פרק ו' בשמואל ב' עומד כולו על העלאת ארון האלוהים לעיר דוד. הפרק מתחלק לשני חלקים ברורים: העלאה ראשונה שנכשלה ונסתיימה במיתת עוזה, והעלאה שנייה שנעשתה כהלכה ומתוך שמחה של מצווה. המלבי"ם מוליך אותנו יד ביד ומראה בדיוק מה היו הטעויות בפעם הראשונה, ומה תוקן בפעם השנייה. בסופו של הפרק נעמוד גם על הוויכוח שבין דוד למיכל בת שאול: מהו כבוד המלך, ומהו כבודו האמיתי של אדם.
וַיֹּסֶף עוֹד דָּוִד אֶת כָּל בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אָלֶף׃
דוד המלך אוסף "כל בחור בישראל", ואין הכוונה לבחורים צעירים אלא מלשון נבחרים. בדברי הימים מבואר שדוד שולח לקבץ אליו את זקני ישראל כדי להעלות את הארון, ומסביר המלבי"ם שכנראה לא כל ישראל באו, אלא כל עיר ועיר שלחה את זקניה ואת שופטיה, והם הנקראים כאן "בחורים" - הזקנים הנבחרים.
ואגב לשון הכתוב נעמוד על שמות הגילים. בחור נקרא בחור לפי הסבר אחד מפני שהוא נמצא במבחר ימיו, ולפי הסבר נוסף מפני שהוא בשלב שבו הוא אמור לבחור את המשך דרכו. עלם נקרא עלם כי הוא עדיין בגדר נעלם: כוחות נפשו טרם יצאו ובאו לידי ביטוי, עדיין לא ידוע מה יהיה איתו. ועוד: כל מה שהוא עושה הוא מנסה להעלים, בהסתר, ולכן נקרא עלם. ונער נקרא נער מפני שהוא מנסה להתנער ממחויבויות: "לא אני", "אין לי זמן", "תנו למישהו אחר". אינו רוצה לקבל על עצמו מרות, מחפש לברוח מן ההורים, מן המנהל, מכאן ומשם - מתנער.
והנה הירושלמי אומר שבאותו יום סמך דוד תשעים אלף זקנים. כיצד? חז"ל דורשים שלושה ריבויים בפסוק: "אֶת", "כָּל", "בָּחוּר" - לומר לך שהשלושים אלף היו פי שלושה, שכל עדה ועדה שלחה בית דין של שלושה, ובסך הכול יצא מספר של תשעים אלף.
וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם ה' צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו׃
דוד וכל העם אשר איתו מבעלי יהודה, היא קרית יערים, הולכים להעלות את הארון מבית אבינדב אשר בגבעה. והכתוב טורח כאן לתאר לנו מהו הארון, וזו הקדמה למה שיסופר מיד: לעונשו של עוזה. הכתוב אומר לך - דע לך מה זה הארון: זה המקום שבו נקרא שם ה' צבאות, זה המקום שהכרובים שוכנים מעליו והשכינה הייתה מדברת מבין הכרובים. נושאי הארון היו צריכים להיות כמו נושאי המרכבה העליונה שלמעלה: לא נושאים אותו על שור או על חמור, אלא פני אדם להם. ומעתה תבין מה היה גודל החטא במה שעשו.
וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה׃
המלבי"ם מונה כאן שישה דברים שהיו חטאים וטעויות בנשיאת הארון. החטא הראשון: הרכיבו אותו על עגלה. וכי את הארון נושאים על גבי עגלה? הרי "מלאכת הקודש עליהם בכתף ישאו", הלוויים נושאים אותו בכתף. וכיצד טעה דוד בדבר כזה? אומרים חז"ל: הואיל ואמר דוד "זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי", אמר לו הקדוש ברוך הוא: זמירות אתה קורא לתורה? וכי תורה היא שיר וזמר? חייך שאתה טועה בדבר שתינוקות של בית רבן אינם טועים בו - פסוק מפורש הוא "בכתף ישאו", ואתה לוקח עגלה.
והעגלה החדשה - זה דווקא היה כהוגן, ומהפלשתים ראינו זאת. מה העניין בעגלה חדשה דווקא? שיש בה מעלה שלא השתמשו בה לחולין: היא לא שימשה לנשיאת משאות אלא מעיקרה נבנתה לצורך הארון. אבל עדיין הטעות הייתה בעצם לקיחת העגלה.
החטא השני: "וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה". ראינו שכאשר הפלשתים שמו את הארון על העגלה, הם לא נהגו את העגלה, אלא שמו פרות והפרות כיוונו את הדרך מעצמן. ובזה יש יותר כבוד, להראות שהעגלה כביכול הולכת מעצמה ואין אנשים מנהיגים אותה.
וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן׃
החטא השלישי: מי נשא את הארון מבית אבינדב אל העגלה? עוזה ואחיו. ומי היה אמור לשאת? הלוויים, "מלאכת הקודש עליהם בכתף ישאו". אין הארון נישא על ידי זרים אלא על ידי לוויים בלבד.
החטא הרביעי: "עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים". כיצד היו נושאים את הארון? בבדים, כעין מוטות, ואין נוגעים בארון עצמו. והם נשאו אותו "עם ארון האלוהים" - נגעו בארון עצמו, נגעו בקודש, וזה אסור. היו צריכים להרים את המוטות ובכך לשאת את הארון. לא די שלא נשאתם אותו בלוויים, אלא עוד נגעתם בארון עצמו.
החטא החמישי: "וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן". אפילו הפלשתים נזהרו בזה, שכתוב עליהם שהלכו אחרי הארון ולא לפניו. ומי שהולך לפני הארון - מראה לו את גבו. אומר הרמב"ם שכאשר היו נושאים את הארון, אלה שמלפנים נשאו כשפניהם אל הארון, ואלה שמאחור פניהם אל הארון, כלומר הנושאים שמקדימה היו פוסעים לאחוריהם. לא היה מצב שאדם מפנה אחוריו וגבו לארון. וכאן אחיו הולך לפני הארון ומפנה לו את גבו.
וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֱלִים׃
החטא השישי: "מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה'". לא כתוב שמחים, ולא "גילו ברעדה", אלא משחקים - וזה ביטוי של מעט קלות ראש, מלשון שחוק. ועוד: יש כלים המיוחדים לעבודה בבית ה', והם לא השתמשו בהם אלא בסתם מיני זמר, "בכל עצי ברושים", כל מיני זמר. יש מיני זמר שנעשו מעצי ברושים, אבל הכוונה שלא נגנו דווקא בחצוצרות ובכלים המיועדים לבית המקדש, וגם זה היה חיסרון.
וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּה אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר׃
הם מגיעים למקום הנקרא גורן נכון, העגלה נוטה מעט על צידה, ועוזה רואה שהארון עומד להישמט מעל העגלה ובא לאחוז בו בידו. וגם זו הייתה טעות נוספת: הרי כולנו יודעים שהארון נושא את נושאיו. הלוויים שנשאו את הארון לא די שלא הרגישו במשקלו, אלא היו הולכים כמרחפים. ואם הארון נושא את נושאיו, האם הוא זקוק שתתמוך בו שלא ייפול?
וייתכן מאוד שזה היה אינסטינקט. אלא שצריך לדעת: את ה' אין עובדים מתוך אינסטינקט. לעשות דבר באינסטינקט, בלי מחשבה, זהו עוון גדול לפני ה'.
והרד"ק מקשה: הרי הארון בא משדה פלשתים, ושם לא ראינו ששמטו הבקר, ומה קרה כאן פתאום? מסביר הרד"ק: הפלשתים לא ידעו כיצד אמורים לשאת את הארון, ועשו זאת בצורה הטובה ביותר שהבינו - וזה ייאמר לזכותם. עגלה חדשה, מנחה של טחורים ועפולים ועכברים בצורת אותם דברים שמשכו את שיניהם, וכל זה שלחו מנחה לה' אלוהי ישראל, ושלחו את הפרות שילכו לפניהן. הכול עשו כדי שיהיה בדבר כבוד לה' יתברך, כדי שיסיר אפו מהם ותיפסק המגפה. אבל אתם, עם ישראל, יודעים כיצד נושאים את הארון, ואתם מוזהרים על כך בתורה. לכן מה שאצל הפלשתים נחשב עוד למצווה, אצלנו נחשב לעבירה. הם עשו מבלי ידיעה, את הטוב ביותר שיכלו. אבל אתם יודעים מה צריך לעשות - ואם אתה יודע, איך עשית כדבר הזה? נשאת אותו בעגלה, באת לתמוך בארון שלא ייפול, וכל שאר הפעולות שמנינו. אתה, דוד המלך, ואנשים צדיקים כעוזה ושאר האנשים שהיו שם, הייתם צריכים לדעת שיש בזה מכשול ולא להיכשל בו.
וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים׃
מהו "עַל הַשַּׁל"? הוא מלשון שגגה - "בשלוותא" הוא בשגגה. או מלשון שכחה, דבר שנשמט ממנו, כמו "כי ישל זיתך", שהזיתים נושלים. וכבר ראינו את הלשון הזה בפרקים הקודמים אצל אבנר, שהכה אותו לדבר איתו "בשלי", כלומר כאילו שכח לומר לו דבר. גם כאן "על השל" מלשון שכחה ושגגה: הדבר נשמט ממחשבתו של עוזה, ובעקבות זה לקה.
וכאן תשובה לשאלה: הרי היה זה אינסטינקט מבלי לשים לב! אלא שמי שעומד לפני המלך אינו עושה דברים מתוך אינסטינקט. וזה חטא גדול מנשוא: השוכח יראת המלך בעודו עומד לפניו. לשכוח את יראת המלך בעודך עומד לפניו זהו עוון חמור ביותר, וזה עונשו של עוזה. ובאמת הדבר נועד מן השמיים שיתקדש שם ה', ושעל ידי זה יידעו האנשים ויבינו עד כמה חמור עניינו של ארון האלוהים.
וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃
מה פירוש "ויחר לדוד"? וכי כביכול כועס על הקדוש ברוך הוא? היעלה על הדעת? אומר המלבי"ם: חרה אפו על עצמו. והראיה - זהו ההבדל בין "ויחר אף" לבין "ויחר" בלבד. "ויחר אף" פירושו שחרה אפו על מישהו אחר, אבל "ויחר" לבד פירושו חרון על עצמו, כמו "ויחר לקין ויפלו פניו" - על מי כעס? על עצמו, שלא היה בסדר.
ומהו שורש "חרה"? לשון שריפה. וכן "ניחר" - "בגרון ניחר", כלומר גרון שנשרף מרוב צעקותיו. ומכאן גם הביטוי המקובל אצלנו כשאדם חורה אפו: "יצא לו עשן מהאף" - שריפה שגורמת שיוצא עשן מן האף.
וַיִּרָא דָוִד אֶת ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן ה'׃
דוד רואה את המראה ומפחד. עד עתה עבד דוד את הקדוש ברוך הוא מתוך אהבה ומתוך שמחה, והאהבה והשמחה מריקות על האדם שפע של חסד ורחמים וברכה מן השמיים. וכעת דוד מתחיל לעבוד את ה' מתוך יראה, וזו נפילה, שכן דרגת האהבה גבוהה מדרגת היראה.
כותב הרמב"ם שעבודת ה' מיראה היא דבר המתאים לנשים ולקטנים, ואיש צריך להגיע לדרגת אהבה. הלוואי והיינו מגיעים ליראת ה', ובכל זאת זו המדרגה. יש יראת העונש, לפחד מהגיהינום - והלוואי והיינו מפחדים מהגיהינום, היינו נראים אחרת - וזו דרגה אחת. ויש דרגה גבוהה יותר, יראת הרוממות: כאדם שנכנס לפני רב גדול ונופלת עליו יראה. וכי הוא יהרוג אותך בהבל פיו? הוא לא הרג עד היום אף אחד. אלא זו יראת כבוד, יראת רוממות. וכך צריך אדם לירוא את ה' בדרגה הגבוהה של היראה, ומיראת הרוממות יגיע לדרגה גבוהה יותר של אהבה ודבקות ושמחה בעבודת ה'. אומר המלבי"ם: עד כה עבד דוד עבודה של אהבה ושמחה, ועכשיו "וירא דוד את ה' ביום ההוא" - הרגיש שנפל ממדרגתו, ולכן אמר: אם כך, איך יבוא אליי ארון ה'? כיצד אביא אליי את הארון אם על כל דבר קטן הוא יכול להעניש, והרי זו בחינה של סכנת נפשות.
והרי "כל הקרב יומת". כתוב ששבט לוי היה הקטן מן השבטים, ואומרים חז"ל: מפני ששבט לוי היו מנושאי הארון והיה הארון מכלה בהם. נורא ואיום. כולם היו רצים לשאת את הארון מפני המצווה, אבל לא נזהרו דיים, לא היה מספיק כובד ראש, היו דוחפים, כל אחד רוצה לזכות - והיה הארון מכלה בהם. אמר דוד: אם כך, איך אשאיר את הארון אצלי? זו סכנת נפשות.
וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן ה' עַל עִיר דָּוִד וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי׃
דוד מוציא את הארון מבית אבינדב, אך חושש להביאו אל עיר דוד, ולכן קובע את מקומו בבית עובד אדום הגיתי, שהיה מתגורר בגת. חז"ל אומרים שהיה לוי ומן השוערים. הלוויים היו בשתי מחלקות: משוררים ושוערים. השוערים היו שומרי המקדש, דואגים לסגור את הדלתות ולפתוח אותן, והמשוררים היו אלה ששרים על הקורבן, עומדים על חמישה עשר המעלות ושרים. ועובד אדום היה מן השוערים, כמובא בדברי הימים.
וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן ה' בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וַיְבָרֶךְ ה' אֶת עֹבֵד אֱדוֹם וְאֶת כָּל בֵּיתוֹ׃
עד כה ראינו כיצד הארון הוא מקור סכנה, וכאן בא הכתוב ומראה לך שמקום הארון הוא מקור לחסד ולשפע. חז"ל אומרים שהארון ישב אצלו בתוך ביתו יחד עם כל בני ביתו, ואף אחד מהם לא הוזק. ובדברי הימים כתוב "וישב ארון האלוהים עם בית עובד אדום בביתו" - "עם", ממש יחד איתם, שלא תחשוב שעשו לו בית נפרד, ולהראותך שאין בארון כוח מזיק. וגם כאן מדייק המלבי"ם שלא כתוב "בבית עובד אדום" אלא "בית עובד אדום", כלומר יחד איתם.
חז"ל אומרים: בוא וראה, נתברך עובד אדום וכל ביתו. בתחילה נתברך הוא עצמו בקניינים ובנכסים, ובעקבות זה "ביתו" - אשתו, ו"כל ביתו" מלמד גם על כלותיו. אומרים חז"ל: אשתו ושמונה כלותיה, כל אחת מהן ילדה שישה שישה בכרס אחד, כמו שכתוב בדברי הימים "פעלתי השמיני כי ברכו אלוהים". ועשה את החשבון: כתוב שהיו לעובד אדום שישים ושניים צאצאים. היא ושמונה כלותיה הרי תשע, כפול שישה ילדים כל אחת - חמישים וארבעה. ואם יש לה שמונה כלות, הרי שיש לה שמונה בנים שהן נשואות להם. הוסף לחמישים וארבעה עוד שמונה - הרי שישים ושניים. דבר מדהים, והכול מכוח הארון.
וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר בֵּרַךְ ה' אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדוֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה׃
באים ומבשרים לדוד: לא שמעת? בירך ה' את בית עובד אדום ואת כל אשר לו בעבור ארון האלוהים. חשבת שהארון גורם חלילה לקטל - בוא וראה שהארון גורם לברכה. ומובא במכילתא: מפני שהיו אומרים שהארון ממית, הראה להם ה' שיש בו ברכה. כלומר לא שנולדו לעובד אדום שישה שישה כשכר על שפעל לטובה בעבור הארון, אלא בדיוק להיפך: ההולדה של שישה שישה נועדה להראות לכולם שהארון מקור לשפע טוב ולא מקור לצרה ולמוות.
ומאין למדו חז"ל דבר זה? הרי היה אפשר להבין שזו ברכה שהיא שכר על מה שעשה. אומר המלבי"ם, שכל פירושו מדוקדק על פי לשון הקודש: יש הבדל עצום בין "בגלל" לבין "בעבור". לכאורה שניהם לשון סיבה, ואם אומר אדם "באתי בגלל כך" או "באתי בעבור כך", הרי זה אותו דבר. אבל בלשון הקודש אין שתי מילים בעלות אותה משמעות. "בגלל" חוזר תמיד על הסיבה המוקדמת, על העבר, ו"בעבור" הוא סיבה עתידית. לדוגמה: מישהו הלווה לי כסף ובאתי להחזיר לו. אם ישאל אותי למה באתי, אומַר: באתי בגלל ההלוואה - זה על העבר. ומחזיר אני בזמן בעבור שילווה לי גם בפעם הבאה - זה על העתיד.
וכן "לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ": "ייטב לי בעבורך" - מפרש רש"י שייתנו לי מתנות, וזה על העתיד. "וחיתה נפשי בגללך" - יחיוני ולא ימיתוני, וזו סיבה של העבר. וכן אצל יעקב שהביא את המטעמים ליצחק אביו: "בעבור תברכני נפשך" - לשון עתיד, סיבה על העתיד.
ומעתה, אומר המלבי"ם, שים לב: אם ברכתו של עובד אדום הייתה שכר על שזכה לשמש את הארון, היה צריך להיות כתוב "בירך ה' את בית עובד אדום ואת כל אשר לו בגלל ארון האלוהים" - אתה נתת ובגלל זה זכית לברכה, סיבה שבעבר. אבל כיוון שכתוב "בעבור", הרי זו סיבה על העתיד: הקדוש ברוך הוא בירך אותו כדי שמכאן ולהבא יידעו הכול שהארון הוא שפע של ברכה, ולא חלילה מקור לקללה. וזה בדיוק מה שאומרת המכילתא: מפני שהיו אומרים שהארון ממית, בירך את בית עובד אדום להראות שיש בו ברכה. ומאין למדו? מן המילה "בעבור" ומזה שלא נכתב "בגלל".
וכששומע דוד את הדבר, הוא רואה שיש ברכה למי שמסייע לארון, וזה מוכיח לו שבארון יש רק ברכה ואין חלילה קללה. ולכן דוד מזדרז להעלות את הארון - והפעם "בשמחה", ולא בפחד כמו בתחילה. שים לב להבדל מן הפעם הקודמת: אז נאמר "מְשַׂחֲקִים לפני ה'", ושחוק מלמד על מעט חוסר כובד ראש, וכאן "בשמחה" - שמחה של מצווה, וזה דבר אחר לגמרי.
וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן ה' שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא׃
מלבד השמחה, דוד גם נותן ריצוי לה' יתברך: כל שישה צעדים מקריבים שור ומריא, שני קורבנות. "מריא" הוא שור בריא, פטם, צעיר. אלא שבדברי הימים כתוב "ויהי בעזור האלוהים את הלוויים נושאי ארון ברית ה' ויזבחו שבעה פרים ושבעה אילים", וכאן כתוב שור ומריא לכל שישה צעדים. כיצד מיישבים? אומרת הגמרא בסוטה: על כל שישה צעדים הקריבו שור ומריא, ועל כל סדר שהשלימו שישה פעמים שישה צעדים הקריבו שבעה פרים ושבעה אילים. ושישה כפול שבע הרי ארבעים ושתיים, כנגד שם קדוש, שם בן מ"ב אותיות.
והרד"ק מסביר, שכנראה בפעם הקודמת לאחר שהלכו שישה צעדים מת עוזה, ולכן הפעם, מיד לאחר שישה צעדים, כשראו שכולם חיים, הקריבו שור ומריא. וביאור נוסף נותן הרד"ק מדקדוק הלשון: כאן כתוב "וַיִּזְבַּח" בלשון יחיד, ובדברי הימים "וַיִּזְבְּחוּ" בלשון רבים. לפי זה אין כל סתירה: דוד המלך אחרי כל שישה צעדים זבח בעצמו שור ומריא משלו, ואילו הלוויים והכוהנים ושאר העם זבחו שבעה פרים ושבעה אילים. היה כאן הקורבן שלו והקורבן שלהם.
ומאותו פסוק בדברי הימים, "בעזור האלוהים את הלוויים נושאי ארון ברית ה'", לומדים חז"ל שהארון נושא את עצמו: ה' כביכול עוזר להם ונושא אותם - לא הם נושאים את הארון אלא הקדוש ברוך הוא נושא את הלוויים.
וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה' וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד׃
כאן מספר לנו הכתוב על גודל שמחתו ומסירות נפשו של דוד בהכנסת הארון, ודוד מבטל את כבודו בשלושה אופנים. הראשון - בגופו: היה מכרכר בכל עוז, בכל כוחו, לפני ארון ה'. ומהו מכרכר? מפזז ומרקד. וזו גם הסיבה שכרכרה נקראת כרכרה, שהנוסע בה מפזז ומכרכר כל הזמן ומקפץ.
השני - במלבושיו: המלך לבוש בגדי מלכות ובגדי זהב, וכאן היה חגור אפוד בד, כמו הכוהנים ועובדי ה', ולא בלבוש מלכות, שלא להראות גאווה לפני ה'.
וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ה' בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר׃
השלישי - בדרך כלל המלך שומר מרחק מן העם ואינו מתקרב אליהם, וכאן דוד משתתף עם כלל ישראל, אינו שומר מרחק ומתחבר אליהם. וזה עוד דבר שבו דוד מבזה את כבודו למען כבוד ה'. ושים לב במה מעלים את הארון: "בתרועה ובקול שופר" - אין כאן מיני ברושים וצלצלים וכל מיני כלי נגינה שהיו בפעם הקודמת, אלא רק כלי נגינה שהם כלי קודש, שבהם היו מנגנים בבית המקדש.
וְהָיָה אֲרוֹן ה' בָּא עִיר דָּוִד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה' וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ׃
כאן אומר המלבי"ם דבר נורא, ואלמלא הוא לשונו לא היה אפשר לאומרו. וזו לשונו: מספר כי מיכל בת שאול, מהיותה למודה בבית אביה שהיה כבודם חשוב בעיניהם מכבוד המקום - שמעו איזה דבר נורא, כבודם של בית שאול חשוב בעיניהם מכבוד המקום - לא הרגישה בדבר הארון הבא ובכבוד ה' אשר לפניו ישמח מלך, רק יפלח חץ כבודה, כלומר עניין חוסר הכבוד הזה מפלח את ליבה כחץ, על כבוד בעלה הנגרע בערכו לעיניה כפי דעתה. בעיניה דוד מתבזה כאן. וזה היה ההבדל שבין בית שאול לבית דוד, כפי שדוד עצמו יאמר בהמשך במפורש. היא רואה אותו ובזה לו בליבה, שסבורה שהוא מתבזה למען כבוד הארון, שלא כדרך שמלך צריך לנהוג.
וַיָּבִאוּ אֶת אֲרוֹן ה' וַיַּצִּגוּ אֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה לוֹ דָּוִד וַיַּעַל דָּוִד עֹלוֹת לִפְנֵי ה' וּשְׁלָמִים׃
מביאים את ארון ה' מתוך שמחה של מצווה ומעמידים אותו באוהל, ודוד מעלה עולות ושלמים. השמחה הזאת הביאה אותו לכך שהוא עצמו מתחיל לעבוד עבודה, ואף להשפיע שפע של ברכה על כל האנשים שהיו שם.
אבל נשים לב: בבית אבינדב היה הארון בתוך בית מקורה, וכאן דוד מעלה אותו לירושלים ומניחו בתוך אוהל. והרי מעלתו של בית גדולה ממעלת אוהל. מבאר הרד"ק: דוד ידע שירושלים היא מקום המקדש, וידע שהמקום הזה הוא מקום זמני ולא קבוע, שהרי היה להם במסירה ובנבואה מאת ה' שצריך לבנות את בית המקדש בירושלים, ופסוקים מפורשים בתורה. ולכן אמר דוד: כל זמן שהיה הארון בבית עובד אדום, יש מקום להניחו בבית מקורה כראוי. אבל כאן בירושלים, אם אשים אותו בתוך בית - כאילו קבעתי אותו כאן ואמרתי שזה יהיה ביתו לתמיד. לכן נשים אותו באוהל, להראות שהמקום זמני, שעוד מעט נכניס אותו למקום הראוי לו. ואילו היה מניחו בבית מקורה, היה בזה ביזיון, כאילו אומר: זהו, כאן קבענו אותך, כאן תישאר.
למה הדבר דומה? לאדם שהיה ידיד טוב של המלך ופשע כנגדו, והמלך הכניסו לבית האסורים. שם היה מצפה כל הזמן שאולי יחון אותו המלך, ואפילו לאחר עשר שנים חשב אולי המלך יחון אותו. יום אחד שמע דפיקות וראה אנשים נכנסים, והבין שכנראה בא המלך להודיע לו שחוננים אותו. שאל אותם: מה באתם לכאן? אמרו לו: המלך שלח אותנו להרחיב לך את התא, לעשות לך חלון גדול יותר ולהתקין לך מזגן. שמח או נעצב? נעצב, שהרי אם המלך בא להיטיב את התנאים, סימן שאתה עוד עתיד לשבת כאן זמן רב. הוא חשב לצאת, ופתאום באים ומסדרים לו מקום טוב יותר. וזה בדיוק מה שדוד לא רצה: אם אשים את הארון בבית, כאילו אני אומר שתישאר כאן וזה קבוע. אמר: להיפך, אשים אותו באוהל, כדי שיהיה ברור שזה מקום זמני, ואין זה המקום הקבוע שישרה בו הארון אלא בית המקדש.
וַיְכַל דָּוִד מֵהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיְבָרֶךְ אֶת הָעָם בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת׃
וַיְחַלֵּק לְכָל הָעָם לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה לְאִישׁ חַלַּת לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת וַיֵּלֶךְ כָּל הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ׃
דוד מחלק לעם מזון. "לכל המון ישראל" - הכוונה לכל אלה שהיו נוכחים בהעלאת הארון, ולא שהוא שלח לכל גבולות ישראל. "חלת לחם" היא כיכר. ומהו "אשפר"? בשר. ומאיזה לשון? חז"ל אומרים שני פירושים. האחד: מלשון "הנותן אמרי שפר", "אף נחלת שפרה עלי" - אשפר לשון משופר ומעולה, שנתן להם מן הבשר המשובח ביותר. והדרשה הנוספת: אשפר הוא צירוף שלוש מילים - "אחד משישה בפר", שלוקחים פר ומחלקים אותו לשישה חלקים, וזהו אשפר, חתיכה של אחד חלקי שישה, מנה מכובדת מאוד. ומהי "אשישה אחת"? אומרים חז"ל: אשישה - גרבא דחמרא, כד של יין, שכל אחד קיבל גם כד יין. בקצרה: משלוח מנות כראוי.
וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים׃
מיכל אומרת לדוד את אשר בליבה, ובציניות: איזה יום נכבד היה היום, שמלך ישראל נגלה לעיני האמהות של עבדיו כהיגלות אחד הריקים. מסביר המלבי"ם שהתכוונה לומר לו כך: הכבוד תלוי בשני גורמים - מצד המכבד ומצד המתכבד, ובשניהם ביזית את עצמך.
מצד המכבד: מי מתקרב אל המלך? רק אנשים גדולים, שרים וחשובים, ואין כל מיני ארחי פרחי מתקרבים אל המלך אלא עומדים מרחוק. ולכן היא אומרת בציניות: איזה כבוד גדול היה לך, שנגלית לעיני אמהות עבדיך והם מתחככים בך - וכי זה כבוד המלך? מצד המכבדים היה לך ביזיון גדול. ומצד המתכבד: היית צריך להתלבש בלבוש מלכות, שאין זה ראוי למלך ללכת בלבוש פשוט. ולא די שלא לבשת לבוש מלכות, אלא עוד היית חגור אפוד בד ומפזז ומכרכר, וזה שאמרה "כהיגלות נגלות אחד הריקים".
ומהו הדגש "היום", ולמה הכפילות? מסביר המלבי"ם: יש מלכים שדרכם להיות תמיד עם העם, מלכים עממיים היורדים אל העם וזהו כבודם - כבודם הוא שהם נמצאים עם העם ואינם פורשים מהם. אמרה לו: אצלם עוד אפשר להבין, אבל אצלך לא כן, אתה רגיל תמיד להתרחק מן העם. ולכן "מה נכבד היום מלך ישראל" - רק היום עשית את הדבר הזה ונצמדת לעם. ועוד: לפעמים אמנם צריך המלך לצאת ולבוא עם העם, כמו שראינו בזמן מיתתו של אבנר שדוד הלך בין האנשים ובין הנשים, או בעת מלחמה כשהוא רוצה להלהיב את העם לקרב והם יוצאים יחד. אבל היום הדבר לא היה נחוץ, ואיזו סיבה מיוחדת הייתה כאן דווקא היום? ועל זה בא ה"היום" השני: "אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו".
ואומרים חז"ל שאמרה לו: של בית אבא הייתה מלכות נאה משלך, לאבי הייתה מלכות מכובדת יותר משלך. חלילה להם אם נראה לאחד מהם פיסת יד או פיסת רגל מגולה, כולהון היו מכובדים - ואיך אתה מרקד וגלימתך מתנופפת ורואים את רגליך? אין זה כבוד.
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם ה' עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה'׃
אומרים חז"ל שאמר לה: של בית אביך היו מניחים כבוד שמיים ומתעסקים בכבוד עצמם, ואני מניח כבוד עצמי ומתעסק בכבוד קוני. ועל מה שאמרה "אמהות עבדיו" אמר לה: חס ושלום, לא מן האמהות את נקראת אלא מן המכובדות.
והמלבי"ם מבאר את תשובתו לעומק. אותם גינוני כבוד המיוחדים למלך - שאין יושבים על כיסאו ואין קרבים אליו קרבה גדולה מדי - חשובים מאוד למלך שנבחר על ידי העם. שכן מלך שנבחר על ידי העם אינו נבחר אמיתי, אלא הייתה בינינו הסכמה שהוא ראוי למלוך, ומחר נוכל להחליט שילך לביתו וימלוך אחר. אין זה כבוד אמיתי אלא, בלשון המלבי"ם, כבוד הסכמי: הסכמנו כולנו שהוא ימלוך. ואדם כזה, אם לא תעשה לו כבוד, לא תבנה לו כיסא ולא תלביש לו גלימה ותיתן שרביט בידו וכתר על ראשו - הוא כלום, שהרי אין לו כבוד אמיתי. מדוע הוא מכובד? מפני שאנחנו החלטנו להלביש אותו, אנחנו החלטנו לרומם אותו, אבל מצד עצמו אין לו כבוד.
אמר לה דוד: אצלי הדבר שונה. כך אכן היה אצל אביך, שהעם בא בדרישה "רוצים מלך". אבל מלכותי אינה באה מצד בחירת העם אלא מאת ה': הקדוש ברוך הוא הוא שלקח אותי ממכלאות הצאן, מאחר עלות, והביא אותי למלוך בישראל. מן הדין את מי היו צריכים לבחור למלך? את בניו של אביך, שמלך בן מלך הוא הראוי למלוך אחריו. ואת רואה - "אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו לצוות אותי נגיד על עם ה'": ה' זנח את אביך ואת שושלתו ובחר בי. לכן כבודי אינו תלוי בעם, ואינו תלוי בגינוני הכבוד המקובלים אצל העם, להתרחק מהם וללבוש בגדים מיוחדים. כבודי תלוי בה' יתברך ששם אותי לנגיד.
ועוד אמר לה: ידוע ששר אסור לו להתהדר לפני המלך, ועבד אסור לו להתהדר לפני אדונו, שזו פגיעה בכבוד האדון. ויותר מזה: אסור לבוא אל המלך ולומר "אדוני יואב אמר" - אין לך שום אדונים כשאתה ליד המלך, אלא אתה אומר "עבדך יואב אמר לאדוני המלך". לפני המלך אין מראים גבהות אלא שפלות, ואף שר צבא יבוא לפני המלך בשפלות. ואמר דוד: ה' ציווה אותי נגיד על עם ישראל, "ושיחקתי לפני ה'" - לפני מי שיחקתי? האם לפני בשר ודם? הרי לפני ה' שיחקתי, ולפני ה' אסור לאדם להראות גבהות אלא אדרבה להראות שפלות. ומה שלבשתי בגדים שפלים כאלה, זו הדרך הראויה כשעומדים לפני הקדוש ברוך הוא, ולא דרך של גאווה.
וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה׃
לאחר שהשיב לה שאין בזה השפלה, אלא אדרבה סימן גדול של כבוד ויקר וגדולה - א' שכבודו אינו תלוי בעם אלא בא מאת ה', וב' שלפני ה' ראוי לאדם לא לחפש את כבודו אלא לזלזל בכבודו, וזה עצמו מראה את כבוד ה' - הוא מוסיף לה עוד דבר. אמר לה: דעי לך שהטוב ביותר היה אם בכלל לא הייתי חפץ בכבוד והייתי בורח ממנו. במה אנחנו מתווכחים כאן? מה מכובד יותר, כך או כך. ולמען האמת זה ויכוח לא נכון. "ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיניי" - אם היה הדבר תלוי בי, הייתי מחפש איך להיות שפל יותר, ולא הייתי נכנס איתך כלל לוויכוח מה מכובד יותר. הוויכוח הנכון הוא איך אדם ייראה שפל יותר, ולא איך יהיה מכובד יותר. ומדוע? כי מי שמחפש כבוד אינו נכבד באמת. אם הייתי מואס את הכבוד - זהו הכבוד האמיתי. מהו הכבוד האמיתי? מי שבורח מן הכבוד ומואס בו. ולכן "ועם האמהות אשר אמרת עימם אכבדה": כבודי האמיתי הוא להיות עם השפלים, עם הענווים, עם האמהות ועם העבדים.
וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ׃
מיכל בת שאול נענשה על הדברים שאמרה, ולא היה לה ילד עד יום מותה. אך לכאורה קשה, שהרי מצאנו שכן ילדה, ואומרים חז"ל ש"עגלה" זו מיכל. ושני הסברים בדבר. הדרש אומר: "עד יום מותה" - עד יום מותה לא היה לה, אבל ביום מותה כן היה לה, שכן שלוש נשים מתו חיות, כלומר מתו בלידתן: רחל, וכלתו של עלי, ומיכל בת שאול. נמצא שביום מותה כן היה לה ילד.
והאברבנאל אומר שהיה בזה תכנון וכוונה שמימית, סיבה מאת ה' לבל יתרבה זרעו של שאול. והחשבון היה כך: הקדוש ברוך הוא ידע שהגבעונים עתידים לבוא ולבקש להשמיד את זרע שאול, על שהרג את נוב עיר הכוהנים ואת הגבעונים. וכיוון שידע ה' זאת, אמר: מה יעשה דוד? יוציא להורג את בניו שלו או יחמול עליהם? תהיה לדוד בעיה, שהרי גם לו יש בנים שהם זרע שאול. אמר ה': אחסוך לו את הבעיה, אדאג שלא יהיו לו בנים ממיכל בת שאול, וכך לא יעמוד לפני הדילמה אם למסור את בניו לגבעונים או לא. כך מבאר האברבנאל.
פרק זה מלמד אותנו את שני צדי המטבע של הקרבה אל הקודש. בהעלאה הראשונה נכשלו בשישה דברים - עגלה במקום כתף, אנשים שנהגו את העגלה, נשיאה בידי זרים ולא בידי לוויים, נגיעה בארון עצמו במקום בבדים, הליכה לפני הארון בהפניית הגב, ושחוק בכלי חולין - ומיתת עוזה "על השל" לימדה שאין עובדים את ה' באינסטינקט, ושהשוכח יראת המלך בעודו עומד לפניו חוטא חטא גדול. ומן הצד השני, ברכת בית עובד אדום, שנאמרה "בעבור" ולא "בגלל", באה להודיע לדורות שהארון מקור שפע וברכה ולא מקור מוות. ובהעלאה השנייה, שנעשתה בשמחה של מצווה, בקורבנות, בכלי קודש ובביטול כבודו של דוד בגופו, בלבושו ובקרבתו לעם, התגלה ההבדל היסודי בין בית שאול לבית דוד: בית שאול הניחו כבוד שמיים והתעסקו בכבוד עצמם, ודוד הניח כבוד עצמו והתעסק בכבוד קונו. ומכאן היסוד הגדול שדוד מלמד את מיכל: הוויכוח הנכון אינו מה מכובד יותר, אלא איך להיות שפל יותר, שכן הכבוד האמיתי הוא של מי שבורח מן הכבוד ומואס בו.