פרק ח' בשמואל ב' עובר לפרשת מלחמותיו של דוד המלך באויבים שמסביב. אחרי הפרקים שעסקו במלכות, בהעלאת הארון וברצון לבנות את בית המקדש, מגיע כאן סיכום הכיבושים: פלשתים, מואב, ארם, אדום ועמלק. כפי שנראה, אין זה סיפור צבאי בלבד: המקרא מקבץ כאן את השלל והמנחות דווקא מפני שמהם אסף דוד את הכסף, הזהב והנחושת שיועדו לבניין בית המקדש. בסוף הפרק נמנים שרי המלך ואנשי מנגנון השלטון.
מתג האמה מיד פלשתים
וַיְהִי אַחֲרֵי־כֵן וַיַּךְ דָּוִד אֶת־פְּלִשְׁתִּים וַיַּכְנִיעֵם וַיִּקַּח דָּוִד אֶת־מֶתֶג הָאַמָּה מִיַּד פְּלִשְׁתִּים׃
דוד מכה את פלשתים ומכניע אותם. המלחמה בפלשתים, כפי שראינו לאורך הספר, היא מלחמה עקובה מדם שאינה נגמרת: בכל דור ודור הם קמים עלינו ואין מהם מנוחה. נותנים בהם מכה, וזה זמני עד המכה הבאה.
מהו "מתג האמה"? בדברי הימים נאמר "ויקח דוד את גת מיד פלשתים", ומכאן שגת היא הנקראת מתג האמה. "מתג" הוא כעין מטה שבו רודה השולט, וגת הייתה המטרופולין של פלשתים, כלומר עיר הבירה שלהם. ואכן, אצל פלשתים לא מצאנו מלכות אלא סרנים - חמשת סרני פלשתים: עזה, אשקלון, אשדוד, גת ועקרון. רק בגת מצאנו מלך: "אכיש מלך גת", ודווקא משום שגת הייתה העיר המרכזית, עיר הבירה שלהם.
אגב, מדוע נקראת "עיר הבירה" בשם זה? "בירה" בלשון חז"ל היא ארמון. עיר הבירה היא העיר שבה יושב הארמון, כמו "שושן הבירה", מקום ארמון המלך, וכמו הלשון "הציץ עליו בעל הבירה", כלומר בעל הארמון והטירה. גת הייתה עיר הבירה של פלשתים, ולכן נקראה מתג האמה: המקל, המקום המרכזי שממנו רדו בכל פלשתים.
הרד"ק מביא את תרגום יונתן: "מתג האמה" - "תיקון אמתא". לפי זה ייתכן שאמת מים הייתה עוברת בעיר, ותיקנו אותה שתלך מחוץ לעיר ומשם תיכנס אל תוך העיר. לכן נקראה העיר "מתג האמה": המקום שאליו הכניסו את אמת המים.
ויש הסבר שלישי, מדרש נפלא בפרקי דרבי אליעזר פרק ל"ו. כשבא אבימלך אל יצחק ואמר לו "ראה ראינו כי היה ה' עמך", אמרו לו: יודעים אנו שעתיד הקדוש ברוך הוא לתת לך ולזרעך את כל הארצות האלה - כרות עמנו ברית ושבועה שאין זרעך יורש את ארץ פלשתים. אבימלך חשש שיירש יצחק גם את ארצו. וכרת עמהם יצחק ברית שבועה. וכיצד? כרת אמה אחת ממתג החמור שהיה רוכב עליו - "מתג" הוא הרסן, כלשון "במתג ורסן עדיו לבלום", שבו מושכים את החמור - ונתן להם שיהיה בידם אות לברית השבועה. כך היה דרכם: כשכרתו ברית עם אומה, היו נותנים דבר מסוים ביד השני שיהיה לו לאות.
וכשרצה דוד המלך לבוא בארץ פלשתים, לא היה יכול מכוח אותה ברית ושבועה של יצחק. אמר: ראשית עליי לקחת מהם את סימן הברית, והוא מתג האמה. ניטול זאת מידם, ורק אחר כך אוכל לקחת את ארצם. לפי זה הפסוק כאן הוא כמין היפוך: קודם "ויקח דוד את מתג האמה מיד פלשתים", ורק אחר כך "ויך דוד את פלשתים ויכניעם" - שכן לאחר שנטל מהם את אות הברית, שוב אין חובת השבועה עומדת, ואפשר להכניעם.
מדידת מואב בחבל
וַיַּךְ אֶת־מוֹאָב וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל הַשְׁכֵּב אוֹתָם אַרְצָה וַיְמַדֵּד שְׁנֵי־חֲבָלִים לְהָמִית וּמְלֹא הַחֶבֶל לְהַחֲיוֹת וַתְּהִי מוֹאָב לְדָוִד לַעֲבָדִים נֹשְׂאֵי מִנְחָה׃
את המואבים שכבש השכיב על הארץ, לקח חבל באורך מסוים והחל למדוד את השוכבים. מדד חבל אחד - נניח לדוגמה חמישים איש; מדד חבל שני מקצה לקצה - עוד חמישים; את שני החבלים האלה הוציא להמית. אחר כך מדד חבל שלישי - ואותם החיה. וכך חזר ומדד: שניים להמית ואחד להחיות. (המספרים כאן רק לשם המשל.) זו מיתה משפילה מאוד: משכיב אותם בארץ, מודד, ועל פי המידה שולח למות.
ומדוע עשה דוד כדבר הזה? אומרים חז"ל: כאשר ברח דוד מפני שאול, חשש שמא יפגע שאול באביו, באמו ובאחיו, שכן כך היה מקובל בזמנם - מי שנרדף מאת המלך, היה המלך לוקח את בני משפחתו כבני ערובה. מה עשה דוד? "וינחם את פני מלך מואב" - מסר אותם בידו לשמירה. אך מלך מואב, במקום לשמור על הפיקדון, רצח את כולם. על ידי מי נהרג ישי? שאלו הרבה אנשים ולא ידעו: על ידי מלך מואב. על ידי מי נהרגו כלאב וכל אחי דוד? על ידי מלך מואב. ישי מת בעטיו של נחש, כלומר לא היה בו חוב מצד עצמו, אך ידו של מלך מואב היא שהרגה אותו. לכן, כדי להינקם מהם, הרג דוד שני שלישים מהם והחיה שליש אחד. ולא הקפיד להחיות דווקא את הגיבורים, אלא דווקא את אלה שיהיו לו נושאי מנחה ונכנעים לפניו.
הדדעזר מלך צובה והיד שבנהר פרת
וַיַּךְ דָּוִד אֶת־הֲדַדְעֶזֶר בֶּן־רְחֹב מֶלֶךְ צוֹבָה בְּלֶכְתּוֹ לְהָשִׁיב יָדוֹ בִּנְהַר־פְּרָת׃
דוד מכה את הדדעזר בן רחוב שמלך על צובה, ומתי? "בלכתו להשיב ידו בנהר פרת". כאן כתוב "להשיב ידו" ובדברי הימים "להציב ידו". הדדעזר היה מושל בנהר פרת, קרוב לגבול ישראל, ושם הייתה לו "יד". ומהי יד? מבאר המלבי"ם, וכן מצאנו אצל שאול "והנה מציב לו יד": דרכם הייתה שכאשר מלך כובש אומה אחרת, היה מציב אנדרטה ובה יד מוצבת כלפי מעלה, לאות ניצחון. כך ראינו אצל משה כשהיה מרים את ידו, וכך אצל יהושע שהרים את מטהו כלפי מעלה. הרמת היד מלמדת על ניצחון וגבורה - "וגבר ישראל" - והורדת היד מראה על שפלות. דוד הסיר את אותה אנדרטה, והדדעזר הלך כעת "להשיב ידו", להציב שם מחדש את היד כדי שיהיה ניצחונו ניכר שוב. ובשובו, הכה אותו דוד.
עיקור הרכב ואיסור "לא ירבה לו סוסים"
וַיִּלְכֹּד דָּוִד מִמֶּנּוּ אֶלֶף וּשְׁבַע־מֵאוֹת פָּרָשִׁים וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ רַגְלִי וַיְעַקֵּר דָּוִד אֶת־כׇּל־הָרֶכֶב וַיּוֹתֵר מִמֶּנּוּ מֵאָה רָכֶב׃
דוד לוכד ממנו אלף ושבע מאות פרשים ועוד עשרים אלף איש רגלי, כלומר אנשים בלא סוסים. ומדוע היה צריך לעקר את הרכב? משום שנאמר במלך "לא ירבה לו סוסים". וכמה מותר? כדי מרכבתו וכדי מלחמתו. ומה אסור? אומרת הגמרא: "לא ירבה לו סוסים" הכוונה סוסים בטלנים, סוסים שאין בהם צורך אלא להראות עושרו של המלך, והם יושבים בטלים באורווה - זה אסור. אבל סוסים שיוצאים בהם לקרב מותרים. ודוד, כיוון שלא נצרך לכל הכמות הזאת, עיקר את הסוסים.
ואצל שלמה המלך ראינו שנכשל בזה. אמר: אני ארבה סוסים ולא אוריד את העם מצרימה למען הרבות סוס - ובסופו של דבר הרבה סוסים והוריד את העם מצרימה למען הרבות סוס. ועוד ראינו ששלמה קנה את כל מרכז מכירת הסוסים שהיה במצרים, הכול היה עובר דרכו: קנה מראש את הכול והיה מוכר את הסוסים. נמצא שבסופו של דבר כן הוריד את העם מצרימה. דוד לא רצה להיכשל בזה.
ארם דמשק והנציבים
וַתָּבֹא אֲרַם דַּמֶּשֶׂק לַעְזֹר לַהֲדַדְעֶזֶר מֶלֶךְ צוֹבָה וַיַּךְ דָּוִד בַּאֲרָם עֶשְׂרִים־וּשְׁנַיִם אֶלֶף אִישׁ׃
ארם דמשק באים לסייע להדדעזר, ודוד מכה בהם עשרים ושניים אלף איש. זו כמות אדירה, כמעט כמספר כל הנופלים במלחמות ישראל עד ימינו, במלחמה אחת.
וַיָּשֶׂם דָּוִד נְצִבִים בַּאֲרַם דַּמֶּשֶׂק וַתְּהִי אֲרָם לְדָוִד לַעֲבָדִים נוֹשְׂאֵי מִנְחָה וַיֹּשַׁע יְהֹוָה אֶת־דָּוִד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ׃
דוד ממנה מאנשיו נציבים בארם דמשק: פקידים ממונים למשול שם ולגבות את המס. וארם נעשתה לו נושאת מנחה, מעלה לו מס קבוע בכל שנה ושנה. וה' סייע בידו: כל אשר עשה הצליח.
שלטי הזהב והנחושת - אוצרות לבית המקדש
וַיִּקַּח דָּוִד אֵת שִׁלְטֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר הָיוּ אֶל עַבְדֵי הֲדַדְעָזֶר וַיְבִיאֵם יְרוּשָׁלִָם׃
מהם "שלטי הזהב"? אלו האשפות של החיצים; ויש מפרשים שהכוונה למגיני זהב. ומדוע מקבץ הכתוב כאן את כל פירוט הכיבושים והשלל? מפני שכל זה בא בהקשר לרצונו של דוד לבנות את בית המקדש. הכתוב בא להראות מאין אסף דוד כסף וזהב בכמויות לבניין הבית: מן השלל של מלחמותיו באויבים, שהביא מהם הון רב.
וּמִבֶּטַח וּמִבֵּרֹתַי עָרֵי הֲדַדְעָזֶר לָקַח הַמֶּלֶךְ דָּוִד נְחֹשֶׁת הַרְבֵּה מְאֹד׃
וכאן הוא ממשיך ומספר על הנחושת. מי שקורא בעניין בית המקדש רואה שהיו שם זהב ונחושת בכמויות אדירות ועצומות. "הים" שעשה שלמה היה אגן ענק, כמין גיגית עצומה, ועמד על גבי שוורים. מאין היה לו הון רב כזה? הכתוב מראה לך: "ומבטח ומברותי ערי הדדעזר לקח המלך דוד נחושת הרבה מאוד". מן הנחושת הזאת עשה שלמה את הים, את העמודים ואת כלי הנחושת.
תעי מלך חמת ומנחתו
וַיִּשְׁמַע תֹּעִי מֶלֶךְ חֲמָת כִּי הִכָּה דָוִד אֵת כׇּל־חֵיל הֲדַדְעָזֶר׃
וַיִּשְׁלַח תֹּעִי אֶת־יוֹרָם־בְּנוֹ אֶל־הַמֶּלֶךְ־דָּוִד לִשְׁאׇל־לוֹ לְשָׁלוֹם וּלְבָרְכוֹ עַל אֲשֶׁר נִלְחַם בַּהֲדַדְעֶזֶר וַיַּכֵּהוּ כִּי־אִישׁ מִלְחֲמוֹת תֹּעִי הָיָה הֲדַדְעָזֶר וּבְיָדוֹ הָיוּ כְּלֵי־כֶסֶף וּכְלֵי־זָהָב וּכְלֵי נְחֹשֶׁת׃
תעי מלך חמת שומע שדוד הכה את כל חיל הדדעזר, והדבר מוצא חן בעיניו. הוא שולח את יורם בנו לשאול בשלום דוד ולברכו על שנלחם בהדדעזר והכהו. ומדוע זה כה חשוב לתעי? "כי איש מלחמות תעי היה הדדעזר" - מלחמה רבת שנים הייתה ביניהם, וכשדוד מכה אותו, הרי עשה לתעי טובה גדולה. ולכן הטעין את בנו בכלי כסף, כלי זהב וכלי נחושת, לתשורה לדוד: חסכת לי הון רב במלחמתך בהדדעזר.
גַּם־אֹתָם הִקְדִּישׁ הַמֶּלֶךְ דָּוִד לַיהֹוָה עִם־הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב אֲשֶׁר הִקְדִּישׁ מִכׇּל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר כִּבֵּשׁ׃
מֵאֲרָם וּמִמּוֹאָב וּמִבְּנֵי עַמּוֹן וּמִפְּלִשְׁתִּים וּמֵעֲמָלֵק וּמִשְּׁלַל הֲדַדְעֶזֶר בֶּן־רְחֹב מֶלֶךְ צוֹבָה׃
גם את המנחה הזאת מקדיש דוד לה', וגם היא מצטרפת לכסף שדוד אוסף לצורך בית המקדש - מארם, ממואב, מבני עמון, מפלשתים, מעמלק ומשלל הדדעזר.
"ויעש דוד שם" - קבורת החללים
וַיַּעַשׂ דָּוִד שֵׁם בְּשֻׁבוֹ מֵהַכּוֹתוֹ אֶת־אֲרָם בְּגֵיא־מֶלַח שְׁמוֹנָה עָשָׂר אָלֶף׃
מהו אותו "שם" שעשה דוד? אומרים חז"ל: שקבר את ההרוגים שהרג באדום, ובזה עשה שם טוב לישראל - שיראו הכול שישראל מקברים אף את אויביהם. הגויים, כשהיו הורגים באויביהם, לא היה אכפת להם שיהיו כדומן על פני השדה. אמר דוד: לנו מוסר אחר. "חביב אדם שנברא בצלם" - ומשעה שאתה מניחו כדומן על פני השדה, יש כאן כביכול פגיעה בצלם אלוקים שבו, שהרי כל אדם נברא בצלם. ודקדק: "חביב אדם", לא נאמר "חביב ישראל". ולכן הלך וקבר את החללים.
וכך אנו רואים בספר מלכים א' פרק י"א: "ויהי בהיות דוד את אדום, בעלות יואב שר הצבא לקבר את החללים" - יואב עלה לקבור את החללים. וכן יהיה לעתיד לבוא במלחמת גוג ומגוג: שבעה חודשים יקברו את חללי כל האומות שיבואו להילחם כנגדנו.
מדרש: הטענה של בני אדום ותשובת יואב
במדרש מובא שכשהלך יואב להילחם בארם, עמדו עליו בני אדום ואמרו לו: והלוא כך אמר הכתוב "אל תתגרו בם" מלחמה, ומה פתאום אתם באים ונלחמים בנו? השיב להם יואב: והלוא כך אומר הכתוב "אתם עוברים בגבול אחיכם" - הקדוש ברוך הוא אמר לנו לעבור בגבולכם, ואם אתם הולכים לפי הכתוב, גם עליכם לתת לנו לעבור. ולא רצו.
אמר יואב: אם נחריב את אדום עכשיו, לא נמצא בחזרתנו לא אכילה ולא שתייה, שהרי הם יושבים על הדרך. אלא נניחם עד שנכה את ארם, ובחזרה נטפל בהם. לכך נאמר "וישב יואב ויך את אדום". אמר להם הקדוש ברוך הוא: מה אתם מועילים שתכו את אדום קמעא קמעא? אבישי בן צרויה הרג שמונה עשר אלף ואתם שנים עשר אלף - זה מכה שמונה עשר וזה מכה שנים עשר, ואין בזה פתרון לבעיה. כשיגיע הזמן, אני אכלה אותם ואחריב אותם. נמצא שהיו כאן שתי מלחמות: אחת שנהרגו בה שמונה עשר אלף ואחת שנים עשר אלף. והקדוש ברוך הוא אומר: אל תדאג - "והיה בית עשו לקש ובית יוסף להבה", ואז יבערו אותם ולא יישאר מהם מאומה.
וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִבִים בְּכׇל־אֱדוֹם שָׂם נְצִבִים וַיְהִי כׇל־אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִד וַיּוֹשַׁע יְהֹוָה אֶת־דָּוִד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ׃
"נציבים" - פקידים לגבות את המס. ודקדק הכתוב "בכל אדום שם נציבים": לא השאיר עיר אחת שלא שם בה נציבים.
משפט וצדקה וחלוקת התפקידים עם יואב
וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל־כׇּל־יִשְׂרָאֵל וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכׇל־עַמּוֹ׃
וְיוֹאָב בֶּן־צְרוּיָה עַל־הַצָּבָא וִיהוֹשָׁפָט בֶּן־אֲחִילוּד מַזְכִּיר׃
מדוע סומכים הפסוקים זה לזה? אומרים חז"ל: מי גרם ליואב שיהיה על הצבא? מה שהיה דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו. ומי גרם לדוד שיהיה עושה משפט וצדקה לכל עמו? מה שהיה יואב בן צרויה על הצבא. הייתה ביניהם חלוקת תפקידים: דוד עושה משפט וצדקה ויואב על הצבא. על ידי זה לא היה דוד טרוד עוד במלחמות מכאן ואילך, ועל ידי זה לא היה יואב טרוד בעשיית דין ומשפט.
"ויהושפט בן אחילוד מזכיר" - היה מזכיר למלך איזה דין בא לפניו ראשון, וממונה על ספר הזיכרונות.
וְצָדוֹק בֶּן־אֲחִיטוּב וַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן־אֶבְיָתָר כֹּהֲנִים וּשְׂרָיָה סוֹפֵר׃
צדוק ואחימלך היו שרי הכהנים, ושריה היה סופרו של המלך.
הכרתי והפלתי, ובני דוד כהנים
וּבְנָיָהוּ בֶּן־יְהוֹיָדָע וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וּבְנֵי דָוִד כֹּהֲנִים הָיוּ׃
מי הם הכרתי והפלתי? התרגום מתרגם: הקשתים והקלעים, ובניהו בן יהוידע היה ממונה עליהם, וזה על דרך הפשט. ויש אומרים שכרתי ופלתי הן שתי משפחות שהיו שרים במשמעת המלך ורואי פניו, וזה היה שמם. ויש פירוש אחר: נקראו כרתי ופלתי על שם האורים והתומים, שעל פיהם היו כורתים דבריהם ומופלאים דבריהם.
ומהו "ובני דוד כהנים היו"? וכי כהנים היו? הרי דוד משבט יהודה. אומרים חז"ל, וכן התרגום: "רברבין", גדולים. כמו שאומרים על אדם שהוא מכהן בתפקיד - כלומר בעל תפקיד. בני דוד היו בעלי תפקידים ומשרות.
וכך לשון הרלב"ג: שרים ומושלים, "והנה זה העניין היה סיבה להרבה מהרעות שבאו לדוד, כי אם לא היה העניין כן, לא מרד אבשלום ולא נהרג אמנון ואדוניה, כמו שייראה במעט עיון, ובכללם אם היה משגיח המלך במוסר בניו, לא קרה להם כך". דוד לא ממש הצליח בחינוך בניו, ואחת הסיבות לכך, לדברי הרלב"ג, היא שמינה אותם לכל מיני תפקידים. מתוך כך הרגיש כל אחד מהם בעל מעלה, וכל אחד רצה לכבוש את המלוכה: אבשלום קם בחיי אביו, ואדוניה בן חגית מתנשא למלוך. וזה גרם להרבה מן הצרות שהיו בביתו של דוד. "ובני דוד כהנים היו" - מכהנים בתפקידים שנתן להם דוד.
לסיכום:
הפרק מסכם את מלחמות דוד ומכניע האויבים מכל עבר: פלשתים, שמהם נלקח "מתג האמה" - גת עיר בירתם, ולפי המדרש אות ברית השבועה של יצחק; מואב, שנענשה מידה כנגד מידה על רצח בית ישי; הדדעזר וארם, שמהם נלקחו זהב ונחושת לרוב; ואדום, שבה שם דוד נציבים. הכתוב מקבץ את כל השלל והמנחות מפני שמהם נאספו אוצרות בית המקדש. ובתוך הניצחונות בולט מוסרו של דוד: קבורת חללי האויב, מפני ש"חביב אדם שנברא בצלם", ובעיקר "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו" - מלכות שכוחה במשפט ובצדקה, ולא רק בחרב. ובצד זה גם למדנו מן הרלב"ג לקח מכאיב: מינוי הבנים לשררה הצמיח את הצרות שבבית דוד.