פתיחה: מהמזימה למרד גלוי
פרק זה הוא נקודת המפנה במרד אבשלום. כל ההכנות שקדמו לו נעשו בסוד ובמחשכים, בתחכום ובסבלנות, עד הרגע שבו יצא המרד לאור והוכרז ברבים. מרגע זה ואילך אנו קוראים על בריחתו של דוד מירושלים, על מי שנשארו נאמנים לו, ועל הדרך שבה טווה דוד בחוכמתו תוכנית נגד. נלך על סדר הפסוקים לאור ביאורי המלבי"ם, ובתוכם דברי חז"ל והמפרשים.
הבשורה המאוחרת
וַיָּבֹא הַמַּגִּיד אֶל דָּוִד לֵאמֹר: הָיָה לֶב אִישׁ יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם.
כל הפרשה הזאת התנהלה בסוד, עד שאבשלום עצמו הכריז על המרד. רק ברגע שהמרד יצא לפועל בא המגיד ומודיע לדוד: "היה לב איש ישראל אחרי אבשלום" - כלל ישראל הסכימו ונתנו את לבם ללכת אחרי אבשלום. וזו הודעה מאוחרת: המרד כבר החל, ודוד מבין שהוא נמצא בעמדת נחיתות.
"קומו ונברחה" - ההחלטה המיידית
וַיֹּאמֶר דָּוִד לְכָל עֲבָדָיו אֲשֶׁר אִתּוֹ בִירוּשָׁלַ͏ִם: קוּמוּ וְנִבְרָחָה, כִּי לֹא תִהְיֶה לָּנוּ פְלֵיטָה מִפְּנֵי אַבְשָׁלֹם. מַהֲרוּ לָלֶכֶת פֶּן יְמַהֵר וְהִשִּׂגָנוּ וְהִדִּיחַ עָלֵינוּ אֶת הָרָעָה וְהִכָּה הָעִיר לְפִי חָרֶב.
דבר ראשון - לברוח. לב העם עם אבשלום, אנשי דוד מעטים, ואף אין הוא יודע בבירור מי בכלל נאמן לו. הסיכויים לעמוד מולו קלושים. ובפרט שדוד הכיר את אבשלום וידע שמדובר באדם בלי מעצורים: מי שהיה מסוגל לרצוח את אחיו בגלל שפגע באחותו, יהיה מסוגל גם להרוג את אביו כדי להגיע אל המטרה הנכספת - שלטון המלוכה. לכן "לא תהיה לנו פליטה מפני אבשלום": הוא לא יעשה חשבון ולא יותיר שריד.
מהו "והדיח עלינו את הרעה והכה העיר לפי חרב"? מבאר המלבי"ם שהסדר כאן הפוך, וכאילו נכתב: "והכה העיר לפי חרב והדיח עלינו את הרעה". דוד הכיר את הרוע ואת הערמומיות של בנו: אם לא נמהר לברוח, יבוא אבשלום ויכה את יושבי ירושלים לפי חרב, שכן באופן סתמי אנשי העיר עם דוד. ואחר כך, כשיתחילו לשאול מי הרג את יושבי ירושלים, הוא יטען שדוד ואנשיו הרגו אותם משום שראו אותם הולכים אחרי אבשלום. כלומר הוא יהרוג, ואת התיק יפיל עלינו, ובכך יבאיש את ריחנו באוזני העם.
ואכן אבשלום היה טקטיקן מעולה. לא היה צריך להיות מצביא בעצמו - די בכך שיאספו אליו אנשי צבא. בזמנם ההכרעה במלחמה נקבעה בעיקר לפי שני דברים: רוב העם שאיתך, וטקטיקה בשדה הקרב. אבשלום חשב על כל האפשרויות, בנה את הדברים בצורה מתוחכמת, ולא התלהם. גם לאמנון המתין שנתיים: אדם מתלהם היה נוטל סכין ומשתולל במקום, ואילו הוא חיכה עד שתבוא ההזדמנות. אותה מתינות מחושבת עמדה לו גם כאן.
וחז"ל דרשו: "והדיח עלינו את הרעה" - שלא ידון אותנו כעיר הנידחת, שלא יותיר מאיתנו מאומה. ועוד דרשו מלשון הדחה, כמי שמדיח את הכלים: "נטל בעל הכוס להדיח את הכוס, אינו זז עד שימרקנו". כלומר אמר דוד: אם התחילה עלינו הפורענות, לא תסתיים עד שתכלה בנו חלילה. לכן - נברח מהר, שלא ניפול ברשתו של אבשלום.
יציאה חשאית ברגל
וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֶל הַמֶּלֶךְ: כְּכֹל אֲשֶׁר יִבְחַר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, הִנֵּה עֲבָדֶיךָ.
הנה עבדיך מוכנים לקיים כל אשר תבחר וכל אשר תאמר.
וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ וְכָל בֵּיתוֹ בְּרַגְלָיו, וַיַּעֲזֹב הַמֶּלֶךְ אֵת עֶשֶׂר נָשִׁים פִּלַגְשִׁים לִשְׁמֹר הַבָּיִת.
המלך וכל ביתו יוצאים ברגל ולא רכובים על סוסים, ולא בכדי: יציאה בסוסים עושה פרסום וקול, כולם רואים שיירה ומשלחת. ודוד הרי בורח, ויודע שאבשלום, כשיגיע לירושלים, מיד יברר לאיזה כיוון יצא המלך ויתחיל לרדוף. לכן יצאו בחשאי ובהתגנבות. את עשר הנשים הפילגשים הוא משאיר לשמור על הבית - ובהמשך נראה שסופו של הסיפור עמן אינו טוב.
וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ וְכָל הָעָם בְּרַגְלָיו, וַיַּעַמְדוּ בֵּית הַמֶּרְחָק.
"בית המרחק" - בית הרחוק מן העיר, ושם התאספו. כיוון שיצאו בהתגנבות, יחידים יחידים, כדי שלא ייראה פרסום וקול ליציאתם ולא יבחינו שציבור גדול יוצא, היו צריכים להתקבץ אחר כך בבית מרוחק מן העיר ומשם להמשיך יחד בדרכם.
וחז"ל דורשים: "ויעמדו בית המרחק" - מלמד שנידוהו הסנהדרין ופרשו ממנו, שנאמר "ישובו לי יראיך". ופשט הדבר הוא בגלל מעשה בת שבע. שהרי כל מה שעובר על דוד עתה הוא המשך אותו חטא: כך אמר לו הקדוש ברוך הוא, "הנני מקים עליך רעה מביתך", "ובא ושכב עם נשיך לעיני השמש הזאת - אתה עשית בסתר והוא יעשה בגלוי". וזו תחילת התגשמותה של אותה נבואה קשה.
מפקד הנאמנים: הכרתי, הפלתי והגיתים
וְכָל עֲבָדָיו עֹבְרִים עַל יָדוֹ, וְכָל הַכְּרֵתִי וְכָל הַפְּלֵתִי וְכָל הַגִּתִּים שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר בָּאוּ בְרַגְלוֹ מִגַּת, עֹבְרִים עַל פְּנֵי הַמֶּלֶךְ.
מהו "עוברים על ידו"? מסביר המלבי"ם שדוד העביר אותם אחד אחד, לראות את מי הוא לוקח עמו ואת מי הוא משאיר. מצד אחד חשוב שיהיו איתו אנשים גיבורים, ומצד שני כל אדם מיותר הוא משא וטורח: דוד צריך להיות נייד, מסוגל לברוח בזמן קצר ממקום סכנה. זו גם הסיבה שלא לקח עמו את עשר הפילגשים - אין בהן צורך צבאי, והן רק נטל.
ומיהם "הכרתי והפלתי"? יש בזה כמה פירושים. תרגום יונתן מתרגם "קשתיא וקלעיא" - קשתים וקלעים, וזהו פשוטו של מקרא. יש אומרים שאלו שתי משפחות ידועות ומפורסמות בישראל, משפחת כרתי ומשפחת פלתי, ממשפחות המלך. הרלב"ג מבאר שהיו אלו משפחות של חכמים גדולים, שמהם היו הסנהדרין. וחז"ל דורשים בדרך דרש שהכוונה לאורים ותומים: "כרתי" - שכורתים דבריהם, חותכים בהחלטיות, כן כן ולא לא; "פלתי" - שמופלאים דבריהם. האורים והתומים היו אבנים מאירות: כשהכהן היה שואל שאלה, האותיות היו מאירות בסדר מסוים, ומתוך כך ידעו את התשובה. "אורים" על שם האבנים המאירות, ו"תומים" מלשון תם ושלם - שהיה שם קדוש רכוס בתוך החושן, ומכוחו היו האורים והתומים מאירים. אך הרד"ק מעיר שדרשה זו אינה מתיישבת עם דיוק לשון הכתוב: אם הכוונה לאורים ותומים, מהו "וכל הכרתי וכל הפלתי"? ולכן לפי הפשט מדובר בקשתים וקלעים או במשפחות חשובות.
ומיהם "הגיתים"? אנשים שבאו מגת. חז"ל אומרים שאיתי הגיתי גוי היה. אך הרד"ק סובר שיותר נראה שאלו שבאו להצטרף לדוד היו ישראלים הגרים בגת. וכך מצינו בכתובים: "יתרא הישמעאלי" - ישראלי שגר בין הישמעאלים, וכן עובד אדום הגיתי. כשם שאדם הבא מעיראק נקרא עיראקי ואין הוא גוי אלא יהודי עיראקי, כך יהודי הבא מגת נקרא גיתי.
איתי הגיתי - נאמנות ללא תנאי
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אִתַּי הַגִּתִּי: לָמָּה תֵלֵךְ גַּם אַתָּה אִתָּנוּ? שׁוּב וְשֵׁב עִם הַמֶּלֶךְ, כִּי נָכְרִי אַתָּה, וְגַם גֹּלֶה אַתָּה לִמְקוֹמֶךָ.
איתי הגיתי בא להצטרף, ודוד מנסה להניא אותו. "שב עם המלך" - עם המלך אבשלום. ומהו "כי נכרי אתה"? שתי אפשרויות. האחת: נכרי, גוי, ולכן עלינו ירחמו ועליך לא, וכדאי לך להצטרף אל המלך שבעיר שידאגו לך למזון. והשנייה: "נכרי" - אינך מן העניין, אתה זר כאן. לו היית מבני הארץ, היו שואלים לאיזה צד אתה שייך, עם דוד או עם אבשלום; אבל אתה באת מארץ אחרת, אינך קשור לאף אחד מן הצדדים ואיש לא יראה בך איום. ואם אינך רוצה לשבת עם המלך, "וגם גולה אתה למקומך" - שוב לגת, ושם לא תהיה מאוים מאבשלום ולא תזדקק לטובותיהם של אחרים שידאגו לפרנסתך.
תְּמוֹל בּוֹאֶךָ, וְהַיּוֹם אֲנִיעֲךָ עִמָּנוּ לָלֶכֶת? וַאֲנִי הוֹלֵךְ עַל אֲשֶׁר אֲנִי הוֹלֵךְ. שׁוּב וְהָשֵׁב אֶת אַחֶיךָ עִמָּךְ, חֶסֶד וֶאֱמֶת.
"תמול בואך" - רק אתמול הגעת, עייף ויגע מכל הדרך הארוכה מגת, וכי היום אניע ואטלטל אותך עמנו? ועוד: אילו הייתי יודע לאן פניי מועדות, אך "ואני הולך על אשר אני הולך" - לאן שיסורו רגליי, שהרי הבורח אינו יודע להיכן יימלט והיכן אורבים לו. "שוב והשב את אחיך עמך, חסד ואמת" - החסד והאמת שאתה יכול לעשות עמהם הוא שתשוב לארצך ותשיב את אחיך עמך. ויש מפרשים: אני מחזיק לך טובה על מה שעשית עמדי כעת, ומחשיב זאת חסד ואמת מצדך, ומודה לך על רצונך הטוב - ובכל זאת כדאי לך לשוב למקומך.
וַיַּעַן אִתַּי אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר: חַי ה' וְחֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, כִּי בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, אִם לְמָוֶת אִם לְחַיִּים, כִּי שָׁם יִהְיֶה עַבְדֶּךָ.
איתי נשבע בשם ה' ובשם אדוניו המלך: בכל מקום שתיאלץ להיות, אם למוות ואם לחיים, שם אהיה. איני חושש מסכנה ואיני חושש מרדיפה - וזהו תפקידו של האוהב, להיות עם הנרדף בשעתו הקשה. וכי בשעה שידידו נרדף יעזוב אותו האוהב מפני שיש בכך סיכון? אדרבה, זה תפקידו: להסתכן יחד עמו ולעזור לו.
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אִתַּי: לֵךְ וַעֲבֹר. וַיַּעֲבֹר אִתַּי הַגִּתִּי וְכָל אֲנָשָׁיו וְכָל הַטַּף אֲשֶׁר אִתּוֹ.
אמר לו דוד: אם כה חפץ אתה להידבק בי, לך ועבור עם שאר העם והצטרף אלינו.
וְכָל הָאָרֶץ בּוֹכִים קוֹל גָּדוֹל וְכָל הָעָם עֹבְרִים, וְהַמֶּלֶךְ עֹבֵר בְּנַחַל קִדְרוֹן, וְכָל הָעָם עֹבְרִים עַל פְּנֵי דֶרֶךְ אֶת הַמִּדְבָּר.
הדבר התפרסם מאוד, וכל הארץ בוכים בקול גדול. "וכל העם עוברים" - העם שיצא עמו; "והמלך עובר בנחל קדרון" - עבר את נחל קדרון כדי להגיע אל המדבר; "על פני דרך את המדבר" - על פני אותה דרך שהייתה שם אל המדבר.
הארון חוזר לעיר
וְהִנֵּה גַם צָדוֹק וְכָל הַלְוִיִּם אִתּוֹ נֹשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים, וַיַּצִּקוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וַיַּעַל אֶבְיָתָר, עַד תֹּם כָּל הָעָם לַעֲבוֹר מִן הָעִיר.
צדוק וכל הלויים נושאים עמם את ארון ברית האלוקים. "ויציקו" - כמו ויציגו, הניחו את הארון עד תום כל העם לעבור. ונשים לב: העם היוצא כאן מירושלים הוא עם רב שיצא ללוות את דוד בתחילת דרכו, ואינו ממשיך עמו - זו לוויה בלבד. והמלבי"ם מוסיף ביאור אחר: "ויציגו" - שהעמידו מקום מצוק, כלומר מקום גבוה, ושם הניחו את הארון, שהארון צריך להיות בדרך כבוד. ו"ויעל אביתר" לפי זה - שעלה על הבמה לעמוד לצד הארון ולשומרו, כספר תורה שאין מניחים אותו והולכים אלא צריך לעמוד לידו.
וחז"ל דורשים "ויעל אביתר" - העלוהו מן הכהונה. באותו יום נסתלק אביתר מן הכהונה הגדולה: ביקש דוד לשאול באורים ותומים על ידי אביתר ולא נענה, ובאותו יום העבירוהו מן הכהונה, וצדוק קיבל אותה תחתיו. ומדוע לא נענה? אביתר היה משושלת בית עלי, ולבית עלי נאמרה נבואה קשה שיורחקו מן הכהונה ויבואו להשתחוות לאגורת כסף ולבקש כיכר לחם. שהרי הם ביזו את הכהונה, נטלו בזרוע, לקחו "בכיור ובדוד ובפרור כאשר יעלה המזלג", השהו את קרבנות הנשים ונהגו בכהונה דרך ביזיון, ולכן נענשו שמרבית ביתם ימותו אנשים ושיורחקו מן הכהונה. והקדוש ברוך הוא המתין לאביתר עד עתה.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְצָדוֹק: הָשֵׁב אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים הָעִיר. אִם אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי ה', וֶהֱשִׁבַנִי וְהִרְאַנִי אֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ.
בתחילה רצו לקחת את הארון עמם, ודוד מונע זאת. יש בכך סכנה גדולה, ואנו זוכרים מה אירע בפעם האחרונה שלקחו את הארון כקמיע למלחמה: בתחילה נבהלו פלשתים ואמרו "הנה האלוקים אשר נלחם להם במצרים", ובסופו של דבר נשבה הארון בידם. הלוקח עמו את הארון כמי שאומר: אכפה על בורא עולם להציל אותי, בין אם מגיע לי ובין אם לא, שהרי ארונו עמי - וזה דבר שלא ייעשה, וזו הייתה הטענה כלפיהם אז. כאן דוד אינו חוזר על אותה טעות: "השב את ארון האלוקים העיר". ואם תאמר, אולי על ידו תבוא הצלה? אומר דוד: "אם אמצא חן בעיני ה'" - אם אמצא חן בעיניו, הוא ישיב אותי לירושלים אל מקום הארון.
וְאִם כֹּה יֹאמַר: לֹא חָפַצְתִּי בָּךְ - הִנְנִי, יַעֲשֶׂה לִּי כַּאֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינָיו.
ואם יאמר ה' "לא חפצתי בך", לא אמנע ממנו לעשות לי כטוב בעיניו, ולא אשתמש בארון כמגן.
רשת המודיעין של דוד
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל צָדוֹק הַכֹּהֵן: הֲרוֹאֶה אַתָּה, שֻׁבָה הָעִיר בְּשָׁלוֹם, וַאֲחִימַעַץ בִּנְךָ וִיהוֹנָתָן בֶּן אֶבְיָתָר שְׁנֵי בְנֵיכֶם אִתְּכֶם.
דוד מבקש מצדוק לשוב לעיר, אך לעשות רושם שהוא חוזר מרצונו ולא בציווי. שהרי בעוד מעט יגיע אבשלום לעיר, ואם יבין שצדוק חזר על פי ציווי של דוד יחשוד בו כמרגל. לכן "הרואה אתה" - כאילו כך נראה בעיניך וזו החלטתך שלך, ובכך תשדר שאין לך עסק עם דוד ושאתה מוכן להצטרף לאבשלום ואנשיו. ומכאן הצורך בשני השדרים: "ואחימעץ בנך ויהונתן בן אביתר" - כשתדע דבר או תעלה על משהו, תשלח את הבנים אליי, והם יהיו הרצים שיודיעו לי מה מתרחש בעיר ומה התוכניות.
רְאוּ, אָנֹכִי מִתְמַהְמֵהַּ בְּעַרְבוֹת הַמִּדְבָּר עַד בּוֹא דָבָר מֵעִמָּכֶם לְהַגִּיד לִי.
"ערבות" - מישור המדבר. אשתהה שם עד שתודיעו לי מה התוכניות, ואז אדע אם עליי להמשיך לברוח ולאן, האם רודפים אחריי, והאם אני מוגן במקום שאני נמצא בו. ובהמשך נראה שתוכניותיו של דוד כאן היו מתוחכמות מאוד, והן שהצילו אותו בסופו של דבר.
וַיָּשֶׁב צָדוֹק וְאֶבְיָתָר אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים יְרוּשָׁלָ͏ִם וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.
הפרידה בהר הזיתים
וְדָוִד עֹלֶה בְמַעֲלֵה הַזֵּיתִים, עֹלֶה וּבוֹכֶה, וְרֹאשׁ לוֹ חָפוּי וְהוּא הֹלֵךְ יָחֵף, וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ חָפוּ אִישׁ רֹאשׁוֹ, וְעָלוּ עָלֹה וּבָכֹה.
לאחר שנפרד דוד מארון האלוקים, הוא מגיע להר הזיתים, וכאן הוא נפרד מעיר האלוקים - שמהר הזיתים, שממול לירושלים, רואים את העיר. ושם הוא נוהג מנהגי אבלות: עולה ובוכה, ראשו חפוי - שנתן עפר על ראשו, והולך יחף - שחלץ את מנעליו כאבל, וכל העם עמו. ומה עניינו של מקום זה דווקא? מבאר הרד"ק אחד משניים: או שהוא כנגד מקום המקדש - ואף שמקום המקדש עדיין לא נודע במדויק, האזור הכללי היה ידוע פחות או יותר; או שמשם היה אפשר לראות את המשכן שהיה אז בירושלים, את האוהל שבו היה הארון.
"סכל נא את עצת אחיתופל"
וְדָוִד הִגִּיד לֵאמֹר: אֲחִיתֹפֶל בַּקֹּשְׁרִים עִם אַבְשָׁלוֹם. וַיֹּאמֶר דָּוִד: סַכֶּל נָא אֶת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל ה'.
כשנודע לדוד שאחיתופל בקושרים, הבין מיד את גודל הסכנה: אחיתופל ישווה את דעתו של אבשלום אל הצד השלילי. אבשלום עצמו עדיין אינו נחוש הכרעה מוחלטת, אבל כשאחיתופל מייעץ - מי מתווכח עמו? הכתוב אומר עליו שעצתו כשואל בדבר האלוקים. לכן דוד מתפלל שתסוכל עצתו, ומיד גם פועל: הוא חייב לשלוח אדם שיהווה תרופת נגד לעצת אחיתופל.
וַיְהִי דָוִד בָּא עַד הָרֹאשׁ אֲשֶׁר יִשְׁתַּחֲוֶה שָׁם לֵאלֹהִים, וְהִנֵּה לִקְרָאתוֹ חוּשַׁי הָאַרְכִּי קָרוּעַ כֻּתָּנְתּוֹ וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ.
אומר המלבי"ם: ראה כמה הכול בהשגחה. בדיוק כשסיים דוד את תפילתו, "ריבונו של עולם, סכל נא את עצת אחיתופל", מגיע לקראתו כוח הסיכול עצמו - חושי הארכי, שבסופו של דבר יסכל את עצת אחיתופל כעצת דוד. מיד כשסיים תפילתו, שלח לו ה' גואל ומושיע.
וַיֹּאמֶר לוֹ דָּוִד: אִם עָבַרְתָּ אִתִּי וְהָיִתָ עָלַי לְמַשָּׂא.
סיפור הכיסוי שתופר דוד לחושי
הבעיה הייתה שחושי היה ידוע כ"רעה דוד", אוהבו וחברו של דוד. אבשלום מיד ישאל: וכי כך עושים לחברים? חברך בורח על נפשו ואתה בא להצטרף אליי? לכן דוד בחוכמתו תופר לו סיפור כיסוי שיסייע לו בתפקידו החדש - להיות חפרפרת בביתו של אבשלום. וזה עיקר המסר שדוד מלמדו לומר: אני אוהב את דוד ואוהב גם אותך, ולכן הטוב ביותר לשני הצדדים הוא שתשמור על דוד, תושיב אותו באיזה ארמון, תותיר אותו כבובה בלי כוח מעשי, ואתה תקבל את המלוכה. עצה כזאת תתקבל, שהרי כדאי לאבשלום שלא לפגוע באביו כדי שלא יצא לו שם רע, ובפרט שהעם לא יאהב לראות שרצחו את המלך ובנו קם למלוך תחתיו.
וְאִם הָעִיר תָּשׁוּב וְאָמַרְתָּ לְאַבְשָׁלוֹם: עַבְדְּךָ אֲנִי הַמֶּלֶךְ אֶהְיֶה, עֶבֶד אָבִיךָ וַאֲנִי מֵאָז וְעַתָּה וַאֲנִי עַבְדֶּךָ, וְהֵפַרְתָּה לִי אֵת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל.
תאמר לו: "עבדך אני המלך" - אדוני המלך, דע לך שאני עבדך; אך רצוני להמשיך להיות גם "עבד אביך", כלומר להגיע למצב שאביך יסכים בדיעבד לקבל את מלכותך, ואז אוכל להיות עבד שניכם. "ואני מאז ועתה" - איני משתנה, מאז ועד עתה אני סבור שהמלוכה ראויה לך, ובלבד שאביך יישאר בחיים במקום שיוקצה לו ולא יביע התנגדות. ומדוע מוסיף "ואני עבדך"? כדי שלא יאמר אבשלום: נאמנותך מסויגת, אתה מקבל אותי רק בתנאי שאותיר את דוד בחיים, ואם אחליט להורגו - כבר אינך עמי. לכן אומר דוד: אמור לו בפירוש "ואני עבדך" - בכל מקרה אני איתך, גם אם תחליט אחרת, ואפילו על חשבון מיתתו של דוד. שלא יהיו אי הבנות ושלא יטיל בך חשד. ורק אחר כך, "רק מה, אני מציע לך שכדאי לך יותר בדרך זו". וזהו "והפרתה לי את עצת אחיתופל": כל עצת אחיתופל תהיה להרוג את דוד, ואתה תהיה כוח הנגד ותייעץ להותירו בחיים, ומתוך כך יוכל דוד לשוב אל המלוכה.
וַהֲלוֹא עִמְּךָ שָׁם צָדוֹק וְאֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים, וְהָיָה כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר תִּשְׁמַע מִבֵּית הַמֶּלֶךְ תַּגִּיד לְצָדוֹק וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים.
אל תחשוב שאתה חפרפרת יחידה בארמונו של אבשלום - יש לך כוח עזר: צדוק ואביתר הכהנים נמצאים שם. שהרי אתה לא תוכל לצאת מן הארמון ומן העיר ולבוא אליי, שמיד יזהו אותך אנשי אבשלום כמי שעורק אל האויב או כמי שהולך לגלות לו סודות. בזמנם לא היו טלפונים, ולכן צריך מנגנון העברת מסרים.
ומעיר המלבי"ם: לאחר שסיפר לנו הכתוב כיצד הכין אבשלום את המרד על מתכונתו, וראינו כמה היה פיקח ותכנן הכול לפרטי פרטים בלי להותיר דבר ליד המקרה, בא הכתוב בפסוקים האחרונים ומראה שאבשלום לא סתם היה חכם - הוא בנו של דוד, ודוד הוא אבי אבות החוכמה. בוא וראה כיצד טווה דוד תוכנית לסכל את תוכנית בנו, כמו במשחק שחמט, שהמנצח הוא מי שחוזה מהלך אחד קדימה: כיצד באו לעזרתו בבריחתו, כמה חכמה הייתה עצתו להשיב את הארון - שלא יהיה חרון מהעם על שלקחו עמם את הארון ולא יהיה עליו חרון מאת ה', וכיצד התארגן עם יועצים כדי להפר את עצת אחיתופל. כל אלו הכנה לפרק הבא, להראות כיצד דוד מתכונן כראוי, ומתוך כך עושה לו ה' את הישועה.
הִנֵּה שָׁם עִמָּם שְׁנֵי בְנֵיהֶם, אֲחִימַעַץ לְצָדוֹק וִיהוֹנָתָן לְאֶבְיָתָר, וּשְׁלַחְתֶּם בְּיָדָם אֵלַי כָּל דָּבָר אֲשֶׁר תִּשְׁמָעוּ.
צדוק ואביתר הם האבות שאיתי, ועמם בניהם, וכשתתעורר בעיה יעבירו הבנים את המסרים.
וַיָּבֹא חוּשַׁי רֵעֶה דָוִד הָעִיר, וְאַבְשָׁלוֹם יָבוֹא יְרוּשָׁלָ͏ִם.
חושי, ידידו של דוד, מגיע אל העיר, ובדיוק באותה שעה נכנס אבשלום לירושלים כדי להתבסס במלכותו.
לסיכום:
הפרק פותח את המרד הגלוי ואת בריחת דוד. דוד מכיר את אבשלום, יודע שלא יחוס ואף יפיל עליו את האשמה בהכאת העיר, ולכן ממהר לצאת בחשאי וברגל, מסנן מי ילך עמו ומי יישאר, ומקבל את נאמנותו המוחלטת של איתי הגיתי. הוא נמנע מלקחת עמו את הארון, שלא לכפות נס על בורא עולם, ומקבל עליו את הדין בהר הזיתים בבכי, בראש חפוי וברגליים יחפות - הכול המשך הנבואה שנאמרה לו לאחר מעשה בת שבע. ובד בבד הוא פועל בחוכמה: מתפלל "סכל נא את עצת אחיתופל", ומיד מזמנת לו ההשגחה את חושי הארכי, שאותו הוא שולח עם סיפור כיסוי מדויק ועם רשת קשר של צדוק, אביתר ובניהם. זהו השילוב שילווה את הפרקים הבאים: השתדלות מחושבת עד הפרט האחרון יחד עם תפילה ואמונה - ומתוך כך באה הישועה.