך של "ממה נפשך". אם הוא מקלל מעצמו - מה זה מפריע לי? זהו פירוש "כה יקלל" (כתיב "כי" וקרי "כה"): שיקלל כמה שירצה. שהרי אדם שמאשימים אותו בדבר שאין לו שום נגיעה אליו אינו מתבזה כלל; רק כשמאשימים אותו במשהו שיש בו שמץ אמת - זה מעליב ופוגע, כי הוא יודע שיש בזה משהו. אם יבוא מישהו ויאמר לי שאני הפלתי את מגדלי התאומים - שיאמר עד מחר. וכאן קללתו שקר ברור: מי אינו יודע שדוד לא הרג את אבנר? מי אינו יודע שלא הרג את איש בושת, ואדרבה דן את הורגיו? מי אינו יודע שנמשח על ידי שמואל ולא נטל את המלוכה בחוזקה?
ואם תאמר: אולי הוא שליח ההשגחה העליונה, לא סתם אדם הבודה דברים - על כך אומר דוד: "כי ה' אמר לו קלל את דוד ומי יאמר מדוע עשית כן". אם כך, אין לי טענה כלפיו כלל, שהרי הוא רק שליח. אם השם רוצה בבושתי ובביזיוני, שלח לי גם את זה כחלק מן העונש המגיע לי - וכזכור, כל השתלשלות הדברים התחילה מחטא בת שבע.
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־אֲבִישַׁי וְאֶל־כׇּל־עֲבָדָיו הִנֵּה בְנִי אֲשֶׁר־יָצָא מִמֵּעַי מְבַקֵּשׁ אֶת־נַפְשִׁי וְאַף כִּי־עַתָּה בֶּן־הַיְמִינִי הַנִּחוּ לוֹ וִיקַלֵּל כִּי אָמַר־לוֹ יְהֹוָה׃
עכשיו בא דוד לחזק את סברתו שהקללה מאת השם היא. ולכאורה תמוה: וכי השם מבטל את בחירתו החופשית של אדם? אם קילל - הרי רצה לקלל, ומדוע לתלות זאת בהשם? אלא אומר להם דוד: אל תתפלאו, שברצון השם משתנה הטבע. וכי הגיוני שבני ימרוד בי ויבקש את נפשי? ואף על פי כן קרה, וכיצד? כי השם אמר לו.
מכאן מבאר המלבי"ם מדוע כאב דוד כל כך את מות אבשלום. לכאורה, אבשלום היה רשע שביקש להורגו, ומה מקום לכאב כזה? אלא שדוד הרגיש: בגללי דחף אותו השם לכך. שהרי נאמר "הנני מקים עליך רעה מביתך", ואלמלא חטאי לא היה בני מגיע לכל זה - אני גרמתי לו את הכל.
התשובה היא שדוד לא מחל, אלא דחה את תביעת כבוד המלכות וציווה עליה את שלמה לאחר מותו. ומדוע לא עשה זאת בעצמו? כזכור, כשהלך דוד להרוג את נבל הכרמלי אמרה לו אביגיל שעדיין לא יצא טבעו בעולם, אין הוא יושב על כיסא מלכותו, ולכן אין דין מורד במלכות. גם כאן: עתה דוד יורד ממלכותו, בורח, אינו בארמונו ואינו על כיסאו, ואין לשמעי דין גמור של מורד במלכות. ומאידך, מצד עצם המעשה הרע היה צריך להיפרע ממנו. לכן ציווה על שלמה "והורדת את שיבתו בדם שאול", ואף על פי כן לא אמר לו להורגו מיד על המרידה, אלא לתפור לו תיק חדש: אמר לו שלא יצא מירושלים, ואם יצא דמו בראשו. בסופו של דבר יצא - ואז נענש. ועוד, דוד נשבע לו שלא ימיתנו, ולכן היה הכרח למצוא עילה חדשה כדי להיפרע ממנו.
ובביאור דברי דוד יש כאן קל וחומר יפה. אם הקדוש ברוך הוא הטה את לב אוהבי - בני - להיות מוכן להרגני ולרודפני, על אחת כמה וכמה שנקל לפניו להטות את לב שונאי שיבוא ויקללני. ראשית, יש לו עתה סיבה: אני נרדף, וממילא הוא מרגיש שגם הוא יכול להצטרף לרודפים. שנית, "בן הימיני" - הוא משבט בנימין, ובני בנימין אינם מחבבים את דוד שנטל את המלוכה ממלכם. שלישית, "הניחו לו ויקלל" - אם אבשלום, שבא להרגני, עשה דבר המנוגד לגמרי לטבע, על אחת כמה וכמה זה, שאינו בא להרוג אלא רק לקלל ולבזות, וכבר מלכתחילה שנא אותי, שהדבר קרוב לטבעו וקל להטות את לבו לכך. אל תתפלא - זה מאת השם.
אוּלַי יִרְאֶה יְהֹוָה בְּעֵינִי וְהֵשִׁיב יְהֹוָה לִי טוֹבָה תַּחַת קִלְלָתוֹ הַיּוֹם הַזֶּה׃
מבאר המלבי"ם יסוד גדול: כשאדם מקבל עונש על מעשה רע שעשה, אין סיכוי שיצמח מן העונש טוב, שהרי הוא בא להיפרע ממנו. אבל אם מקבל יותר מן העונש המגיע לו, התוספת הזאת היא בחינת ייסורים של אהבה, ומהם בהחלט יכול לצמוח טוב. וזה מה שאומר דוד: "הנני מקים עליך רעה מביתך" - זה אבשלום, זה מגיע לי, ומזה לא יצא לי טוב. אבל שמעי בן גרא הוא כבר תוספת, דיבידנדים, ביזיון נוסף שאינו מגיע לי בדין, וממילא ייסורים של אהבה. ועליהם נאמר: הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים בייסורים - עליהם הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". אולי מזה אזכה גם אני.
וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַאֲנָשָׁיו בַּדָּרֶךְ וְשִׁמְעִי הֹלֵךְ בְּצֵלַע הָהָר לְעֻמָּתוֹ הָלוֹךְ וַיְקַלֵּל וַיְסַקֵּל בָּאֲבָנִים לְעֻמָּתוֹ וְעִפַּר בֶּעָפָר׃
שמעי רואה שדוד אינו מגיב וממשיך: הולך ומקלל, מסקל באבנים ואף מפזר עפר אל מול פניו. ודוד מקיים בעצמו "פני לא הסתרתי מכלימות ורוק, גוי נתתי למכים ולחיי למורטים". הוא אינו מפנה את פניו, ומוכן לקבל את הייסורים באהבה.
אומר הילקוט: "וילך דוד ואנשיו בדרך" - וכי באוויר היה להם ללכת? אלא שאין הכוונה לדרך הגשמית אלא לדרך הרוחנית: הלכו בדרך ענווה. וגם ההדגשה "ושמעי הולך בצלע ההר" אינה מקרית. דוד אמר "ואני לצלע נכון", והצלע היא בת שבע, שנקראת כך על שם חוה שנבראה מצלעו של אדם הראשון. שמעי בצלע ההר הזכיר לו את עוון הצלע - שלקח את בת שבע שלא כדין. ועל "והנך ברעתך" אמר רבי אבא בר כהנא: אסקופה של בת שבע מהלכת לפני דוד, כלומר הרעה הזאת הולכת לפניך תמיד, וכל עוד לא התנקית ממנה ולא קיבלת את מלוא העונש שהובטח לך - עדיין "והנך ברעתך".
אומרים חז"ל שכאן נתנסה דוד בניסיון קשה ביותר, ובמעשה הזה זכה להיות רגל רביעית במרכבה: אברהם, יצחק, יעקב ודוד. מבהיל הרעיון - לא משה, לא אהרן, לא פנחס, לא יוסף ולא כל שאר הגדולים, אלא דוד. ובזכות מה? בזכות שדוד שתק. מבזים אותו, משפילים אותו, והוא בולם את פיו ושותק.
כאן נראה גם ההבדל היסודי בין דוד לשאול לאורך כל הדרך. שאול לא היה מסוגל להמתין ולבלום: "ואתאפק ואעלה העולה" - התאפק עד שלב מסוים ולא יותר, ובעמלק לא בלם את עצמו ולקח מן השלל. דוד לעומתו היה בעל כוח בלימה עצום. ראינו זאת גם כשנרדף על ידי שאול ולא שלח יד במשיח ה', וגם כשנצטווה להמתין עד ששמע את קול הצעדה בראשי הבכאים ורק אז לצאת ולהילחם - ובלם את עצמו עד אותו רגע. זהו האל"ף בי"ת של מלכות: מלך הוא מי שמולך על כוחות נפשו, ומי שמסוגל למלוך על עצמו מסוגל למלוך גם על אחרים. לכן שאול נדחה מן המלוכה, ודוד זכה בה הוא וזרעו עד עולם.
וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְכׇל־הָעָם אֲשֶׁר־אִתּוֹ עֲיֵפִים וַיִּנָּפֵשׁ שָׁם׃
הגיעו לבחורים, שם המקום, כשהם עייפים מהליכת הדרך. "וינפש" - כלשון "שבת וינפש", זמן או מקום של השבת הנפש, מקום מנוחה.
וְאַבְשָׁלוֹם וְכׇל־הָעָם אִישׁ יִשְׂרָאֵל בָּאוּ יְרוּשָׁלָ͏ִם וַאֲחִיתֹפֶל אִתּוֹ׃ וַיְהִי כַּאֲשֶׁר־בָּא חוּשַׁי הָאַרְכִּי רֵעֶה דָוִד אֶל־אַבְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר חוּשַׁי אֶל־אַבְשָׁלוֹם יְחִי הַמֶּלֶךְ יְחִי הַמֶּלֶךְ׃
וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל־חוּשַׁי זֶה חַסְדְּךָ אֶת־רֵעֶךָ לָמָּה לֹא־הָלַכְתָּ אֶת־רֵעֶךָ׃
אבשלום שואל: וכי כך עושים חסד עם רֵע? דוד היה רעך, ואתה נוטש אותו ובא אליי?
וַיֹּאמֶר חוּשַׁי אֶל־אַבְשָׁלֹם לֹא כִּי אֲשֶׁר בָּחַר יְהֹוָה וְהָעָם הַזֶּה וְכׇל־אִישׁ יִשְׂרָאֵל לוֹ אֶהְיֶה וְאִתּוֹ אֵשֵׁב׃
התשובה מוכנה: "לא" - אין ראוי שאלך עם אביך, אלא שאיישר קו עם הבחירה. ומשלוש בחינות: ראשית, השם בחר בך, שהרי הנה אתה המולך בפועל. שנית, "והעם הזה" - הכוונה לסנהדרין. שלישית, "וכל איש ישראל". ואם כן, לא ראוי שאבחר במי שהשם אינו רוצה בו. ושימו לב לדקדוק: כתיב "לא" וקרי "לו". בפועל חושי לא שיקר: הוא אמר "לא אהיה ואיתו אשב", כלומר לא אהיה עמך, ואילו אבשלום שמע "לו אהיה" - שאהיה עמו.
וְהַשֵּׁנִית לְמִי אֲנִי אֶעֱבֹד הֲלוֹא לִפְנֵי בְנוֹ כַּאֲשֶׁר עָבַדְתִּי לִפְנֵי אָבִיךָ כֵּן אֶהְיֶה לְפָנֶיךָ׃
וסברה נוספת: אני מקווה שבסופו של דבר גם דוד ישלים עם כך שאתה המולך, ויקבל זאת כעובדה מוגמרת בלי להתעמת. ואז הוא עצמו ישמח שאני עובד את בנו ולא אדם זר ונוכרי. וגם אתה תאהב אותי, שהרי הייתי עבדו ורעהו של אביך ואני ממשיך לעבוד אותך כשם שעבדתי אותו - נאמנותי כפולה, שאני עובד את בנו של אהובי.
וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל־אֲחִיתֹפֶל הָבוּ לָכֶם עֵצָה מַה־נַּעֲשֶׂה׃
לאחר ששמע שחושי אינו מפר את האחווה עם דוד אלא מצפה שדוד יסכים בסוף למלכות בנו, ויישאר מעין איש צללים ברקע בלי לנהל את המלוכה בפועל (ואף שלא נשכח שדוד היה כבר בשנותיו האחרונות) - מבקש אבשלום עצה. מסביר המלבי"ם: היו כאן שני מיני יועצים, אחיתופל וחושי הארכי. אחיתופל מעלתו עצומה, מי ששואל בדבר אחיתופל כשואל בדבר השם. מאידך, אחיתופל מעוניין במיתת דוד. ואבשלום, כפי שראינו, לא היה שלם עם הריגת אביו - אין זה דבר מובן מאליו שבן ירצח את אביו. לכן ביקש "הבו לכם עצה" בלשון רבים: עצה מוסכמת משניכם, בתקווה שחושי ימתן את אחיתופל, ותצא עצה שתבסס לו את המלוכה בלי לפגוע באביו. אלא שאחיתופל היה חכם ממנו.
וַיֹּאמֶר אֲחִיתֹפֶל אֶל־אַבְשָׁלֹם בּוֹא אֶל־פִּלַגְשֵׁי אָבִיךָ אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמוֹר הַבָּיִת וְשָׁמַע כׇּל־יִשְׂרָאֵל כִּי־נִבְאַשְׁתָּ אֶת־אָבִיךָ וְחָזְקוּ יְדֵי כׇּל־אֲשֶׁר אִתָּךְ׃
אחיתופל מתנה: איני מוכן לומר לך את עצתי עד שתעשה כהוראתי, ותחילה - בוא אל פילגשי אביך. ומדוע? אחיתופל חשש. אמר בלבו: אם המרד הזה הפיך, ואני אייעץ לאבשלום להרוג את דוד, ולבסוף המרד ייכשל או שאבשלום ישלים עם אביו - ראשו של מי יורד ראשון? ראשי, שהרי יאמרו: זה הוא שיעץ להרוג את דוד. לכן חייב אחיתופל להביא את המרד למצב בלתי הפיך, ואין דרך לכך אלא שאבשלום יבאש בעיני אביו. ביאה על פילגשי אביו היא מהלך שאין ממנו חזרה, שהוא אוסר את נשי דוד עליו לעולם, ומעשה חמור כזה שוב לא יעלה על הדעת שתשרור אחריו אהבה ואחווה בין האב לבן.
טעם נוסף מבאר הרלב"ג: ייתכן שהעם סבורים שהמרד אינו מוחלט וסופי, אולי דוד ואבשלום מנסים אותם בלבד, ואולי מחר מחרתיים ישרור שלום - ואז מי שנקט עמדה נגד דוד ישלם מחיר יקר. לכן צריך אבשלום לשדר לעם שהמרד מוחלט ואין סיכוי שישלים עם אביו, וכך יוכלו ללכת אחריו בעיניים עצומות בלי חשש. וזהו "וחזקו ידי כל אשר איתך". וכך רואים גם בפוליטיקה: כשאדם פורש ורץ לבדו, אם הכל סבורים שאולי בסוף יחזור למפלגת האם ויקבל איזה תפקיד - מי ירצה לשרוף את עצמו וללכת אחריו? אך כשברור לכולם שהנתק מוחלט והוא עצמאי, מצטרפים אליו רבים.
ומוסיף המלבי"ם הסבר נוסף: העם יאמרו - אם הנתק בין דוד לאבשלום כה מוחלט, כיצד השאיר דוד את פילגשיו לשמור את הבית? בעל כורחך שהוא סומך על אבשלום שלא יעשה להן רעה, וסימן שהקרח בר איחוי. ולכן דווקא במעשה זה, בפילגשים שהושארו לשמור הבית, יש להוכיח לעם שהקרע מוחלט ולא יתאחה.
וַיַּטּוּ לְאַבְשָׁלוֹם הָאֹהֶל עַל־הַגָּג וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם אֶל־פִּלַגְשֵׁי אָבִיו לְעֵינֵי כׇּל־יִשְׂרָאֵל׃
הטו לו אוהל דווקא על הגג, כדי שיהיה "לעיני כל ישראל". ואין הכוונה שבא עליהן ממש בפרהסיה - גם לאבשלום היה כבוד עצמי - אלא שההתייחדות עמן נעשתה לעיני כל, שכל העומד מבחוץ ראה את אבשלום נכנס ומתייחד עם פילגשי אביו. זהו ייחוד על פי ההלכה, ולכולם היה ברור מה מתרחש שם. וכל זה כדי לקיים את דבר הנביא לדוד: "הנני מקים עליך רעה מביתך, ולקחתי את נשיך לעיניך ונתתי לרעיך ושכב עם נשיך לעיני השמש הזאת. כי אתה עשית בסתר, ואני אעשה את הדבר הזה נגד כל ישראל ונגד השמש". השם אמר שכך יהיה בפרהסיה ובגלוי, וזה היה עונשו של דוד כנגד עניין בת שבע.
וַעֲצַת אֲחִיתֹפֶל אֲשֶׁר יָעַץ בַּיָּמִים הָהֵם כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל אִישׁ בִּדְבַר הָאֱלֹהִים כֵּן כׇּל־עֲצַת אֲחִיתֹפֶל גַּם־לְדָוִד גַּם לְאַבְשָׁלֹם׃
הכתוב בא להסביר מדוע התפתה אבשלום לעצה קשה כזאת: משום שעצת אחיתופל בימים ההם הייתה כמי ששואל בדבר האלוהים. אומרים חז"ל: אדם היה בא ושואל את אחיתופל מה לעשות במצב פלוני, והיה מייעץ לו. אם היה אומר לו "לא כל כך נראה לי", היה שולחו לשאול באורים ותומים - וכפי שאמר אחיתופל, כך היה יוצא. ומעולם לא פספס אחיתופל בעצתו. ובכלל זה גם הפעם האחרונה שנראה בהמשך: עצת אחיתופל הייתה הישרה, ועצת חושי הארכי הייתה המוטעית, אלא שהשם סיכל את עצת אחיתופל כפי שהתפלל דוד. אבל עצתו, הן לדוד הן לאבשלום, הייתה תמיד נכונה וישרה, ומי שהלך על פיה הצליח.
לכן אמר אבשלום בלבו: אין לי ברירה, אני חייב ללכת אחר עצת אחיתופל ולקיים תחילה את דברו הראשון ולבוא אל פילגשי אביו. שכן אחיתופל תלה זה בזה - קודם עשה, ורק אחר כך אומר לך את עצתי. ומאחר שעצתו כאורים ותומים, הסכים אבשלום וקיבל את עצתו הראשונה.
בפרק זה נפגשנו בשתי צורות של נפילה ובצורה אחת של גדלות. ציבא נופל בשפלות של עבד המלשין על אדונו, ודוד נכשל בקבלת לשון הרע ונפרע על כך מיד. שמעי בן גרא, ראש הסנהדרין משבט בנימין, יוצא לקלל ולסקל, ואבשלום נגרר אחר עצת אחיתופל למעשה שאין ממנו חזרה. ומולם עומד דוד, שותק, מקבל את הביזיון כשליחות מאת השם, מכיר שהרעה יצאה מביתו בעקבות חטאו, ומקווה שהעודף שבייסורים יהיה בבחינת ייסורים של אהבה שיוליכו לטובה. בכוח השתיקה והבלימה הזאת - היכולת למלוך על עצמו - זכה דוד להיות רגל רביעית במרכבה, וזכה במלכות לו ולזרעו עד עולם.