פרק י"ד בשמואל ב' הוא פרק של דיפלומטיה, של חוכמה ושל משלים. יואב בן צרויה מבין שלב המלך על אבשלום, ושולח אל דוד אישה חכמה מתקוע, ושׂם בפיה משל על אישה אלמנה ששני בניה נצו, האחד הרג את אחיו, וכל המשפחה קמה עליה לדרוש את דמו של הבן הנותר. המשל נועד להוציא מפי דוד פסק דין, ואחר כך להפוך את הפסק הזה כנגדו: אם אין ראוי להרוג אח שהרג את אחיו, מדוע אתה רודף את אבשלום? מכאן ואילך נלך על סדר הפסוקים, בעקבות ביאורו של המלבי"ם.
השבועה: לא די בפטור, צריך גזירת מלך
וַתֹּאמֶר יִזְכׇּר־נָא הַמֶּלֶךְ אֶת־יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מֵהַרְבַּת גֹּאֵל הַדָּם לְשַׁחֵת וְלֹא יַשְׁמִידוּ אֶת־בְּנִי וַיֹּאמֶר חַי־יְהֹוָה אִם־יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת בְּנֵךְ אָרְצָה׃
שימו לב לעקשנותה של האישה: היא איננה נחה עד שהיא מקבלת את כל מבוקשה. לא די לה בכך שדוד פטר אותה מלמסור את בנה בידיים. היא רוצה שהמלך יזהיר את גואל הדם, שבכל מקום שיפגוש את בנה לא יפגע בו ולא יהרגהו. וכיצד יובטח הדבר? בשבועה. "יִזְכׇּר־נָא הַמֶּלֶךְ אֶת־יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ" - תזכיר את שם ה' בדבריך, תישבע, וכך לא יוכל גואל הדם להפר את שבועת המלך.
ומדוע ראוי לעשות כן? משום שאין זה דומה למצוות התורה שנתנה מקום לגואל הדם, שבחום לבבו יפגע ברוצח בשגגה. כאן, אומרת האישה, גואל הדם אינו מסיר את ההשחתה אלא מרבה אותה: במקום השחתה אחת של מיתת אח אחד, יהרגו כעת גם את האח השני. לכן בקשתי שתגזור בגזירת מלך ובשבועת מלך שלא ישמידו את בני. ואכן דוד נשבע שבועה גמורה: "חַי־יְהֹוָה אִם־יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת בְּנֵךְ אָרְצָה".
בקשת רשות לנושא חדש
וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה תְּדַבֶּר־נָא שִׁפְחָתְךָ אֶל־אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּבָר וַיֹּאמֶר דַּבֵּרִי׃
כאן מתגלה נימוסי המלכות. האישה אומנם קיבלה רשות לדבר לפני המלך, אך הנושא שעליו קיבלה רשות הסתיים. אין רשות להעלות לפני המלך נושא אחר שלא ניתנה עליו רשות מתחילה. סיימת את עניינך? אמור תודה רבה ולך לשלום. אי אפשר לעמוד ולפטפט כל היום לפני המלך. ולכן, משהיא מבקשת להעלות עניין נוסף, היא מבקשת רשות מחדש: "תְּדַבֶּר־נָא שִׁפְחָתְךָ... דָּבָר" - דבר אחר, דיבור חדש. והמלך עונה: "דַּבֵּרִי".
המשל הופך לנמשל
וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה וְלָמָּה חָשַׁבְתָּה כָּזֹאת עַל־עַם אֱלֹהִים וּמִדַּבֵּר הַמֶּלֶךְ הַדָּבָר הַזֶּה כְּאָשֵׁם לְבִלְתִּי הָשִׁיב הַמֶּלֶךְ אֶת־נִדְּחוֹ׃
עכשיו היא ניגשת לעניין עצמו. "וְלָמָּה חָשַׁבְתָּה כָּזֹאת עַל־עַם אֱלֹהִים" - איך עלה על דעתך שהסיפור שסיפרתי לך הוא סיפור אמיתי, ושעם ישראל יעשו עוול נורא כזה, נגד השכל, נגד המוסר ונגד הטבע, ללכת ולהרוג אח על אחיו? איך העלית על דעתך שדבר כזה מתדבר אל המלך, שדבר כזה בכלל נאמר לפני מלך?
אלא דע לך, הדבר הזה שסיפרתי מדבר אליך בעצמך, הוא נוגע ישירות אליך. שאתה, אדוני המלך, כאָשֵם על פי פסק ההלכה שאתה עצמך קבעת עתה, "לְבִלְתִּי הָשִׁיב הַמֶּלֶךְ אֶת־נִדְּחוֹ" - שאינך משיב את בנך אבשלום. הרי זה בדיוק המקרה: אח אחד הרג את אחיו, ואתה רודף את האח הרוצח להורגו. לפי פסק דינך שלך אתה אשם, ולכן ראוי שתשיב את אבשלום, ובזה תסור החטאת ממך, שלא יֵצא שאתה פוסק פסק דין המנוגד למעשיך.
"כמים הנגרים ארצה" - שלוש טענות לזכות אבשלום
כִּי־מוֹת נָמוּת וְכַמַּיִם הַנִּגָּרִים אַרְצָה אֲשֶׁר לֹא יֵאָסֵפוּ וְלֹא־יִשָּׂא אֱלֹהִים נֶפֶשׁ וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח׃
כאן היא מוסיפה טענות לטובת אבשלום. טענה ראשונה: "כִּי־מוֹת נָמוּת" - בסופו של דבר כולנו מתים, וגם הנרצח היה עתיד למות. נמצא שהרוצח קיצר את זמנו בלבד, ובמידה מסוימת עוונו קל יותר. טענה שנייה: "וְכַמַּיִם הַנִּגָּרִים אַרְצָה אֲשֶׁר לֹא יֵאָסֵפוּ" - מים שנשפכו לארץ ונבלעו בה אינם חוזרים. ואם כן, מה בצע כי נהרוג את אחינו, אם בכך לא נשיב את נפש המת? אמנון שמת כבר מת, ומה יועיל אם תהרוג גם את אבשלום? האם תשיב בזה את נפש אמנון?
"וְלֹא־יִשָּׂא אֱלֹהִים נֶפֶשׁ" - במקום שאין משפט, חייבים לעשות משפט, אבל דעו שהקדוש ברוך הוא אינו נושא פנים לשום נפש, ומשלם לאיש כמעשהו. כאן נעמוד רגע על נקודה למחשבה. אנשים הרחוקים ממצוות, כשקורה להם אסון, דורשים נקמה. הם באים לבית המשפט ותובעים שימצו את הדין עם הרוצח או עם המזיק, ונלחמים על כך בכל כוחם. אצל שומרי מצוות איננו רואים זאת באותה מידה. מדוע? מי שרחוק מאמונה בה', אם בית המשפט מוציא את הרוצח נקי, יוצא שהאדם הזה "חגג": גם הרג את קרוב משפחתו וגם יצא נקי. וזה מקומם, ובצדק - חוטא נשכר ואינו משלם את המחיר. אבל אם אני מאמין, אני יודע: משופט בשר ודם השתחררת, אבל מבורא עולם השתחררת? חופשי שלושים שנה כאן, ואחר כך חשבון ארוך למעלה. לכן איני מחפש את הנקמה בעולם הזה, שהרי בסופו של דבר הוא ייתן את הדין וישלם. מכאן ההשלמה הגדולה יותר שאנו מוצאים אצל שומרי מצוות עם מקרים קשים: יש דין, יש דיין, ויש חשבון אצל בורא עולם. אל תחשוב שאם אתה לא עשית את החשבון, בורא עולם ישכח אותו.
"וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" - הקדוש ברוך הוא משלם גמול לאדם כדי שעל ידי אותו גמול ועונש יזכה בסוף שלא יידח ממנו נידח. ולפי זה, אין בהריגת אמנון חומרה כה גדולה של הריגת חף מפשע, אלא היה כאן אדם שהיה צריך לשלם מחיר, וה' גלגל שייפול ביד אבשלום, ועל ידי זה לא יידח ממנו נידח. ומן המילים הללו לומד האר"י הקדוש יסוד עצום: אין שום אדם בעולם שלא יגיע בסופו של דבר לתיקון. כל הנשמות יגיעו לתיקון. אומר האר"י הקדוש, אפילו בלעם. וגם מה שאמר בלעם "תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ" נתקיים בו בסופו של דבר, אחרי כמה וכמה גלגולים זכה להגיע לידי תיקון. יכול אדם להיות רשע ומושחת, ולעבור תיקונים קשים מאוד, אבל בסוף יגיעו כולם לידי תיקון.
מדוע דיברה במשל
וְעַתָּה אֲשֶׁר־בָּאתִי לְדַבֵּר אֶל־הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִי אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה כִּי יֵרְאֻנִי הָעָם וַתֹּאמֶר שִׁפְחָתְךָ אֲדַבְּרָה־נָּא אֶל־הַמֶּלֶךְ אוּלַי יַעֲשֶׂה הַמֶּלֶךְ אֶת־דְּבַר אֲמָתוֹ׃
כִּי יִשְׁמַע הַמֶּלֶךְ לְהַצִּיל אֶת־אֲמָתוֹ מִכַּף הָאִישׁ לְהַשְׁמִיד אֹתִי וְאֶת־בְּנִי יַחַד מִנַּחֲלַת אֱלֹהִים׃
כאן היא מתנצלת על דרך המשל. שהרי דוד עשוי להקפיד עליה: מה את מדברת עמי במשלים? דברי ברחל בתך הקטנה! וכי איני מבין אם תדברי אליי ישירות על ענייני בני? על כך היא עונה: אמת, הייתי מעדיפה לבוא ולדבר ישירות, זה מכובד יותר, אבל "כִּי יֵרְאֻנִי הָעָם" - העם הפחידו אותי. אמרו לי: אם תבואי ותאמרי למלך שברצונך לדבר עמו בעניין בנו, מיד יאמר לך אל תתערבי, אין זה עניינך, איני מוכן לשמוע אותך בדבר הזה, וישלח אותך מעל פניו. לכן אמרתי אדַבְּרה אל המלך בסיפור אחר, הדומה לסיפור האמיתי, במשל, "אוּלַי יַעֲשֶׂה הַמֶּלֶךְ אֶת־דְּבַר אֲמָתוֹ". וכיצד יֵצא מזה הדבר? "כִּי יִשְׁמַע הַמֶּלֶךְ לְהַצִּיל אֶת־אֲמָתוֹ מִכַּף הָאִישׁ" - מתוך שבמשל תשמע להציל אותי ואת בני מכף גואל הדם, כך תסיק את המסקנה גם בנמשל, שאין טעם לפגוע באבשלום, ותציל אותו.
"כמלאך האלוהים" - מדוע ראוי שהמלך יפסוק כך גם לעצמו
וַתֹּאמֶר שִׁפְחָתְךָ יִהְיֶה־נָּא דְּבַר־אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לִמְנֻחָה כִּי כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים כֵּן אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לִשְׁמֹעַ הַטּוֹב וְהָרָע וַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ יְהִי עִמָּךְ׃
מה היא מוסיפה כאן? היא אומרת: לשם כך אזרתי אומץ ובאתי לפני המלך במשל הזה, שכן עיקר מטרתי היא שיהיה דבר אדוני המלך למנוחה - שתהיה לך מנוחה להשיב את בנך שעליו אתה כועס ומקפיד, להשיבו לארמון, ולא יישאר בך עוד הכעס והרצון להינקם ממנו.
"כִּי כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים כֵּן אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לִשְׁמֹעַ הַטּוֹב וְהָרָע" - אחרי ששמעת את משפטי ופסקת שאין להרוג את הרוצח, ראוי שתשפוט כך גם במשפט שלך. שהרי במשפט שלי פסקת מתוך שאינך נוגע בדבר, ואחרי שאתה שופט מקרה שאינך נוגע בו, ודאי שתוכל להקיש ממנו ולשפוט את המקרה שלך. ואני סומכת עליך שאתה כמלאך האלוהים, מכוון אל האמת, ושכלך ישר וזך, ואין חשש שתעוות את הדין. ועוד: "וַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ יְהִי עִמָּךְ" - זכית לעזר אלוקי, וכשיש עזר אלוקי ודאי שהדין דין אמת.
"היד יואב אתך" - חוכמתו של דוד
וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֶל־הָאִשָּׁה אַל־נָא תְכַחֲדִי מִמֶּנִּי דָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁאֵל אֹתָךְ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה יְדַבֶּר־נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ׃
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הֲיַד יוֹאָב אִתָּךְ בְּכׇל־זֹאת וַתַּעַן הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר חֵי־נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אִם־אִשׁ לְהֵמִין וּלְהַשְׂמִיל מִכֹּל אֲשֶׁר־דִּבֶּר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי־עַבְדְּךָ יוֹאָב הוּא צִוָּנִי וְהוּא שָׂם בְּפִי שִׁפְחָתְךָ אֵת כׇּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה׃
דוד מבקש: אני רוצה לשאול אותך שאלה, ואבקש שתעני לי רק את האמת. והשאלה: היד יואב אתך בכל זאת? כיצד ידע? המלך הבין שאישה כזאת לא תאזור עוז בנפשה לבוא אל המלך ולספר סיפור שלם - ובשביל מה? בשביל להשיב את בנו של המלך אליו. ראשית, מה זה נוגע לה? מה לה ולענייני המלכות? אדם רגיל מעניין אותו יותר האוברדראפט שלו בבנק מאשר הסכסוכים בארמון. ושנית, אף אם היה זה מפריע לה, לגשת אל המלך ולדבר עמו במשלים זו סכנת נפשות ממש: אדם עושה דבר שאינו ראוי, והמלך יכול ברגע אחד להוריד את ראשו. ראינו מה קרה כאשר נבל הכרמלי ביזה את שלוחי דוד, שדוד בא עם צבא כדי להרוג אותו, ומן הדין היה מותר לו.
לפיכך ברור היה לדוד שיש כאן גורם אחר, מישהו הקשור לממלכה, שהוא העומד מאחורי כל העניין. ואגב, במה היה יואב קשור למלכות מלבד היותו שר הצבא? "יואב בן צרויה" - ממתי קוראים לאדם על שם אמו? הרי תמיד קוראים לאדם על שם אביו. אלא מפני הכבוד, שאמו הייתה אחות דוד, ונמצא שדוד המלך היה דודו של יואב. יואב היה מקושר מאוד למלכות גם מצד המשפחה. ולכן דוד שאל את עצמו: מי הוא האדם החכם בממלכה שגם העניין נוגע לו, וגם מסוגל לרקום תחבולה כזאת? ונראה בהמשך שיואב היה ערמומי מאוד. משום כך היה ברור לו שאם הדבר בא מכיוון מסוים, בהכרח בא מיואב.
והיא עונה בשבועה: "חֵי־נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אִם־אִשׁ לְהֵמִין וּלְהַשְׂמִיל" - אין לשנות מכל אשר דיבר אדוני המלך. כלומר יואב מסר לי מראש את כל הדברים לפרטי פרטיהם: מה אומַר, מה תענה אתה, מה אשיב אני על זה, ומה תאמר אחר כך. הכול נמסר לי בדיוק, בלי אפשרות לנטות ימין ושמאל. וכפי שאמר לי, כך אכן הייתה כל שיחתי עמך. מדוע היה בטוח בכך? מפני שיואב היה בקיא במשפטי המלך, הכיר את הגיונו ואת דרך מחשבתו.
הדבר דומה למה שמסופר על כמה מגדולי ישראל, שהיו מביאים לפניהם ספר לקבל הסכמה. היה הגדול אומר למחבר: אמור לי חידוש אחד מן הספר. וזה היה אומר לו חידוש. אחר כך: אמור לי אילו שאלות יש בספר. וזה היה מונה לו את הקושיות, והחכם היה מתרץ לו בעצמו את התירוצים שכתב המחבר בספרו. בשאלה ובתשובה הראשונה קלט את ההיגיון שלו ואת דרך ראשו, ומשם ידע את כל הספר. שוב אין צורך לקרוא את הספר כדי לכתוב הסכמה - הוא כבר יודע מה תשאל ומה תענה, מה הקושיה ומה התירוץ. אמור לי באילו עניינים דנת, ואומַר לך מה דנת. והיה מעשה באחד מגדולי ישראל, שאותו חכם שבא אליו נפגע מאוד, שהרי הוא עמל שנים על ספרו והגדול שולף לו את הכול, הקושיות והתירוצים, וכביכול אין בספר תועלת רבה. ומסופר שאותו רב שבאו לקבל אצלו הסכמה עשה על כך תעניות לתקן את הדבר.
"וְהוּא שָׂם בְּפִי שִׁפְחָתְךָ אֵת כׇּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" - לא רק מתווה כללי מה לאמר למלך, אלא את כל הדברים, אחד לאחד, שם בפי שפחתך.
לְבַעֲבוּר סַבֵּב אֶת־פְּנֵי הַדָּבָר עָשָׂה עַבְדְּךָ יוֹאָב אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה וַאדֹנִי חָכָם כְּחׇכְמַת מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים לָדַעַת אֶת־כׇּל־אֲשֶׁר בָּאָרֶץ׃
"לְבַעֲבוּר סַבֵּב אֶת־פְּנֵי הַדָּבָר" - שהדבר הזה יסובב עניין אחר, שתחזיר את בנך. ומוסיפה האישה: בזה שידעת את הדבר בעצמך, נתגלתה חוכמתך. הרי לא ראית אותי מדברת עם יואב, לא שמעת אותו מורה ומנחה אותי מה לאמר, ועם כל זה ידעת שהדברים נסובו מאת יואב - זה מראה על חוכמתך הגדולה, כחוכמת מלאך האלוהים לדעת את כל אשר בארץ.
ענוותנותו של דוד
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־יוֹאָב הִנֵּה־נָא עָשִׂיתִי אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה וְלֵךְ הָשֵׁב אֶת־הַנַּעַר אֶת־אַבְשָׁלוֹם׃
וַיִּפֹּל יוֹאָב אֶל־פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ וַיְבָרֶךְ אֶת־הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר יוֹאָב הַיּוֹם יָדַע עַבְדְּךָ כִּי־מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אֶת־דְּבַר עַבְדֶּךָ׃
"הִנֵּה־נָא עָשִׂיתִי אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה" - שמעתי לדברי האישה וקיבלתי אותם, ולכן לך והשב את הנער את אבשלום. יואב נופל על פניו, משתחווה ומברך את המלך ואומר: היום ידעתי שמצאתי חן בעיניך, שאתה מוכן לעשות את דברי ולהשיב את בנך.
וכאן מתגלית ענוותנותו של דוד. אדם אחר היה נפגע ואומר: מה זה, אתה עושה לי כאלה דברים, בדרכים לא ישרות, שולח אליי שליחים עם משלים? איני מוכן. אך דוד המלך היה ענוותן, וכיוון ששפט בעצמו שאין ראוי להרוג את האח השני לאחר שאח אחד הרג את אחיו, קיבל את הדברים.
"יסֹב אל ביתו ופני לא יראה"
וַיָּקׇם יוֹאָב וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּרָה וַיָּבֵא אֶת־אַבְשָׁלוֹם יְרוּשָׁלָיִם׃
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ יִסֹּב אֶל־בֵּיתוֹ וּפָנַי לֹא יִרְאֶה וַיִּסֹּב אַבְשָׁלוֹם אֶל־בֵּיתוֹ וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה׃
דוד מצווה שני דברים. האחד: "יִסֹּב אֶל־בֵּיתוֹ" - שלא יבוא כאישיות נכבדת שפורסים לפניה שטיח אדום, חצוצרות משני הצדדים ומטחי כבוד. אלא יסוב אל ביתו, שלא ילך אפילו בדרך המרכזית אלא יקיף מסביב, כמו שנאמר יתגנב הביתה. איני רוצה שיעשו לו קבלת פנים ממלכתית. והשני: "וּפָנַי לֹא יִרְאֶה" - איני רוצה שיבוא לראות את פניי, שיתארח אצל המלך ויתחבק עמו. מכאן שדוד אומנם הסכים להשיבו, אך עדיין הייתה לו קפידה גדולה עליו על המעשה שעשה, שרצח את אחיו.
הקדמה למרד: הנתונים שהביאו את אבשלום למרוד
וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא־הָיָה אִישׁ־יָפֶה בְּכׇל־יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קׇדְקֳדוֹ לֹא־הָיָה בוֹ מוּם׃
הפסוקים הבאים הם הקדמה למרד אבשלום. הם נותנים לנו את הרקע, את הערוגה שבה צמח המרד. לאבשלום היו נתונים שהביאו אותו לחשוב שהוא הראוי למלוכה. ראשית, הוא היה הבכור לאחר אמנון, ומשמת אמנון הרי הוא הבכור. שנית, היה יפה שלא היה כמותו בכל ישראל, ואין היופי דבר של מה בכך: "מֶלֶךְ בְּיׇפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ" - יש עניין שהמלך ייראה מכובד. ומנגד "חׇכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה", שהוא נראה מסכן ולבוש כמסכן, והדברים גורמים שאנשים מבזים את חוכמתו. משום כך סבר אבשלום שהמלוכה ראויה לו.
אלא שדוד המלך לא סבר כך, ודעתו הייתה להמליך את שלמה. ראשית, אף שאבשלום הבכור, דוד שנא אותו על המעשה שעשה. שנית, הנביא אמר לדוד "הנה בן נולד לך, הוא יהיה איש מנוחה, הוא יבנה את ביתי" - "בן נולד לך" בלשון עתיד, ואבשלום כבר נולד אז, נמצא שלא אבשלום הוא העתיד למלוך. שלישית, נאמר לו שיקראו לו שלמה, כי שלום יהיה בימיו - הרי ששלמה הוא המלך. ורביעית, דוד נשבע לבת שבע. שהרי ראינו שבת שבע לא רצתה להזדקק לדוד לאחר מות הבן שנולד מן הביאה הראשונה, בעוד אוריה במלחמה, ואמרה: אם הבן מת, כנראה אין זה לרצון מאת ה'. ואז נשבע לה דוד שהדבר לרצון מאת ה', ואדרבה, הבן הזה ימלוך אחריו. וכפי שנראה בהמשך, היא באה עם נתן אל דוד ואומרת לו: הרי אדוני נשבעת לשפחתך שבני ימלוך אחריי - באותו זמן הייתה השבועה.
כל הדברים הללו הביאו את אבשלום להבין: איני יורש העצר, המלוכה אינה עוברת אליי. ומכאן הסיק: אם לא תיקח את המלוכה בידיך, אף אחד לא יעביר לך אותה. אם אין אני לי מי לי. אני חייב לעשות פעולה כדי ליטול את המלוכה, ואיני יכול לצפות שמישהו יעביר לי אותה, שהרי יש כאן אחר שהוא העתיד למלוך.
שערו של אבשלום
וּבְגַלְּחוֹ אֶת־רֹאשׁוֹ וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ כִּי־כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ וְשָׁקַל אֶת־שְׂעַר רֹאשׁוֹ מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ׃
שיערו היה יפה ביותר, קווצותיו תלתלים. ומאין השיער הזה? אומרים חז"ל שאבשלום היה נזיר עולם, ובנזיר נאמר "קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ". וכי ימשיכו שערותיו לגדול עד אין סוף? אומרים חז"ל: נזיר עולם מיקל בתער פעם בשנה, כלומר מותר לו להוריד את החלק הכבד של שערו פעם בשנה, לא לגלח לגמרי אלא להקל. וזה שנאמר "כִּי־כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ", כאשר הכביד עליו שערו היה מגלחו.
וכמה שקל שערו? "מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ". המדרש אומר שכל שקלים שבנביאים הם ליטרין, וליטרא היא לוג, והלוג הוא 345 גרם. יוצא אם כן ששערו שקל קרוב לשבעים קילוגרם. תבינו באיזה שיער אדיר מדובר, וכדברי המלבי"ם זה דבר מפליא מאוד.
בניו שמתו
וַיִּוָּלְדוּ לְאַבְשָׁלוֹם שְׁלוֹשָׁה בָנִים וּבַת אַחַת וּשְׁמָהּ תָּמָר הִיא הָיְתָה אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה׃
כאן ניתנת סיבה נוספת לשאיפתו של אבשלום למלוכה. נולדו לו שלושה בנים ובת אחת, ואותם בנים מתו כולם. ומניין אנו יודעים? מכך שנראה בהמשך שאבשלום הציב לו מצבה בחייו, ומי מציב לעצמו מצבה? מי שאין לו בנים, שצריך זכר לעצמו. לכן רצה למלוך, ואמר: מלכותי תהיה המצבה הגדולה ביותר בשבילי. זו הסיבה השנייה שקם למרוד. וסיבה שלישית: מתו בניו, ודוד אביו לא בא לנחמו. דבר זה גרר כעס והעמיק את האיבה בינו לבין אביו, ועודד אותו לקום ולמרוד.
שנתיים בירושלים ופני המלך לא ראה
וַיֵּשֶׁב אַבְשָׁלוֹם בִּירוּשָׁלַיִם שְׁנָתַיִם יָמִים וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה׃
וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם אֶל־יוֹאָב לִשְׁלֹחַ אֹתוֹ אֶל־הַמֶּלֶךְ וְלֹא אָבָה לָבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁלַח עוֹד שֵׁנִית וְלֹא אָבָה לָבוֹא׃
ישב שנתיים ימים, ועדיין המלך לא מוכן לראות את פניו, והוא רוצה לפעול משהו כדי לראות פני המלך. אבשלום קורא ליואב שיבוא אליו. ויואב יודע היטב לשם מה קוראים לו: אבשלום מעוניין לראות פני המלך ורוצה שיואב יהיה המקשר. ויואב גם יודע שאין עם מי לדבר, המלך לא יסכים. ואם כן, מיותר מבחינתו לגשת אל אבשלום ולומר לו: אין סיכוי, המלך לא יסכים שתפגוש אותו. לכן אינו מוכן להגיע כלל. אבל אם אינך מוכן לבוא בטובות, תבוא בלא טובות.
הצתת חלקת השעורים
וַיֹּאמֶר אֶל־עֲבָדָיו רְאוּ חֶלְקַת יוֹאָב אֶל־יָדִי וְלוֹ־שָׁם שְׂעֹרִים לְכוּ וְהַצִּיתוּהָ בָאֵשׁ וַיַּצִּתוּ עַבְדֵי אַבְשָׁלוֹם אֶת־הַחֶלְקָה בָּאֵשׁ׃
וַיָּקׇם יוֹאָב וַיָּבֹא אֶל־אַבְשָׁלוֹם הַבָּיְתָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ אֶת־הַחֶלְקָה אֲשֶׁר־לִי בָּאֵשׁ׃
כיצד הזמין אותו? ליד ביתו של אבשלום הייתה חלקת שעורים של יואב. ציווה את עבדיו לשרוף אותה, ומיד קם יואב ובא אל אבשלום הביתה לשאול: למה עשית זאת, למה שרפת לי את החלקה? כך אילץ אותו להגיע.
אך יש כאן מוסר נורא: חז"ל אומרים כל מי ששורף ממון חברו מת בלא בנים, רחמנא ליצלן. וזה היה עונשו של אבשלום. אדם השקיע את הונו ומרצו, ואתה קם ושורף את זה? עונש קשה, נורא ואיום.
טענת אבשלום
וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל־יוֹאָב הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר בֹּא הֵנָּה וְאֶשְׁלְחָה אֹתְךָ אֶל־הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר לָמָּה בָּאתִי מִגְּשׁוּר טוֹב לִי עֹד אֲנִי־שָׁם וְעַתָּה אֶרְאֶה פְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאִם־יֶשׁ־בִּי עָוֺן וֶהֱמִתָנִי׃
אומר לו אבשלום: שלחתי לקרוא לך כדי שתלך אל המלך, ואתה סירבת להגיע, וזאת הייתה הברירה היחידה שלי לאלץ אותך לבוא. וטענתי היא: מה הועלת לי, יואב, בכך שהשיבו אותי מגשור? "לָמָּה בָּאתִי מִגְּשׁוּר, טוֹב לִי עֹד אֲנִי־שָׁם". ועתה דאג שאראה את פני אדוני המלך, וטען לפניו את טענותיי ומה שיש לי לומר לזכותי. ואם למרות כל טענותיי יחשוב שיש בי עוון - שיהרוג אותי. מוכן אני למסור נפשי למיתה, אבל לפחות שישמע אותי ויראה מה יש לי לומר.
וישק המלך לאבשלום - נשיקה של ריחוק
וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל־הַמֶּלֶךְ וַיַּגֶּד־לוֹ וַיִּקְרָא אֶל־אַבְשָׁלוֹם וַיָּבֹא אֶל־הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ עַל־אַפָּיו אַרְצָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשַּׁק הַמֶּלֶךְ לְאַבְשָׁלוֹם׃
יואב בא אל המלך ומגיד לו את דברי אבשלום, ודוד מתרצה. הוא קורא לאבשלום, אבשלום בא ומשתחווה על אפיו ארצה כראוי, "וַיִּשַּׁק הַמֶּלֶךְ לְאַבְשָׁלוֹם". ומה משמעות "וישק לאבשלום", ומה ההבדל בין "לאבשלום" ל"את אבשלום"? מבאר האבן עזרא, ומביאו כאן המלבי"ם: נשיקה בלמ"ד היא נשיקה ביד או בכתף, "אני נושק לך". אבל "וישק את" - זו נשיקה בפה, והיא דרגה גבוהה יותר של קרבה. "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ" אומר שלמה המלך, ואומר הזוהר שנשיקות פיהו הן התחברות רוחא ברוחא, הדרגה הגבוהה ביותר של הקרבה.
ואם כן, דוד המלך כאן נשק לו בידו או בכתפו, ולא נשיקת פה אל פה. וזה מראה על דיסטנס, על מרחק. וכאן מתעצמת אצל אבשלום ההרגשה: איני הולך לקבל כאן את המלוכה. דוד שומר ממני מרחק, ומנשק אותי רק ביד או בכתף, ולא כדרך שראוי לנשק בן בכור וממשיך דרך. כנראה שאיני ממשיך דרכו. וזה עודד את אבשלום יותר לקום ולמרוד, כפי שנראה בפרק הבא.
לסיכום:
הפרק פותח בתחבולת החוכמה של יואב והאישה התקועית, המצליחה להוציא מדוד פסק דין בשבועה ואחר כך להפוך אותו כנגדו: אם אין להרוג אח שהרג את אחיו, אין להשמיד גם את אבשלום. דוד, בענוותנותו, מקבל את הדין ומשיב את בנו, אבל בהסתייגות כפולה: יסוב אל ביתו ופני לא יראה. שנתיים של ריחוק, הצתת חלקת יואב, ולבסוף נשיקה של קרבה חלקית בלבד - נשיקת יד או כתף ולא נשיקת פה. וכל אלה, יחד עם יופיו, בכורתו, מות בניו וידיעתו שהמלוכה נועדה לשלמה, הם הערוגה שבה צמח מרד אבשלום שבפרק הבא. ובתוך כל זה שתי נקודות למחשבה: "לֹא־יִשָּׂא אֱלֹהִים נֶפֶשׁ" - יש דין ויש דיין, ואין צורך לחפש נקמה בעולם הזה; ומאידך "לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" - שאין אדם בעולם שלא יגיע בסופו של דבר לתיקונו.