פרק ט' בשמואל ב' הוא פרק של חסד. אחרי שראינו את מלחמותיו של דוד ואת סדרי השררה בממלכתו, מגיע פרק שכולו קיום שבועה ישנה. דוד נשבע ליהונתן וכרת עמו ברית, שיגן על משפחתו ועל בניו ויעשה עמם חסד. עכשיו, כשהמלוכה מבוססת בידו, הוא בא לחפש: האם נותר עוד מישהו לבית שאול, שאוכל לקיים בו את הברית.
וַיֹּאמֶר דָּוִד הֲכִי יֶשׁ עוֹד אֲשֶׁר נוֹתַר לְבֵית שָׁאוּל וְאֶעֱשֶׂה עִמּוֹ חֶסֶד בַּעֲבוּר יְהוֹנָתָן׃
השאלה זועקת: דוד הוא מחותנו של המלך, נשוי למיכל בת שאול, מכיר את כל אנשי המלוכה. וכי אינו יודע כמה בנים היו לזה וכמה לזה, ומה שמותיהם? שלושה מבני שאול נפלו במלחמה, נשאר בן ליהונתן - ודוד שואל ומברר ומבקש שיבדקו אם יש עוד? כיצד ייתכן?
מסביר המלבי"ם על פי עיקרון שכבר חזרנו עליו כמה פעמים: מקובל היה באותם ימים, שמלך הקם למלוך עושה "ניקוי אורוות" והורג את כל שושלת המלך הקודם. בכך הוא מבטיח שמלכותו תיכון, עד שיקום מלך אחר ויעשה כך גם לו. שהרי כל מי שנשאר מן השושלת הקודמת נושא בליבו מחשבות מלוכה ורעיונות מרד: אני הבן של המלך, כיצד זה שהלה קם למלוך?
התוצאה הייתה שכל שרידי בית שאול ברחו וירדו למחתרת, מחשש לנפשם. אמת, אנחנו יודעים היטב שדוד לא כזה: את שאול עצמו, שרדף אותו וסיכן את חייו, לא הרג. ועל אחת כמה וכמה שלא יהרוג את בניו. וראינו באיש בושת, שכאשר הרגוהו על מיטתו, הוציא דוד להורג את שני העבדים שהרגוהו. אבל האנשים לא היו בטוחים בכך, ולכן נמלטו. וכיוון שכך, דוד נאלץ להתחיל לברר: האם נותרו בנים לשאול? האם הם בחיים? היכן הם? הוא רוצה לעשות עמם חסד, וצריך לחפש אותם.
האברבנאל, וכן הרד"ק, מסבירים ש"אעשה עמו חסד" פירושו שדוד רצה להקים מהם שרים ושופטים. לפי זה מובנת הסמיכות לפרשה הקודמת: שם ראינו את דוד עושה משפט וצדקה, ואת רשימת המינויים - יואב בן צרויה על הצבא, יהושפט בן אחילוד מזכיר, כל סדרי השררה בממלכה. ובעקבות זאת אמר דוד: האם יש עוד מישהו שנותר לבית שאול שאוכל לתת לו מינוי, גם אם אינו מ"הקואליציה"? ואף על פי כן, מדגיש המלבי"ם, לא יצא אף אחד מבית שאול מן החורים שהתחבאו בהם. עם כל החיפוש, איש מהם לא הרגיש בטוח דיו כדי להתגלות לפני דוד.
וּלְבֵית שָׁאוּל עֶבֶד וּשְׁמוֹ צִיבָא וַיִּקְרְאוּ לוֹ אֶל דָּוִד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֵלָיו הַאַתָּה צִיבָא וַיֹּאמֶר עַבְדֶּךָ׃
לבית שאול היה עבד כנעני ושמו ציבא. שואל אותו המלך: האתה ציבא? ולכאורה מה טעם השאלה. מסביר המלבי"ם: כוונת השאלה היא האם עדיין אתה ציבא, עבדו של בן יהונתן, עבד שלא שוחרר, או שמא בינתיים שוחררת ואין לך עוד קשר אליו.
וצריך לדעת: עבד כנעני נחשב עבד כל עוד לא שחררוהו, ולעולם. רק עבד עברי עובד שש שנים ובשביעית יוצא לחופשי חינם, ואם אמר "אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני" הוא יוצא ביובל. אבל עבד כנעני עבד לעולם, שנאמר "לעולם בהם תעבודו", ואף אסור לשחררו: המשחרר את עבדו הכנעני עובר בעשה של "לעולם בהם תעבודו".
וכשעבד יוצא לחירות הוא נעשה יהודי לכל דבר. הגמרא מספרת שפעם אחת היו צריכים מניין והיו שם רק תשעה, הלך אחד ושחרר את עבדו הכנעני וצירפו למניין. שהרי עבד כנעני חייב במצוות כאישה ואינו מצטרף למניין, אך משעה שמשחררים אותו הוא יהודי גמור ומצטרף. ושחרור העבד נעשה בגט, כשם שכותבים גט לאישה כותבים לעבד גט שחרור.
ולמה שאל דוד דווקא בלשון "האתה ציבא"? אומר המלבי"ם: מי שהיה עבד ומשתחרר היה משנה את שמו לשם של יהדות. לכן שאלו: האם עדיין קוראים לך ציבא, שם של גויות? על כך השיב: "עבדך" - כלומר עדיין עבד אני.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הַאֶפֶס עוֹד אִישׁ לְבֵית שָׁאוּל וְאֶעֱשֶׂה עִמּוֹ חֶסֶד אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ עוֹד בֵּן לִיהוֹנָתָן נְכֵה רַגְלָיִם׃
"האפס" - האם תמו וכלו, האין עוד איש לבית שאול שאעשה עמו חסד. ולפי דרכו של האברבנאל: שאוכל למנותו לשררה. עונה לו ציבא: יש, אבל הוא נכה רגליים. ומה כוונתו בהוספה זו? לומר שאינו ראוי לשררה. תוכל אולי לתת לו מתנה כלשהי, אבל למנותו למשרה - אין זה ראוי.
וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ אֵיפֹה הוּא וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ הִנֵּה הוּא בֵּית מָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל בְּלוֹ דְבָר׃
הוא מסתתר בביתו של מכיר בן עמיאל, במקום ששמו לו דבר. ומיד: "וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיִּקָּחֵהוּ מִבֵּית מָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל מִלּוֹ דְבָר".
וַיָּבֹא מְפִיבֹשֶׁת בֶּן יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל אֶל דָּוִד וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו וַיִּשְׁתָּחוּ וַיֹּאמֶר דָּוִד מְפִיבֹשֶׁת וַיֹּאמֶר הִנֵּה עַבְדֶּךָ׃
מפיבושת סבר שדוד קרא לו כדי להענישו ולהמיתו, כאומר: סוף סוף עליתי עליך. לכן אמר "הנה עבדך" - אני עבדך, מוכן לקבל כל עונש שתגזור עליי.
ואומרים חז"ל: למה נקרא שמו מפיבושת? שהיה חכם גדול והיה מכלים ומבייש את פני דוד בהלכה - "מפיבושת", מבייש פני דוד בהלכה. עד שבא כלאב בנו של דוד, שהיה מכלים את פני מביישי דוד בהלכה, כלומר מכלים את פני מפיבושת בהלכה. הקים לו הקדוש ברוך הוא מבניו של דוד מי שישיב חורפיו דבר.
ולפי זה מפרשים חז"ל גם את הרמז שבשם המקום: העבד שהלשין עליו אמר שהוא ב"לו דבר", כלומר אין בו כלום, ריק ואינו ראוי למאומה. אבל באמת הוא היה "מלא דבר" - מלא וגדוש בתורה.
וַיֹּאמֶר לוֹ דָוִד אַל תִּירָא כִּי עָשֹׂה אֶעֱשֶׂה עִמְּךָ חֶסֶד בַּעֲבוּר יְהוֹנָתָן אָבִיךָ וַהֲשִׁבֹתִי לְךָ אֶת כָּל שְׂדֵה שָׁאוּל אָבִיךָ וְאַתָּה תֹּאכַל לֶחֶם עַל שֻׁלְחָנִי תָּמִיד׃
דוד מבטיח שני דברים: השבת כל שדות שאול, ואכילה על שולחן המלך תמיד. ולכאורה קשה: מה החסד בהשבת השדות? הרי מה שקנה עבד קנה רבו, וממילא כל נכסי ציבא שייכים למפיבושת מאליהם. ועוד קשה: הרי רצפה בת איה הייתה פילגש שאול, ונפגוש אותה בהמשך, וגם לה היו בנים משאול - ולכאורה גם הם ראויים לרשת כמפיבושת. כיצד נותן דוד את כל הנחלה למפיבושת לבדו?
קושי נוסף: במשפט המלוכה נאמר "ואת כרמיכם ייקח", וחז"ל אומרים שאין הכוונה לכרמים עצמם אלא לפירותיהם. ולכן ראינו אצל אחאב, שכשרצה את כרם נבות לא יכול היה לקחתו בכוח והוצרכו לביים משפט, שכן אין למלך רשות ליטול את הכרם עצמו אלא רק את פירותיו. ויש אומרים שאף את הפירות אין לו רשות ליטול לעצמו אלא לעבדיו, כלשון הכתוב "כרמיכם ייקח ונתן לעבדיו". נמצא שלמלך עצמו אין רשות ליטול שדה של אדם, ואם כן מנין לדוד השדות לחלקן?
מסביר המלבי"ם, וכן הרד"ק: דוד זכה בכל נחלת שאול מן הדין, ודוד הוא היורש. כיצד? איש בושת בן שאול, שמלך על ישראל תקופה מסוימת, היה בגדר מורד במלכות בית דוד. ומורד במלכות דינו מיתה וכל נכסיו למלך. ממילא איש בושת ירש את שאול, ונכסיו התחייבו למלך - ודוד ירש אותם. וכבר אמר לו הקדוש ברוך הוא "ואתנה לך את בית אדוניך", היינו ביתו של שאול. משזכה דוד בכל מן הדין, יכול הוא להשיב את הכל למפיבושת ולומר: הכל שלי, ואני נותן לך את הכל. ונוסף על כך שם אותו באוכלי שולחנו כל הימים.
והסבר נוסף במלבי"ם: ביתו והונו של שאול לא היו הון פרטי אלא רכוש המלוכה. משל למה הדבר דומה: ראש ממשלה או נשיא היורד מכהונתו אינו לוקח עמו את בית הנשיא הביתה. ארמון המלוכה אינו קניינך הפרטי. כך גם "בית שאול" - כל הנכסים שנבעו מן המלכות עוברים אוטומטית לדוד. וזה עצמו החסד: דוד משיב את הכל למפיבושת, אף שמן הדין הכל מגיע לו כיורש.
וַיִּשְׁתַּחוּ וַיֹּאמֶר מֶה עַבְדֶּךָ כִּי פָנִיתָ אֶל הַכֶּלֶב הַמֵּת אֲשֶׁר כָּמוֹנִי׃
מפיבושת משתומם: מה אני נחשב בעיניך? אתה עושה עמי חסד כפול - מחזיר לי את הממון, ומושיב אותי באוכלי שולחנך. ומי אני? כלב מת.
וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ אֶל צִיבָא נַעַר שָׁאוּל וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּל אֲשֶׁר הָיָה לְשָׁאוּל וּלְכָל בֵּיתוֹ נָתַתִּי לְבֶן אֲדֹנֶיךָ׃
וְעָבַדְתָּ לּוֹ אֶת הָאֲדָמָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וַעֲבָדֶיךָ וְהֵבֵאתָ וְהָיָה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ לֶחֶם וַאֲכָלוֹ וּמְפִיבֹשֶׁת בֶּן אֲדֹנֶיךָ יֹאכַל תָּמִיד לֶחֶם עַל שֻׁלְחָנִי וּלְצִיבָא חֲמִשָּׁה עָשָׂר בָּנִים וְעֶשְׂרִים עֲבָדִים׃
מהו מעמדו של ציבא? ציבא היה עבד על עבדים, מעין שר של עבדים. היו לו עבדים תחתיו, והוא עצמו לא עשה עבודות שחורות אלא שלח אותם לעשות. לכן אומר לו דוד: "אתה ובניך ועבדיך".
לכאורה קשה: אם מפיבושת אוכל תמיד על שולחן המלך, מה עניין "והבאת והיה לבן אדוניך לחם ואכלו"? ושני פירושים בדבר. פירוש אחד: הלחם אינו עבורו אלא לצורך בני ביתו. פירוש שני: האכילה על שולחן המלך הייתה יותר עניין של כבוד ותפארת מאשר אכילה לשובע. אל שולחן המלך לא היו באים אל עיקר הסעודה אלא אל הקינוח; זו הייתה דרך של כבוד להזמין אנשים אל שולחן המלך לקינוח ולפיצוחים שלאחר הסעודה, בעוד עיקר האכילה בבית.
ויש עוד הסבר: גם אם אכל על שולחן המלך, אין הכרח שאכל שם שלוש סעודות. ייתכן שהיה בא פעם ביום, בצהריים, ואוכל על שולחן המלך, ואת שאר הסעודות אכל בביתו. ועל זה אומר דוד לציבא: "והבאת... והיה לבן אדוניך לחם ואכלו".
וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ כְּכֹל אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶת עַבְדּוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה עַבְדֶּךָ וּמְפִיבֹשֶׁת אֹכֵל עַל שֻׁלְחָנִי כְּאַחַד מִבְּנֵי הַמֶּלֶךְ׃
שני פירושים. לפי רש"י, סוף דברי ציבא הוא "ככל אשר יצווה אדוני המלך את עבדו כן יעשה עבדך", וכל מה שתאמר אקיים; ומכאן ואילך חוזרים דברי דוד: "ומפיבושת אוכל על שולחני" - על שולחני שלי יאכל.
ולפי המצודות, זהו המשך דברי ציבא: אני אעשה כדבריך, ומה שעד עתה היה מפיבושת אוכל על שולחני כאחד מבני המלך ולא חסר לו דבר - כך אמשיך ואעשה כדבריך. וכן מסביר המלבי"ם, שציבא בא לומר: אני אדאג למפיבושת על הצד הטוב ביותר, הוא יאכל על שולחני כאחד מבני המלך, ממש שולחן מלכים יקבל אצלי.
ואף לפי רש"י, שהם דברי דוד, המשמעות היא: כאחד מבני המלך יאכל על שולחן המלך, ברווח ובעשירות. בצורה הטובה ביותר אדאג שמפיבושת יאכל על שולחני, ולא אתן לו בצמצום.
וְלִמְפִיבֹשֶׁת בֵּן קָטָן וּשְׁמוֹ מִיכָא וְכֹל מוֹשַׁב בֵּית צִיבָא עֲבָדִים לִמְפִיבֹשֶׁת׃
למפיבושת היה בן קטן ושמו מיכא, וציבא היה צריך לדאוג הן למפיבושת והן למיכא בנו, וכל בית ציבא עבדים למפיבושת.
וּמְפִיבֹשֶׁת יֹשֵׁב בִּירוּשָׁלַ͏ִם כִּי עַל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ תָּמִיד הוּא אֹכֵל וְהוּא פִסֵּחַ שְׁתֵּי רַגְלָיו׃
שלושת חלקי הפסוק קשורים זה בזה: למפיבושת לא הייתה ניידות, וכיוון שכך לא הייתה לו ברירה אלא לגור בירושלים סמוך לארמון המלוכה, שהרי הוא אוכל על שולחן המלך. פיסח בשתי רגליו הוא, ואינו יכול לעלות מדי יום על סוס ולרכוב חצי שעה כדי להגיע אל שולחן המלך. לכן היה מוכרח לשבת בסמיכות לשולחן המלך, לגור בירושלים, ורק כך יכול היה לאכול על שולחן המלך תמיד.
הפרק פותח בדוד המחפש אחר שרידי בית שאול כדי לקיים את בריתו עם יהונתן, ומגלה שהחיפוש עצמו מעיד על אימת המלכים שהיו מכלים את שושלת קודמיהם, עד שאיש מבית שאול לא העז לצאת ממחבואו. בעזרת ציבא, עבד בית שאול שעדיין לא שוחרר, מגיע דוד אל מפיבושת בן יהונתן מ"לו דבר", שחז"ל דורשים שהיה "מלא דבר" - חכם גדול שמבייש את פני דוד בהלכה. דוד מרעיף עליו חסד כפול: השבת כל נכסי שאול, שמן הדין כבר זכה בהם כיורש מלכות או כבעל נכסי מורד במלכות, ומקום קבוע על שולחן המלך כאחד מבני המלך. ציבא מתמנה לעבד את האדמה עבורו, ומפיבושת, שפיסח בשתי רגליו, יושב בירושלים סמוך לארמון. פרק שכולו קיום שבועה, נאמנות לחבר גם אחרי מותו, וחסד שנעשה במלוא הרוחב ולא בצמצום.