פתיחה: פרשה שיש בה עומק לפנים מעומק
פרק זה הוא מן הפרקים הקשים והנועזים שבתנ"ך: מעשה דוד ובת שבע. הקורא השטחי רואה כאן סיפור פשוט של מלך שנכשל, אך כאשר מתבוננים בפסוקים לפי דרכו של המלבי"ם, ומצרפים אליהם את דברי חז"ל בגמרא, את דברי הזוהר הקדוש, את ביאורו של הרב דסלר ואת סודות האר"י הקדוש בספר הגלגולים, מתגלה תמונה אחרת לגמרי. נלך על סדר הפסוקים, ונראה כיצד כל פרט כאן טעון משמעות עמוקה.
"לעולם אל יביא אדם עצמו לידי ניסיון" - הגמרא בסנהדרין
כדי להבין את שורש הדברים נפתח בגמרא במסכת סנהדרין דף ק"ז עמוד א'. אמר רב יהודה אמר רב: לעולם אל יביא אדם עצמו לידי ניסיון, שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי ניסיון ונכשל. אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, מפני מה אומרים אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב, ואין אומרים אלוקי דוד? למה אין מזכירים גם אותי בתפילה? אמר לו הקדוש ברוך הוא: הם עברו אצלי ניסיון, ואתה לא עברת ניסיון אצלי. אמר לפניו: ריבונו של עולם, בחנני ונסני, שנאמר "בחנני ה' ונסני". אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני אנסה אותך, ואף אעשה עמך דבר שלא עשיתי עם האבות הקדושים - להם לא הודעתי במה יהיה ניסיונם, והרי ניסיון שבא בהפתעה קשה הרבה יותר, ואילו לך אני מודיע מראש שניסיונך יהיה בדבר ערווה.
וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל־גַּג בֵּית־הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד׃
"ויקם דוד מעל משכבו" - אמר רב יהודה: שהפך משכבו של לילה למשכבו של יום. כיוון שדוד ידע שהקדוש ברוך הוא עומד לנסותו בדבר ערווה, אמר: אשביע את יצרי בהיתר, כדי שלא אבוא לידי איסור ולא אהרהר באישה אחרת. ונתעלמה ממנו הלכה: אבר קטן יש באדם, משביעו רעב, מרעיבו שבע. נעלם ממנו הכלל שככל שאדם ממלא את סיפוקו כן התאווה מתגברת, ולהיפך, כשאדם כולא את תאוותו התאווה נחלשת.
וממשיכה הגמרא: בת שבע הייתה חופפת את ראשה בצניעות תחת הכוורת - כעין מקלעת של קנים. בא השטן ונדמה לדוד כציפור שעמדה שם ליד הכוורת. שלח בו דוד חץ כדי לפגוע ביונה, והחץ ביתר את הכוורת, וממילא נתגלתה לפניו בת שבע.
וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר הֲלוֹא־זֹאת בַּת־שֶׁבַע בַּת־אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי׃
וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ וַתָּשָׁב אֶל־בֵּיתָהּ׃
על כך אמר דוד: "בחנת לבי פקדת לילה צרפתני בל תמצא, זמותי בל יעבור פי". מהו "זמותי בל יעבור פי"? הלוואי והיה נופל זמם על פי, ולא הייתי אומר "בחנני ה' ונסני". הנה נכשלתי: אמרתי בחנני ונסני, ובסופו של דבר ניסה אותי הקדוש ברוך הוא ולא עמדתי בניסיון.
דרש רבא: מהו שכתוב "למנצח לדוד בה' חסיתי איך תאמרו לנפשי נודי הרכם ציפור"? אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, מחול לי על אותו עוון, שלא יאמרו הר שבכם - ציפור נידדה אותו. מי הזיז את ההר שבכם? מי יכול היה לו? ציפור קטנה הצליחה להפילו.
דרש רבא: מהו שכתוב "לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי למען תצדק בדברך תזכה בשפטך"? אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שאם הייתי רוצה לכפות את יצרי הייתי כופה, אלא אמרתי שלא יאמרו העבד ניצח את אדונו. זהו פלא עצום: דוד אומר שיכול היה להתגבר על יצרו, ולא התגבר כדי שלא יאמרו שהעבד ניצח את רבו - האדון אמר "אני אנסה אותך", והעבד אמר "תנסה ותראה שאעמוד". כיצד ייתכן שאדם יעבור עבירה משום כך? על כך נעמוד בהמשך.
דרש רבא: מהו שנאמר "כי אני לצלע נכון ומכאובי נגדי תמיד"? ראויה הייתה בת שבע בת אליעם לדוד מששת ימי בראשית, אלא שבאה אליו במכאוב. וכן תנא דבי רבי ישמעאל: ראויה הייתה לדוד בת שבע בת אליעם, אלא שאכלה פגה - אכל אותה בטרם הבשילה. כלומר דוד מיהר ונטל דבר המגיע לו, אך עדיין לא הגיע זמנו, וזה היה חטאו. ומה פירוש "מששת ימי בראשית"? הרי בדרך כלל נקבע זיווגו של אדם ארבעים יום קודם יצירת הוולד, ולא מששת ימי בראשית. את זה נבאר בהמשך.
דרש רבא: מהו שנאמר "ובצלעי שמחו ונאספו, נאספו עלי נכים ולא ידעתי, קרעו ולא דמו"? אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שאם היו קורעים את בשרי לא היה דמי שותת. אותם אנשים שהיו לומדים עמו תורה, דואג ואחיתופל, היו מביישים אותו עד שהיה הולך האודם מפניו - אזיל סומקא ואתי חיוורא - עד שהיו פניו מחווירות, ואילו היו חותכים אותו לא היה יוצא ממנו דם. ולא עוד, אלא בשעה שהם עוסקים בארבע מיתות בית דין, היו פוסקים ממשנתם ואומרים לו כביכול בתמימות: דוד, הבא על אשת איש מיתתו במה? כלומר, אתה עושה עצמך צדיק ויש בך עוון אשת איש. והיה עונה להם: הבא על אשת איש מיתתו בחנק, ויש לו חלק לעולם הבא; אבל המלבין פני חברו ברבים - אין לו חלק לעולם הבא.
ביאור הרב דסלר: החטא הדק שגרר את החטא הגדול
חז"ל אומרים: לא היה דוד ראוי לאותו מעשה, אלא שעשה כן כדי להורות דרך תשובה ליחיד, שאם חטא יחיד אומרים לו: קל וחומר מדוד. ומדרש זה פלאי מאוד. שואל הרב דסלר: וכי שמענו על אדם שהולך לחטוא ולהכעיס את קונו כדי שילמדו ממנו שאפשר לשוב בתשובה?
מבאר הרב דסלר דבר נפלא: דוד היה ראוי לכפרה עוד קודם לכן. היה בו חטא דק קודם, והיה צריך לשוב עליו, אלא שלא הרגיש בו כלל. וכיוון שלא הרגיש בו, לא ידע שעליו לתקנו. לכן הכשילוהו בחטא גדול, שעל ידו יבחין גם בחטא הדק וישוב על שניהם. משל למה הדבר דומה (משל שאינו בתחום היושר, אך ממחיש היטב): אדם שרכבו התחכך מעט והכנף נשרטה. פנה לחברת הביטוח, אמרו לו שאין מטפלים בתיקון קל כזה, יש השתתפות עצמית. הוא אינו מוכן להשאיר את הרכב החדש עם שריטה מציקה, נכנס לרכב, מחפש עמוד בטון טוב ומועך את כל הכנף. עתה חברת הביטוח מחליפה לו את הכנף כולה, ושוב יש לו רכב חדש. ודאי שאסור לעשות כן, זהו גזל, אבל זהו המשל. הנמשל: בדוד היה חטא דק שלא הרגיש בו, ולכן הפילוהו בחטא גדול, כדי שעל ידו ירגיש גם בדק ויתקן את שניהם.
ומה היה אותו חטא דק? אומר החובת הלבבות: אצל אדם צדיק, מעט גאווה נחשבת לעוון גדול, ומזיקה לו יותר מכל חטאותיו של בעל תשובה. והיכן מצאנו אצל דוד משהו מן המשהו של גאווה שאינו ראוי לו? בבקשתו: ריבונו של עולם, מדוע אין אומרים אלוקי דוד? ומשאמר לו הקדוש ברוך הוא שלא עבר ניסיון, המשיך: אם כן נסני, אני ראוי, אני יכול לעמוד בניסיונות. כאן היה דק מן הדק של גאווה, ודוד לא הרגיש בו. לכן הכשילו הקדוש ברוך הוא - וכשנכשל, הבין: חשבתי שאני גדול, חשבתי שאני מסוגל לעמוד, והנה נכשלתי בדבר כזה. ואכן ראינו בגמרא שדוד שב בתשובה גם על עצם הבקשה: "זמותי בל יעבור פי" - הלוואי והיה זמם על פי ולא הוצאתי מפי "בחנני ונסני". הוא הבין שעצם הבקשה הייתה מקולקלת, שהיה בה מן הגאווה.
ובזה מתבאר גם "לך לבדך חטאתי". שהרי לכאורה קשה: וכי מותר לחטוא כדי שלא יאמרו העבד ניצח את אדונו? ועוד, מה פירוש "ניצח את אדונו" - וכי הקדוש ברוך הוא אינו רוצה שדוד יעמוד בניסיון? אדרבה, רצונו יתברך שדוד יעמוד ושיאמרו גם אלוקי דוד! אלא כך מבאר הרב דסלר: אומר דוד לפני הקדוש ברוך הוא - אתה יודע שמצד עצמי מסוגל הייתי לעמוד בניסיון, "לא היה דוד ראוי לאותו מעשה". ומדוע בסופו של דבר לא עמדתי? כי אתה הגדלת את יצרי יותר ממה שהייתי ראוי, ובאיזו מטרה? כדי שאכיר שיש בי חטא קדום - חטא הגאווה - ואשוב עליו. זהו "לך לבדך חטאתי": אמנם באשמתי, שהרי הייתי צריך לכפר על הגאווה, אבל אילולא אותו חטא קדום שהיה עלי לתקן, לא הייתי נכשל בחטא הזה.
ומהי "דרך תשובה ליחיד" שמורה לנו הדבר? לומר ליחיד: היזהר שלא יהיה בך אפילו חטא קטן, שכן החטא הקטן עלול לגרור אחריו הכשלה בחטא גדול, כדי שתשוב בתשובה גם על החטא הקטן. זהו הביאור במה שאירע כאן לדוד.
דברי הזוהר הקדוש: קטרוגו של השטן ותשובת הקדוש ברוך הוא
מובא בזוהר חלק א' דף ח' עמוד ב'. כתוב בתורה "ואיש אשר ינאף את אשת איש", וכתוב "ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע לטמאה בה". שאל המקטרג: דוד שקלקל ברית בערווה, מה דינו? אמר לו הקדוש ברוך הוא: דוד זכאי הוא, וברית קודש על מקומה ותיקונה עומדת, שהרי גלוי לפני שנזדמנה לו וראויה הייתה לו בת שבע מיום שנברא העולם. אמר לו המקטרג: אם לפניך גלוי, לפניו מי גלוי? כלום דוד הלך אליה מתוך ידיעה שהיא ראויה לו? אמר לו הקדוש ברוך הוא: בהיתרא היה מה שהיה, שהרי כל היוצאים לקרב לא היה אחד מהם הולך עד שנתן גט לאשתו, ובת שבע לא הייתה אשת איש.
אמר לו המקטרג: אם כן, היה לו להמתין שלושה חודשים ולא המתין. שהרי יש הלכה שאישה שנתגרשה אינה נישאת לאחר מיד, אלא צריכה להמתין שלושה חודשי הבחנה, כדי שנדע בוודאות שאינה מעוברת, שאם לא כן, כשייוולד הוולד לא נדע אם נולד לתשעה חודשים לראשון או לשבעה לשני. אמר לו הקדוש ברוך הוא: במה דברים אמורים? במקום שאנו חוששים שמא מעוברת היא, וגלוי היה לפני שאוריה לא קרב אליה מעולם, ושמי חתום בו לעדות - שכתוב "אוריה" וכתוב "אוריהו", שמי חתום בו שלא שימש בה מעולם.
חזר המקטרג ואמר: לפניך גלוי, אך לדוד וכי היה גלוי? היה לו להמתין שלושה חודשים, שהרי דוד אינו יודע אם אוריה היה עמה. ועוד, אם אתה אומר שדוד ידע שלא היה עמה מעולם, מדוע שולח דוד וקורא לו ומצווהו "רד לביתך ורחץ רגליך"? אמר לו הקדוש ברוך הוא: ודאי שדוד לא היה יודע, אבל דע לך שדוד המתין יותר משלושה חודשים - ארבעה חודשים המתין. שכך שנינו: בעשרים וחמישה בניסן העביר דוד כרוז בכל ישראל, ובשבעה בסיוון היו עם יואב, והלכו ונלחמו בבני עמון - סיוון, תמוז, אב ואלול - ובעשרים וארבעה באלול היה מה שהיה עם בת שבע. נמצא שמאז שעזב אוריה את ביתו ועד שבא דוד אליה עברו ארבעה חודשי הבחנה ולא שלושה בלבד. וביום הכיפורים מחל לו הקדוש ברוך הוא על חטאו. ויש אומרים שבאדר הועבר הכרוז לגיוס כללי, ונאספו בחמישה עשר באייר, ובחמישה עשר באלול היה מה שהיה, וביום הכיפורים התבשר "גם ה' העביר חטאתך לא תמות".
ומהו "לא תמות"? לא תמות בידו של דומה, שר של גיהינום. על כך אמר דוד: "לולי ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי" - אילולא הקדוש ברוך הוא שהיה לי לאפוטרופוס ולסניגור, ולימד עלי זכות ויושר, כמעט ששכנה דומה נפשי. ומהו "כמעט"? כחוט דקיק, כאותו שיעור שביני ובין הסטרא אחרא - כפסע היה ביני ובין "שכנה דומה נפשי". ומכאן מסיק הזוהר הקדוש שייזהר אדם מאוד שלא יפתח פיו ולא יחרוץ על עצמו דברים קשים, שהרי דוד כמעט וניזוק בכך שחרץ את דינו ואמר "בן מוות האיש".
מדוע לא קרב אוריה אל בת שבע?
ראינו בזוהר שאוריה החיתי לא שימש עמה מעולם, וזה דבר תמוה. יש מדרש (שלא ראיתיו בעצמי, אלא שמעתי שמצטטים אותו) האומר כך: כאשר ביקש דוד להוציא את חרבו של גוליית מנדנה כדי לכרות את ראשו, היה נושא כליו של גוליית אוריה, שנקרא החיתי על שם שבא מארץ החיתים. דוד לא הצליח להוציא את החרב, וביקש מאוריה שיוציאה. אמר לו אוריה: מה תיתן לי? אמר לו: אתן לך בת ישראל לאישה. ויש אומרים שהחרב הייתה מחוברת בכשפים, ואוריה ידע את סוד התרתה. סייע לו אוריה, ובסופו של דבר נתן לו דוד את בת שבע לאישה. אומר המדרש: יצאה בת קול ואמרה לו - דוד, וכי אתה עושה בנות ישראל הפקר? אתה מבטיח בת ישראל למי שרק עתה התגייר, והרי מעלת ישראל גבוהה ממעלת הגר? חייך, משלך אתה נותן לו. ומי נפלה בסופו של דבר בידו של דוד? אותה בת שבע. עוד אומר המדרש שדוד המלך מל את אוריה, וכשמל אותו עשאו כרות שופכה, ולכן ידע דוד שבת שבע מעולם לא נזקקה לאוריה.
אלא שמדרש זה תמוה, ויש עליו קושיה: אם כך, מדוע דוד שולח את אוריה לרדת אל ביתו ולהיות עם אשתו? מה שחשבתי לומר, אף שהוא קצת דחוק: שכוונת דוד לא הייתה בשביל אוריה אלא בשביל העם. שיידעו הכול שאוריה היה בירושלים, ויאמרו בוודאי נכנס לביתו, וכשתתגלה הריונה יסיקו שההיריון מבעלה, ולא יקשו השכנים: הרי בעלה אינו בבית זה חודשים, וכיצד היא הרה? ייתכן, אך עדיין הדבר תמוה. אולם יש דברים נוספים בספר הגלגולים בעניין דוד, אוריה ובת שבע, ומשם נבין הסבר אחר לגמרי.
סוד הגלגולים: הבל, קין והתאומה היתרה
מובא בספר הגלגולים: דוד המלך היה גלגולו של הבל, אוריה החיתי היה משורשו של קין, ובת שבע הייתה התאומה היתרה שנולדה עם הבל. שכן כתוב שכאשר נולדו קין והבל, נולדה עם כל אחד מהם תאומה, ועם הבל נולדה תאומה יתרה - כך מפורש במדרש. כל אחד נשא את התאומה שנולדה עם אחיו: הבל נשא את תאומתו של קין, וקין נשא את תאומתו של הבל. וזהו שנאמר "עולם חסד יבנה" - שהעולם נבנה בחסד. ומהו חסד? עריות קרויות חסד, כלשון הכתוב "חסד הוא". יש חסד מצד הקדושה, שהוא העזרה והסיוע הידועים, ויש חסד מצד הטומאה, והוא עניין העריות, שכן גם בעריות בסופו של דבר כל אחד נותן לשני משהו - אלא שזהו חסד מצד הטומאה. אך בשעת בניין העולם לא הייתה ברירה אלא לבנותו בדרך זו.
על התאומה היתרה שנולדה עם הבל היו קין והבל מתנצחים, ועל כך קם קין והרג את הבל: הבל סבר שהיא שלו, שהרי נולדה עמו, וקין סבר שהיא שלו, שהרי הוא הבכור ונוטל פי שניים. וכעת חוזרים כולם בגלגול: דוד הוא הבל, אוריה הוא קין, ובת שבע היא אותה תאומה יתרה. וכשרואה דוד שהתאומה היתרה שוב נמצאת אצל מי שאינה מגיעה לו, אצל קין, קם ונוטל אותה לעצמו.
וזהו שרמזו חז"ל: "כי אני לצלע נכון", ותנא דבי רבי ישמעאל - ראויה הייתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית. שהרי הזיווג נקבע ארבעים יום קודם יצירת הוולד, ומהו "מששת ימי בראשית"? אלא מששת ימי בראשית, מאז שנבראו קין והבל והתאומה היתרה, כבר אז הייתה ראויה לו, אלא שבא קין ונטלה ממנו במעשה רציחה, ועתה בא דוד ומשיב את הגזלה ונוטל את אותה תאומה יתרה. כך אומר האר"י הקדוש.
ודברים אלו רמוזים בכתובים. נאמר "ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו". "בהיותם בשדה" נראות מילים מיותרות, אלא ש"בהיותם בשדה" עולה בגימטרייה 774, בדיוק כמניין "בת שבע" - הם רבו בשדה, ועל מי רבו? על בת שבע. וכן "ויאמר ה' אל קין אי הבל אחיך", והוא עונה "לא ידעתי השומר אחי אנכי" - "השומר אחי אנכי" עולה בגימטרייה "אוריה החיתי". וגם המילים "ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו" עולות בגימטרייה "אוריה החיתי". הרי שהכתוב עצמו רומז שמדובר באוריה, ולכן קם דוד על אוריה ונטל ממנו את בת שבע. וזהו שאמרו חז"ל: כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, שאת שלו נטל. והיכן היה הפגם? "שאכלה פגה" - מגיעה לך, אבל בזמנה, ואתה נטלת אותה בטרם עת.
ומדוע מלכתחילה לא זכה הבל בתאומה היתרה, אף שמעיקר הדין היא שלו, שהרי נולדה עמו? מפני שהיה בו חטא: כשהקריב הבל את קורבנו זרח עליו אור השם והבל הציץ בשכינה, וכיוון שהציץ בשכינה נגזרה עליו מיתה, ובכוח אותו עוון היה קין מסוגל לו והרגו. ושימו לב: בגלגול הנוכחי זוכה דוד להיות ראש לרוח הקודש ולשכינה. נאמר בו "ותצלח רוח ה' אל דוד מהיום ההוא ומעלה", והוא מתפלל "אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני", ומעיד על עצמו "רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני". השכינה מדברת בו - הרי הוא מתקן את מה שפגם בגלגול הקודם, וזוכה עתה לראות בשכינה בהיתר.
"רד לביתך ורחץ רגליך" - ניסיונו של אוריה
וַיֹּאמֶר דָּוִד לְאוּרִיָּה רֵד לְבֵיתְךָ וּרְחַץ רַגְלֶיךָ וַיֵּצֵא אוּרִיָּה מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וַתֵּצֵא אַחֲרָיו מַשְׂאַת הַמֶּלֶךְ׃
אומר האר"י הקדוש: אוריה החיתי בא בגלגול זה כדי לתקן את קלקולו, והראיה - שאכן תיקן. במה? שלא נגע בבת שבע אפילו באצבע קטנה, מפני שידע שאינה שייכת לו אלא לדוד, וידע שזהו ניסיונו: האם גם בגלגול זה תיטול דבר שאינו שלך? וזה שאמר הזוהר שלא קרב אליה מעולם.
ודוד ביקש לבחון אותו. כאשר שב אוריה מן המלחמה, שלחו דוד לביתו ואמר לו "רד לביתך ורחץ רגליך". חשב דוד: אולי עתה, כשאתן לו רשות, יתקרב אליה, ואז יתברר שמה שלא קרב אליה עד עתה לא היה מפני התיקון, אלא מפני שפחד ממני - שידע שהיא מיועדת לי, ואין אדם מתעסק עם המלך. אבל אם אף שאני מצווה עליו לא יקרב אליה, סימן שאין זה מחמת פחד אלא מתוך כוונת תיקון. ואכן אוריה הוכיח שבא לתקן, שהרי גם לאחר ציווי המלך לא ירד אל ביתו. די היה בזה כדי שדוד לא יפגע באוריה החיתי.
"הבו את אוריה" - נקמת הבל
וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר לֵאמֹר הָבוּ אֶת־אוּרִיָּה אֶל־מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת׃
אלא שדוד נטר לו איבה מן הגלגול הקודם. אמר דוד: כשם שהרגני על ידי טומאת הנחש - שקין הוא "קינא דמסאבותא", קן הטומאה - כך אני אהרגנו בחרב בני עמון, שעל חרבם היה חקוק נחש. והדבר רמוז בפסוקים שלפנינו: "וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר לֵאמֹר הָבוּ" - ראשי התיבות בספר, לאמר, הבו: ב', ל', ה', אותיות הבל. בא הכתוב לרמז שרצונו לנקום את מותו של הבל.
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־הַמַּלְאָךְ כֹּה־תֹאמַר אֶל־יוֹאָב אַל־יֵרַע בְּעֵינֶיךָ אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה כִּי־כָזֹה וְכָזֶה תֹּאכַל הֶחָרֶב הַחֲזֵק מִלְחַמְתְּךָ אֶל־הָעִיר וְהָרְסָהּ וְחַזְּקֵהוּ׃
גם כאן רמוז הדבר: "וְכָזֶה תֹּאכַל הֶחָרֶב" - סופי התיבות ה', ל', ב' - הבל. שוב יש כאן תיקון על שהרגו את הבל בגלגול הקודם. ומהי הכפילות "כזה וכזה תאכל החרב"? אפשר לומר: אל ירע בעיניך ש"כזה תאכל החרב" עתה, מפני ש"וכזה תאכל החרב" בעבר - כשם שהחרב אכלה אז, כך היא אוכלת עכשיו, מידה כנגד מידה. ועוד: "וכזה" עולה בגימטרייה 38, כמניין "הבל" עם הכולל. כלומר: הרי אז הרגת את הבל, וזהו בדיוק מה שאוכלת החרב עתה - עכשיו החרב אוכלת את קין.
ואף על פי כן היה בזה חטא לדוד. ראשית, כדברי האר"י הקדוש, יש כאן "לא תשנא את אחיך בלבבך" - שהרי אוריה תיקן, ודוד עצמו בחן אותו וראה שלא ירד לביתו, וסימן שבא באמת לתקן. שנית, שהרגו בחרב בני עמון שהיה חקוק בה נחש, ובזה הייתה טומאה גדולה, ועל כך נענש. ראו כיצד נהג משה רבנו: כשביקש להרוג את המצרי, הרגו בשם המפורש. ואף שם אותם גלגולים: משה הוא גלגול הבל, והמצרי גלגול קין. שכן קין התגלגל בשלושה גלגולים עיקריים, וזהו "שבעתים יוקם קין" - יוקם ראשי תיבות יתרו, קורח, מצרי (ובוודאי יש שורשים וענפים רבים, אך אלו העיקריים). ולעומתו הבל התגלגל במשה - משה ראשי תיבות משה, שת, הבל. נמצא שמשה הורג את המצרי, כלומר הבל הורג את קין, אלא שהוא עושה זאת בדרך של תיקון, בשם המפורש, בקדושה ולא בטומאה. ואתה, דוד, היית צריך להורגו בדרך של קדושה ולא בדרך של פגם וטומאה, ועל זה הייתה התביעה כנגד דוד.
"אישה" ו"בעלה" - שני שמות בפסוק אחד
וַתִּשְׁמַע אֵשֶׁת אוּרִיָּה כִּי־מֵת אוּרִיָּה אִישָׁהּ וַתִּסְפֹּד עַל־בַּעְלָהּ׃
מדוע פעם "אישה" ופעם "בעלה"? בלשון הקודש יש הבדל בין השניים. "בעל" הוא מלשון אדנות ובעלות. יש נשים היום, מן המתקדמות למיניהן, שמואסות בכינוי "בעלי" - וכי הוא הבעלים שלי? - ומעדיפות לומר "אישי". ואכן "אישי" הוא ביטוי של קרבה וחיבה שבין איש לאשתו, כלשון הכתוב "תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי".
וכאן נשים לב: אלה שבאו לבשר לה היו בטוחים שהיא ואוריה עדיין נשואים והכול כרגיל, ולכן אמרו לה בלשון קרבה וחביבות "מת אוריה אישך". אבל היא כבר יודעת שאינה נשואה לו - שהרי דוד כבר לקחה, ומשמת אוריה נחשבת היא מגורשת מני אז - ולכן היא מבינה שאישות וחיבה אין כאן. על מי אפוא היא סופדת? רק מצד "בעלה", מצד אותה בעלות ואדנות שהייתה לו כלפיה, ולא מצד "אישה", לא מצד החיבה.
"ויעבור האבל" - למה מיהר דוד?
וַיַּעֲבֹר הָאֵבֶל וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיַּאַסְפָהּ אֶל־בֵּיתוֹ וַתְּהִי־לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ בֵּן וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר־עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי ה'׃
מיד כשעברו ימי השבעה שלח דוד ואספה אל ביתו. האברבנאל טען: מדוע מיהר דוד כל כך לאסוף את בת שבע אל ביתו, שנראה מזה כביכול שעדיין היה רדוף מן התאווה, כלשונו. אומר המלבי"ם: גם כאן, המתבונן בפסוקים רואה שמה שעשה דוד היה מוכרח לעשות. שכן אילו הייתה ממשיכה בהריונה והוא היה נושא אותה רק לאחר מכן, היה הדבר מעורר חשד - הרי היא הרה, ואולי הרה מאוריה החיתי, והיו סבורים שהבן הוא של אוריה. לכן היה מוכרח דוד לקחתה מהר ככל האפשר, כדי שכאשר יתפרסם ההיריון בעוד חודשיים, וכבר יראו שכרסה בין שיניה, יאמרו הכול: הרי דוד נשא אותה. ואף כשתלד - אמנם זה מהר מדי, לשבעה חודשים - הרי למדנו שבזמנם היה מקובל שאישה יולדת או לשבעה או לתשעה, ויאמרו שנולד לשבעה חודשים מדוד. דוד היה מוכרח לעשות כן כדי לחפות על כך שהבן הזה אינו מאוריה אלא ממנו, וגם כדי לשמור על כבוד המלכות - שאם יתברר שהיה כאן דבר שאינו נקי, יהיה בזה ביזיון למלכות, והמלכות עלולה להתפורר בעקבות זאת.
עוד מוסיף המלבי"ם: לקיחתה על ידי דוד לא הייתה תמוהה בעיני הציבור כלל, שכן הדבר נראה כמלך החונן את אשת הגיבור שנפל בשדה הקרב. המלך עשה עמה חסד, לקחה תחת חסותו והפך את אשת הגיבור למלכה. וכך הצטייר הדבר בעיני העם כדבר חיובי מאוד - שהנה דוד מכבד את גיבוריו. ואף שאין זה מכבודו של מלך לשאת אישה שכבר הייתה נשואה, ולכאורה היה עליו לשאת בתולה, כאן הצטייר הדבר דווקא לטובה: דוד המלך חונן את גיבורו ולוקח את אלמנתו.
לסיכום:
פרשת דוד ובת שבע איננה כפי שהיא נראית למתבונן השטחי. לפי המלבי"ם, כל צעד וצעד של דוד לאחר המעשה נעשה מתוך הכרח, לשמירת כבוד המלכות ולמניעת חשד. לפי חז"ל והרב דסלר, הכישלון עצמו בא כדי שדוד יכיר בחטא הדק של "בחנני ה' ונסני" וישוב עליו, ומכאן דרך תשובה ליחיד: שחטא קטן עלול לגרור חטא גדול כדי שישוב האדם על שניהם. לפי הזוהר, המעשה נעשה בהיתר ובהמתנה ראויה, ודוד נתכפר לו ביום הכיפורים - ועם זאת "כמעט שכנה דומה נפשי", ומכאן שייזהר אדם בפיו. ולפי האר"י הקדוש, בת שבע הייתה שלו מששת ימי בראשית, ו"את שלו נטל", אלא ש"אכלה פגה" ושהרג את אוריה בחרב שיש בה טומאה, ובזה הייתה התביעה עליו. הפרשה עדיין אינה מסתיימת: בפרק הבא נראה את התוכחה ואת המחיר היקר מאוד שדוד משלם עליה.