פרק י"ב בשמואל ב' הוא אחד הפרקים הנוקבים ביותר בתנ"ך: נתן הנביא נשלח אל דוד, מוכיח אותו במשל כבשת הרש, ודוד - שכבר גזר את הדין על "האיש" שבמשל - שומע את המילים "אַתָּה הָאִישׁ". מכאן ואילך הפרק עוסק בתשובתו של דוד, בעונשים שנגזרו עליו, במות הילד, בלידת שלמה, ולבסוף בכיבוש רבת בני עמון. נלך על סדר הפסוקים, בעיקר על פי ביאור המלבי"ם, ונוסיף את דברי הרד"ק, המצודות, האברבנאל ודברי חז"ל.
"חטאתי לה'" - גדולת נפשו של דוד
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־נָתָן חָטָאתִי לַה' וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל־דָּוִד גַּם־ה' הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת׃
כאן אנו רואים את גדולת נפשו של דוד, וכאן גם מונח ההבדל שחז"ל עומדים עליו בין דוד לשאול. שאול, כשהוכיח אותו שמואל, נתן אמתלאות ותירוצים: "העם חמל", הבאנו כדי להקריב לה' אלוקיך, קיימתי את ציווי ה'. פעם אחר פעם ניסה להצטדק. ודוד? לדוד היו הרבה יותר אפשרויות להצטדק. שאול נצטווה במפורש להרוג את כל עמלק, את הצאן ואת הבקר; דוד לא בא אליו נביא לפני מעשה בת שבע והזהיר אותו במפורש שלא לעשות. ובכל זאת, דוד אינו מצטדק כלל, אלא אומר מיד: "חטאתי לה'".
ומהי תשובת הנביא, "גם ה' העביר חטאתך לא תמות"? אומר לו הנביא: לפי עצם המעשה היה ראוי שאתה תמות. אלא שה' העביר את חטאתך, ולא אתה תמות, כי אם אותם ארבעה מבני ביתך שנגזר עליהם, כפי שהתבאר לעיל. עצם ההודאה כיפרה לו מקצת מן העוון - מיתתו שלו נתכפרה. אך שאר הדברים שנגזרו לא ישתנו: "לא תסור חרב מביתך" יתקיים, "ושכב עם נשיך" יתקיים, והבן הילוד ימות. רק המיתה שהייתה אמורה לחול על דוד עצמו - זו נמחלה.
המצודת דוד מסביר את דברי דוד: על הריגת אוריה החיתי אני מקבל את העונש שאמרת, שלא תסור חרב מביתי. אבל בעניין בת שבע - שם לא חטאתי כלפי אדם, אלא כלפי בורא עולם בלבד, ואם כן החשבון הוא ביני לבין הקדוש ברוך הוא, וראוי שימחל לי. בעבירות שבין אדם לחברו אי אפשר למחול בלא מחילת הנפגע, אבל בין אדם למקום "והוא רחום יכפר עוון". וזהו שאמר "חטאתי לה'" דווקא. ועל כך משיב לו הנביא: אכן, על החטא הזה ה' מחל לך - שלא תצטרך למות.
"נאץ נאצת את אויבי ה'"
אֶפֶס כִּי־נִאֵץ נִאַצְתָּ אֶת־אֹיְבֵי ה' בַּדָּבָר הַזֶּה גַּם הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ מוֹת יָמוּת׃
"אפס" פירושו: רק זאת נותר. ומהו "נאצת את אויבי ה'"? זהו לשון סגי נהור, שאין רוצים לומר את הדבר כלפי שמיא. כדרך שהגמרא אינה אומרת "מקלל את השם" אלא "מברך את השם", מפני שאין זו דרך מכובדת כלפי שמיא, כך גם כאן הכוונה חס ושלום כלפי ה' עצמו. ובמה יש כאן ניאוץ? אומר המלבי"ם: על ידי המעשה הזה ינאצו בני אדם את ה' ויכעיסוהו, ויאמרו: הנה דוד עשה - גם לנו מותר. ועל חילול השם הגדול הזה אתה צריך להיענש, והעונש הוא שבנך ימות.
האברבנאל מסביר לפי פשוטו: מימיך, כשהיית רואה אנשים אחרים עושים כדבר הזה, היית מוכיח אותם ומנאץ אותם - כיצד אתם עושים דבר איסור ועוון כזה. ואם אתה עצמו הלכת ועשית כמעשה שעליו הוכחת אחרים, הרי זה עצמו מגדיל את העוון. ולכן העונש: "הבן הילוד לך מות ימות".
למה נתפרסם המעשה - "להורות תשובה ליחיד"
המלבי"ם מביא על דרך הדרש את דברי חז"ל: "לא היה דוד ראוי לאותו מעשה, אלא כדי להורות תשובה ליחיד" - שאם חטא אדם, אומרים לו: צא ולמד מדוד. ומסביר המלבי"ם: הכוונה שלא היה ראוי להחמיר עם דוד ולפרסם את המעשה באופן שיידמה לקורא שטחי שעבר על אשת איש ועל רציחה. שהרי באמת לא היה כאן איסור אשת איש ולא רציחה כפשוטם, אלא חיסרון בדקות בלבד, וראוי היה לכסות את העניין כדי שלא יצטייר כלל כך. ומדוע בכל זאת פורסם? כדי להורות תשובה. וזהו שנאמר:
כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כׇּל־יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ׃
לפי זה, "חטאתי" שאמר דוד פירושו: אל תחמיר עליי בעונשי. והנביא משיב לו שגם מצד מידת הרחמים "ה' העביר חטאתך" - מלשון "ויעבירו קול במחנה", כלומר ה' מפרסם את חטאך. ולמה? מפני שעל ידי הפרסום יש כאן הוראת תשובה ליחיד: הנה דוד, שלפי דרגתו ומעלתו ולפי כל הטובות שקיבל מה' נחשב לו הדבר לעוון נורא, אמר "חטאתי" - וה' העביר חטאתו. ואם החטא שלך יהיה מנוף לחזרה בתשובה של אחרים, בזה עצמו יש לך כפרה, ולכן "לא תמות".
ומכל מקום התשלום נדרש: אתה גרמת למותו של אוריה החיתי. אמנם אוריה נתחייב, אך לולא כל העניין שלך לא היה מגיע לכך, ונמצאת מתחייב בחיוב מיתה. ואתה עצמך פסקת "ואת הכבשה ישלם ארבעתיים" - לפיכך ימותו לך ארבעה מבני ביתך, כנגד גלגול המיתה. וכשם שאתה מצד עצמך רצית לעשות את העבירה, כך גם אבשלום - איש לא דחף אותו, אלא מחמת תאוות נפשו רצה לחטוא, ואז גלגלו לידו את הדבר.
העונש בפרהסיה - שאין למלך פטור
כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת־נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם־נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת׃
מדוע דווקא בגלוי, "נגד כל ישראל ונגד השמש"? כדי שיראו הבריות שהקדוש ברוך הוא משלם את הגמול בפרהסיה, ויבינו שאין הוא מוחל ואינו מעביר גם על אדם חשוב, ואפילו על מלך. שלא תאמר: למלך מותר ולאנשים פשוטים אסור. דין המלך כדין כל אדם, ואדרבה - התביעה עליו קשה יותר, שהמלך הוא דוגמה ועליו לדקדק במעשיו הרבה יותר.
נתן הולך לביתו, והילד נחלה
וַיֵּלֶךְ נָתָן אֶל־בֵּיתוֹ וַיִּגֹּף ה' אֶת־הַיֶּלֶד אֲשֶׁר יָלְדָה אֵשֶׁת־אוּרִיָּה לְדָוִד וַיֵּאָנַשׁ׃
"וילך נתן אל ביתו" - אומרים חז"ל שנפרד ממנו מיד. לא נשאר לשבת עמו ולשתות כוס קפה. אמרתי לך את שלי, מעשה נורא עשית, וסיימתי והלכתי. הייתה בזה הפגנה שבאה להראות את חוסר שביעות רצונו מן המעשה. ומיד לאחר מכן "ויגוף ה' את הילד... ויאנש" - נעשה חולה אנוש, מלשון "אנושה מכתה".
תפילה אחר גזירה
וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת־הָאֱלֹהִים בְּעַד הַנָּעַר וַיָּצׇם דָּוִד צוֹם וּבָא וְלָן וְשָׁכַב אָרְצָה׃
מכאן למדו חז"ל שאף על פי שגזירה נגזרה - מועילה תפילה. כאן הגזירה יצאה מפי ה' על פי נביא, ובכל זאת דוד מתפלל, שאין דבר כזה שתפילה לא תועיל. יש אמנם מצב שאין התפילה מועילה, והוא כשהגזירה "נחתמה בדם", כלשון הגמרא - אז אין אפשרות לבטלה; אבל אם נחתמה בטיט, חותם שניתן לבטלו, אפשר לבטל. ודם וטיט משל הם, ואין לחשוב שיש למעלה דם וטיט ממש. לפיכך חשב דוד שעל ידי עינוי וצום יצליח לבטל את הגזירה מעל בנו.
וַיָּקֻמוּ זִקְנֵי בֵיתוֹ עָלָיו לַהֲקִימוֹ מִן־הָאָרֶץ וְלֹא אָבָה וְלֹא־בָרָא אִתָּם לָחֶם׃
לא הצליחו להקימו מן הארץ, ולא אכל עמם אפילו אכילה מועטת - צם ושוכב ארצה.
מות הילד ופחד העבדים
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיָּמׇת הַיָּלֶד וַיִּרְאוּ עַבְדֵי דָוִד לְהַגִּיד לוֹ כִּי־מֵת הַיֶּלֶד כִּי אָמְרוּ הִנֵּה בִהְיוֹת הַיֶּלֶד חַי דִּבַּרְנוּ אֵלָיו וְלֹא־שָׁמַע בְּקוֹלֵנוּ וְאֵיךְ נֹאמַר אֵלָיו מֵת הַיֶּלֶד וְעָשָׂה רָעָה׃
כשהילד היה חי ניסינו לשכנעו שיקום מן הארץ ושייצא מן המצב שנכנס אליו, ולא שמע. עכשיו, כשישמע בשורה קשה כל כך שהילד מת, חוששים אנו שמא יזיק לעצמו חס ושלום.
ומהו "ביום השביעי"? אומרים חז"ל: ביום השביעי ללידה. שהרי קשה לומר שצם שבעה ימים, כדברי הרד"ק, ולכן פירשו שהכוונה ליום השביעי ללידתו - שעדיין לא יצא הילד מכלל נפל.
ראיה מן המקראות שלא היה כאן ממזר
אני סבור שהוכחנו בבירור, מתוך המקראות עצמם, שאי אפשר להבין שמדובר כאן בממזר. ראשית, אם היה כאן ממזר לא ייתכן שדוד יישא את בת שבע לאישה לאחר תוכחת הנביא. שנית, לא ייתכן שממנה ייוולד שלמה, שנאמר עליו "ידידיה", ושה' קרא שמו שלמה כי השלום שלו, ו"וה' אהבו". שלישית, לא ייתכן שה' יאמר על ילד שבא בעבירה מאישה האסורה על דוד שהוא יישב על כיסאו וימלוך אחריו. אלו פשוטי מקראות, ולא דרשות, והם מוכיחים שכל העניין היה בכשרות כפי שהסברנו. אלא שאופן ההתנהלות לא היה ראוי: עניין הגזילה לא היה ראוי; אמנם המלך הכל מותר לו, אבל היה בזה חילול השם, ולפי מדרגתו של דוד התביעה עליו קשה הרבה יותר. ומעולם לא באנו לומר שדוד עשה מעשה כשר לחלוטין - על מעשה כשר אין שולחים נביא, אין תוכחה ואין עונשים, והנה אתה רואה את העונשים.
דוד קם, רוחץ ואוכל
וַיַּרְא דָּוִד כִּי עֲבָדָיו מִתְלַחֲשִׁים וַיָּבֶן דָּוִד כִּי מֵת הַיָּלֶד וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־עֲבָדָיו הֲמֵת הַיֶּלֶד וַיֹּאמְרוּ מֵת׃
וַיָּקׇם דָּוִד מֵהָאָרֶץ וַיִּרְחַץ וַיָּסֶךְ וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָו וַיָּבֹא בֵית־ה' וַיִּשְׁתָּחוּ וַיָּבֹא אֶל־בֵּיתוֹ וַיִּשְׁאַל וַיָּשִׂימוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל׃
מרגע שמת הילד הכל חוזר למסלולו: דוד קם מן הארץ, רוחץ, סך, מחליף את בגדיו שלא החליף שבעה ימים, בא אל בית ה' - הוא המשכן - משתחווה ומבקש לאכול. ולכאורה קשה: הרי בנו נפטר, וכיצד הוא רוחץ וסך ומחליף שמלותיו?
הרד"ק מבאר בשני אופנים. האחד: עדיין לא התחייב באבלות, שהרי הילד טרם נקבר, ודיני אבלות מתחילים מן הקבורה. ואם תאמר, הרי גם אונן אסור ברחיצת גופו - התשובה היא שכאן היה מוכרח לרחוץ, מפני שרצה לילך לבית ה' ולהודות לה' יתברך, שכשם שמברכים על הרעה כך מברכים על הטובה, ואי אפשר לבוא לבית ה' בבגדים צואים ובגוף שאינו נקי. הביאור השני: הילד נפטר בתוך שלושים יום ללידתו, וילד שנפטר בתוך שלושים נחשב נפל, ואין עליו דין אבלות כלל, ולכן אין כאן חובת התאבלות. ואף אם תפרש שהיום השביעי הוא לחוליו - עדיין זה בתוך שלושים.
תמיהת העבדים: צום של צער או צום של תפילה
וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו מָה־הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה בַּעֲבוּר הַיֶּלֶד חַי צַמְתָּ וַתֵּבְךְּ וְכַאֲשֶׁר מֵת הַיֶּלֶד קַמְתָּ וַתֹּאכַל לָחֶם׃
אומרים לו העבדים: הלכת במסלול הפוך מכל בני האדם. כשאדם שומע שקרובו חולה מסוכן - הוא מתפלל, אבל אינו מונע עצמו מאכילה; וכשחלילה נפטר הקרוב, אז הוא נכנס לאווירה של צער ודיכאון. ואצלך עבד הדבר הפוך: הצער היה לפני כן, ואחרי הפטירה כאילו השתחררת מן העניין.
המלבי"ם מבחין כאן בין צום מחמת צער לצום שהוא תפילה. טעות העבדים הייתה שסברו שכל מעשיו נבעו מצער, כאדם שמרוב צערו אין לו חשק לאכול. ואם כן, אמרו, אם הצטערת כשהיה חי, כל שכן עתה שמת שתצטער יותר, ולא תאכל, ולא תרחץ, ולא תחליף בגדיך - שהרי הצער גדל. יתרה מזו, מסביר המלבי"ם, השאלה שלהם הייתה חריפה יותר: לפי המראית העין נוצר הרושם כאילו צמת מפני שהפריע לך שהילד חי, וכשמת - הפסקת לצום, כלומר השגת את מטרתך. חס ושלום. וכי עלה על הדעת שהתפללת שימות?
אמנם על ממזר אכן מתפללים כך: כל עוד הממזר חי, אין תיקון גמור לעוונו של מי שהביאו לעולם, אף אם ישוב בתשובה, שהרי יש לו מזכרת עוון, ורק לאחר שימות יהיה לו תיקון. ואמרו חז"ל שאין ממזרים מאריכים ימים. ומכל מקום ממזר הוא ישראל גמור, חייב בכל המצוות ככל יהודי, ואינו צריך גיור; רק "לא יבוא בקהל ה'" - איסור חתנות בלבד, ומותר לו לישא גיורת, ובשפחה יש קולא יתרה. ואם יבוא על גויה שתתגייר - עקרונית יכול לטהר את זרעו, אלא שהדבר אסור, והרי הוא מוסיף חטא על פשע. ואשר לשאלה מדוע נענש הוולד על שאינו אשם - הרי אין הוא אשם בגלגול הזה, אבל עצם לידתו בסיטואציה כזו מלמדת שהוא נושא עמו משהו מגלגולים קודמים, ואפשר שהוא עצמו הביא ממזר לעולם, ולכן נענש להיוולד ממזר.
וַיֹּאמֶר בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי צַמְתִּי וָאֶבְכֶּה כִּי אָמַרְתִּי מִי יוֹדֵעַ וְחַנַּנִי ה' וְחַי הַיָּלֶד׃
וְעַתָּה מֵת לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לֹא־יָשׁוּב אֵלָי׃
משיב להם דוד: הצום והבכי לא היו יגון וצער, אלא תפילה. צמתי כדי להתפלל, שמא יחונני ה' ויחיה הילד. ותפילה מועילה לפני המעשה, אבל לאחר מעשה מה תועיל - וכי אחיה את המתים? כך גם בימינו: כשאדם גדול נמצא חלילה בבית חולים עורכים עצרות תפילה, אך רגע אחרי הידיעה המרה שוב אין עורכים עצרת תפילה, שאין עניין להתפלל לאחר הפטירה. זה בדיוק מה שאמר להם דוד: מה שראיתם לא היה על דרך הצער אלא על דרך התפילה.
לידת שלמה
וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת־שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה וַה' אֲהֵבוֹ׃
למה הוצרך לנחמה? מפני שהייתה בצער גדול: אמרה, הנה הילד הראשון מת בגלל העוון, אם כן גם השני ימות, ולא רצתה. ניחם אותה דוד ואמר לה: הראשון מת בגלל העוון, אבל עתה ה' העביר חטאתי, והשני לא ימות. ולמה קרא שמו שלמה? על שם דבר ה' אליו: הנה בן נולד לך והוא יהיה איש מנוחה, והניחותי לו מכל אויביו מסביב, כי שלמה יהיה שמו, ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו - הרי שנקרא שמו על שם השלום שיהיה בימיו. "וה' אהבו" - מפני שהיה צדיק, וגם כדי להראות שמחל ה' לדוד על אותו עוון; שאילו לא מחל, לא היה אוהב את הבן הנולד מאותה אישה.
וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ יְדִידְיָהּ בַּעֲבוּר ה'׃
פירוש אחד: ה' שלח ביד נתן הנביא שיקרא את שמו ידידיה - מתוך אהבתו אותו הוסיף לו שם נוסף. ויש מפרשים ש"ויקרא את שמו ידידיה" מוסב על דוד: כיוון שאמר לו הנביא שה' אוהבו, קרא לו דוד מעצמו שם המעיד על כך - ידיד י-ה, ידידו של הקדוש ברוך הוא.
כיבוש רבת בני עמון
וַיִּלָּחֶם יוֹאָב בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן וַיִּלְכֹּד אֶת־עִיר הַמְּלוּכָה׃
"עיר המלוכה" היא היכל המלך, שהיה מחוץ לעיר, ובמקום הזה היה מוצא המים - שם התחברו המקורות, ומשם קיבלו כל בני העיר את מימיהם. יואב לכד את היכל המלך וגם את מקום מוצא המים, כמפורש בפסוק הבא.
וַיִּשְׁלַח יוֹאָב מַלְאָכִים אֶל־דָּוִד וַיֹּאמֶר נִלְחַמְתִּי בְרַבָּה גַּם־לָכַדְתִּי אֶת־עִיר הַמָּיִם׃
"עיר המים" היא מקור המים, ולכן הבין יואב שנפילת העיר היא רק עניין של זמן, שהרי בלא מים אינם יכולים להחזיק מעמד.
וְעַתָּה אֱסֹף אֶת־יֶתֶר הָעָם וַחֲנֵה עַל־הָעִיר וְלׇכְדָהּ פֶּן־אֶלְכֹּד אֲנִי אֶת־הָעִיר וְנִקְרָא שְׁמִי עָלֶיהָ׃
מהו "פן אלכוד אני"? וכי מה רע בכך שיואב ילכוד? אלא עיקר החשש הוא בסיפא: "פן ייקרא שמי עליה". אין זה כבוד המלך שהעיר תיקרא על שם שר הצבא; כבודו של המלך שייקרא שמו עליה, שיאמרו: זו העיר שדוד כבש. לכן ביקש יואב שדוד עצמו יבוא ויכה את המכה בפטיש.
וַיֶּאֱסֹף דָּוִד אֶת־כׇּל־הָעָם וַיֵּלֶךְ רַבָּתָה וַיִּלָּחֶם בָּהּ וַיִּלְכְּדָהּ׃
עטרת מלכם
וַיִּקַּח אֶת־עֲטֶרֶת־מַלְכָּם מֵעַל רֹאשׁוֹ וּמִשְׁקָלָהּ כִּכַּר זָהָב וְאֶבֶן יְקָרָה וַתְּהִי עַל־רֹאשׁ דָּוִד וּשְׁלַל הָעִיר הוֹצִיא הַרְבֵּה מְאֹד׃
"עטרת מלכם" - כתרו של מלך בני עמון. משקלה ככר זהב, שהם כעשרים ותשעה קילוגרם, יותר מחצי שק מלט. ובכן, כיצד נשא אדם משקל כזה על ראשו? מקשה הרד"ק: איך היה סובלה אם היה משקלה כבד כל כך. ומכאן כמה ביאורים. יש מפרשים שהעטרה הייתה תלויה מעל ראשו בשעה שישב על כיסאו; המלבי"ם מביא שהייתה תלויה בחוטים דקים מטעם זה עצמו. ביאור נוסף: אין "משקלה ככר זהב" כפשוטו, אלא שערכה של האבן היקרה היה כערכו של ככר זהב. וחז"ל אומרים שאבן שואבת - מגנט - הייתה למעלה, והיא שהחזיקה את הכתר כך שלא ייפול למטה ולא יעלה למעלה, אלא יעמוד באוויר. ויש מסבירים שלא הייתה על ראשו בתמידות, אלא בטקסים ובמצבים מסוימים לזמן קצר, ולזמן מועט אפשר לסבול משקל כזה.
ובעניין האבן השואבת: כך מצינו גם אצל העגלים שעשה ירבעם. אמרו חז"ל על גיחזי שחטא והחטיא את ישראל, ולכן כשבא אלישע להחזירו בתשובה לא הסכים, שאמר: מקובלני שכל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה. ומה חטא והחטיא? ביאור אחד: ששם שם קדוש בפי העגלים, ועל ידי זה אמרו "אנוכי ה' אלוקיך". וביאור אחר: שתלה את עגלי ירבעם באוויר באבן שואבת, ומי שהיה עובר היה בטוח שהם תלויים באוויר מאליהם - שלא הכירו את כוח המגנט - וזה גרם שרבים נמשכו אחר העבודה זרה.
ויש בחז"ל הסבר נוסף: "עטרת מלכם" - עטרת מילכום, שהוא שיקוץ בני עמון, עבודה זרה שלהם, והכתר היה על אותה עבודה זרה. והרי עבודה זרה אסורה בהנאה, ואיך נהנה ממנה דוד? אלא שהיה כאן ביטול. ישראל אין בכוחו לבטל עבודה זרה של גוי, אבל גוי מבטל עבודה זרה שלו, ואומרת הגמרא שהיה שם איתי הגיתי, ובעודו בגיותו הלך וביטל אותה, וכך יכול היה דוד ליטול את הכתר.
ייסורי בני עמון
וְאֶת־הָעָם אֲשֶׁר־בָּהּ הוֹצִיא וַיָּשֶׂם בַּמְּגֵרָה וּבַחֲרִצֵי הַבַּרְזֶל וּבְמַגְזְרֹת הַבַּרְזֶל וְהֶעֱבִיר אוֹתָם בַּמַּלְבֵּן וְכֵן יַעֲשֶׂה לְכֹל עָרֵי בְנֵי־עַמּוֹן וַיָּשׇׁב דָּוִד וְכׇל־הָעָם יְרוּשָׁלָ͏ִם׃
דוד לא נהג כך בכל האומות. מצינו כן רק פעמיים: אצל מואב - "שני חבלים להמית ומלוא החבל להחיות", וכאן אצל בני עמון. במואב היה לו חשבון, שהם הרגו את משפחתו ואת כל אחיו; ובעמון היה לו חשבון עם חנון בן נחש, שכאשר שלח לו דוד איגרת תנחומים על מות אביו, גילח את חצי זקנם של השליחים והשפילם השפלה גדולה ושלחם חצי ערומים. עתה בא דוד ונקם, וכדי שיבינו האומות שלא להצר לישראל.
ומהו "וישם במגרה"? אין הכוונה שהכניסם לתוך מגרה וסגר, אלא "מגרה" היא כלי מגרד, כעין פומפייה, שבו היו מגררים ומחליקים את העץ. וכמותה "מורג", כלשון "מורג חרוץ חדש בעל פיפיות" - כלי ברזל מלא פגימות, "חדש" היינו שלא השתמשו בו עדיין והוא חד מאוד, או כעין שופין. "חריצי הברזל" - כלי ברזל בעל חריצים שבו חותכים אבנים. "מגזרות הברזל" - כלי שבו גוזרים אבנים, ואין הכוונה למספריים דווקא, ש"לגזור" פירושו לחתוך. "והעביר אותם במלבן" - יש אומרים בטיט חוצות, שגררם בטיט שממנו עושים לבנים, כלומר ברחובות העיר; ויש אומרים שהעבירם באש התנור שבו מלבנים את הלבנים.
וכל זה היה נקמה על מה שעשו לישראל, למען ישמעו וייראו. פעמים שצריך להרוג בהריגה שאינה סטנדרטית כדי שיראו וייראו, שהרי אמרו חז"ל: כל המרחם על האכזרי - סופו שמתאכזר על הרחמנים. והרבה פעמים אנו רואים כיצד מתוך הומניות מזויפת מרחמים על אויבי ישראל, ובסופו של דבר סובלים מכך - מתוך אותם רחמים עצמם.
לסיכום:
פרק י"ב הוא פרק התשובה. דוד שומע "אתה האיש", ובלי אמתלה אחת אומר "חטאתי לה'" - וזו גדולתו מול שאול. מיתתו שלו נמחלת, אך העונשים בעולם הזה מתקיימים: ארבעה מבניו, החרב שלא תסור מביתו, והפרסום הפומבי שנועד להורות תשובה ליחיד וללמד שאין מנשוא פנים אפילו למלך. מות הילד מלמדנו שתפילה מועילה אף אחר גזירה, אך רק בעוד המעשה לפנינו; לאחריו מקבל דוד את הדין בהכנעה, קם, מודה בבית ה' ומנחם את בת שבע. מן הפורענות הזאת עצמה נולד שלמה - ידידיה, שה' אהבו, וזהו האות שנמחל העוון. והפרק נחתם בכיבוש רבה, בכבוד המלכות שיואב שומר עליו, ובנקמה בבני עמון, למען ידעו האומות שאין מצירים לישראל.