פרק יב בשמואל ב הוא פרק התוכחה. הנביא נתן נשלח אל דוד המלך, ומשמיע לו משל קצר על עשיר ורש - משל שמסתיים במילים הנוראות "אַתָּה הָאִישׁ". בפרק שלפנינו נלמד מדוע הוצרכה התוכחה דווקא בדרך של משל, מה בדיוק הייתה התביעה על דוד, ומה משמעות העונשים שנגזרו עליו מידה כנגד מידה.
המלבי"ם מסביר שהתוכחה באה משום שדוד, בסופו של דבר, יצא נקי מכל הפרשה. בת שבע כבר נמצאת אצלו; אוריה החיתי, אבן הנגף, איננו עוד - והרי הוא נהרג בדין, כמורד במלכות. גם בעיית אשת איש נפתרה, שכן כל יוצא למלחמת בית דוד היה כותב גט כריתות לאשתו, ומכיוון שאוריה לא שב מן המלחמה - פעל הגט את פעולתו והיא מגורשת. אמרנו שיכול היה להיווצר מצב שבו אוריה היה מתייחד עם אשתו ואז היה כאן איסור, ודוד עשה זאת כדי שלא יהיה חורבן למלכות - אך גם החשש הזה לא התממש, אוריה לא התייחד עם אשתו. נמצא שדוד כביכול רחץ בניקיון כפיו ואמר: הכל עלה בהיתר, טוב מזה לא יכול להיות. דווקא משום כך היה צריך לבוא נתן הנביא ולהוכיחו.
וַיִּשְׁלַח יְהֹוָה אֶת־נָתָן אֶל־דָּוִד וַיָּבֹא אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ בְּעִיר אֶחָת אֶחָד עָשִׁיר וְאֶחָד רָאשׁ׃
לכאורה הדבר תמוה: מדוע לבוא אל מלך ישראל בדרך של משל? היינו מצפים שהנביא יאמר בפשטות: קיבלתי נבואה מאת השם, מעשיך לא מצאו חן בעיני בורא עולם. מה צורך בסיפור ילדים, בדו־שיח, בכך שדוד ידון בעצמו על המשל ורק אחר כך יאמרו לו "אתה הוא הנמשל"? כל האריכות הזו נראית מיותרת בין נביא למלך.
אלא שכך אומרים בעלי המוסר: לאדם יש מנגנוני הגנה. כשאתה מציג בפני אדם את מעשיו ושואל עליהם, יימצאו לו אלף ואחד תירוצים להסביר את עצמו. הדרך היחידה לעקוף את מנגנוני ההגנה היא לנתק אותו מן הסיפור ולהדביק את הסיפור לאדם אחר. כשאני מנתק אותך מן המעשה - משפטך צדק. אין אינטרסים, אין ניסיון לחפות על מעשיי, אין את הרצון התמידי לדון את עצמי לכף זכות. אמרתי פעם שלא נכון לומר שאנשים אינם דנים לכף זכות; רוב בני אדם דנים לכף זכות תמיד - את עצמם. כמה זכויות אנו מוצאים בעצמנו, כמה הסברים, כמה תירוצים, בלי סוף.
ולדוד המלך היו תירוצים למכביר, ובפרט לפי מה שראינו: בת שבע הייתה ראויה לו מששת ימי בראשית מצד גלגולו, זו הייתה התאומה היתרה שהגיעה לו; "לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות דרך תשובה"; הקדוש ברוך הוא הגדיל את יצרו שלא כדרך הטבע, כפי שהסברנו בשיעור הקודם. אילו היו ניגשים אליו ישירות ואומרים "דוד, נו נו נו", היה משיב: מה אתם רוצים? ממעשה כזה יצאתי חלק. מה עשה הקדוש ברוך הוא? ניתק את המעשה ממנו: בוא ואספר לך סיפור אחר, אמור לי מה דעתך עליו. וברגע שדוד חרץ את משפטו ונאמר לו "אַתָּה הָאִישׁ" - הוא לא הוסיף מילה של ויכוח: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־נָתָן חָטָאתִי לַיהֹוָה". נגמר. אין ויכוחים.
משל מטבעו מקצין, וכך גם כאן: מן העבר האחד עשיר, ומן העבר השני רש, עני גדול. ושימו לב שהמילה נכתבה "רָאשׁ" באל"ף (והאל"ף נחה), לרמז שאותו רש אמנם היה רש מבחינה מסוימת - שלא הייתה לו אלא אישה אחת, והוא אוריה - אך בה בעת היה גם מראשי גיבורי דוד. לכן קוראים "רש" אך כותבים באל"ף, מלשון ראש.
לְעָשִׁיר הָיָה צֹאן וּבָקָר הַרְבֵּה מְאֹד׃ וְלָרָשׁ אֵין־כֹּל כִּי אִם־כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה וַיְחַיֶּהָ וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם־בָּנָיו יַחְדָּו מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב וַתְּהִי־לוֹ כְּבַת׃
"צאן ובקר הרבה מאוד" מרמז על דוד, שהיו לו נשים רבות. ולעומתו הרש שאין לו אלא כבשה אחת קטנה - זו בת שבע, ואוריה החיתי שלא הייתה לו אלא אישה אחת. "אֲשֶׁר קָנָה" - לשון ליקוחין, קנה היינו לקח, שנשאה לאישה. "וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם־בָּנָיו" - וכי מניין באו כאן בנים? אומרים חז"ל שאוריה היה נשוי בעבר והיו לו בנים מאשתו הקודמת, ואותם בנים גדלו עתה בבית עם בת שבע. ממנה לא היו לו בנים, כפי שמעיד הזוהר הקדוש שלא קרב אצלה; ולכן נאמר "בניו" ולא "בניהם" - בניו שלו בלבד. וכל התיאור "מפתו תאכל ומכוסו תשתה ובחיקו תשכב ותהי לו כבת" נועד להגדיל את העוון: לתאר את החיבה והקרבה שביניהם, וכיצד בא אדם ופגע באידיליה הזו. ואגב, "וַתְּהִי־לוֹ כְּבַת" מרמז גם שלא בא עליה.
וַיָּבֹא הֵלֶךְ לְאִישׁ הֶעָשִׁיר וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא־לוֹ וַיִּקַּח אֶת־כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו׃
הגיע אורח אל האיש העשיר, וכאב לו הלב לשחוט מצאנו ומבקרו: לשכן יש כבשה, אלך ואקח את שלו. שני פנים יש כאן להגדלת החטא. הפן הראשון: הרי לך יש כל כך הרבה, קח משלך. והפן השני: מי הגיע לכאן בכלל? המלך בא לבקרו? שר בממשלה? "וַיָּבֹא הֵלֶךְ" - סתם הלך, אדם בלתי חשוב, שאין צורך לעשות בשבילו כה הרבה. ומכיוון שאמרת "יש לי כאן כבשה בחינם", הפכת את ההלך לאורח, ומן האורח לאיש - עד שכביכול נעשה בעל הבית.
וכאן באים חז"ל ואומרים שיש רמז ליצר הרע. אם אין אדם נועל בפניו את הדלת לחלוטין אלא נותן לו דריסת רגל קטנה, בתחילה הוא "הלך" - עובר אורח שרק קופץ לביקור; אחר כך הוא "אורח" - כבר מתארח בביתך דרך קבע; ולבסוף "האיש הבא אליו" - הוא בעל הבית, הוא מושל בך ומושך אותך באף, וכל מה שידרוש תעשה. לכן צריך אדם לדעת: כשהוא עדיין הלך - נעל את הדלת, אל תיתן לו דריסת רגל, שאם תיתן, בסוף הוא יהיה בעל הבית עליך.
ורמז זה מכוון גם לדוד עצמו: בתחילה רק ראה אותה - הלך; אחר כך חמד אותה - כבר נעשה היצר אורח; ולבסוף לקחה לו לאישה - וכבר נעשה בעל הבית.
וַיִּחַר־אַף דָּוִד בָּאִישׁ מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל־נָתָן חַי־יְהֹוָה כִּי בֶן־מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת׃ וְאֶת־הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם עֵקֶב אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה וְעַל אֲשֶׁר לֹא־חָמָל׃
דוד נשבע בשם השם שאדם כזה בן מוות הוא, ולא נתקררה דעתו עד שהוסיף שישלם את הכבשה ארבעתיים. וכמה הם ארבעתיים? יש אומרים פי ארבעה, ויש אומרים ש"ארבע" הוא פי ארבעה ואילו "ארבעתיים" הוא פעמיים ארבע, היינו פי שמונה.
אלא שכאן עומדות שתי קושיות כבדות. ראשית, וכי יש מצב שהורגים אדם והוא גם משלם? הרי כלל בידינו "קים ליה בדרבה מיניה" - נידון בעונש הגדול שבשניים. ושנית, וכי יש מצב שאדם גוזל ומתחייב בנפשו? אמנם בדיני שמיים נאמר "וקבע את קובעיהם נפש", שהגוזל את ישראל השם נוטל נפשו ממנו; אך בעונשי הארץ, כשבאים לפני המלך שישפוט - כלום ניתן גזר דין מוות על גזילה? כמה שתהיה הגזילה חמורה, אין עליה מיתה.
אומר המלבי"ם: יש הבדל בין משפט המלך למשפט השופטים, וכלל זה כבר הזכיר לעיל. דיין השופט חייב לשפוט על פי כל כללי החוק והמשפט שקבעה התורה: זקוק לשני עדים, לחקירת שתי וערב, שהעדות לא תהיה סותרת בשום פרט, ואינו יכול להחיל עונש יותר ממה שכתוב - חילול שבת בסקילה, רצח בסייף, וכן על זה הדרך, כל דבר כדינו. אך המלך אינו כפוף לכל זה. למלך ניתן כוח לעמוד בפרץ ולגדור גדר גם בדברים שאינם על פי הפרוטוקול ואינם על פי הספר; אינו חייב בחקירת עדים אם הוא רואה בעיניו שהדבר אמת, ויכול לגזור עונש חמור הרבה יותר כדי לגדור גדר.
וכפי שמצינו בחז"ל: פעם אחת רכב אדם על סוס בשבת. איזה איסור יש כאן? מחמר. ואם הבהמה שלו יש בזה איסור תורה מצד "למען ינוח", ואם אינה שלו - אין כאן אלא איסור דרבנן שמא יתלוש זמורה. ואף על פי כן הוציאוהו ביום ראשון לבית הסקילה וסקלוהו. אומרת הגמרא: ולא מפני שהדין כן, אלא שאותו הדור היה צריך לכך. אם חכמים כך, מלך על אחת כמה וכמה.
וזהו שאמר דוד: אמנם על פי משפטי התורה אין לאיש הזה דין כזה, אבל כשאני רואה מעשה אכזריות נורא כל כך, אני רואה צורך לעמוד בפרץ ולדונו בדין משפט המלך ולא בדין משפט הדיינים - לחייבו מיתה, ועוד שישלם ארבעתיים. ולכן חתם: "עֵקֶב אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה" - היינו התשלומין, על שגנב וטבח; "וְעַל אֲשֶׁר לֹא־חָמָל" - על זה מקבל עונש מיתה. כלומר, על פי דין אין הדבר מגיע לו, אלא שמפני חוסר הרחמנות הנורא שבמעשה, גוזר אני עליו גזר דין זה בכוח המלכות.
והיכן נענש דוד ארבעתיים? אומרים חז"ל שזה בדיוק העונש שקיבל: הילד שנולד לו מבת שבע מת - אחד; אמנון נרצח על ידי אבשלום - שניים; תמר נאנסה על ידי אמנון - שלוש; אבשלום נהרג על ידי יואב - ארבע. ויש שהוציאו את תמר והכניסו במקומה את אדוניה, שאף עליו נגזרה מיתה, וכך מתאים שכל הארבעה מתו - ארבעת בניו של דוד. הוא חרץ את משפטו בעצמו.
וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל־דָּוִד אַתָּה הָאִישׁ כֹּה־אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי הִצַּלְתִּיךָ מִיַּד שָׁאוּל׃
על עצם הפעולה לבדה אי אפשר להענישו לא כדין רוצח ולא כדין נואף: רוצח אינו, שהרי אוריה היה חייב מיתה; נואף אינו, שהרי נתן לה גט כריתות. על איזה סעיף אפוא ניתן להאשימו? על הגזילה. היה כאן אדם שהייתה לו כבשה, הייתה לו אישה, ואתה גזלת אותה מתחת ידו. אתה יכול לטעון שלא הייתה אשת איש ושהוא היה חייב מיתה - הכל טוב ויפה, אבל על הגזילה מה תשיב?
ומכאן ואילך מראה לו הנביא שמצבו חמור מאוד. ראשית, "אָנֹכִי מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל" - אין אתה אדם פשוט. אדם פרטי שחוטא ונכשל, חטאו אינו עושה גלים; אבל מלך שחוטא - מעשיו הם ראיה וסימן לכלל העם כיצד להתנהג, וילמדו האנשים ויעשו כמוך. ושנית, "וְאָנֹכִי הִצַּלְתִּיךָ מִיַּד שָׁאוּל" - הזאת התודה על כל חסדיי ועל ההשגחה הפרטית המופלאה שליוותה אותך, כפי שראינו בפרקים הקודמים, שכמה פעמים עמדת כפסע מן המוות והשם הצילך? הזה המעשה הראוי אחרי שדבקה בך השגחה כזאת?
וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת־בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת־נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וְאִם־מְעָט וְאֹסִפָה לְּךָ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה׃
"בית אדוניך" - שתמשול בכל ביתו של שאול. "ונשי אדוניך" - בזה שתי דעות: יש אומרים שאין הכוונה לנשותיו של שאול אלא לאישה מבית שאול, והיא מיכל שנשא דוד; ויש הסבר נוסף, כמובא בירושלמי ובמדרש, שדוד נשא גם את רצפה בת איה שהייתה פילגש שאול, והיא הנקראת "נשי אדוניך". "וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה" - בתחילה מלך בחברון שבע שנים, ואחר כך דאג השם שכל ישראל יבואו כאיש אחד לקבל את מלכותו בצורה מוחלטת.
"וְאִם־מְעָט" - אם מעטות לך הנשים שיש לך, "וְאֹסִפָה לְּךָ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה". כמה נשים היו לדוד באותו פרק? שש. וכשאומר לו השם "כהנה" - עוד שש, "וכהנה" - עוד שש, הרי שמונה עשרה. שהמלך אינו נושא יותר משמונה עשרה נשים. והמלך הוא המוגבל: כל אדם רשאי לשאת נשים בלא הגבלה, רוצה מאה - ישא מאה, אלף - אלף; רק המלך מוגבל. והטעם, שאצל המלך חוששים יותר שמא נשיו יטו את לבבו, כפי שאירע אצל שלמה המלך. וזהו המקור לכך שהמלך נושא רק שמונה עשרה נשים, וכך אכן היה לדוד בסופו של דבר.
מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת־דְּבַר יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינַי אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת־אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן׃
אומר לו: אפילו אם בדיני בשר ודם תוכל להצטדק, בדיני בורא עולם אין לך הצטדקות, שהרי "בזית את דבר השם". והנה כאן שלוש טענות. הראשונה: "אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב" - על ידי ש"אֶת־אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה". ויש כאן הערה עצומה. אתה טוען שאוריה נתחייב מיתה - מפני שדיבר שלא בכבוד המלך ואמר "אדוני יואב", ומפני שלא שמע לציווי המלך לרדת לביתו. אבל חשוב רגע: אילו לא היית נוטל מלכתחילה את בת שבע, האם היה אוריה מגיע למיתה? כלל וכלל לא. הכל סובב סביב לקיחתה: משום כך נצרכת לחפות על המעשה, ולשם כך שלחת אל יואב שישלח אליך את אוריה כדי שירד אל אשתו - ומשסירב, נתחייב מיתה. אילו לא לקחת את בת שבע, היה אוריה ממשיך בשדה הקרב, היו מנצחים את בני עמון, והוא היה שב אל אשתו וחי עד מאה ועשרים. נמצא שאתה צודק שנתחייב מיתה, אבל הגלגול לחיוב הזה בא ממך - ולכן זה נחשב כאילו אתה הרגתו.
הטענה השנייה: "וְאֶת־אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה" - עניין הגזילה שהזכרנו. והטענה השלישית: "וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן". הסברנו בשיעור הקודם שההריגה בחרב בני עמון הייתה מיתה קשה, מיתה על ידי קינא דמסאבותא, על ידי הנחש שהיה חקוק על חרב בני עמון. אם מגיעה לו מיתה - הרגהו כדין הרוגי בית דין, שימות ביד ישראל בדרך מכובדת; למה שלחת אותו למות ביד הערלים? זה עוון בפני עצמו.
ולכאורה יש לשאול: וכי דוד הרגו? למה מייחסים זאת אליו? הרי אם אני אומר לראובן: לך והרוג את שמעון, וראובן הלך והרג - מי נחשב הרוצח? ראובן. שכלל בידינו "אין שליח לדבר עבירה". ומה תאמר, "הוא אמר לי"? דברי הרב ודברי התלמיד - דברי מי שומעים? אומר לך הקדוש ברוך הוא: אני אמרתי לך לא לרצוח, ואתה שומע לו?
בא הרד"ק ואומר: בכל אדם הטענה הזו נכונה, אבל כשמדובר במלך - מי שלא ישמע לקול ציוויו, המלך יהרגנו. כיוון שכך, מוראו של מלך נמצא על הנתינים, והמעשה מיוחס למלך. ונבין היטב: מן הדין חייב אדם לסרב גם למלך, ואפילו יאמרו לו שהמלך יהרגנו - יאמר מוכן אני למות ולא להרוג, שהרי שלוש עבירות הן - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים - ייהרג ואל יעבור. וכן נאמר ליהושע "כל איש אשר ימרה את פיך יומת", ודרשו: יכול אפילו לדבר עבירה? תלמוד לומר "רק חזק ואמץ" - "רק" בא למעט: אם המלך מצווה דבר החורג מחוקי התורה, אסור לשמוע בקולו.
ואף על פי כן, באופן טבעי פחד המלך על הנתינים, וקשה לבוא אליהם בתלונה למה קיימו את דבר המלך; ולכן העוון נזקף למלך: אתה הרגת, דוד, שהרי הנתין מפחד להמרות את פיך. וכן מצינו בשאול, שנתבע על נוב עיר הכהנים אף שדואג האדומי הוא שהרג - כיוון שהוא המלך, נזקף הדבר לחובתו. כך גם כאן: יואב הרג, אך העוון נזקף לדוד. אמנם יואב היה צריך לסרב, ואכן ראינו כאלה שסירבו, והם היו מעולים יותר בכך שלא שמעו לדבר המלך כשציווה דבר שאינו ראוי.
וְעַתָּה לֹא־תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד־עוֹלָם עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת־אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה׃
עתה גוזר עליו הנביא את שני העונשים שדוד עצמו חרץ על האיש העשיר. כנגד "בן מוות האיש" - עונש מוות, "לא תסור חרב מביתך", והעונש הזה אמור לחול על בניו. ומדוע? "עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי" - שהיה במעשה ביזוי כבוד שמיים; כשאנשים רואים דבר כזה, יש בו חילול השם.
כֹּה אָמַר יְהֹוָה הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת־נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם־נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת׃
כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כׇּל־יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ׃
כנגד שאתה לקחת את אשת אוריה - מידה כנגד מידה, מישהו מביתך יקום וייקח את נשיך. אתה לקחת אישה אחת, והוא ייקח את כל עשר הפילגשים; וזה מתאים לגזירת התשלומין שחרץ בעצמו - כשם שהגוזל משלם פי כמה, אף אתה תשלם פי כמה. ועוד הבדל: אתה עשית בסתר, והוא יעשה בגלוי, "לעיני השמש הזאת", בפרהסיה. ולמה בפרהסיה? כדי שידעו הכל שדוד המלך נענש על מעשהו, ושלא יקבל איש לגיטימציה מן המעשה לנהוג כמותו.
אמרנו בעבר ונחזור ונאמר: אין שום אפשרות לומר שדוד המלך לא חטא כלל. אלו פסוקים מפורשים שדוד חטא. וכל מה שדיברנו על "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" - רש"י שם מסביר שהכוונה כל האומר דוד חטא באשת איש, או שחטא ברציחה. ניאוף ורצח לא היו כאן, ושני הדברים האלה היו בכשרות כפי שהסברנו. אלא שכל הדרך שבה התגלגל העניין הייתה בלתי ראויה, ועניין הגזילה היה דבר לא ראוי. ואף שלמלך הכל מותר, היה בזה חילול השם, ולפי מדרגתו של דוד התביעה עליו קשה הרבה יותר. מעולם לא אמרנו שהמעשה היה כשר לחלוטין - על מעשה כשר אין שולחים נביא, אין תוכחה ואין עונשים. הנה אתה רואה לפי העונשים.
נתן הנביא נשלח להוכיח את דוד דווקא בדרך משל, כדי לעקוף את מנגנוני ההגנה והתירוצים שיכלו לעמוד לדוד, וכדי שהוא עצמו יחרוץ את דינו. המשל מגדיל את העוון משני צדדים - שהעשיר לא לקח משלו, ושההלך לא היה ראוי לכך כלל - וברמזו מלמד גם על דרכו של יצר הרע, שמהלך נעשה אורח ומאורח בעל הבית. דוד גזר מוות ותשלומי ארבעתיים מכוח משפט המלך שאינו כפוף לסדרי הדיינים, ובאותם ארבעתיים נענש הוא עצמו בארבעה מבניו. התביעה עליו הייתה על הגזילה, על גלגול מיתתו של אוריה, ועל שנהרג דווקא בחרב בני עמון - ומשום שהוא מלך, המעשה נזקף לחובתו. וכשנאמר לו "אתה האיש", לא התווכח אלא אמר "חטאתי לה'", וזו גדולתו.