פרק י"ג בשמואל ב' הוא אחד הפרקים הקשים במקרא: מעשה אמנון ותמר, וכל שרשרת התוצאות שנגררה ממנו - שתיקתו של דוד, שנאתו של אבשלום, ולבסוף רצח אמנון ובריחת אבשלום לגשור. בשיעור שלפנינו נלך בעקבות המלבי"ם מן הרגע שבו יוצאת תמר מבית אמנון, ועד סופו של הפרק, ונראה כיצד כל פרט בלשון הכתוב מגלה את מהלך הנפש של הנפשות הפועלות.
וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ הַאֲמִינוֹן אָחִיךְ הָיָה עִמָּךְ, וְעַתָּה אֲחוֹתִי הַחֲרִישִׁי, אָחִיךְ הוּא, אַל תָּשִׁיתִי אֶת לִבֵּךְ לַדָּבָר הַזֶּה; וַתֵּשֶׁב תָּמָר וְשֹׁמֵמָה בֵּית אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ. (כ)
ראשית, מהו "אמינון"? זהו שם גנאי, שם של ביזיון. היו"ד באה כאן להקטין, כמו "אישון" - האיש הקטן שבתוך העין. כך גם "אמינון", בדרך של זלזול. אבשלום שואל את אחותו: הוא היה עמך?
ומכאן ואילך אבשלום עושה לה ניתוח קר. הוא בא ואומר לה: תראי, מה ייצא לך מן הדבר? אם מצד כבודך - הרי אם יתפרסם הדבר יהיה לך ביזיון, שהתייחדת עם איש ובאת לידי כך. ואם תאמרי שאין תביעה כלפייך - אכן, כאן אין תביעה, שהרי מדובר באחיך. אילו היית הולכת ומתייחדת עם אדם אחר, היו אומרים לך זהו עונשך, מה הלכת לחפש אצל אדם זר, כדרך שאמרו חז"ל על דינה. אך כאן, כיוון שאחיך הוא, אין עלייך תביעה. ממילא מצד כבודך עדיף לך לשתוק.
ואם מצד עצם הנבלה - אומר לה אבשלום: מה שנעשה כבר לא יוכל להיתקן, הפגם אינו ניתן לתיקון. לכן טוב לך יותר לשכוח מכל העניין. ולנקום? הרי לא תצליחי. וכי יש בית משפט שאליו תוכלי לבוא ולתבוע את בן המלך? מה ייצא לך מזה? במילים אחרות הוא אומר לה: נשאיר את הדין לבורא עולם. ואכן, בהמשך נראה שבורא עולם תבע את כבודה.
צריך לזכור שמדובר בבן המלך, וכל היחס אליו שונה. וכאן ראוי לחזור על דברי הרלב"ג שהזכרנו בעבר. נשים לב שאצל בני דוד ראינו לא מעט כשלונות חינוכיים: אמנון ומעשה תמר, אבשלום שיצא בן מורד באביו ועשה דברים נוראים, ואדוניה בן חגית "המתנשא לאמור אני אמלוך". אומר הרלב"ג: מכיוון שדוד מינה את בניו למשרות מכובדות בממלכתו - "ובני דוד כהנים היו" - גרם להם הדבר שלא יהיו מחונכים כראוי. ועוד: דוד לא עיצב אותם ולא הוכיח אותם, כפי שנאמר על אדוניה "ולא עצבו אביו מימיו לאמור מדוע ככה עשית". מכאן הקלקולים הרבים שהיו בביתו של דוד, וזה אחד מהם.
וזהו מוסר גדול הנלמד מן הפרשה שלנו: אדם צריך לדעת כיצד לחנך את ילדיו. ואם תשאלו - כיצד יצא משם שלמה, מחונך וצדיק כל כך? התשובה בפסוק: "אשר יסרתו אמו". אמו היא שגידלה אותו, היא שייסרה אותו, היא שדאגה שיגדל כראוי. אבל דוד היה רך עם ילדיו, וזה מה שגרם לאותם קלקולים.
מבאר המלבי"ם: דרכה של תמר היה לטייל תמיד, לשמוח ולגיל, כדרכן של בנות המלך הבתולות. ועתה שני דברים נאמרו בה. "ותשב" - לא יצאה עוד החוצה. "ושוממה" - גם בתוך ביתה לא ישבה בסוד משחקים, לא הייתה עם ידידותיה וחברותיה, אלא ישבה כשוממה. בקיצור: כל חיי הנערות שלה כבו בבת אחת.
וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁמַע אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּחַר לוֹ מְאֹד. (כא)
דוד שמע ועל ידי כך חרה אפו. ומדוע לא עשה דוד פעולה של ממש? משום שאמנון היה בנו הבכור, ממשיך השושלת, ויש כאן עניין גדול של ביזיון בית המלכות. אלא שדווקא זה עורר יותר את שנאת אבשלום כלפי אמנון: אבשלום ציפה שדוד יתבע את כבוד אחותו, וכשראה שאביו אינו עושה בכך דבר ממשי, החליט שהוא זה שיוציא את הדין אל הפועל.
וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם אַמְנוֹן לְמֵרָע וְעַד טוֹב, כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ. (כב)
וַיְהִי לִשְׁנָתַיִם יָמִים וַיִּהְיוּ גֹזְזִים לְאַבְשָׁלוֹם בְּבַעַל חָצוֹר אֲשֶׁר עִם אֶפְרָיִם, וַיִּקְרָא אַבְשָׁלוֹם לְכָל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ. (כג)
מקץ שנתיים ימים מאותו מעשה הגיע זמן גז הצאן. דרכם הייתה שבשעת הגיזה עושים יום טוב - מסיבה ושמחה. אבשלום קורא לכל בני המלך שיבואו אל המשתה שהוא עורך לרגל הגז.
וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר: הִנֵּה נָא גֹזְזִים לְעַבְדֶּךָ, יֵלֶךְ נָא הַמֶּלֶךְ וַעֲבָדָיו עִם עַבְדֶּךָ. (כד)
אבשלום מזמין את אביו לבוא אל שמחת הגז. אך זו הייתה תחבולה: הוא ידע היטב שדוד יסרב, וחשב לעצמו שכשיסרב המלך יוכל להשיג את מבוקשו האמיתי - שיבוא במקומו מישהו אחר, כפי שנראה מיד.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אַבְשָׁלוֹם: אַל בְּנִי, אַל נָא נֵלֵךְ כֻּלָּנוּ וְלֹא נִכְבַּד עָלֶיךָ; וַיִּפְרָץ בּוֹ וְלֹא אָבָה לָלֶכֶת וַיְבָרְכֵהוּ. (כה)
מלך אינו הולך לבדו; תמיד נלווית אליו פמליה ומשלחת גדולה. אומר דוד: אם אבוא, יבוא עמי עם רב, ותיפול עליך הוצאה כבדה לערוך משתה לכולם - חבל, "ולא נכבד עליך". "ויפרץ בו" - אבשלום מפציר בו הרבה ואומר שאף על פי כן הוא מוכן. "ולא אבה ללכת" - כאן כבר שלב נוסף: לאחר שהסביר תחילה שאינו רוצה מחמת הטורח, עתה, כשאבשלום ממשיך להפציר, מתברר שגם מצד עצמו אינו רוצה ללכת כלל, אף בלא הטעם של "לא נכבד עליך". "ויברכהו" - הודה לו על ההזמנה ועל נדבת ליבו.
וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם: וָלֹא, יֵלֶךְ נָא אִתָּנוּ אַמְנוֹן אָחִי; וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ: לָמָּה יֵלֵךְ עִמָּךְ. (כו)
ולכאורה תמוה: הרי כבר נאמר "ויקרא אבשלום לכל בני המלך", ואמנון בכללם - אם כן מדוע צריך להזכירו בנפרד? אלא שאמנון היה הבן הבכור והיה תחת אביו המלך, בבחינת יורש העצר. לפיכך "כל בני המלך" אינו כולל אותו, שהזמנתו כמוה כהזמנת המלך עצמו. עתה, כשראה אבשלום שהמלך אינו בא, הוא טוען: אם כן, יבוא נא אמנון, שהוא תחתיך ובמקומך - אם אין המלך, יבוא הסגן, יבוא יורש העצר. ודוד אינו מבין: "למה ילך עמך" - מה כל כך חשוב לך שדווקא הוא ילך?
וַיִּפְרָץ בּוֹ אַבְשָׁלוֹם, וַיִּשְׁלַח אִתּוֹ אֶת אַמְנוֹן וְאֵת כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ. (כז)
"ויפרץ בו" - הפציר בו, ולבסוף הסכים המלך, ואבשלום נוטל עמו את אמנון יחד עם כל בני המלך.
וַיְצַו אַבְשָׁלוֹם אֶת נְעָרָיו לֵאמֹר: רְאוּ נָא כְּטוֹב לֵב אַמְנוֹן בַּיַּיִן וְאָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם הַכּוּ אֶת אַמְנוֹן וַהֲמִתֶּם אֹתוֹ, אַל תִּירָאוּ, הֲלוֹא כִּי אָנֹכִי צִוִּיתִי אֶתְכֶם, חִזְקוּ וִהְיוּ לִבְנֵי חָיִל. (כח)
אבשלום מצווה: כשתראו שאמנון כבר שתה כמה כוסות והתבסם יפה, ואומר אני לכם "הכו את אמנון" - באותו רגע הכוהו והמיתוהו. ומהו "אל תיראו"? שלא תצטרכו ליתן דין וחשבון לפני המלך, שכן אני נוטל את האחריות על עצמי - "כי אנוכי ציוויתי אתכם, חזקו והיו לבני חיל".
וַיַּעֲשׂוּ נַעֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לְאַמְנוֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה אַבְשָׁלוֹם, וַיָּקֻמוּ כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּרְכְּבוּ אִישׁ עַל פִּרְדּוֹ וַיָּנֻסוּ. (כט)
נערי אבשלום הורגים את אמנון כשראו ששתה כדבעי, ולאחר מכן כל בני המלך בורחים.
וַיְהִי הֵמָּה בַדֶּרֶךְ וְהַשְּׁמֻעָה בָאָה אֶל דָּוִד לֵאמֹר: הִכָּה אַבְשָׁלוֹם אֶת כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אֶחָד. (ל)
עדיין הם בדרך, וכבר מגיעות אל דוד שמועות מבהילות: הרגו את כולם, לא נשאר לך אף אחד.
וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיִּשְׁכַּב אָרְצָה, וְכָל עֲבָדָיו נִצָּבִים קְרֻעֵי בְגָדִים. (לא)
המלך שומע בשורה נוראה כל כך, קורע את בגדיו ושוכב ארצה לאות אבל.
וַיַּעַן יוֹנָדָב בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד וַיֹּאמֶר: אַל יֹאמַר אֲדֹנִי אֵת כָּל הַנְּעָרִים בְּנֵי הַמֶּלֶךְ הֵמִיתוּ, כִּי אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת, כִּי עַל פִּי אַבְשָׁלוֹם הָיְתָה שׂוּמָה מִיּוֹם עַנֹּתוֹ אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ. (לב)
יונדב מרגיע את דוד: אל תחשוב שהרגו את כל בני המלך; ברור לי שמי שמת הוא אמנון לבדו. ומניין לו? "כי על פי אבשלום הייתה שומה" - הדבר היה כעין צוואה וכעין הוראה קבועה אצל אבשלום מן היום שעינה אמנון את אחותו; מוטלת הייתה עליו כחיוב שקיבל על עצמו להרוג את אמנון ולהינקם ממנו.
וְעַתָּה אַל יָשֵׂם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל לִבּוֹ דָּבָר לֵאמֹר כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ מֵתוּ, כִּי אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת. (לג)
לכאורה כפילות: כבר אמר שאמנון לבדו מת, ומדוע חוזר על כך? מבאר המלבי"ם: יונדב חושש שדוד יאמר בליבו - נכון שאבשלום התכוון רק לאמנון, אבל אולי מתוך כך נתגלגלה הריגת שאר בני המלך, שהרי ייתכן שקמו להציל את נפשו של אמנון ונעשתה חרב איש באחיו. לכן הוא מוסיף: "אל ישם אדוני המלך אל ליבו דבר" - אל תתחיל לחשוב ולבדות מליבך שאם הוא מת, בוודאי מתו גם כולם. דע לך: אמנון לבדו מת.
וכאן אפשר לראות חסד ה' עם דוד. משל לאדם שקנה דבר מה לביתו וחושש שאשתו תאמר לו: מדוע קנית כה ביוקר? מה הוא עושה? שואל אותה: כמה את סבורה שזה עלה? היא נוקבת סכום גבוה - מאתיים שקלים? באמת הוצאת סכום כזה? והוא משיב: לא ולא, שבעים שקלים בלבד. מיד היא נרגעת. אילו היה אומר לה מלכתחילה שבעים, הייתה אומרת שזו הוצאה מיותרת; אבל אחרי שנזכר סכום גבוה, הסכום הנמוך כבר נשמע סביר. ולפעמים הדבר הפוך: הבעל רואה שהאישה קנתה דבר יקר, והיא אומרת לו סכום גדול ואחר כך מרגיעה אותו - היה מבצע, רבע מחיר, ארבע מאות ולא ארבעת אלפים. אז הוא נרגע.
כך גם כאן: משמיים סיבבו שהשמועה הראשונה שתגיע לדוד תהיה "כל בני המלך מתו" - אסון נורא. וכשבאים מיד אחר כך ואומרים לו שרק אמנון מת, כמעט שהוא עושה יום טוב ויום שמחה. אילו היו אומרים לו מתחילה שאמנון מת, היה זה בשבילו אבל גדול; אך משנאמר לו תחילה שכולם מתו ומיד אחר כך שזו טעות, קיבל את הדברים בצורה קלה יותר.
וַיִּבְרַח אַבְשָׁלוֹם, וַיִּשָּׂא הַנַּעַר הַצֹּפֶה אֶת עֵינָו וַיַּרְא וְהִנֵּה עַם רַב הֹלְכִים מִדֶּרֶךְ אַחֲרָיו מִצַּד הָהָר. (לד)
הנער הצופה עומד על המגדל להביט ולראות את הבאים, והוא הוצב שם משום שהמלך היה טרוד ומצפה לדעת מה שלום בניו. הצופה היה מסתכל אל מול הדרך שבה הלכו, אך הם נסו בדרך עקלתון ובאו מן הדרך שמאחורי הצופה.
וַיֹּאמֶר יוֹנָדָב אֶל הַמֶּלֶךְ: הִנֵּה בְנֵי הַמֶּלֶךְ בָּאוּ, כִּדְבַר עַבְדְּךָ כֵּן הָיָה. (לה)
אומר לו יונדב: הרי לך ההוכחה, כדבר עבדך כן היה - בני המלך באים, ורק אמנון לבדו מת.
וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר וְהִנֵּה בְנֵי הַמֶּלֶךְ בָּאוּ וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ, וְגַם הַמֶּלֶךְ וְכָל עֲבָדָיו בָּכוּ בְּכִי גָּדוֹל מְאֹד. (לו)
בשעה שסיים לדבר הגיעו בני המלך, והם בוכים על שראו במיתת אחיהם, וגם המלך וכל עבדיו בוכים בכי גדול מאוד. ואל נשכח: אמנון היה בנו הבכור של דוד, ולכן צערו עליו היה גדול ביותר.
וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ אֶל תַּלְמַי בֶּן עַמִּיהוּד מֶלֶךְ גְּשׁוּר, וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ כָּל הַיָּמִים. (לז)
כיצד הצליח אבשלום לברוח? משום שהמלך היה טרוד כל כך בבניו, אם חיים הם אם לאו, ולא שלח חיל ללכוד אותו - ובין לבין הספיק אבשלום להימלט. ולמה דווקא אל תלמי בן עמיהוד מלך גשור? משום שתלמי היה אביה של מעכה, ומעכה הייתה אמו של אבשלום. כלומר, ברח אל סבו.
"ויתאבל על בנו כל הימים" - דוד מתאבל על בנו כל הימים, והדבר תמוה. הרי אצל הבן הראשון שנולד לו מבת שבע ראינו שמיד כשמת קם, רחץ וסך ואכל ושתה, ואמר: עתה שמת, למה זה אני צם? האוכל להשיבו עוד? אני הולך אליו והוא לא ישוב אליי. שואל הרלב"ג: לפי אותה סברה עצמה היה ראוי שגם כאן לא יתאבל על בנו כל הימים, שהרי אמנון לא ישוב אליו, אלא הוא ילך אליו - כולנו עתידים למות.
ושתי תשובות בדבר. התשובה האחת: הצום והתפילה שם היו על דרך בקשה ותחינה לפני ה' שירפא את הילד. לאחר שמת הילד, אין עוד על מה להתחנן - הרי לא תבקש עוד שיירפא, שכבר מת. הצום נועד לשנות את המצב, ואחר המיתה שוב לא ישתנה המצב, ואין טעם להמשיך. אבל כאן לא מדובר בתפילה שיחיה אלא באבלות, בצער על מיתתו - ולזה יש מקום גם לאחר המיתה.
והרד"ק מסביר באופן אחר: שם מדובר בתינוק קטן, שעדיין אין נקשרים אליו ואין מתחברים אליו. הרבה יותר קל לאדם להשלים עם מיתת ילד שזה עתה נולד ומעולם לא ראהו, ועל אחת כמה וכמה בהפלה, השם ישמור - שאם הפילה האישה באחד מחודשי ההריון, אף המתקדמים, אמנם קשה הדבר לאב ולאם, אך אין הקושי גדול כמו במי שנפטר לו ילד בן חמש או בן עשר או בן עשרים, השם ישמור, שאליו כבר נקשרת והתחברת. אמנון כבר היה גדול ודוד כבר נקשר אליו, ולכן שייכת כאן אבלות. אבל שם היה תינוק קטן, ואפילו בתוך שלושים יום, שאין בו דיני אבלות מפני שעדיין הוא בחשש נפל, ואף קשר נפשי לא היה עמו - ולכן אין רואים שם שהתאבל עליו כל הימים.
וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּר, וַיְהִי שָׁם שָׁלֹשׁ שָׁנִים. (לח)
ושוב תמיהה: כבר נאמר "ויברח אבשלום", ואחר כך "ואבשלום ברח וילך אל תלמי בן עמיהוד מלך גשור" - ולמה שוב "ואבשלום ברח וילך גשור"? מסביר האברבנאל: בתחילה ברח אל תלמי זקנו והיה מתהלך עמו בכל מקום שהלך תלמי. אך כיוון שדוד התאבל על בנו כל הימים - שלוש שנים - חשש אבשלום שמא ישלח אחריו חיל וישיגוהו. לכן "וילך גשור": נכנס פנימה אל תוך העיר ונסגר מאחורי חומה, דלתיים ובריח.
וַתְּכַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ לָצֵאת אֶל אַבְשָׁלוֹם, כִּי נִחַם עַל אַמְנוֹן כִּי מֵת. (לט)
המשפט הזה תמוה מכמה צדדים. ראשית, "ותכל" הוא לשון נקבה, והיה צריך לומר "ויכל". ושנית, מה פשר הדבר - האם דוד רצה לצאת אל אבשלום או לא רצה? מביא המלבי"ם כמה פירושים.
האפודי מסביר "ותכל" מלשון כלא. שלוש השנים הראשונות היה דוד מתאבל על בנו, ורצה לצאת אל אבשלום כדי לנקום את דם בנו ולהרגו. "ותכל" - כלאו אותו, מנעו ממנו. ומי מנעה? אישה: או מעכה אשתו, או תמר, שאבשלום אחיה הוא. לא כלא ממש, אלא בדרך של שכנוע והפצרה מנעו ממנו לעשות כן. וכיצד הצליחו? "כי ניחם על אמנון כי מת" - ראו שכבר קצת נתנחם על מות אמנון, ובזה עזרו חיל למנוע ממנו ללכת ולנקום את נקמת דמו.
הרלב"ג והרד"ק מסבירים להיפך: "ותכל" מלשון "כלתה נפשי", כלומר נכספה נפשי, כמו "נפשי יצאה בדברו". ותכל נפש דוד המלך לצאת אל אבשלום - נכספה נפשו לצאת אליו מתוך אהבתו אותו ומתוך געגועיו אליו, מרוב תשוקתו לפוגשו. ומדוע? "כי ניחם על אמנון כי מת" - כבר נתנחם על מות אמנון, וממילא פנה ליבו אל אבשלום. ובפרק הבא, בעזרת השם, נראה כיצד לבסוף מצליחים להשיבו.
הפרק פותח בשתיקה שכפה אבשלום על תמר - "החרישי" - ובשתיקתו של דוד שלא תבע את כבוד בתו, ומסתיים בדם: אמנון נהרג במשתה הגוזזים, בני המלך נסים, ואבשלום בורח לגשור לשלוש שנים. המלבי"ם מגלה לנו את כל השרשרת: את תחבולת ההזמנה שנועדה להוציא דווקא את אמנון מן הבית, את דברי יונדב שהרגיעו את דוד בכפליים, ואת חסד שמיים שהקדים שמועה קשה לשמועה הקלה ממנה. ומעל הכול עומד המוסר שלמדנו מן הרלב"ג: רכות יתרה בחינוך ומינוי הבנים למשרות בלי הוכחה ועיצוב - הם שהולידו את הקלקולים בבית דוד; ומנגד, "אשר יסרתו אמו" - הוא שהעמיד את שלמה.