פרק י' בשמואל ב' פותח במעשה של הכרת הטוב ומסתיים בשדה קרב. דוד המלך מבקש להשיב טובה למלך בני עמון שגמל עמו חסד בימי בריחתו מפני שאול, שולח משלחת ניחומים לבנו - והמשלחת מתקבלת בביזיון נורא. מכאן מתגלגלת מלחמה גדולה בבני עמון ובארבע ממלכות ארם ששכרו את עצמן לעזרתם. בשיעור זה נלך על סדר הפסוקים, נעמוד על ביאורי המלבי"ם, ונביא את דברי חז"ל והמפרשים שמאירים את הפרשה ואת המוסר העולה ממנה.
וַיְהִי אַחֲרֵי־כֵן וַיָּמׇת מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן וַיִּמְלֹךְ חָנוּן בְּנוֹ תַּחְתָּיו׃
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶעֱשֶׂה־חֶסֶד עִם־חָנוּן בֶּן־נָחָשׁ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אָבִיו עִמָּדִי חֶסֶד וַיִּשְׁלַח דָּוִד לְנַחֲמוֹ בְּיַד־עֲבָדָיו אֶל־אָבִיו וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי דָוִד אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן׃
מלך בני עמון, ששמו נחש, מת, ובנו חנון מולך תחתיו. דוד מבקש לגמול חסד עם חנון בן נחש, והנימוק מפורש בכתוב: "כאשר עשה אביו עמדי חסד". על כן הוא שולח משלחת לנחמו על מות אביו.
הילקוט שמעוני (רמז קמ"ז) שואל: מה חסד עשה נחש עם דוד? אמר רבי ברכיה בשם רבי אלעזר בן פדת: כשהיה דוד בורח מפני שאול, הלך הוא וכל בית אביו אצל בני מואב, ואמר להם קבלו את בית אבא, שנאמר "וינחם את פני מלך מואב ויאמר ישב נא אבי ואמי". קיבלו אותם. וכיוון שיצא דוד, עמד מלך מואב והרג את אביו ואת אמו ואת אחיו של דוד. רשע גדול היה מלך מואב. ולא נשתייר מהם אלא אחד, וברח מפני מלך מואב והלך אצל נחש מלך בני עמון. שלח מלך מואב אל נחש ואמר לו: שמא בא אצלך אחד מאחי דוד? מלך מואב ממשיך לרדוף את משפחת דוד. אמר לו נחש: לאו. ושמרו עליו עד שבא דוד. מלך של חסד היה נחש, שהגן על אחיו של דוד. לכך אמר דוד "אעשה חסד עם חנון בן נחש".
וַיֹּאמְרוּ שָׂרֵי בְנֵי־עַמּוֹן אֶל־חָנוּן אֲדֹנֵיהֶם הַמְכַבֵּד דָּוִד אֶת־אָבִיךָ בְּעֵינֶיךָ כִּי־שָׁלַח לְךָ מְנַחֲמִים הֲלוֹא בַּעֲבוּר חֲקֹר אֶת־הָעִיר וּלְרַגְּלָהּ וּלְהׇפְכָהּ שָׁלַח דָּוִד אֶת־עֲבָדָיו אֵלֶיךָ׃
שרי בני עמון אומרים לחנון: אל תהיה נאיבי, אל תתפתה לכבוד שכביכול דוד בא לחלוק לך. תדע לך שכל מטרתו לרגל את העיר. ומה המקור לחשדם? ממשיך הילקוט שמעוני: אמרו לו, הקדוש ברוך הוא כתב בתורתו "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'", וכתיב "לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים". וכי בשבילנו יבטל דוד את דברי אלוקיו? דוד ידוע כצדיק, וכי פתאום נעשה רשע ומבטל את דברי אלוקיו? על כרחך "הלוא בעבור חקור את העיר". ומיד - "ויקח חנון את עבדי דוד".
מביא הרד"ק את המדרש: "לא תדרוש שלומם וטובתם" - אתה מוצא שכל מי שבא עליהם במידת רחמים, סופו בא לידי ביזיון. מי שחושב להתנהג עמהם בדרך אנושית, בדרך של רחמים ובדרך יפה, סופו בא לידי ביזיון. ואיזה זה? שנאמר "אעשה חסד עם חנון" - וסופו שבא לידי ביזיון, שחנון לקח את עבדי דוד וגילח את חצי זקנם וכרת את מדיהם, ובסופו של דבר נצרך דוד להילחם בארבע אומות: בני עמון, ארם צובא, איש טוב ומלך מעכה. ומי גרם לדוד את כל זה? שביקש לעשות טובה עם מי שאמר עליו הקדוש ברוך הוא "לא תדרוש שלומם וטובתם". אמר לו הקדוש ברוך הוא לדוד: אני כתבתי "לא תדרוש שלומם וטובתם" ואתה עושה עמהם חסד? "אל תהי צדיק הרבה". ומהו "צדיק הרבה"? להיות צדיק מעבר למה שהתורה ציוותה. מכאן, אומר המדרש, שלא יהא אדם מוותר על התורה.
עדיין קשה: איך דוד עושה מעשה כזה? בהכרח היה לו מקום לטעות, סברה כלשהי. מבאר המלבי"ם בשם הגהות מיימוניות בשם הרא"ם (רבי אליעזר ממיץ, מן הראשונים): לדרוש שלומו של אדם פרטי שעשה לך טובה, כדי להחזיר לו טובה - מותר. איסור "לא תדרוש שלומם וטובתם" נאמר על הציבור, על הכלל, על הממלכה והארץ, אבל כלפי אדם פרטי אין בזה איסור.
מכאן מובן גם מדוע לא שלח דוד את דברי התודה לנחש עצמו בחייו: אילו היה שולח משלחת בעוד נחש חי, היה הדבר מתקבל בהכרח כפריסת שלום לממלכה כולה, שכן משלחת אל המלך היא משלחת אל המלכות, וזה אסור. לכן המתין דוד עד שמת המלך, ואז שלח לנחם את חנון על מות אביו - עניין אישי ופרטי, השבת טובה של אדם לאדם, ולא כריתת שלום מדינית. זו הייתה סברתו של דוד, ולכן לא הבין שיש בזה איסור.
ואגב, נקודה זו עצמה שימשה כראיה בפי שרי בני עמון: אם דוד כה בעל חסד ובעל הכרת הטוב, מדוע לא הודה לאביך בחייו? למה דווקא עכשיו? כל העניין רמאות, הוא רק מחפש עילה לרגל את העיר, ומצא לו תירוץ שפעם אביך עשה עמו חסד.
ומדוע בכל זאת נענש דוד? מדייק המלבי"ם בלשון הכתוב: "ויבואו עבדי דוד ארץ בני עמון". לא נאמר שבאו אל חנון בן נחש, אלא "ארץ בני עמון" - היו נראים כבאים אל הארץ בכללה. כל מי שראה אותם ראה משלחת ממשלתית הבאה אל ממלכת בני עמון, וממילא הדבר נתפס ככריתת שלום כללית עם הארץ. אף שעיקר השליחות הייתה לנחם את חנון באופן פרטי, מכל מקום כך זה נתפס בעיני הממלכה ובעיני הרואים, ועל כך נענש דוד.
וַיִּקַּח חָנוּן אֶת־עַבְדֵי דָוִד וַיְגַלַּח אֶת־חֲצִי זְקָנָם וַיִּכְרֹת אֶת־מַדְוֵיהֶם בַּחֵצִי עַד שְׁתוֹתֵיהֶם וַיְשַׁלְּחֵם׃
"מדויהם" - מלבושיהם, מלשון "מדו", לבושו. "עד שתותיהם" - עד עגבותיהם, כלשון "חשופי שת", שעגבותיהם מגולים. ומדוע דווקא חצי? מסביר האברבנאל, שמביאו המלבי"ם: המעשה של השליחים היה בעיניהם מורכב מדבר טוב ומדבר רע - טוב מצד עצם הניחומים, ורע מצד החשד שבאו לרגל את הארץ. וכיוון שכך, גם התגובה הייתה חצויה: חצי זקן להשאיר וחצי להוריד, חצי בגד להותיר וחצי לכרות.
וַיַּגִּדוּ לְדָוִד וַיִּשְׁלַח לִקְרָאתָם כִּי־הָיוּ הָאֲנָשִׁים נִכְלָמִים מְאֹד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שְׁבוּ בִירֵחוֹ עַד־יְצַמַּח זְקַנְכֶם וְשַׁבְתֶּם׃
דוד שולח אנשים לקראתם, שיקבלו אותם, יסתירום ויתנו להם בגדים. ושואל הרד"ק: מה הבושה הגדולה כל כך, עד שהוצרכו לשבת ביריחו עד שיצמח זקנם? הרי יכלו לגלח גם את החצי השני ובזה למנוע את הבושה! מכאן אתה למד, אומר הרד"ק, שלא היה מנהגם לגלח את הזקן, ואפילו במספריים. רק אבלים היו מגלחים זקנם, כמו שכתוב "מגולחי זקן וקרועי בגדים", וחרפה היא גילוח הזקן - בדיוק הפוך מהיום, "אלא שנהגו כן באלה הארצות אשר אנחנו שם", כלשונו לפני מאות שנים. וכך גם הרלב"ג: "ויגלח חצי זקנם" כדי לנוולם, וזה לאות שלא היה מנהגם לגלח זקנם, שאם היה מנהגם לגלח, היו יכולים להסיר מעליהם את הבושת בגילוח הנשאר. ולא זו בלבד שכך נהג הרוב - שאם כן היה יכול לומר אני מן המיעוט - אלא כולם נהגו כך, מנהג מוחלט.
וַיִּרְאוּ בְּנֵי עַמּוֹן כִּי נִבְאֲשׁוּ בְּדָוִד וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי־עַמּוֹן וַיִּשְׂכְּרוּ אֶת־אֲרַם בֵּית־רְחוֹב וְאֶת־אֲרַם צוֹבָא עֶשְׂרִים אֶלֶף רַגְלִי וְאֶת־מֶלֶךְ מַעֲכָה אֶלֶף אִישׁ וְאִישׁ טוֹב שְׁנֵים־עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ׃
"נבאשו" - הסתכסכו עם דוד. הם מבינים שדוד מחפש עתה דרך להינקם מהם על מעשה הביזיון. זו למעשה הכרזת מלחמה, ביזיון שמדינה שכנגד אינה יכולה לעבור עליו לסדר היום. לכן הם שוכרים כוחות: ארם בית רחוב וארם צובא עשרים אלף רגלי, מלך מעכה אלף איש - הרי עשרים ואחד אלף, ואיש טוב שנים עשר אלף - בסך הכול שלושים ושלושה אלף איש. "איש טוב" הוא המלך אדון הארץ ששמה "טוב", כמו שנאמר "וישב בארץ טוב", שנקראה כך על שם אדוניה.
וַיִּשְׁמַע דָּוִד וַיִּשְׁלַח אֶת־יוֹאָב וְאֵת כׇּל־הַצָּבָא הַגִּבֹּרִים׃
"הגיבורים" - אומר מצודת ציון שהוא כמו "והגיבורים".
וַיֵּצְאוּ בְּנֵי עַמּוֹן וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה פֶּתַח הַשָּׁעַר וַאֲרַם צוֹבָא וּרְחוֹב וְאִישׁ־טוֹב וּמַעֲכָה לְבַדָּם בַּשָּׂדֶה׃
בני עמון חששו לצאת למלחמה בגלוי, שכן ידעו שעיקר הטרוניה מכוונת אליהם וינסו לפגוע דווקא בהם. לכן עמדו "פתח השער": מאחוריהם עיר גדולה, חומה, דלתיים ובריח, ואם יראו את הצבא מתקרב יוכלו מיד להיכנס פנימה ולסגור את הדלתות. מכאן אתה למד כמה גיבורים היו בני עמון, ולכן היו זקוקים לשכירי חרב שיילחמו במקומם. ואולי גם חשבו בהיגיון: אם כבר שילמנו לשכירים, שהם יילחמו. הם נשארו פתח השער, ואת השאר שלחו אל השדה.
וַיַּרְא יוֹאָב כִּי־הָיְתָה אֵלָיו פְּנֵי הַמִּלְחָמָה מִפָּנִים וּמֵאָחוֹר וַיִּבְחַר מִכֹּל בְּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲרֹךְ לִקְרַאת אֲרָם׃
וְאֵת יֶתֶר הָעָם נָתַן בְּיַד אַבְשַׁי אָחִיו וַיַּעֲרֹךְ לִקְרַאת בְּנֵי עַמּוֹן׃
יואב רואה שהמלחמה באה עליו מפנים ומאחור. עיקר המלחמה היא כנגד בני עמון, אך אם ייגש אל העיר להילחם בהם, יישארו מאחוריו בשדה ארבעת המלכים - ארם בית רחוב, ארם צובא, מלך מעכה ואיש טוב - והם יתקפוהו מאחור בתנועת מלקחיים. לכן החליט שראשית עליו להילחם באלה שבשדה, ורק לאחר שיכניע אותם יוכל לגשת אל העיר. לשם כך חילק את הצבא לשניים: הגדוד הגדול והמובחר יצא כנגד ארם, ויתר העם ניתן ביד אבישי אחיו ככוח עתודה, שאם בני עמון יצאו מן העיר להפריע במלחמה כנגד ארם - ינטרלו אותם.
וַיֹּאמֶר אִם־תֶּחֱזַק אֲרָם מִמֶּנִּי וְהָיִתָה לִּי לִישׁוּעָה וְאִם־בְּנֵי עַמּוֹן יֶחֶזְקוּ מִמְּךָ וְהָלַכְתִּי לְהוֹשִׁיעַ לָךְ׃
שני כוחות המתאמים ביניהם: אנחנו כנגד ארם, אתם כנגד בני עמון. אם נהיה אנחנו בקושי - תבואו לעזרתנו; ואם אתם תהיו בקושי - נבוא אנחנו לעזרתכם.
מביא המנחת שי מן המסורת: בדברי הימים אין מוזכר כלל השם "אבישי", אלא לאורך כל הספר נכתב "אבשי". והטעם: אבישי היה בן צרויה אחות דוד, ואחיו יואב ועשהאל. ומדוע נקראו על שם אמם? כפי שהסברנו בשיעורים קודמים, לפי שצרויה הייתה משושלת המלכות, אחות דוד המלך, וכשרצו להתייחס אמרו: אנחנו בני צרויה אחות דוד. נמצא שאבישי הוא נכדו של ישי, וכיוון שכל ספר דברי הימים נכתב לכבודו ולייחוסו של דוד, אין זה ראוי שייקרא הנכד "אבישי", שהוא כאותיות "אבי ישי", כאילו לומר: ישי אינו רק אבי דוד אלא גם אבי. ואף שבפועל הוא סבו, כבר ראינו שאין הבדל, וכמו שמצינו אצל יתרו שקראו לסבא אבא. ממילא היה בזה כביכול פגם בכבודו של דוד, ולכן נכתב בכל דברי הימים "אבשי". וכאן, באופן חד פעמי, נכתב גם בשמואל "אבשי" ולא "אבישי".
חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד־עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ וַיהֹוָה יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו׃
"חזק" - אתה והעם אשר עמך, "ונתחזק" - גם אנחנו והעם אשר עמנו. ולשם מה נתחזק? "בעד עמנו" - שלא ילכו בשבי, "ובעד ערי אלוקינו" - שלא יכבשן האויב. ואם בכל זאת לא נצליח - "וה' יעשה הטוב בעיניו", שבסופו של דבר רצון ה' הוא הגובר. אין כאן צורך לשאול באורים ותומים, שכל השאלות באורים ותומים היו או כשבאים לתקוף, או כדי לדעת באיזו דרך להתגונן; אבל כאן האויב בא לתקוף, ובוודאי שיש להתגונן.
אומרים חז"ל: ארבעה דברים צריכים חיזוק - תורה ומעשים טובים, תפילה ודרך ארץ. ומניין שדרך ארץ צריכה חיזוק? שנאמר "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו". ו"דרך ארץ" כאן הכוונה למלחמה בעד ארץ ישראל, שאף היא בכלל הדברים שצריכים חיזוק. המדרש שם מוכיח על כל אחד מהארבעה מפסוק שיש בו לשון חיזוק, וכגון בתורה - מיהושע, "רק חזק ואמץ... לבלתי סור" מן התורה.
וַיִּגַּשׁ יוֹאָב וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ לַמִּלְחָמָה בַּאֲרָם וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו׃
וּבְנֵי עַמּוֹן רָאוּ כִּי־נָס אֲרָם וַיָּנֻסוּ מִפְּנֵי אֲבִישַׁי וַיָּבֹאוּ הָעִיר וַיָּשׇׁב יוֹאָב מֵעַל בְּנֵי עַמּוֹן וַיָּבֹא יְרוּשָׁלִָם׃
יואב ניגש ומצליח להכניע את המלכים שבשדה, ומנוסתם של ארם גוררת עמה מנוסה נוספת: בני עמון רואים ונסים מפני אבישי אל תוך העיר. וכיוון שראה יואב שנסו אל העיר, לא ראה צורך להמשיך ולהילחם בהם, שכן מבחינתו כבר הכניעם.
וַיַּרְא אֲרָם כִּי נִגַּף לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּאָסְפוּ יָחַד׃
אמרו לעצמם: עתה, כשנהיה מאוחדים, נצליח.
וַיִּשְׁלַח הֲדַדְעֶזֶר וַיֹּצֵא אֶת־אֲרָם אֲשֶׁר מֵעֵבֶר הַנָּהָר וַיָּבֹאוּ חֵילָם וְשׁוֹבַךְ שַׂר־צְבָא הֲדַדְעֶזֶר לִפְנֵיהֶם׃
הדדעזר שולח ומרכז אף את ארם אשר מעבר לנהר, ובאים כל חילם. וכשהכתוב מזכיר בפני עצמו את "שובך שר צבא הדדעזר", אתה כבר מבין שהביאו עמם כעין נשק סודי, כוח ארטילרי חזק במיוחד שבו קיוו לנצח - שאם מזכירים אותו לחוד, סימן שיש בו מעלה מיוחדת. רש"י אומר שהיה גיבור ועריץ מאוד.
הגמרא במסכת סוטה (מ"ב) אומרת: בני עמון באו בניצחונו של שובך. ושואלת הגמרא: כתיב "שובך" וכתיב "שופך" - במקום אחר מוזכר שמו בפ' ולא בב'. רב ושמואל, חד אמר: שופך שמו, ולמה נקרא שמו שובך? שעשוי כשובך, שגודלו וקומתו כשובך. וחד אמר: שובך שמו - כך היה כתוב בתעודת הזהות שלו - ולמה נקרא שופך? שכל הרואה אותו נשפך לפניו כקיתון, כאדם ששופך כוס; כל מי שראה אדם כזה, הר של אדם, היה נמס לפניו.
וכן במדרש תהילים: למה נקרא שמו שובך? שהייתה קומתו כשובך הזה, שהוא גבוה. ולמה נקרא שמו שופך? שהיה שופך דמים - אוי ואבוי למי שנפל לידיו. אדם זה היה רוצח מקצועי, שופך דמים מקצועי.
וַיֻּגַּד לְדָוִד וַיֶּאֱסֹף אֶת־כׇּל־יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲבֹר אֶת־הַיַּרְדֵּן וַיָּבֹא חֵלָאמָה וַיַּעַרְכוּ אֲרָם לִקְרַאת דָּוִד וַיִּלָּחֲמוּ עִמּוֹ׃
"ויבוא חלאמה" - היינו חילם, אותו מקום שנזכר קודם "ויבואו חילם", והכוונה שהגיעו לעיר ששמה חילם, וכצורת "מצרימה".
וַיָּנׇס אֲרָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּהֲרֹג דָּוִד מֵאֲרָם שְׁבַע מֵאוֹת רֶכֶב וְאַרְבָּעִים אֶלֶף פָּרָשִׁים וְאֵת שׁוֹבַךְ שַׂר־צְבָאוֹ הִכָּה וַיָּמׇת שָׁם׃
גם ה"נשק הסודי" כרע ונפל לפני צבאו של דוד.
וַיִּרְאוּ כׇל־הַמְּלָכִים עַבְדֵי הֲדַדְעֶזֶר כִּי נִגְּפוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁלִמוּ אֶת־יִשְׂרָאֵל וַיַּעַבְדוּם וַיִּרְאוּ אֲרָם לְהוֹשִׁיעַ עוֹד אֶת־בְּנֵי עַמּוֹן׃
ארם לא נכנסו עוד להרפתקאות מסוג זה. הם ראו שה"ישועה" שהושיטו לבני עמון לא רק שלא הועילה, אלא גרמה להם עצמם נזק עצום, ולכן העדיפו להשלים עם ישראל ולהעלות להם מס.
הפרק פותח בכוונה טובה של דוד להשיב חסד לבן מיטיבו, ומסתיים במלחמה כפולה בבני עמון ובארם. המלבי"ם מלמד שדוד סמך על ההיתר להשיב טובה לאדם פרטי, ולכן המתין למות נחש ושלח ניחומים אישיים לחנון; אך משום שהדבר נראה ככניסת משלחת אל "ארץ בני עמון" כולה, נחשב הדבר כדרישת שלומה של הממלכה, ועל כך נענש. מכאן מוסר חז"ל: "אל תהי צדיק הרבה", ואל יהא אדם מוותר על התורה מתוך מידת חסד שאינה במקומה. מנגד, אנו למדים מיואב את דרכה של אמונה במלחמה: חלוקת כוחות בחכמה, ערבות הדדית בין הלוחמים, "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו" - ולצד כל התכנון, "וה' יעשה הטוב בעיניו". בסופו של דבר נופלים גם הגיבור שובך וגם כל בעלי בריתו, וארם מבינה שאין תוחלת בהתגרות בישראל.