בפרק זה אנו נכנסים לפרשייה חדשה, המוכרת בשם "אמנון ותמר". הפרק פותח במילים "ויהי אחרי כן", ובאה הלשון הזאת לומר לנו שיש קשר וסמיכות בין המסופר כאן לבין מה שנאמר קודם. שם נאמר לדוד על ידי הנביא שתקום עליו רעה מביתו, שיהיו לו צרה ואסון בביתו. והצרה הזאת מתחילה כאן. מכאן ואילך העניין מסתבך: תמר ואמנון, ולאחר מכן אבשלום, ועניין גורר עניין, עד שבסופו של דבר יתקיימו כל ייעודי הנביא על הצרה והאסון שיפקדו את דוד בעקבות מעשה בת שבע.
וַיְהִי אַחֲרֵי־כֵן וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן־דָּוִד אָחוֹת יָפָה וּשְׁמָהּ תָּמָר וַיֶּאֱהָבֶהָ אַמְנוֹן בֶּן־דָּוִד׃
הכתוב קורא לתמר "אחות" אבשלום. אבשלום היה בן מעכה, ותמר גם היא הייתה בת מעכה, ואם כן היא לכאורה אחותו של אמנון גם כן, שהרי כולם בני דוד. ומכאן קושי גדול: בהמשך הפרק תאמר תמר לאמנון "דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך" - קח אותי בהיתר. וכי דוד יסכים לגילוי עריות בביתו?
אלא שנשים לב מה קרה כאן. מעכה הייתה אשת יפת תואר, ודוד בא עליה בשדה הקרב, לפי השיטות שביאה ראשונה הותרה בשדה הקרב (ויש בזה מחלוקת בהלכה). באותה שעה מעכה עדיין הייתה גויה, וממילא הבת שנולדה ממנה, תמר, היא כגויה שהתגיירה. תמר איננה נחשבת יהודיה מלידה אלא גיורת. ולעומתה, כשמעכה ילדה את אבשלום היא כבר הייתה יהודיה לאחר גיורה, והתעברה בו ביהדותה, ולכן אבשלום בן גמור שאינו צריך גרות כלל, ואילו תמר צריכה לעבור גרות, כשם שאשת יפת תואר עצמה צריכה גרות.
ואם כן, מותרת תמר לאמנון מדין תורה. הדוגמה לכך היא פשוטה: שני גויים, אח ואחות, שהתגיירו - מדין תורה מותרים להינשא זה לזה, אף שהם אח ואחות מאותו אב ומאותה אם, שהרי גר הוא כתינוק שנולד. רק חכמים אסרו זאת, כדי שלא יאמרו "באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה": בהיותי גוי היה אסור לי להתחתן עם אחותי, שהרי בני נח הוזהרו על העריות, ועכשיו שהתגיירתי הותר לי? נמצא כאילו היהדות היא קדושה פחות חמורה מן הגויות. כדי שלא יאמרו כך גזרו רבנן ואסרו, אבל מדין תורה הדבר מותר. וכך היה בתמר: מאחר שאמה נתעברה בה בעודה גויה, אין לתמר קשר אחווה עם אמנון כלל, ובאופן עקרוני יכול היה אמנון לשאת אותה. ואף על פי כן, כפי שנראה מיד, הייתה כאן בעיה שבגללה לא היו רוצים להשיאם.
וַיֵּצֶר לְאַמְנוֹן לְהִתְחַלּוֹת בַּעֲבוּר תָּמָר אֲחֹתוֹ כִּי בְתוּלָה הִיא וַיִּפָּלֵא בְּעֵינֵי אַמְנוֹן לַעֲשׂוֹת לָהּ מְאוּמָה׃
מבאר המלבי"ם: דוד גידל את תמר כבת מלכים ממש, כאחת מבנותיו בין כל בניו ובנותיו, וכפי שנראה בהמשך הפרק. ואם עכשיו יבוא אמנון וישא אותה, מה משדר הדבר? "זאת אינה בתי". זו נולדה כשאמה עדיין גויה, ודינה כגיורת, וגיורת היא אדם שאין לו ייחוס. כלומר: את באת מבחוץ, את גיורת, אינך חלק מבני המלך. היה בזה פגם גדול ופגיעה קשה בכבודה. לכן הבין אמנון שדוד לא ישפיל את כבודה כדי להשיאה לו. ואם כן, אין לו דרך לשאת אותה בהיתר, ולא נותר לו אלא באונס או בפיתוי; אך מאחר שבנות המלכים היו צנועות בהיכליהן, גם דרך זו הייתה חסומה בפניו. וזהו "ויפלא בעיני אמנון לעשות לה מאומה" - נפלא ונמנע ממנו כל דרך להגיע אליה. ומה שנאמר "כי בתולה היא", מבאר הרד"ק שדווקא זה גרם לו תאווה גדולה יותר, עד שנחלה מחמת תאוותו.
וּלְאַמְנוֹן רֵעַ וּשְׁמוֹ יוֹנָדָב בֶּן־שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד וְיוֹנָדָב אִישׁ חָכָם מְאֹד׃
"רֵע" פירושו חבר, וידידו של אמנון היה יונדב, בן שמעה אחי דוד, כלומר דודו של אמנון. והכתוב מעיד עליו "איש חכם מאוד". וכאן פלא עצום: יונדב, אחיינו של דוד ובן משפחתו, מסדר לאמנון מעשה נורא של אונס במשפחת המלך? איך אפשר להבין דבר כזה? ועוד: המלבי"ם מדגיש שסתם "חכם" בכתבי הקודש פירושו חכם לטוב, ולא חכם לרע.
הרלב"ג הולך בזה כפשוטו ואומר שיונדב היה מבחינת "חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו" - כאן לא הייתה חכמה לטוב אלא חכמה לרע בלבד. אך המלבי"ם מתקשה בזה מאוד, גם משום שאין זה מתאים לתואר "חכם" וגם משום שאין זה מתאים לקרוב משפחה שיעשה כדבר הזה. לכן נעיין בעצה עצמה, ומתוכה נבין את הדברים.
וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל בֶּן־הַמֶּלֶךְ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר הֲלוֹא תַּגִּיד לִי וַיֹּאמֶר לוֹ אַמְנוֹן אֶת־תָּמָר אֲחוֹת אַבְשָׁלֹם אָחִי אֲנִי אֹהֵב׃
מהו "בבוקר בבוקר"? מבאר המלבי"ם: יונדב הבחין שאמנון חולה בחולי האהבה, מפני שראה אותו דל ורזה בכל בוקר בקומו ממיטתו. החולים הרגילים מרגישים בבוקר טוב יותר, וככל שהיום מתקדם החולי מכביד; ואצל חולי האהבה הדבר הפוך בדיוק - בבוקר בבוקר מצבו קשה יותר מאשר לפנות ערב. והרד"ק מבאר את הסיבה: כל הלילה דעתו עליה ואינו מצליח להירדם, ולכן בבוקר פניו רעות. הרי כאן כבר חכמתו של יונדב, שעלה על כך שאין זה סתם חולי אלא חולי האהבה.
וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָדָב שְׁכַב עַל־מִשְׁכָּבְךָ וְהִתְחָל וּבָא אָבִיךָ לִרְאוֹתֶךָ וְאָמַרְתָּ אֵלָיו תָּבֹא נָא תָמָר אֲחוֹתִי וְתַבְרֵנִי לֶחֶם וְעָשְׂתָה לְעֵינַי אֶת־הַבִּרְיָה לְמַעַן אֲשֶׁר אֶרְאֶה וְאָכַלְתִּי מִיָּדָהּ׃
עתה נראה שהעצה של יונדב הייתה למעשה עצה טובה, ולא רעה כפי שנראה מפשטות הכתובים. "שכב על משכבך והתחל" - עשה עצמך חולה, ויבוא אביך לבקרך, ואז תבקש ממנו ששתי דברים ירפאו אותך: האחד, שתמר "תברני לחם", תאכיל אותי ממש מידה לידי; והשני, "ועשתה לעיני את הבריה", שתטגן לפני עיניי (וחז"ל מבארים שהבריה היא מיני טיגון). מטרתו של יונדב הייתה שדוד יבין מדברי אמנון שהוא חולה בחולי האהבה, ומתוך כך יבין שהברירה היחידה למנוע את מיתתו של אמנון - שאדם עלול להגיע בחולי כזה עד שערי מוות - היא להשיא לו את תמר בהיתר. וכך יבין דוד שאין מקום לשמור על כבודה של תמר במחיר חייו של אמנון: אף שיש בזה פגם במעלתה, אין מה לעשות.
וכיצד ציפה יונדב שדוד יבין זאת? הרי לפי סדר הדברים הטבעי קודם מטגנים ואחר כך מאכילים, ויונדב נקט לשון הפוכה: "ותברני לחם" תחילה, ואחר כך "ועשתה לעיני את הבריה". אלא שהוא היפך את הסדר בכוונה, כדי שהמלך יבין שעיקר הדגש הוא ב"תברני לחם", שיאכל מידה. ואז יתמה דוד: מדוע כל כך חשוב לו לאכול דווקא מידה? כנראה שאהבתה תקועה בליבו. ומתוך כך יבין דוד שכל חוליו נובע מאהבתה, ויתרצה שאמנון ישא את תמר. עד כאן התוכנית מצוינת.
וַיִּשְׁכַּב אַמְנוֹן וַיִּתְחָל וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ לִרְאוֹתוֹ וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל־הַמֶּלֶךְ תָּבוֹא־נָא תָּמָר אֲחֹתִי וּתְלַבֵּב לְעֵינַי שְׁתֵּי לְבִבוֹת וְאֶבְרֶה מִיָּדָהּ׃
נשים לב: אמנון הפך את הסדר. הוא אמר תחילה "ותלבב לעיני שתי לבבות", ורק אחר כך "ואברה מידה". כשהבקשה נאמרת לפי הסדר הטבעי אין היא מדליקה נורות אדומות אצל דוד. רק אם ה"אברה מידה" נאמר ראשון, בהיפוך הסדר, מתעורר המלך לשאול: מדוע דווקא מידה תחילה? כנראה שאהבתה תקועה בליבך. וכשהסדר רגיל, מבין דוד דבר אחר לגמרי: תמר הייתה מומחית באפייה ובבישול ובטיגון, ואמנון רוצה שתטגן ותגיש לו, שכנראה אלו הלביבות שהוא אוהב, וכידוע חולה צריך לאכול דברים מסוימים שהוא אוהב, שאם לא כן לא יאכל כלל. ובפרט שכשאדם רואה איך מכינים את המאכל וריחו עולה באפו, הדבר מעורר את מיצי הקיבה ומגביר את תיאבונו. נמצא שאמנון, מן הסתם לא בכוונה תחילה, מנע מדוד להבין את האמת, וסבר דוד שיש כאן עניין טבעי ולא עניין של אהבה.
וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶל־תָּמָר הַבַּיְתָה לֵאמֹר לְכִי נָא בֵּית אַמְנוֹן אָחִיךְ וַעֲשִׂי־לוֹ הַבִּרְיָה׃
דוד באמת אינו מבין; הוא חושב שכל העניין הוא עניין של אכילה, ושולח את תמר.
וַתֵּלֶךְ תָּמָר בֵּית אַמְנוֹן אָחִיהָ וְהוּא שֹׁכֵב וַתִּקַּח אֶת־הַבָּצֵק וַתָּלָשׁ וַתְּלַבֵּב לְעֵינָיו וַתְּבַשֵּׁל אֶת־הַלְּבִבוֹת׃
וַתִּקַּח אֶת־הַמַּשְׂרֵת וַתִּצֹק לְפָנָיו וַיְמָאֵן לֶאֱכוֹל וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן הוֹצִיאוּ כָל־אִישׁ מֵעָלַי וַיֵּצְאוּ כָל־אִישׁ מֵעָלָיו׃
"המשרת" היינו המחבת, "ותיצוק לפניו" - שלא נתנה לו בידה אלא הניחה לפניו, ולכן "וימאן לאכול": הוא לא רצה לאכול על ידי אף אדם אחר אלא רק מידה. ולכן ביקש "הוציאו כל איש מעליי".
וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל־תָּמָר הָבִיאִי הַבִּרְיָה הַחֶדֶר וְאֶבְרֶה מִיָּדֵךְ וַתִּקַּח תָּמָר אֶת־הַלְּבִבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂתָה וַתָּבֵא לְאַמְנוֹן אָחִיהָ הֶחָדְרָה׃
הוא מבקש שיביאו את המאכל אל החדר כדי שהיא תגיש לו מידה דווקא, אך כוונתו הפנימית הייתה להיכנס חדר בחדר, כדי שגם אם תצעק לא יישמעו צעקותיה ולא יבוא הדבר לידי ביזיון.
וַתַּגֵּשׁ אֵלָיו לֶאֱכֹל וַיַּחֲזֶק־בָּהּ וַיֹּאמֶר לָהּ בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי׃
וַתֹּאמֶר לוֹ אַל־אָחִי אַל־תְּעַנֵּנִי כִּי לֹא־יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל אַל־תַּעֲשֵׂה אֶת־הַנְּבָלָה הַזֹּאת׃
וַאֲנִי אָנָה אוֹלִיךְ אֶת־חֶרְפָּתִי וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה דַּבֶּר־נָא אֶל־הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ׃
תמר מנסה לשכנעו בשלוש דרכים. ראשית, "אל אחי" - הרי אתה אחי, וכאח אדרבה עליך לחוס על כבודי ולא להביא לביזיוני. "כי לא יעשה כן בישראל" - היא רומזת ללשון שנאמרה במעשה שכם בן חמור: "כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה". כלומר, האם אתה מתכוון לחזור על מעשהו של שכם, שהוא גנאי מן הגנאים? שנית, מצד כבודה: "ואני אנה אוליך את חרפתי" - ביזיון גדול מאוד הוא בשבילי. שלישית, מצד כבודו: "ואתה תהיה כאחד הנבלים בישראל" - אתה בכורו של דוד, אתה אמור למלוך אחריו, ותהיה כאחד הנבלים בישראל. ולסיום היא מציעה את הדרך הישרה: "ועתה דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך", שהרי כפי שהסברנו אני מותרת לך על פי דין תורה, ומוטב שיהיה הדבר בהיתר ולא באיסור.
וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ׃
מדוע הלשון כפולה, "ויענה" ו"וישכב אותה"? ידוע מה שדורשים חז"ל בכל מקום שיש בו עינוי ושכיבה: עינוי היינו שלא כדרכה, ושכיבה היינו כדרכה. כלומר בתחילה היה שלא כדרכה, כדי שלא תאבד את בתוליה, וכידוע היו בזמנם רבות שלא רצו לאבד בתוליהן ולכן היו מזנות שלא כדרכן. ואחר כך, כשראה שלא שקטה רוחו, "וישכב אותה".
וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ וַיֹּאמֶר־לָהּ אַמְנוֹן קוּמִי לֵכִי׃
אמרו חכמים: איזו היא אהבה התלויה בדבר - אהבת אמנון ותמר. מה שמדברים היום ברחוב על "אהבה", כוונתם למשהו שמתחיל באלף ומסתיים בתי"ו: אין זו אהבה אלא תאווה. אהבה היא התקשרות פנימית, וכאן לא הייתה שום התקשרות פנימית. וכך לשון המלבי"ם: "וישנאה" - אחר שהיה זה תאווה כלביית, מיד שנכבה רשף התאווה חלפה האהבה, שלא הייתה אהבה עצמית. שאם היה אוהב אותה, כיצד היה מגרש אותה כך בבושת פנים? אלא לא היה כאן אלא עניין של תאווה גשמית, כלביית, כבעלי חיים, וממילא כשנגמרה - מיד "ויאמר לה קומי לכי".
ולא זו בלבד, אלא שהדבר הביא אותו לשנאה גדולה מאוד: "כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה". ולכאורה, האם אפשר למדוד דבר כזה? האם יש סולמות ומדדים - שאהב אותה שמונים ושנא אותה תשעים? מבאר המלבי"ם: "מאהבה" פירושו מחמת האהבה. מדוע שנא אותה כל כך? מחמת האהבה הגדולה שהייתה לו קודם. כלומר, לאחר שאדם בא לידי דבר תאווה וכשל בו, וכעת אין אותו דבר עומד עוד לנגד עיניו, מתחילות אצלו נקיפות מצפון וחרטה, שהרי לא נשאר לו מזה מאומה. אם גנב אדם מיליון דולר, נשאר לו מיליון דולר; אבל מי שהגיע לדבר תאווה שלא יצא לו ממנו אלא ביזיונות, סופו ששונא את האישה שבגללה באו עליו כל הביזיונות. לאן נפלתי? למעשה אונס באחותי, ואיזה ביזיון לה ואיזה ביזיון לי. ואז הוא שונא אותה על שבגללה בא כל זה. ובעצם את מה הוא שונא? את האהבה שהייתה לו קודם. לא שהשנאה גדולה יותר מן האהבה, אלא שהשנאה באה מחמת האהבה שהייתה לו קודם, ומחמתה נסתובבה השנאה.
הרד"ק אומר שמן השמיים סובבו את העניין הזה: כדי שיתגלגל שאבשלום ירצה לנקום את כבוד אחותו, וכדי שבסופו של דבר דוד יגרש את אבשלום, ואבשלום ימרוד בדוד, וכדי שבסוף ייענש דוד ויתקיים בו "ושכב את נשיך לעיני השמש הזאת", כדברי הנביא. ולכן גלגלו מן השמיים שנאה גדולה כזאת בליבו, עד כדי כך שהוא מגרש אותה מחדרו בביזיון לאחר שעשה בה זממו.
וחז"ל דורשים: מהי "גדולה השנאה אשר שנאה", מדוע הייתה לו שנאה כה גדולה כלפיה? יש אומרים שנימא נקשרה לו, כלומר שעשתה מעשה - והבן איש חי מבאר אותו - שגרם לו להיות כרות שופכה, שנפגמו אצלו איברי הרבייה בעקבות אותו מעשה. והרלב"ג אומר שאפשר לבאר גם כפשוטו של מקרא: מאחר שבא עליה באונס, מן הסתם התעצמה עמו, החלה לריב בו ולהכותו ולנהוג עמו בכוח, ומן הסתם עשתה לו בכך נזק, ובעקבות זה לא רק שלא נמשכה בו אהבתו אלא נהפכה לשנאה גדולה. ומוסיף הרלב"ג שייתכן גם שאמרה לו דברי ביזיון קשים יותר ממה שאמרה לו קודם על "הנבלה הזאת", וכנראה זה שגרם לשנאה הגדולה והעצומה.
וַתֹּאמֶר לוֹ אַל־אוֹדֹת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת מֵאַחֶרֶת אֲשֶׁר־עָשִׂיתָ עִמִּי לְשַׁלְּחֵנִי וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ לָהּ׃
היא אומרת לו "אל" - אל תעשה כדבר הזה, ומבהירה לו שהמעשה שהוא עושה עכשיו חמור אף ממה שעשה קודם. מדוע? כי אמרה תורה באונס "ולו תהיה לאשה לא יוכל שלחה כל ימיו". אנחנו היום איננו קולטים זאת, אך צריך להבין את המציאות בזמנם. היום אישה שנאנסה חלילה אינה רוצה לראות את פני האנס ואינה מסוגלת אפילו לחשוב עליו, וכל חייה תסבול בגללו. אבל בזמנם אדרבה: מי שבא על אישה באונס חייב לשאתה, ומפני מה? כי זו הייתה הדרך היחידה של אותה אישה להינשא, ובלא זה הייתה נשארת רווקה כל חייה. ולכן התורה מחייבת אותו לשאתה. ואם היא אינה רוצה - אינה חייבת, שאין זו חובה עליה אלא עונש לו.
ולכן אומרת תמר: "אל אודות הרעה הגדולה הזאת מאחרת" - אל תשלח אותי, בגלל הרעה הקודמת שעשית לי, שבאת עליי באונס. הרעה הראשונה היא הגורמת שאינך יכול לשלחני עכשיו, ואם תשלחני תהיה זו רעה כפולה: לא די ברעה הראשונה, ולאחר שהתורה אומרת "לא יוכל שלחה כל ימיו", אתה מוסיף עליה רעה נוספת.
ונשים לב לדקדוק: כאן נאמר "ולא אבה לשמוע לה", ובפסוק י"ד, כשניסתה לשכנעו שלא יעשה את המעשה, נאמר "ולא אבה לשמוע בקולה". אומר המלבי"ם: שם שמע לה אבל לא שמע בקולה - את הדברים שמע אך את המסר לא קיבל. וכאן, מאחר שכבר שנא אותה, אפילו לשמוע לה לא רצה; לא רק שלא קיבל את המסר, אלא עצם שמיעת הדברים לא רצה לשמוע, ומיד סגר בפניה את הדלת.
וַיִּקְרָא אֶת־נַעֲרוֹ מְשָׁרְתוֹ וַיֹּאמֶר שִׁלְחוּ־נָא אֶת־זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה וּנְעֹל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ׃
הוא משלח אותה כאחת הנבלות: "שלחו נא את זאת מעליי החוצה" - הוציאו אותה מכאן ונעלו את הדלת אחריה, מה היא עושה כאן בכלל.
וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת־הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים וַיֹּצֵא אוֹתָהּ מְשָׁרְתוֹ הַחוּץ וְנָעַל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ׃
ולכאורה שתי שאלות: מה חשוב לנו מה היה עליה? ועוד, מדוע הכתוב פותח ב"כתונת פסים" ומסיים ב"מעילים"? היה צריך לומר "כי כן תלבשן בנות המלך הבתולות כתונת פסים". אלא מבאר המלבי"ם: כתונת, וכן הוא גם בלשון חז"ל, היא הלבוש התחתון, ומעיל הוא הלבוש העליון. וכך רואים גם בהלכה: חולצה נקראת כתונת, והלבוש שמעליה נקרא מעיל. בנות המלך מפני הצניעות לא היו יוצאות מעולם בלא מעילים. הייתה להן כתונת פסים - מעין חלוק תחתון מפוספס, מפואר וצבעוני, כמו שראינו אצל יוסף - ומעליה היו לובשות מעיל. אבל כשאמנון שילח אותה לא שילחה עם המעיל, אלא בכתונת פסים לבדה על עורה, ואין דרכן לצאת כך. נמצא ששילחה בביזיון, מופשטת ממעילה ובזויה מכבודה ודחופה כאחת הקדשות, חלילה כאישה פרוצה, כלשון המלבי"ם.
וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל־רֹאשָׁהּ וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל־רֹאשָׁהּ וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה׃
למה עשתה תמר את כל זה, והרי אין בכך תוספת כבוד לעניין? אלא שלא רצתה שיבואו לחשוד בה חלילה שהייתה מפותה, ולכן זעקה כדי שידעו שאנוסה הייתה. ביזיונה של המפותה גדול מביזיונה של האנוסה, שהרי אנוס רחמנא פטריה, ומניין לומדים זאת? מעניין אנוסה שבתורה: "צעקה הנערה ואין מושיע לה" - שבמצב כזה היא פטורה ואין נגדה כל תביעה. לכן היא צועקת, לומר לכל: דעו לכם, חלילה לא היה כאן דבר מרצוני.
אומרים חז"ל שבעקבות המעשה הזה גזרו דוד ובית דינו על ייחוד הפנויה. מדין תורה איסור הייחוד הוא רק עם אשת איש או עם אחת מן העריות, אבל עם אישה פנויה אין איסור להתייחד מדין תורה. ומהו ייחוד? להיות בתוך חדר שאין אנשים נכנסים אליו - ואינו צריך להיות נעול, די בכך שאנשים אינם נכנסים - ולשהות בו יחד זמן של כמה דקות; ויש בזה כמה דעות בפוסקים, ויש שמתחילים משתי דקות. אפילו שתו שם כוס קפה בלבד, עברו על איסור ייחוד שהוא איסור חמור. בזמנם היה האיסור עם אשת איש בלבד, ובא דוד וראה למה אפשר להגיע על ידי ייחוד עם פנויה, וגזר על ייחוד הפנויה. וזה היה היסוד לכל האיסור: אילו היה כבר איסור ייחוד עם פנויה, לא היו מגיעים לעוון הזה, וכיוון שבאותו זמן עדיין לא נאסר - הגיעו לכך. וזה שאמרו: אם בנות מלכים כך, בנות הדיוטות על אחת כמה וכמה שיוכלו לבוא לידי איסור; ואם בצנועות כך, בפרוצות על אחת כמה וכמה. ולכן גזרו את הדבר על הכלל.
ואגב, יוצא לפי זה שאיסור ייחוד פנויה הוא מדרבנן - כך היה בזמנם. אבל בזמננו איסור ייחוד פנויה הוא מדאורייתא, ומדוע? כיוון שכל הפנויות נידות הן. בזמנם גם אישה פנויה הייתה טובלת, מפני שהיה עניין של אכילת פירות בטהרה ושלא לטמא משכב ומושב, שלא לטמא דבר שהיא יושבת עליו, שהיו נוהגים בדיני טומאה וטהרה. אבל היום, שאין לנו דיני טומאה וטהרה וכולנו טמאי מתים, אין הפנויות טובלות, וממילא כל הבא על פנויה הוא בכרת, איסור תורה, ולכן ייחוד הפנויה היום איסור תורה. ובאישה שכן טבלה, האיסור הוא מבית דינו של דוד; והיום כתוב שלא תטבול, כדי שלא תביא עצמה לידי חשד.
פרק זה פותח את שרשרת האסונות שנגזרה על בית דוד. תמר, שנולדה כשאמה מעכה עדיין גויה ודינה כגיורת, הייתה מותרת לאמנון מדין תורה, אך גדלה כבת מלכים, ולכן הבין אמנון שדוד לא יפגע בכבודה וישיאה לו. יונדב, איש חכם מאוד, אבחן את חולי האהבה מן ה"בוקר בבוקר" ונתן עצה שכל תכליתה שדוד יבין את עומק החולי וישיא לו את תמר בהיתר; אלא שאמנון היפך את סדר הדברים, דוד לא הבין, ובמקום נישואין בהיתר בא אונס ונבלה. ושם למדנו את יסוד ההבחנה בין אהבה לתאווה: "אהבה התלויה בדבר" נכבית ברגע שכבה רשף התאווה, ואף מתהפכת לשנאה גדולה הבאה מחמת אותה "אהבה" עצמה. תמר שלוחה בביזיון, מופשטת ממעילה, זועקת בגלוי כדי שידעו שאנוסה הייתה, ומתוך המעשה הזה גזרו דוד ובית דינו על ייחוד הפנויה - סייג שכל כולו בא ללמדנו עד היכן מגיעה שלשלת הנפילה כשאין גדר בתחילתה.