אנחנו פותחים באחד הפרקים המורכבים ביותר שבספר שמואל, ואולי בכל הנביאים. לא מורכב מבחינת סיפור המעשה, שהוא פשוט וברור, אלא מבחינת ההבנה: מעשה דוד ובת שבע. איך אפשר להבין שדוד המלך מגיע למעשה כזה, וכיצד אפשר להבין שלאחר מכן רואים בפירוש שהקדוש ברוך הוא מוחל לו. כל הדברים האלה טעונים ביאור, ולכן נלמד את הפרשה הזאת עם המלבי"ם, שדרכו לדקדק בלשון הפסוקים ולהוציא מהם את התמונה האמיתית.
מישהו אמר פעם שאדם הלומד את האברבנאל בערב שבת יכול לבוא לידי כפירה. מדוע? כי דרכו של האברבנאל להביא עשרים ושלושים שאלות על הפרשה, ורק אחר כך לתת יישוב אחד שמתרץ את כולן. אדם מתחיל בערב שבת, מגיע לשאלה העשרים ונרדם. בשבת הבאה מגיע לשאלה החמש עשרה ונרדם. אחרי חצי שנה כל התורה שלו מלאה קושיות והוא לא הספיק אף פעם להגיע לתירוצים. לכן אנחנו נראה כאן את הקשיים שבפרשה, אבל נלך עד סוף הדרך ונראה גם את ההבנה, כיצד הדברים מתיישבים וכיצד חז"ל רואים את כל העניין. ואקדים ואומר: גם מה שנבאר תוך כדי הפסוקים הוא עדיין הסבר חלקי, שכן ההסבר המקיף יותר, כפי שמבאר הרב דסלר וכפי שהדברים מובנים על פי הזוהר, יובן רק בסופה של הפרשה.
וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת־יוֹאָב וְאֶת־עֲבָדָיו עִמּוֹ וְאֶת־כָּל־יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִתוּ אֶת־בְּנֵי עַמּוֹן וַיָּצֻרוּ עַל־רַבָּה וְדָוִד יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלָיִם׃
מבאר המלבי"ם: כל ההקדמה הזאת, שלכאורה אינה נוגעת לעניין, באה לומר לנו מהו הגורם לכל הסיפור. הגורם היה שדוד המלך ישב בביתו ולא יצא להילחם מלחמות ה', וזה מה שהביא עליו את כל הצרה. ועל כל תירוץ אפשרי הכתוב עונה מראש. תאמר שדוד היה עייף מן המלחמה הקודמת? הכתוב אומר "לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה", חלפה שנה שלמה מאז. תאמר שמזג האוויר לא אִפשר, גשם וקור? הכתוב אומר "לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים", וחז"ל אומרים שהיה זה בחודש סיוון, העת שבה המלכים יוצאים לקרב. שהרי בחורף קשה למלכים לצאת להילחם, וכידוע מה ששבר את גרמניה בניסיון לכבוש את רוסיה היה "הגנרל חורף", וכך גם נפוליאון. כאן הבעיה הזאת לא הייתה.
תאמר שהייתה זו מלחמה קטנה, ואין המלך יוצא לפתור כל סכסוך מקומי? הכתוב מדגיש שדוד שלח את יואב שר הצבא, "וְאֶת־עֲבָדָיו עִמּוֹ" - כל שרי החיל וכל הגיבורים - "וְאֶת־כָּל־יִשְׂרָאֵל". במצב כזה ראוי שמלכם יֵצא בראשם. ותאמר שהיה זה זמן קצר? הכתוב אומר "וַיַּשְׁחִתוּ אֶת־בְּנֵי עַמּוֹן וַיָּצֻרוּ עַל־רַבָּה", תקופה ארוכה: מז' בסיוון ועד כ"ד באלול, חודשים שלמים היו בקרב. דוד ראה שהקרב אינו נחתם במהרה, והיה עליו לצאת ולהשתתף עמם. הרי דוד היה זה שיצא ונלחם את מלחמות ישראל. שלוש המילים "וְדָוִד יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלָיִם" הן תמצית העניין וההקדמה לכל מה שיבוא.
זה לא כמו היום, שאין שום בעיה לראש ממשלה לקבל החלטות, שהרי הוא יושב בבור ממוגן, מוגן אפילו מפצצה אטומית, ואחרים ילכו להילחם. בזמנם, מלך שמקבל הכרעה נמצא בעצמו בפנים. אם ההכרעה שגויה, המלך משלם בראשו. אין ניסיונות ואין הזדמנות שנייה, אתה לוקח אחריות, וזה חשוב מאוד, כי אז ההכרעה היא הכרעה אמיתית.
זו אחת הסיבות שגדולי ישראל תמיד התנגדו להכריע בענייני קרב ומלחמה. הרב שך תמיד התנגד לזה. הוא אמר: אנחנו לא יוצאים להילחם, אז נגיד כן או לא כדי שמישהו אחר ילך לקרב? החיילים שלי יושבים ועוסקים בתורה, ואיני שולח אותם למלחמה, אז כיצד אייעץ לאחרים מה לעשות? לכן תמיד הורו לאגודת ישראל בדרך כלל לא להתערב בשאלה של יציאה למלחמה: אנחנו לא שותפים בזה, ולכן גם לא נדבר על זה. כשהמלך שותף בקרב, ההכרעות שלו הן הכרעות של אדם שנכנס עצמו אל תוך שדה המערכה. ודוד המלך לא יצא לקרב.
וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל־גַּג בֵּית־הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד׃
מדובר עדיין ביום, לקראת ערב, ולא בלילה. ומה פירוש "אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג", וכי האישה עלתה לרחוץ על הגג? מבאר הרד"ק שהמילים "מֵעַל הַגָּג" חוזרות על "וַיַּרְא": דוד עמד מעל הגג, ומשם ראה אישה רוחצת. לא שהאישה רחצה על הגג, אלא שהרואה היה מעל הגג.
וכאן צריך להביא את הגמרא במסכת סנהדרין (ק"ז ע"א). אמר רב יהודה אמר רב: לעולם אל יביא אדם עצמו לידי ניסיון, שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי ניסיון ונכשל. אמר לפניו: ריבונו של עולם, מפני מה אומרים אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב, ואין אומרים אלוקי דוד? אמר לו: הם עמדו בניסיון אצלי, ואתה לא נתנסית אצלי - כלומר לא בניסיון חזק דיו. אמר לפניו: ריבונו של עולם, בחנני ה' ונסני. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אנסה אותך, ואעשה עמך דבר שלא עשיתי עם האבות. להם לא הודעתי במה יהיה ניסיונם, ולך אני מודיע - מודיע אני לך שאנסה אותך בדבר ערווה. מיד "וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ", אמר רב יהודה: שהפך משכבו של לילה למשכבו של יום, ונתעלמה ממנו הלכה - אבר קטן יש באדם, משביעו רעב, מרעיבו שבע.
כאן יש דבר עצום. מהו "וַיָּקָם מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ"? שדוד היה לפני כן במשכב, ומשכב הכוונה תשמיש. ומה פתאום ביום? אלא שדוד ידע מה שהשם אמר לו, שינוסה בדבר ערווה, ואמר: אשביע את עצמי בהיתר כדי שלא אימשך אל האיסור. ולכאורה יש בזה היגיון. אבל חז"ל מלמדים אותנו שהתאווה עובדת בדיוק הפוך: ככל שאדם ממלא את תאוותו, גם בהיתר, אין הדבר משביע אותו אלא מרעיב אותו. "אבר קטן יש בו באדם, משביעו רעב, מרעיבו שבע". בפשטות מדובר באבר התשמיש, אבל הרעיון תופס בכל התאוות. אדם שמדכא את תאוותו ומתגבר עליה, גורם שהתאווה לא תמשיך להידבק בו. תראה אדם שאכל, לאחר זמן קצר הוא רעב שוב. ולעומת זאת מי שלא אכל זמן ארוך, בשלב מסוים הרעב שלו פוחת. אנשים שעושים תענית הפסקה - ממוצאי שבת עד יום שישי, שישה ימים בלי אכילה ושתייה גם בלילה - אומרים שהקושי העיקרי הוא ביומיים הראשונים, ואחר כך זה הופך להיות קל בהרבה. באותו עיקרון: מרעיבו שבע.
וזו גם הסיבה שהיום שומעים על כל מיני סטיות שהשם ירחם, שפעם לא היו. כל השקצים והרמשים יוצאים מן הארון, ועוד כל מיני מרעין בישין שלא שמענו עליהם. מה קרה? הרי משוגעים היו בכל הדורות, מה קרה שהיום הכמות כה גדולה והשיגעונות כה מטורפים? הנקודה היא שפעם, כדי לעבור עבירה, אדם היה צריך להתאמץ הרבה. היום כל העבירות מונחות לו בטלפון, וכל האיסורים בתוך הבית עם כל הכבלים והצרות. אדם כזה, כשמגיע אליו עניין של תאווה, זה כבר לא מדבר אליו, מרוב שהוא שטוף בזימה הוא צריך משהו חזק בהרבה כדי לדגדג אותו, וכך הוא מידרדר לאט לאט. זה כמו סם: מי שלא עישן אף פעם, לא בא לו. אבל מן הסיגריות הראשונות, או מן המנות הראשונות, יהיה חייב עוד. "רק שתי סיגריות ביום" הופך לשתי חפיסות. וכך בסמים: מתחילים ב"סמים קלים, לא משהו רציני", ואחר כך עוד מנה ועוד מנה, וסמים קשים יותר, עד שמת ממנת יתר. פעם היו כותבים על זה בעיתון, היום כבר לא, כי זה נפוץ מדי. ומהי מנת יתר? זו בדיוק הנקודה: התאווה גדלה והוא חייב לספק אותה יותר, אבל הגוף כבר לא יכול לסבול.
סיפר תלמיד חכם אחד שנכנס לאוטובוס, והייתה שם אישה, ולא רצה לשבת לידה ועמד. אמר לו חילוני שישב שם: אתם הדתיים, הראש שלכם חושב כל הזמן רק על הדברים האלה. מה קרה אם תשב לידה? לי זה לא מפריע כלל, אני הולך גם לחוף הים וזה לא עושה לי שום דבר. אמר לו הרב: גם עיוור אינו מסתנוור מן השמש. לא הבין. אמר לו: אסביר לך. האופן הטבעי שבו בורא עולם יצר את האדם הוא שאם יראה דבר איסור, הדבר ישפיע עליו. אדם כזה בריא. מי שאומר "לא משפיע עליי בכלל", יש לו בעיה, ויש רופאים מסוימים שיודעים לטפל בזה. אתה כמו עיוור: מרוב שאתה שקוע בזימה, זה כבר לא משפיע עליך, כי אתה עמוק עמוק בתוך הבוץ. אני, שמושפע, מצבי טוב, ולכן אני שומר על עצמי. אתה חושב שמצבך טוב יותר מפני שאינך מושפע? הפוך, זה מראה עד כמה אתה מידרדר, עד כמה שמירת עיניים היא אצלך מושג לא מוכר. עיוור מסתכל בשמש ואומר "לא מזיז לי" - הוא החולה, לא אני. וכך בכל העניינים: אדם שכולא את עצמו וחוסם את עצמו, יראה שיש בו כוח להתגבר, ואדם שמנסה להשביע את עצמו רק ידרדר יותר.
וכיצד הגיע דוד לסיטואציה הזאת? אומרת הגמרא: בת שבע הייתה חופפת את ראשה "תותי חלתא", מתחת לכעין כוורת של קנים שהייתה כמחיצה. בא השטן ונדמה לדוד כציפור. שלח דוד חץ בציפור, והחץ חתך את אותה מחצלת של קנים, ונגלתה בת שבע לפניו וראה אותה. וידוע שאין יצר הרע פועל אלא במה שעיניו של אדם רואות. אין ראייה - אין יצר הרע.
ומכאן שאלה: כתוב "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם", והלוא העין רואה והלב חומד, ואם כן היה צריך לומר תחילה "אחרי עיניכם" ואחר כך "אחרי לבבכם"? אלא שמלמדים אותנו: העין אינה רואה אלא אם כן הלב רוצה. כשהלב רוצה, העין רואה, ואילו לא היה הלב רוצה, גם העין לא הייתה רואה. אכן העין רואה והלב חומד, אבל איך ראתה העין? מפני שהלב רצה.
וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר הֲלוֹא־זֹאת בַּת־שֶׁבַע בַּת־אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי׃
דוד שלח לדרוש אם האישה פנויה או אשת איש. אומר המלבי"ם: לפני שנבאר, דע לך שהאברבנאל הרבה להאשים את דוד, ומנה לו חמישה חטאים. נמנה אותם, ואחר כך נראה כיצד המלבי"ם מוכיח מן הפסוקים עצמם את ההיפך. חטא ראשון: אשת איש. חז"ל מסבירים שהייתה מגורשת, והאברבנאל לא אבה בפירוש הזה. חטא שני: לאחר שבת שבע אמרה "הרה אנוכי", השתדל דוד לשלוח את אוריה אל אשתו כדי שיסבור שההיריון ממנו, וכך לטשטש את העניין. וזה נורא ואיום, שהרי אז יגדל בנו של דוד בביתו של אוריה, ואוריה יהיה בטוח שזה בנו. חוץ מזה שהוא ממזר, יש כאן מה שנאמר "ומלאה הארץ זימה", שכאשר אין יודעים מי האב עלול אח לשאת את אחותו. חטא שלישי: מה שציווה להעמיד את אוריה מול פני המלחמה החזקה כדי להמיתו, ואין עוול בכפו. מוטב היה לעכב את אוריה בירושלים, לדאוג שבת שבע תלד בסתר, ואחר כך להשיבו לביתו כשאינו יודע דבר. חטא רביעי: שלא הרג אותו בעצמו אלא בחרב בני עמון, ובזה גרם שימותו עוד גיבורים מישראל, שהרי צריך לחולל קרב שבו ימות, ובקרב כזה ייפלו גם אחרים, בזמן שהיה יכול להורגו בצינעה. חטא חמישי: שמיהר לשאת אותה לאישה מיד בתום ימי האבל, ובזה נראה כאילו עדיין הוא נרדף אחר התאווה. ודעת האברבנאל שדוד אכן הרבה עוון ואשמה, אלא שהשם סלח לו מפני שחזר בתשובה שלמה, וקיבל את עונשו ושב ורפא לו.
אומר המלבי"ם: עם ההשקפה הנכונה, דעת חכמינו זכרונם לברכה מוכרחת. אשת איש שנבעלה לאדם זר ומת בעלה - אסורה על הבעל ועל הבועל עולמית. ואם כן, כיצד ייתכן לפי שיטתך שדוד נשאה לאישה? ולא עוד, אלא שהדבר נמשך גם אחרי תוכחת נתן הנביא, וגם האברבנאל מודה שדוד שב בתשובה. הייתכן שאדם שב בתשובה ושרץ בידו, שנשוי לאישה האסורה עליו? ודאי שלא.
ועוד: אם היא אשת איש, הוולד ממזר. ואם הוולד ממזר, כיצד דוד מתחנן שהבן יחיה? והלוא כל זמן שהממזר חי אין כפרה למי שהולידו, והוא בבחינת מזכרת עוון, וכפרה תיתכן רק במיתתו. אם כן, הבן חולה, והיה לך לומר: ברוך השם שילך, והעוון יימחה. מה מקום להתפלל שיחיה, אם בא מביאה אסורה?
ועוד: כיצד ייתכן שהמנהיג הנבחר להנהיג את ישראל, שלמה בן דוד, בא מבת שבע שלפי שיטתך אסורה על דוד? והרי נקרא שמו גם "ידידיה", מפני שה' אהבו, ידיד ה'. ידיד ה' הבא מאשת איש? ולא עוד אלא שהמלוכה נמשכה ממנו! מכל זה ברור שבת שבע לא הייתה אסורה על דוד.
ומדוע לא הייתה אשת איש? מפני שכל היוצא למלחמת בית דוד היה נותן גט כריתות לאשתו. וטעם התקנה: בזמנם, מי שמת בקרב לא היו מעלים אותו בארון ומחזירים אותו, אלא היה לו דין מת מצווה, קנה מקומו וקוברים אותו במקום. וכך אפשר שיצאו לקרב מאה אלף איש וחזרו תשעים אלף, ועשרת אלפים קבורים אי שם בשדות. מי הם ומה הם? מי העדים שראו את קבורת כל אחד? "הוא יצא איתי להילחם, איני מכיר אותו, אמרו לי שמת, חפרנו וקברנו". אשתו תישאר עגונה עד סוף ימיה, שאין עדים שיעידו שבעלה מת.
מה עשו? תיקנו שכל היוצא למלחמת בית דוד יכתוב גט כריתות לאשתו. והאמת שהדבר החל עוד בימי שאול. איפה רואים זאת? כשאבי דוד שלח אותו לראות את שלום אחיו במלחמת גלית אמר לו "וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח", ואומרים חז"ל: הבא מהם את גט הכריתות שהם צריכים לתת לנשותיהם. וכך, אם ימות במלחמה, נעשית האישה למגורשת ולא לאלמנה, ומרוויחים שני דברים: ראשית, גם אם לא נודע בוודאות אם מת, כיוון שלא שב מן המלחמה הגט חל, והאישה מותרת מיד בתום המלחמה. שנית, אין היא נזקקת לייבום אם אין לה בנים, שהרי רק אלמנה זקוקה לייבום ולא גרושה. ויש בחז"ל מחלוקת אם היו כותבים גט גמור לחלוטין או גט על תנאי - אם לא שבתי בתום המלחמה תהיי מגורשת מעתה.
וכאן מדקדק המלבי"ם בלשון הפסוק: "וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה" - השאלה הראשונה שלו הייתה אם היא אשת איש או פנויה. וכשענו לו "הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי", מזה עצמו ידע שהיא פנויה. שהרי אוריה היה מגיבורי דוד, כמפורש בכתובים, ויצא לקרב, ואם כן ברור שהניח לה גט, כמקובל אז שכולם היו מניחים גט. ואם תאמר, מי אמר שהדבר נעשה בוודאות? היא "בַּת אֱלִיעָם", ואליעם היה בנו של אחיתופל הגילוני יועץ דוד, והוא, אומר המלבי"ם, זה שייעץ את העצה הזאת ותיקן את התקנה שהאישה תקבל גט לפני יציאת בעלה לקרב. ואם הוא היוזם, בוודאי דאג שאצל נכדתו ייושם הדבר.
ומה הייתה תוכניתו של דוד? הכלל היה שהגט חל אם לא שב עם כל אנשי המלחמה. אם כן, דוד יטריד את אוריה לקראת סוף המלחמה בשליחות כלשהי, וכל אנשי המלחמה יחזרו ביום פלוני והוא יחזור רק כעבור שבועיים - ואז הגט פועל, והאישה נעשית מגורשת. וכשיחזור, יקדש אותה מחדש. וכיצד מגורשת? למפרע, כבר משעת נתינת הגט. ולמה חייבים לומר כך? כי אם נאמר שהיא מגורשת רק מן הרגע שלא חזר, הרי אפשר שהוא כבר מת בסוף סיוון, וכיצד יפעל גט לאחר שהאישה כבר אלמנה? אלא בהכרח שהגט פועל רטרואקטיבית משעת נתינתו, ואז גם נפטרת מייבום וגם נחשבת גרושה. וזו הייתה תוכניתו של דוד: שתהיה פנויה למפרע.
וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ וַתָּשָׁב אֶל־בֵּיתָהּ׃
דוד שולח מלאכים, ורצה שהם יחקרו בדבר, שיהיה ברור שהאישה הזאת אכן התגרשה. ומוסיף הכתוב שלא תחשוב שדוד לא נזהר מאיסור אשת איש - שהרי אתה רואה שאף מאיסור נידה נזהר. בעלה היה בשדה הקרב ולא היה לה שום צורך טבעי להיטהר (אף שבזמנם היו נטהרות גם לצורך אכילת טהרות), ובאותה שעה "מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ" - טבלה לנידתה. אם כן לא איסור אשת איש היה כאן ולא איסור נידה, וגם העוון הזה אינו נדבק בדוד.
וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתִּשְׁלַח וַתַּגֵּד לְדָוִד וַתֹּאמֶר הָרָה אָנֹכִי׃
אומר הזוהר: אוריה יצא והניח לה גט בז' בסיוון, והמעשה היה בכ"ד באלול. ולמה חשוב לדעת את התאריכים? מפני שצריכים להיות שלושה חודשי הבחנה. אישה אסורה להינשא לאחר בתוך שלושה חודשים, שאם תלד לא נדע אם הוולד בן תשעה לראשון או בן שבעה לשני, שהאישה יולדת למקוטעין, או לשבעה או לתשעה. וכאן עברו שלושה חודשים מאז נעדר אוריה מן הבית, ולכן יכולה הייתה לומר לדוד בבירור "הָרָה אָנֹכִי", כשההיריון ברור שהוא ממנו.
ומניין ידעה כבר אז שהרתה? אומר הרלב"ג: הרגישה מיד בעיבורה בכך שנסתלקו ממנה הלכות הנשים, כלומר הפסיקה לראות מראות דמים, ומזה ידעה. שאם לא כן, הרי היה עליה להמתין עוד שלושה חודשים עד שיהיה עוברה ניכר.
וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶל־יוֹאָב שְׁלַח אֵלַי אֶת־אוּרִיָּה הַחִתִּי וַיִּשְׁלַח יוֹאָב אֶת־אוּרִיָּה אֶל־דָּוִד׃
יואב היה בשדה הקרב, ואוריה עמו, ודוד שולח שיישלח אוריה לירושלים. כאן ההאשמה השנייה של האברבנאל: שדוד רצה שאוריה ישכב עם אשתו, ובזה יוחרט שם האב מן הבן הנולד וייחשב לבנו של אוריה, דבר שלא ייעשה על פי התורה. משיב על כך המלבי"ם: דוד ידע שהוא המלך והכול נתון בידו, ואמר בלבו שבשלב מסוים ידאג ליידע את הבן על מצבו ועל מי הוא בנו, ועל ידי זה לא יהיה חשש שיישא מישהי שאינה ראויה לו.
וַיֹּאמֶר דָּוִד לְאוּרִיָּה רֵד לְבֵיתְךָ וּרְחַץ רַגְלֶיךָ וַיֵּצֵא אוּרִיָּה מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וַתֵּצֵא אַחֲרָיו מַשְׂאַת הַמֶּלֶךְ׃
"רֵד לְבֵיתְךָ וּרְחַץ רַגְלֶיךָ" - במילים פשוטות: תרד לביתך ותהיה עם אשתך. "מַשְׂאַת הַמֶּלֶךְ" הכוונה כיבוד, מנחה גדולה וסעודה מכובדת שנשלחה אחריו.
וַיִּשְׁכַּב אוּרִיָּה פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ אֵת כָּל־עַבְדֵי אֲדֹנָיו וְלֹא יָרַד אֶל־בֵּיתוֹ׃
התוכנית משתבשת. וכאן, אומר המלבי"ם, נדקדק בפסוקים ונראה שאוריה צבר לו בשלב זה שלוש עוונות. הראשון: עבר על פקודת המלך. המלך אמר לו "רֵד לְבֵיתְךָ", כלומר שיישאר בביתו, והוא שכב "פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ", לא ממש על הפתח אלא באותה רחבה שבה ישנו עבדי המלך. מדוע? מפני שרצה לחזור לשדה המערכה, וישן שם כמי שאומר: אני זמני כאן, מיד אני לוקח את הציוד ועולה שוב למלחמה. אבל אין מקום לאהוב את המלך נגד ציווי המלך. ברגע שהמלך ציווה, אל תעשה חשבונות מדוע כדאי לעבור על דברו - נקראת מורד במלכות. השני: שביזה את משאת המלך. המלך עשה לך כבוד ושלח אחריך מנחה גדולה, ואתה לא הלכת לביתך לקבל את הכבוד הזה ולאכול את סעודת המלך עם אשתך.
וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר לֹא־יָרַד אוּרִיָּה אֶל־בֵּיתוֹ וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־אוּרִיָּה הֲלוֹא מִדֶּרֶךְ אַתָּה בָא מַדּוּעַ לֹא־יָרַדְתָּ אֶל־בֵּיתֶךָ׃
דוד לא רצה להראות לו שהוא כועס, שאם כן היה אוריה מתחיל לחשוד: מה כל כך רוצה המלך שאחזור לביתי? לכן שאל אותו כשאלת תם: הרי באת מן הדרך, וחז"ל אמרו שחייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שבא מן הדרך, וזו מחויבותך.
וַיֹּאמֶר אוּרִיָּה אֶל־דָּוִד הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים וַאֲנִי אָבוֹא אֶל־בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׁכַּב עִם־אִשְׁתִּי חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ אִם־אֶעֱשֶׂה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה׃
בתשובתו אמר שלושה דברים: הארון וישראל ויהודה יושבים בסוכות, בלי מחסה לראשם; יואב ועבדי אדוני חונים על פני השדה, שאף סוכות אין להם; ובתוך הדברים - "וַאדֹנִי יוֹאָב". וכאן העוון השלישי: יואב הוא אדונך? המלך הוא אדונך! אין לך אדון אחר בשעה שאתה עומד לפני המלך. וכפי שנראה בהמשך, האישה התקועית ששלח יואב אמרה למלך "עַבְדְּךָ יוֹאָב", שאין אומרים למלך "אדוני" על אדם אחר. זו הייתה המרידה השלישית, ובגינה התחייב אוריה מיתה למלכות.
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־אוּרִיָּה שֵׁב בָּזֶה גַּם־הַיּוֹם וּמָחָר אֲשַׁלְּחֶךָּ וַיֵּשֶׁב אוּרִיָּה בִירוּשָׁלַיִם בַּיּוֹם הַהוּא וּמִמָּחֳרָת׃
דוד מבין שאוריה מוטרד ורוצה לחזור לקרב, שהרי היה מן שלושים ושבעה הגיבורים ולא היה יכול להרשות לעצמו לשבת בביתו בזמן שחבריו לנשק בשדה. לכן אמר לו: אל תדאג, שב כאן עוד היום, מחר אשלח אותך לקרב. העיקר - תרד לביתך.
וַיִּקְרָא־לוֹ דָוִד וַיֹּאכַל לְפָנָיו וַיֵּשְׁתְּ וַיְשַׁכְּרֵהוּ וַיֵּצֵא בָעֶרֶב לִשְׁכַּב בְּמִשְׁכָּבוֹ עִם־עַבְדֵי אֲדֹנָיו וְאֶל־בֵּיתוֹ לֹא יָרָד׃
דוד קורא לו, מאכילו ומשקהו ומשכרו, בסברה שאם יהיה מבוסם אולי ישוב לביתו. גם זה לא עוזר. "בְּמִשְׁכָּבוֹ" - במשכב שבו שכב אמש, שכבר הייתה לו שם מיטה מוכנה. ונשים לב להבדל: בפסוק ט' כתוב "אֵת כָּל עַבְדֵי אֲדֹנָיו", וכאן "עִם עַבְדֵי אֲדֹנָיו". הסברנו על פי הגאון מוילנה ש"עם" הכוונה בהשוויה גמורה ולשם אותה מטרה, ואילו "את" יכול להיות שותפות דרך בלבד, שכל אחד עניינו אחר. בתחילה שכב "את" עבדי אדוניו, שותפות חד פעמית. אבל לאחר שהתחברו ונעשו ידידים, בלילה שלאחר מכן הוא שוכב "עם" עבדי אדוניו, זה כבר ביתו השני.
וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּכְתֹּב דָּוִד סֵפֶר אֶל־יוֹאָב וַיִּשְׁלַח בְּיַד אוּרִיָּה׃
בבוקר מבין דוד שהתוכנית לא תצליח, ומוציא תוכנית מגירה, תוכנית לשעת חירום, שהיא ברירתו היחידה. "סֵפֶר" בלשון הכתובים וחז"ל הכוונה איגרת, כמו "בואו נשלח ספרים ביד הרצים", והוא מלשון סיפור דברים - מה שאדם רוצה לספר היה כותב באיגרת.
וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר לֵאמֹר הָבוּ אֶת־אוּרִיָּה אֶל־מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת׃
כשימות אוריה לא יתגלה כל הסיפור: כולם יהיו בטוחים שהרי אוריה חזר משדה הקרב, ואם היה כאן מן הסתם קפץ לביתו ומשם התעברה אשתו. ותוכנית נוספת הייתה שדוד יישא אותה מיד לאחר מיתתו, ואז - כשהיא בתחילת הריונה - כשתגיע לחודשי ההיריון המתקדמים יהיו כולם בטוחים שההיריון ממנו. וכך אכן עשה דוד בהמשך.
וכאן מתנקה דוד מן ההאשמה הרביעית של האברבנאל, שבשליחת אוריה אל המלחמה נגרם מות רבים מישראל, שהרי צריך ליצור קרב מסוכן שבו ימות, ואי אפשר לקבוע שדווקא הוא ימות ולא גיבור אחר. אומר המלבי"ם: דקדק בלשון הכתוב וגם אשמה זו נופלת. "הָבוּ אֶת אוּרִיָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה" - יש מקום שבו כבר עומדים פני המלחמה החזקה, ולשם בלבד תביאו אותו, "וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו". לא אמר לו לייזום מלחמה ולא לסכן חיילים, אלא במקום שכבר יש שם מלחמה חזקה, שלא יבוא מצב שיסכן אנשים אחרים. ומדוע להביא למיתתו? כבר ראינו שהתחייב מיתה משלוש סיבות.
אם אוריה חייב מיתה, מדוע לא הרגו על פי בית דין? אומר המלבי"ם: אילו היה דוד הורגו, היה נמנע מלשאת את בת שבע, שהרי היו אומרים שדוד הרג את בעלה כדי לקחת את אשתו.
ובדרך אגב: מובא במפרשים אחד הטעמים לכך שכהן גדול נאסר באלמנה וגרושה, "וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח" - שמא ביום הכיפורים, ביום הקדוש ביותר, בקודש הקודשים, ייתן הכהן עיניו באישה ויתפלל "ריבונו של עולם, קח את בעלה קרוב אליך", כדי שאשתו תהיה קרובה אליו. לכן אומרים לו: לא, רק "אישה בבתוליה". וזה עצמו מראה לנו מהו האדם: אפילו כהן גדול, ביום הכיפורים, בקודש הקודשים - טבעיו ומידותיו של אדם יכולים בסופו של דבר להטותו לדברים כאלה.
וַיְהִי בִּשְׁמוֹר יוֹאָב אֶל־הָעִיר וַיִּתֵּן אֶת־אוּרִיָּה אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יָדַע כִּי אַנְשֵׁי־חַיִל שָׁם׃
"בִּשְׁמוֹר יוֹאָב אֶל הָעִיר" - בזמן המצור. מבאר המלבי"ם שדרכם של אנשי העיר הנצורה היה לצאת מדי פעם ולהרוג בצבא הצר עליהם, ולכן היו מעמידים גיבורים מבחוץ ממול המקום שבו נמצאים הגיבורים מבפנים. יואב ידע היכן אנשי החיל של האויב, ושם העמיד את אוריה, שהיה בעצמו מאנשי החיל, משלושים ושבעה גיבורי דוד.
וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי הָעִיר וַיִּלָּחֲמוּ אֶת־יוֹאָב וַיִּפֹּל מִן־הָעָם מֵעַבְדֵי דָוִד וַיָּמָת גַּם אוּרִיָּה הַחִתִּי׃
שים לב: יצאו אנשי העיר ונלחמו ביואב, ונפלו מן העם באופן טבעי כחלק מן המלחמה, לא בצורה יזומה חלילה, ובתוכם מת גם אוריה החיתי.
וַיִּשְׁלַח יוֹאָב וַיַּגֵּד לְדָוִד אֵת כָּל־דִּבְרֵי הַמִּלְחָמָה׃ וַיְצַו אֶת־הַמַּלְאָךְ לֵאמֹר כְּכַלּוֹתְךָ אֵת כָּל־דִּבְרֵי הַמִּלְחָמָה לְדַבֵּר אֶל־הַמֶּלֶךְ׃
יואב שולח להודיע לדוד, ובמילים אחרות אומר לו: בקשתך נעשתה. "הַמַּלְאָךְ" הוא השליח.
וְהָיָה אִם־תַּעֲלֶה חֲמַת הַמֶּלֶךְ וְאָמַר לְךָ מַדּוּעַ נִגַּשְׁתֶּם אֶל־הָעִיר לְהִלָּחֵם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר־יֹרוּ מֵעַל הַחוֹמָה׃ מִי־הִכָּה אֶת־אֲבִימֶלֶךְ בֶּן־יְרֻבֶּשֶׁת הֲלוֹא־אִשָּׁה הִשְׁלִיכָה עָלָיו פֶּלַח רֶכֶב מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמָת בְּתֵבֵץ לָמָּה נִגַּשְׁתֶּם אֶל־הַחוֹמָה וְאָמַרְתָּ גַּם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת׃
"בֶּן יְרֻבֶּשֶׁת" הכוונה בן ירובעל, ו"פֶּלַח רֶכֶב" הוא חלק של ריחיים לטחינה, ה"רכב" הוא החלק העליון, אבן כבדה מאוד, ואישה זרקה אותה עליו והרגה אותו בעיר תבץ. מבאר המלבי"ם שיואב אומר לשליח: כאשר תסיים לספר את דברי המלחמה, אפשר שהמלך יקצוף ויאמר למה קרבתם אל החומה. ובטענה זו שתי טענות: האחת, שלא להתקרב כלל למרחק ירייה מן החומה, שהעומד על החומה יש לו יתרון; והשנייה, על אחת כמה וכמה שלא להיות ממש מתחת לחומה, שהרי אפילו אישה יכולה להשליך פלח רכב ולהרוג את הגיבור הגדול, כפי שקרה לאבימלך.
ונדקדק: הוא שאל "לָמָּה" ולא "מַדּוּעַ". "מדוע" הוא על העבר, מה הייתה הסיבה הקודמת; "למה" הוא על העתיד, לאיזו תכלית ומטרה. כלומר: למה ניגשתם אל החומה, מה רציתם להשיג? ואז "וְאָמַרְתָּ גַּם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת". ולכאורה אין זו תשובה כלל - מה הקשר בין השאלה למה ניגשתם לחומה לבין מותו של אוריה?
אלא שיואב בחוכמתו אמר דבר המשתמע לשני פנים, שלא רצה שהשליח יבין שיש כאן מסר סודי בינו לבין דוד. השליח יבין דבר אחד, ודוד יבין דבר אחר. השליח יבין ויאמר: תבין שיד יואב לא הייתה במעל, אלא אוריה החיתי, שהיה מגיבורי דוד החזקים, חירף את נפשו והתקרב אל החומה כדי לתקוף, והלוחמים נמשכו אחריו וכך מת - כלומר האשמה באוריה שיזם את ההתקרבות, ולא ביואב. ומאידך, כוונת יואב הייתה שכאשר ישמע דוד שגם אוריה מת, ירגע שנעשה רצונו ולא יכעס עליהם.
וַיֵּלֶךְ הַמַּלְאָךְ וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לְדָוִד אֵת כָּל־אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יוֹאָב׃
שים לב: "אֵת כָּל אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יוֹאָב". השליח לא הבין את החלוקה שעשה יואב, שרק אם המלך יכעס יענה לו, אלא אמר את הכול בבת אחת, כדי שהמלך לא יכעס מלכתחילה.
וַיֹּאמֶר הַמַּלְאָךְ אֶל־דָּוִד כִּי־גָבְרוּ עָלֵינוּ הָאֲנָשִׁים וַיֵּצְאוּ אֵלֵינוּ הַשָּׂדֶה וַנִּהְיֶה עֲלֵיהֶם עַד־פֶּתַח הַשָּׁעַר׃ וַיֹּרְאוּ הַמּוֹרִאים אֶל־עֲבָדֶיךָ מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמוּתוּ מֵעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְגַם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת׃
הוא מקדים את הסיבה הראשונית: הם יצאו לקראתנו כדי לתקוף, וכשבאים לתקוף אותך ההגנה הטובה ביותר היא התקפה, ולכן חזרנו ותקפנו אותם, והם החלו לברוח, וכך משכו אותנו לכיוון החומה, ומשם ירו עלינו היורים ומתו מעבדי המלך, וגם אוריה בתוכם.
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־הַמַּלְאָךְ כֹּה־תֹאמַר אֶל־יוֹאָב אַל־יֵרַע בְּעֵינֶיךָ אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה כִּי־כָזֹה וְכָזֶה תֹּאכַל הֶחָרֶב הַחֲזֵק מִלְחַמְתְּךָ אֶל־הָעִיר וְהָרְסָהּ וְחַזְּקֵהוּ׃
אומר לו דוד: מה שאתה חושב שההתקרבות אל החומה הייתה דבר רע, דע לך שזה היה המעשה הנכון. עדיף להתקרב אל החומה ולהילחם בחירוף נפש עד שהורסים אותה, מלהאריך את ימי המצור. שהרי אם תאריך את המצור, האנשים שבפנים אינם שוקטים על שמריהם, אלא יוצאים ומזנבים בנו בכל פעם, ונמצא שאתה נכנס למלחמת התשה. אף מדינה אינה רוצה מלחמת התשה. עדיף קרב אחד מהיר, קשה מבחינת נפגעים אבל מהיר, ממלחמת התשה, שבסופו של דבר עולה ביותר הרוגים, כי אתה משלם עוד ועוד הרוגים בכל פעם. וזה "כִּי כָזֹה וְכָזֶה תֹּאכַל הֶחָרֶב": אילולא התקרבתם לתקוף בבת אחת, הייתה חרבם של אנשי החומה אוכלת בכם כפליים.
וַתִּשְׁמַע אֵשֶׁת אוּרִיָּה כִּי־מֵת אוּרִיָּה אִישָׁהּ וַתִּסְפֹּד עַל־בַּעְלָהּ׃ וַיַּעֲבֹר הָאֵבֶל וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיַּאַסְפָהּ אֶל־בֵּיתוֹ וַתְּהִי־לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ בֵּן וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר־עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי ה'׃
הפרק הבא, בעזרת השם, עוסק בתוכחה: השם שולח את נתן הנביא להוכיח את דוד במשל כבשת הרש, ודוד, מיד כשמוכיחים אותו, שב בתשובה ואומר "חטאתי", ואז אומר לו הנביא "גם ה' העביר חטאתך".
פרק זה נפתח בשלוש מילים שהן שורש הכול: "וְדָוִד יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלָיִם" - המלך שלא יצא אל מלחמות ה' בעת שכל ישראל בשדה. משם ואילך למדנו מן הגמרא שאין אדם מביא עצמו לידי ניסיון, ושהתאווה עובדת הפוך ממה שנדמה לאדם: משביעו רעב, מרעיבו שבע. וראינו שהמלבי"ם, בדקדוק לשון הפסוקים, מפיל אחת לאחת את ההאשמות שהעלה האברבנאל: בת שבע לא הייתה אשת איש, שכל היוצא למלחמת בית דוד היה נותן גט כריתות, וסבה אחיתופל הוא שתיקן את התקנה; דוד נזהר אף מאיסור נידה; אוריה התחייב מיתה למלכות בשלוש מרידות; והציווי היה להעמידו במקום שכבר עומדים בו פני המלחמה החזקה, שלא לסכן אחרים. ועם כל זה חותם הכתוב "וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי ה'", ללמדנו שגם כשהכול נעשה בגדרי הדין, אין מודדים את מלך ישראל באמות מידה של אנשים פשוטים. ובעזרת השם, את ההסבר המקיף לכל המעשה הזה, כפי שמבאר הרב דסלר וכפי שהדברים מובנים על פי הזוהר, נראה בהמשך הפרשה.