פתיחה: הרצון לבנות בית לה'
פרק ז' בשמואל ב' הוא אחד הפרקים המכוננים בספר: דוד המלך, שכבר העלה את הארון לעיר דוד, מתיישב בביתו ומרגיש שהגיעה השעה לבנות בית קבע לשכינה. נתן הנביא מאשר לו, ובאותו לילה מגיעה נבואה הפוכה: לא אתה תבנה. מתוך הדיאלוגו הזה נלמד מהם התנאים לבניין בית המקדש, מה ההבדל בין מלך לשופט, מדוע הכרעת ליבו של צדיק היא מצפן אמין, ולמה בסופו של דבר נדחתה הבנייה לשלמה.
שני התנאים לבניין הבית
וַיְהִי כִּי־יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַיהוָה הֵנִיחַ־לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל־אֹיְבָיו׃
חז"ל אומרים שכדי לבנות את בית המקדש צריך שני תנאים: האחד - שיהיה מלך בישראל, והשני - שתהיה מנוחה מכל האויבים מסביב, כמו שנאמר "והיה בהניח ה' לך מכל אויביך מסביב... והיה המקום אשר יבחר ה'". דוד סבר ששני התנאים כבר התקיימו: "ויהי כי ישב המלך בביתו" - הרי יש מלך; "וה' הניח לו מסביב מכל אויביו" - הרי יש מנוחה. אם כן, זו השעה לבנות.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־נָתָן הַנָּבִיא רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה׃
כאן מתגלה גדולתו של דוד: הוא אינו עושה דבר בלי לשאול בה'. "האעלה לחברון?" "האעלה בערי יהודה?" - על כל צעד ושעל שאל את פי השכינה, ואף בעניין זה הוא פונה לנביא. טענתו פשוטה: אין זה כבודו של ארון ה' שאני יושב בבית ארזים מפואר, וארון האלוהים שרוי באוהל, בתוך יריעה. וכי זה ראוי? הוא מבקש לדעת אם הקדוש ברוך הוא מסכים לכך.
"כל אשר בלבבך לך עשה" - מדוע ליבו של צדיק הוא מצפן
וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל־הַמֶּלֶךְ כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה כִּי יְהוָה עִמָּךְ׃
נתן נותן אישור מלא, ואילו באותו לילה עצמו נשלח לומר לדוד שלא הוא יבנה את הבית. כיצד ייתכן? אלא שהתשובה הראשונה הייתה תשובה מסברא, ורק לאחר מכן באה התשובה בנבואה. ומהי הסברא? מבאר המלבי"ם על פי דברי חז"ל: הצדיקים - יצר הטוב שופטם, הרשעים - יצר הרע שופטם. "שופט" פירושו מנהיג. את הצדיק מנהיג יצר הטוב, ליבו כולו טוב, ולכן גם הכרעותיו הסתמיות הן הכרעות נכונות, שהרי הן נובעות מן הטוב שבו. הרשע, לעומתו, מונהג על ידי יצר הרע, וגם החלטותיו הסתמיות - שאינן עבירה כלל - נובעות ממקור רע.
מכאן מובן מה שכתוב אצל אברהם אבינו: הקדוש ברוך הוא נגלה אליו בהיותו חולה, והוא אומר "אל נא תעבור מעל עבדך" - והולך להכניס אורחים. מכאן למדו חז"ל: גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה. ושואלים המפרשים שאלה עצומה: אנחנו למדנו זאת מאברהם, אבל אברהם עצמו מהיכן ידע? אתה עומד ומדבר עם בורא עולם, ואתה אומר לו להמתין? אלא שעל אברהם אין שואלים שאלות: כיוון שהיה כולו קודש קודשים, עצם זה שנמשך ללכת להכניס אורחים הוא סימן שזהו רצון ה'. הצדיק - יצר הטוב מנהיגו, ואם הוא נמשך למשהו, שם הדרך הנכונה.
אצל אנשים רגילים המצב הפוך. אדם שיש לו דילמה בין שני צדדים שבשניהם יש צד מצווה, ואינו יודע להכריע - העצה הראשונה היא לשאול אדם גדול. וכשאין גדול זמין, אומרים בעלי המוסר עצה פשוטה: בדוק למה אתה יותר מתאווה, ועשה את הצד השני. שהרי אם דווקא לזה בא לי, כנראה שיצר הרע דוחף לשם; וכשתעשה להפך, בוודאי לא עשית זאת מתוך נגיעה אישית. אנחנו נמצאים במדרגת רשעים, או לכל הפחות בינוניים, שעליהם אמרו חז"ל "זה וזה שופטם" - פעם מושך יצר הרע ופעם יצר הטוב, ולכן אצלנו אין ראיה מן הנטייה. אבל אצל הצדיק, "חישבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך" - הולך לבנק ומוצא את עצמו בבית המדרש, הגוף עצמו כבר מושך אותו לשם. לכן אמר נתן: "כל אשר בלבבך לך עשה כי ה' עמך" - מה שבלבבך הוא המצפן הנכון ביותר, וכל הכרעה שלך היא הכרעה נכונה.
"ויהי בלילה ההוא" - מדוע המהירות
וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיְהִי דְּבַר־יְהוָה אֶל־נָתָן לֵאמֹר׃
אומרת הגמרא: אמר רבי חנינא בר פפא, אמר לו הקדוש ברוך הוא לנתן - עוד באותו לילה! האדם הזה שאני משלחך אצלו מהיר הוא, שמא ישכור פועלים ונמצאתי מפסידו. מהר ואמור לו שלא הוא יבנה את הבית. אצלנו הכול מתנהל במכרזים, ועד שמישהו זוכה עוברות שנתיים של פרוצדורה; אצל דוד - על המקום שוכר פועלים, על המקום סוגר עניינים. ואז יתברר לו שאינו בונה, ויצטרך לשלם פיצויים והפרת חוזה. ורבי סימון אומר: האדם הזה שאני משלחך אצלו נדרן הוא, שנאמר "אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב, אם אבוא באוהל ביתי... אם אעלה על ערש יצועי... עד אמצא מקום לה'". אדם כזה עלול לידור נדר ולהישבע ולצאת מופסד. לכן: מהר, לפני שיתחיל בהכנות.
לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל־עַבְדִּי אֶל־דָּוִד כֹּה אָמַר יְהוָה הַאַתָּה תִּבְנֶה־לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי׃
מלך אינו שופט, ומנוחה אינה הפוגה
כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן׃
כאן מסביר הקדוש ברוך הוא לדוד שאמנם צריך מלך וצריך מנוחה, אך לא סתם מלך ולא סתם מנוחה: צריך מלך שמלכותו קיימת ורצופה, וצריך מנוחה מוחלטת. מבאר המלבי"ם את ההבדל בין מלך לשופט: השופט מושל לפי שעה בלבד ואינו מוריש את שלטונו לבניו אחריו, ואילו המלך - מלכותו ירושה לו ולבניו, "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו". אומר לו ה': אמנם נבחרת ונמשחת בידי נביא, אך עדיין לא הובטחה לך המלכות לבניך בירושה, ואם כן מלכותך היא כמלכות השופטים, כמלכות שאול - מלכות זמנית.
וכן בתנאי המנוחה: אתה טוען שיש לך מנוחה מכל האויבים, אך גם בימי השופטים היו שנות מנוחה - "ותשקוט הארץ ארבעים שנה". ולמה לא ביקשתי אז? כי גם אותה מנוחה אינה ראויה להיקרא מנוחה. מנוחה שהיא הפוגה בלבד היא לכל היותר הודנה. מנוחה אמיתית פירושה שקט מוחלט, שהגויים אינם מתכוננים לבוא ולתקוף שוב. והגויים שסביבך רק נכנעו לפניך, ועדיין מיועדות לך מלחמות, כפי שנראה בהמשך. מי יהיה איש מנוחה באמת? שלמה. מצב שבו האויבים ספגו מכה, נכנעו, ומתחילים להתחמש לסיבוב הבא - אינו נקרא מנוחה.
ומנין שהמצב לא השתנה? "כי לא ישבתי בבית" - השכינה מעולם לא ישבה במקום קבוע, שהמשכן הוא דבר נודד, "ואהיה מתהלך באוהל ובמשכן".
בְּכֹל אֲשֶׁר־הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת־אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת־עַמִּי אֶת־יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר לָמָּה לֹא־בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים׃
"אחד שבטי ישראל אשר ציוויתי לרעות את עמי" - הכוונה לאחד מן המנהיגים, והרי היו מנהיגים ושופטים רבים. וכי פעם אחת ביקשתי מאחד מהם "למה לא בניתם לי בית ארזים"? מעולם לא. ומדוע? מפני שאותם מנהיגים לא היו בגדר מלך אלא בגדר רועה בלבד - וכל רועה הוא דבר זמני ובלתי קבוע. ואם אתה סבור שהגיעה השעה, הרי כבר אז הייתה מנוחה וכבר אז היה מושל. אלא שהמנוחה לא הייתה מוחלטת והמושל לא היה מלך. וכך גם היום: המנוחה אינה מוחלטת, ואתה עדיין בגדר מושל, שכן מלך פירושו שמלכותו מובטחת לבניו אחריו.
"להיות נגיד" - ממונה ולא מלך
וְעַתָּה כֹּה־תֹאמַר לְעַבְדִּי לְדָוִד כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן־הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל־עַמִּי עַל־יִשְׂרָאֵל׃
שני דברים אומר לו כאן. ראשית, מלכות קבועה היא מלך בן מלך, ואתה - "אני לקחתיך מן הנווה מאחר הצאן", היית רועה צאן, ואינך בן מלך. אביך ישי היה אמנם גדול הדור, מאותם שמתו בעטיו של נחש, צדיק עצום, אבל לא מלך. שנית, גם היום אתה עדיין "נגיד" - כלומר ממונה - ולא מלך, שהרי המלכות עדיין לא הובטחה לך לדורות. כשם שגם לשאול לא הובטחה המלכות לנצח בתחילה. רק בהמשך יקבל דוד את ההבטחה על בנו.
וָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ וָאַכְרִתָה אֶת־כָּל־אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ׃
גם מצד המנוחה: אני עמך ומכרית את אויביך - ועצם זה שאני עדיין צריך להכרית את אויביך מלמד שעדיין אין זה זמן מנוחה, האויבים לא תמו והם עדיין מתכננים קרבות, כדרך שהיה בימי השופטים. אבל בצד התוכחה יש גם ליטוף: "ועשיתי לך שם גדול כשם הגדולים אשר בארץ" - כמו הגדולים ששמם קיים לעולם, אקבע לך מלכות נצחית. יש כאן סתירה לכאורה: מצד אחד אינך עדיין מלך גמור, ומצד שני אעשה אותך כמלך.
ומהו "כשם הגדולים אשר בארץ"? אומרים חז"ל: זהו שאומרים "מגן דוד". דוד המלך רצה שיאמרו בתפילה "אלוהי אברהם, אלוהי יצחק, אלוהי יעקב, ואלוהי דוד". אמר לו הקדוש ברוך הוא: הם עברו אצלי ניסיונות, ואתה לא התנסית. ומכאן התחיל עניין בת שבע, שהיה ניסיון שניסהו ה', כפי שנדבר בהמשך. לזכות שיאמרו "אלוהי דוד" לא זכה, אבל "ברוך אתה ה' מגן דוד" אנו אומרים - וזהו שם כשם אחד הגדולים, מעלה גדולה.
"ושמתי מקום לעמי" - הבטחת הקביעות
וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד וְלֹא־יֹסִיפוּ בְנֵי־עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה׃
מזמן משה ועד הכיבוש והחלוקה בימי יהושע עברו ארבעים שנות מדבר ועוד ארבע עשרה שנה - שבע של כיבוש ושבע של חלוקה - וכל אותו זמן היו ישראל נעים ונדים. וגם אחר כך, עד ימי שלמה, עדיין היו קרבות ומלחמות באויבים מסביב. עתה מבטיח הקדוש ברוך הוא: הכול עומד להשתנות לטובה. "ושמתי מקום לעמי" - שיהיו קבועים במקומם ואיש לא יניד אותם; "ונטעתיו ושכן תחתיו" - כעץ שתול על פלגי מים, לא יצטרכו לצאת מגבולם להילחם באויבים, אלא יהיו נטועים במקומם ללא מורא ופחד.
וּלְמִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוִּיתִי שֹׁפְטִים עַל־עַמִּי יִשְׂרָאֵל וַהֲנִיחֹתִי לְךָ מִכָּל־אֹיְבֶיךָ וְהִגִּיד לְךָ יְהוָה כִּי־בַיִת יַעֲשֶׂה־לְּךָ יְהוָה׃
מאותו יום שמיניתי שופטים והלאה היה עם ישראל במצב של נרדפות ומלחמות מתמידות. עתה מובטח לו: הדבר הזה עומד להסתיים, ובסוף ימיך תהיה לך מנוחה מן האויבים - "והניחותי לך מכל אויביך". אבל זה בעתיד, לא עכשיו. מנוחה החלטית, בלי חשש ובלי קרב עם אויב מסביב.
ו"והגיד לך ה' כי בית יעשה לך ה'" - יש כאן היפוך נפלא: אתה מבקש לבנות בית לה', וה' מודיע לך שהוא יבנה את ביתך. ואין הכוונה לבלוקים ולבנים, אלא למשפחה ולשושלת: תזכה שבנך יקים את הבית, ושמלכותו תעמוד במנוחה בלי מלחמות. זאת אני מבטיח לך על הדור שאחריך, אבל אתה לא תעשה זאת.
שבע ההבטחות
כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת־אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת־זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת־מַמְלַכְתּוֹ׃
אחרי שבישר לו על המנוחה, מבשר לו גם על המלכות, וכאן כלולות שבע הבטחות טובות: (א) "כי ימלאו ימיך" - שיחיה שבעים שנה. (ב) "ושכבת את אבותיך" - השוכב עם אבותיו הוא מי שמת כדרך הטבע; מי שנופל במלחמה נהרג ואינו שוכב עם אבותיו. הרי שתמות על מיטתך ולא במלחמה. (ג) "והקימותי את זרעך אחריך" - בנך לא ימלוך בחייך כפי שביקש אבשלום לעשות, אלא אחריך. (ד) שלא ייקח ממך את המלוכה בכוח. (ה) "אשר ייצא ממעיך" - הבן הזה עדיין לא נולד, הוא עדיין לא קיים. (ו) "והכינותי את ממלכתו" - מיד עם תחילת מלכותו תהיה מלכותו מכוננת ומבוססת, מלך בן מלך, בלי מלחמות ובלי מאבקים באויבים, מלכות ראויה מתחילתה.
הוּא יִבְנֶה־בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת־כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד־עוֹלָם׃
(ז) "הוא יבנה בית לשמי" - יהיה לו עושר ויהיו לו עבדים, והוא זה שיוכל לבנות את הבית לשם ה'. ו"וכוננתי את כיסא ממלכתו עד עולם" - הבטחה שכיסאו יהיה קיים עד עולם.
מדוע באמת לא בנה דוד את הבית
כאן עומד המלבי"ם על נקודה מעניינת. הטעם "דמים רבים שפכת" אינו כתוב כאן כלל, אלא בדברי הימים בלבד, ושם נאמר לדוד במפורש - לא על ידי נביא אלא בהתגלות אליו - "דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית, לא תבנה בית לשמי", ורק בנו יהיה איש מנוחה והוא יבנה את הבית. ומדייק המלבי"ם: כאן, בפסוקנו, רמוזה אותה נבואה פרטית - "והגיד לך ה'", כלומר תתכונן, ה' עוד ימסור לך מסר פרטי ויאמר לך בעצמו מדוע לא אתה תבנה את הבית. ברוח הקודש יתגלה אליך ויגיד לך את הסיבה (ולא בנבואה גמורה, שהרי דוד לא היה נביא).
ומהי הסיבה? "כי דמים רבים שפכת" - וטעם זה טעון ביאור. הרי דוד נלחם מלחמות ה'! תארו לעצמכם שיבוא אדם לבנות בית לה', ויאמרו לו: הרגת רבים מן החיזבאללה, אינך יכול. הרי על כל אחד שהרג מגיע לו צל"ש. אם כן, דמם של מי נשפך כאן? יש הסבר אחד: כשאגר דוד כסף וזהב לצורך בניין בית המקדש, היה רעב שלוש שנים. באו ישראל אל דוד ואמרו לו: פרנס אותנו, יש רעב גדול. אמר להם: מאין אפרנס? אמרו לו: הרי חסכת כסף. אמר להם: הכסף הזה מיועד לבניין בית המקדש, כסף של קודש הוא, כיצד אתן לכם ממנו? ודוד טעה בזה. אומרים חז"ל שבמצב של פיקוח נפש מוכרים את בית המקדש ומחיים אנשים. אין מצב שבו יהודי ימות וזה יהיה חשוב פחות מבניין הבית. אין ביהדות מושג של "המטרה מקדשת את האמצעים": תהא המטרה קדושה ככל שתהיה, אם האמצעים פסולים אין הדבר שווה כלום. וכמה וכמה אנשים מתו בעקבות כך, ומיתתם באותו רעב נזקפה כביכול לחובתו של דוד - וזהו "דמים רבים שפכת".
ולכן אותו כסף שהכין דוד לבניין בית המקדש - לא נעשה בו בסופו של דבר מאומה. בנו עשה ממנו מגיני זהב, אותם מגינים שנשאו אנשים לכבודו כשהיה עובר מן הארמון אל בית המקדש; אך את הבית עצמו לא בנו בכסף הזה. ומה כן בנה דוד המלך? את הכותל המערבי. כתוב שדוד התחיל לבנות ובנה את הכותל המערבי - ומה עלה בגורלו של הכותל? הוא לא חרב.
וזו הייתה כוונה תחילה שדוד לא יבנה את כל בית המקדש. אומרים חז"ל: אילו היה דוד בונה את בית המקדש כולו, לא היה בית המקדש נחרב לעולם. ואז, במצב שישראל ממרים את פי ה', חלילה, לא היה ניתן שיכלה הקדוש ברוך הוא את חמתו בעצים ובאבנים ויותיר את ישראל לפליטה; אלא שאם הבית אינו יכול להיחרב, היה חלילה מכלה חמתו בעם ישראל ולא היה נותר שריד ופליט. לכן אמר לו ה': מוטב שלא תבנה אתה את בית המקדש, וכך אם יהיה חרון אף גדול, יכלה ה' חמתו בעצים ובאבנים ויינצל עם ישראל. וזו גם הסיבה שמשה רבנו לא נכנס לארץ: אילו נכנס, היה בונה את בית המקדש, ובית המקדש לא היה נחרב לעולם - ושוב אותו חשבון עצמו, שלא היה ניתן לכלות את החמה בעצים ובאבנים.
לסיכום:
דוד ביקש לבנות בית לה' מתוך רגישות אמיתית לכבוד שמיים, ונתן אישר לו מסברא - שהרי הצדיק יצר הטוב שופטו, ומה שבליבו הוא המצפן הנכון. אך בנבואה נתבררו שני התנאים לאשורם: מלך פירושו מלכות קיימת ומורשת, ומנוחה פירושה שקט מוחלט ולא הפוגה בין קרבות, ושניהם עדיין לא התקיימו בימי דוד. תחת זאת קיבל דוד הבטחה גדולה מזו שביקש: לא הוא יבנה בית לה', אלא ה' יבנה לו בית - שושלת ומלכות מכוננת עד עולם, ובנו שלמה, איש המנוחה, הוא שיבנה את המקדש. ומאחורי הדחייה עומדת גם חמלה נסתרת: בית שנבנה בידי דוד או בידי משה לא היה נחרב לעולם, ולא היה מקום לכלות את החמה בעצים ובאבנים ולהותיר את ישראל לפליטה.