פרק ה' בשמואל ב' הוא פרק המפנה במלכות דוד: מלכות של שבט אחד בחברון הופכת למלכות על כל ישראל, ירושלים נכבשת ונעשית עיר דוד, מלך צור כורת עמו ברית, והפלשתים יוצאים למלחמה כדי לבטל את המלכות החדשה ונופלים לפניו. נלמד את הפרק על סדר הפסוקים, בעיקר על פי דרכו של המלבי"ם, ועמו דברי הרד"ק, חז"ל והמדרשים.
וַיָּבֹאוּ כָּל־שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־דָּוִד חֶבְרוֹנָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר הִנְנוּ עַצְמְךָ וּבְשָׂרְךָ אֲנָחְנוּ׃
כל שבטי ישראל מגיעים אל דוד לחברון. כזכור, מלכותו של דוד בחברון נמשכה שבע שנים, ואילו מלכותו של איש בושת על ישראל נמשכה שנתיים, ונחלקו המפרשים מה היה בחמש השנים הנותרות. דעת הרד"ק היא שהייתה זו "מלכות בטלה", כלומר לא היה מלך כלל על ישראל: שנתיים מלך איש בושת, וחמש שנים לא ידעו העם מה לעשות בעצמם, עד שבאו אל דוד לחברון וקיבלו את מלכותו. המלבי"ם מבאר אחרת: השנתיים שנמנו לאיש בושת אינן כל ימי שלטונו, אלא הזמן שבו שלט שלטון מוחלט, ללא מצרים. מכאן ואילך התחיל השלטון להתערער, ולכן אין הכתוב מונה זאת כשלטון מלא אלא כזמן שאין בו שלטון.
וכאשר באים כל שבטי ישראל אל דוד הם פותחים ואומרים: "הננו עצמך ובשרך אנחנו". כוונתם לומר לו: אל תטעה לחשוב שרק שבט יהודה, שבטך אתה, הוא עצמך ובשרך, בלשון "מעצמי מעצמיך ובשר מבשרך". גם אנחנו חלק ממך, ולא רק יהודה הם שבטך.
גַּם־אֶתְמוֹל גַּם־שִׁלְשׁוֹם בִּהְיוֹת שָׁאוּל מֶלֶךְ עָלֵינוּ אַתָּה הָיִיתָ הַמּוֹצִיא וְהַמֵּבִי אֶת־יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לְךָ אַתָּה תִרְעֶה אֶת־עַמִּי אֶת־יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּהְיֶה לְנָגִיד עַל־יִשְׂרָאֵל׃
אם ישאל דוד: מדוע התעוררתם רק עכשיו, שבע שנים אחרי יהודה? על כך הם משיבים: אל תחשוב שיש להם יתרון עלינו בכך שהקדימו להמליכך, שהרי אנחנו קיבלנוך עלינו עוד בימי שאול. עוד אז היית מנהל את מלחמותיו ושר צבאו, "אתה היית המוציא והמביא את ישראל", וכבר מאז ראינו בך את השליח, את הגואל והמושיע. אמנם לא כמלך, שהרי אז עדיין לא היה דוד מלך, אבל בלבנו כבר קיבלנוך.
ועוד הם מוסיפים: "ויאמר ה' לך אתה תרעה את עמי את ישראל ואתה תהיה לנגיד על ישראל". שים לב שהם אומרים "את עמי את ישראל" ולא "את יהודה": אתה מלך על כולם ולא על יהודה בלבד. ושתי לשונות יש כאן, ושתי בריתות: "אתה תרעה את עמי" - שתהיה לך ברית עם העם כולו; "ואתה תהיה לנגיד על ישראל" - לשון מושל, שהשלטון יהיה מדעת הזקנים והסנהדרין. ולכן בשלב השני מגיעים אל דוד הזקנים.
וַיָּבֹאוּ כָּל־זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־הַמֶּלֶךְ חֶבְרוֹנָה וַיִּכְרֹת לָהֶם הַמֶּלֶךְ דָּוִד בְּרִית בְּחֶבְרוֹן לִפְנֵי יְהֹוָה וַיִּמְשְׁחוּ אֶת־דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל׃
כפי שהסברנו: בתחילה באו כלל ישראל, וכעת באים הזקנים, כורתים עמו ברית ומושחים אותו למלך על ישראל. ואם תשאל: הרי שמואל כבר משח את דוד, מדוע מושחים אותו פעם שנייה? התשובה היא שהמשיחה נועדה להראות לכל שהוא המלך. וכך אומרת הגמרא, שמשיחתו השנייה של דוד הייתה מפני מחלוקתו של איש בושת: כל זמן שמלך איש בושת לא הייתה מלכות דוד ברורה לגמרי, ולכן באים ומושחים אותו כדי לחדש את המלוכה, כעין מעשה הכתרה שבו כולם מקבלים אותו למלך.
וכבר מצאנו כן אצל שאול, המלך הראשון. בתחילה, לאחר שמשחוהו, היו בני בליעל שאמרו "מה יושיענו זה" - אני מכיר אותו, נחבא אל הכלים, מה יש בו. אך כאשר נלחם בנחש העמוני וראו כולם את גדולתו, אמר שמואל: לכו ונלכה הגלגל ונחדש שם המלוכה. כלומר, עכשיו שהכל מכירים בכך שבחירתו של בורא עולם בחירה נכונה הייתה והוא ראוי למלוכה, יש לחדש את המלוכה, להראות שאנו מקבלים את מלכותו עלינו שוב, והפעם בלב שלם ובנפש חפצה.
ועוד יש לדקדק: "ויכרות להם המלך דוד ברית בחברון לפני ה'" - מהו "לפני ה'"? שני ביאורים נותן הרד"ק. האחד, שבמקום שמתרכזים בו כל ישראל או רובם השכינה שורה שם, ולכן נקרא "לפני ה'". והשני, שהשם יהיה עד ביניהם ויעיד על ההסכם.
בֶּן־שְׁלֹשִׁים שָׁנָה דָּוִד בְּמָלְכוֹ אַרְבָּעִים שָׁנָה מָלָךְ׃
בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ עַל־יְהוּדָה שֶׁבַע שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וּבִירוּשָׁלַיִם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה עַל כָּל־יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה׃
דוד החל למלוך בפועל בגיל שלושים, ומלך ארבעים שנה. שלטונו בחברון היה על יהודה בלבד, שבע שנים ושישה חודשים, ובירושלים מלך עוד שלושים ושלוש שנה, וזה כבר על כלל ישראל ועל יהודה. לפי חשבון זה, מעשה גוליית היה בסביבות גיל עשרים ושתיים או עשרים ושלוש לדוד. ואגב הדברים: אף יהושע היה למעלה מגיל שישים כשנאמר בו "ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל", כי "נער" שתי משמעויות לו: מלשון צעיר, או מלשון משרת, כמו "אלישע נערו" ו"גיחזי נערו".
וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלַיִם אֶל־הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר לֹא־תָבוֹא הֵנָּה כִּי אִם־הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים לֵאמֹר לֹא־יָבוֹא דָוִד הֵנָּה׃
וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד׃
וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא כָּל־מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר וְאֶת־הַפִּסְחִים וְאֶת־הַעִוְרִים שְׂנוּאֵי נֶפֶשׁ דָּוִד עַל־כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל־הַבָּיִת׃
הפסוקים הללו סתומים מאוד: לא ברור מה הם העיוורים והפיסחים, לא ברור מהו "מכה יבוסי ויגע בצינור", ולא ברור מדוע בפסוק הראשון הוקדמו העיוורים לפיסחים ובפסוק השני הוקדמו הפיסחים לעיוורים. המלבי"ם, כפי שראינו לעיל באריכות, מקדים שתחילת כיבושה של ירושלים כבר נעשתה קודם. ירושלים הייתה מחולקת לשניים, חלקה לבנימין וחלקה ליהודה, והחלק של יהודה כבר נכבש, ונאמר שם "וישב שמה יבוסי". עתה הולך דוד להוריש את היבוסי מחלקו של בנימין, ושם הכיבוש לא היה קל, שכן היה שם מקום מבוצר ומוקף חומה.
את פירוש הפסוקים מבאר המלבי"ם על פי הרלב"ג, ואומר: "כפי הפשט הערבים עלי דברי הרלב"ג". בכניסה לעיר היו מוצבים צלמים, כעין פסלים גדולים, שלא נתנו להיכנס אל העיר. הצלמים היו עשויים בשתי דמויות, דמויות עיוורים ודמויות פיסחים, והיו מניפים מוטות גדולים ומסתובבים במהירות, וכל מי שרצה להיכנס היה נחבל על ידם. וכיצד הניפו הצלמים את המוטות? בכוח זרימת המים, פירוטכניקה מיוחדת שיוצרת פעולה של כוחות, כדרך שהמים מפעילים ריחיים.
מן הצד השני של העיר הייתה המצודה, כעין ארמון גדול ומבוצר, שגם משם לא היה נתן להיכנס. ובין המצודה לצלמים, בשני קצות העיר ובשני פתחיה, היה נמצא החיל: אם יבואו מצד זה יצא החיל מבפנים ויתקוף אותם, ואם יבואו מצד הצלמים ילך החיל ויתקפם מן הצד ההוא. לכן אמרו ליבוסים לדוד: "לא תבוא הנה כי אם הסירך העיוורים והפיסחים" - אלא אם כן תסיר את הצלמים הללו המונעים את הכניסה לעיר.
עוד מוסיף המלבי"ם, שייתכן מאוד שהיו מייחסים לצלמים כוחות אלוהיים. הכמרים של העבודה הזרה היו חכמים גדולים, והיו עושים כל מיני דברים על ידי הכרת כוחות הטבע, ומכיוון שהמון העם לא הכיר את הפעולות הללו, האמינו שיש כאן כוח אלוהי. כך למשל בצלמים שעשה ירבעם: מובא ששם הפעילו את הצלמים באופן שכל רואה היה בטוח שיש בהם כוח אלוהי. מה עשו? הציבו מגנט למעלה ומגנט למטה, ובתוך הצלם היה מתכת, והמגנטים כוילו בדיוק רב כך שכוח המשיכה של שניהם יהיה זהה, והעגל עמד באוויר בין שני המגנטים. העם לא הכיר את הכוח הנקרא מגנט, וראה ואמר: זה בוודאי אלוה, כיצד הוא עומד באוויר?
וכך בעוד דרכים היו נוהגים לעבוד על האנשים. היו אומרים להם שהאלים זועמים עליהם, ולאות על כך מחר תסתיר השמש את אורה, ולמחרת אכן הסתירה השמש את אורה. וכיצד? ליקוי חמה. הכהן היה בעל היומן והלוח, ידע מתי עתיד לבוא ליקוי חמה, והעם, שלא היה לו לוח ולא ידיעה, היה בטוח שהאלים זועמים עליו. אף כאן הפעילו את הצלמים בכוח המים, בכוח הידראולי, והעם לא ידע כיצד זה עובד, ולכן היה בטוח שיש בזה כוח אלוהי.
ומה הטעם שעשו את הצלמים דווקא בדמות עיוורים ופיסחים? מי היה עיוור באבות הקדושים? יצחק. ומי היה פיסח? יעקב, שהיה צולע על ירכו. באו לרמוז: לא זכות יצחק ולא זכות יעקב לא תועיל לכם להיכנס. ומדוע הגיעו בטענתם עד לשם? כי המלך הראשון של היבוסי היה אבימלך, ולו הייתה שבועה עם אברהם ויצחק שלא יפגעו בו, "אם תשקור לי ולניני ולנכדי". ומדוע דווקא עכשיו בא דוד? מפני שעכשיו תמה השבועה, שכבר נגמר הדור של "לי ולניני ולנכדי", ועתה יכול דוד לתקוף אותם. והם רצו להראות כביכול שאין באפשרותו לבוא אף בזכותם, או לטעון שיש שבועה של "העיוורים והפיסחים", של יצחק ושל יעקב, המונעת ממנו להיכנס לכאן.
וכיצד כבש דוד את המקום? "וילכוד דוד את מצודת ציון". דוד החליט שלא לבוא מכיוון הצלמים, מצד העיוורים והפיסחים, אלא לאגף ולבוא מצד המצודה, ולכד את מצודת ציון, ובעקבות הלכידה נקרא שמה "עיר דוד". ומעתה מתבארת הכרזתו: "כל מכה יבוסי ויגע בצינור". הצלמים פעלו בכוח המים, ואם באים מלפנים אין דרך לעצור אותם, שהרי הצלמים עומדים מנגד. אבל הצינור המספק את המים בא מאחור, ולכן כשדוד בא מצד המצודה, מן הצד השני של העיר, הדבר הראשון שהוא פוגש בהתקרבו לצלמים הוא הצינור. לכן בראשונה צריך לפגוע בצינור, שעל ידי זה תיפסק זרימת המים ותיפסק פעולת אותם צלמים, כעין חרב מתהפכת.
ומדוע כאן מקדים דוד את הפיסחים לעיוורים, בעוד שבפסוק הקודם הוקדמו העיוורים? אומר המלבי"ם: מבחוץ היה סדר הצלמים העיוורים ואחריהם הפיסחים, ולכן אמרו לו "כי אם הסירך העיוורים והפיסחים" - תסיר תחילה את העיוורים ואחר כך את הפיסחים ואז תיכנס. אבל דוד איגף ובא מן הצד השני, וממילא הפיסחים קודמים והעיוורים אחרונים, ולכן "ויגע בצינור ואת הפיסחים ואת העיוורים".
"על כן יאמרו עיוור ופיסח לא יבוא אל הבית" - "על כן" פירושו בעקבות זה. מדוע צריך להכות אותם? מפני שאז אמרו "עיוור ופיסח לא יבוא אל הבית", כלומר: דוד לא יבוא אל הבית בגלל העיוור והפיסח, לא יוכל להיכנס אלינו פנימה. לכן אמר דוד שיש להכות אותם, כדי שתהיה לנו כניסה ישירה לתוך העיר בלי חשש ההפסק של העיוורים והפיסחים. והרד"ק מסביר אחרת: מאותו יום והלאה אמרו שלא יבוא עיוור ופיסח אל הבית, והכוונה למצודת ציון, וזאת כדי לבזות את העיוורים והפיסחים שהציבו שם היבוסים למנוע את הכניסה. לבזותם אמרו: לעולם לא ייכנס עיוור ופיסח אל מצודת ציון, והדבר יהיה לזיכרון לדורות שדוד הצליח לכבוש את המצודה בדרך נס.
והמלבי"ם נותן הסבר נוסף: ייתכן מאוד שחלק מפעולת אותם צלמים נעשה על ידי אנשים עיוורים ופיסחים, שהם היו המתחזקים אותם והמפעילים אותם, ומשום כך נקראו "העיוורים והפיסחים". ועוד יש לדקדק: כאן אומר דוד "כל מכה יבוסי ויגע בצינור", ומה יהיה לו? לא נאמר. אבל בדברי הימים מפורש שמי שיכה את היבוסי ויגע בצינור, הכוונה במים כפי שהסברנו, יהיה לראש ולשר, כלומר יקבל מינוי מכובד.
ומי היה זה? המדרש דורש: "כל מכה יבוסי ויגע בצינור" - כל מי שהיה מכה יבוסי היה נוגע בצינור, שלא היו יכולים לכובשם אלא אם כן היו מגיעים בצינור. והרד"ק מפרש בדרך אחרת, שצינור הוא מקום גבוה במגדל, ואנחנו הסברנו כדרכנו על פי המלבי"ם. וכבר אמרתי פעם: מי שלומד את כל הפרשנים ולומד מלבי"ם, מניח את כולם בצד ולומד את המלבי"ם. פירושו כל כך אמיתי בלשון הכתובים, ופלא פלאים היא ההתאמה של הדברים, וגדולי ישראל העידו עליו שחיבר ברוח הקודש. אין אנו שוללים שום פירוש, אלא שבדרך ההבנה הישרה של הכתובים אנו לומדים עם המלבי"ם. רש"י בנביאים הוא פירוש קצרן מאוד, וההעמקה בדברים באה בעיקר על ידי הרד"ק והמלבי"ם, ולכן אנו לומדים בעיקר עם שניהם. מצודת דוד, לעומת זאת, הוא פירוש קליל ומלוקט יותר, שאינו מן הראשונים, ועיקרו לבאר את המילים ואת העניין בצורה קלה.
והמדרש מספר כיצד כבש יואב את המצודה: הלך והביא ברוש אחד רענן וקבע אותו בצד החומה, ונעץ אותו וכפף את ראשו, שהברוש בחלקו העליון רך הוא. דוד כפף את הברוש, ויואב קפץ על ראשו של דוד כדי להגיע אל הברוש ונתלה בו. כשעזב דוד את הברוש, נזרק יואב כמו קפיץ, והמעוף הזה הכניסו לתוך העיר. וזהו שאמר דוד "יהלמני צדיק חסד... שמן ראש אל יני ראשי", ואמר "באלוהי אדלג שור" - בסיעתא דשמיא דילגנו מעל החומה. מה עשה הקדוש ברוך הוא? קיצר את החומה עד שעלה דוד אחריו. יואב היה זקוק לכל מיני טכניקות, ודוד לא היה זקוק להן: "באלוהי אדלג שור", איני מדלג שור בברושים, הקדוש ברוך הוא הנמיך לו את החומה ועבר, וכך נכבשה המצודה.
וַיֵּשֶ�ב דָּוִד בַּמְּצֻדָה וַיִּקְרָא־לָהּ עִיר דָּוִד וַיִּבֶן דָּוִד סָבִיב מִן־הַמִּלּוֹא וָבָיְתָה׃
דוד יושב במצודה וקורא לה עיר דוד, ובונה סביב "מן המילוא וביתה". המילוא היה מחוץ למצודה, מקום שבו היה העם מתקבץ, ודוד בנה משם ופנימה, אבל מן המילוא וחוצה לא בנה. ומי בנה מן המילוא וחוצה? שלמה, ובשביל בת פרעה, שעשה לה שם ארמון. ומי הוכיחו על כך? ירבעם בן נבט, "אשר הרים ידו במלך". אמר לו: אביך השאיר את המילוא פנוי, ולמה? כדי שיבואו עולי רגלים ויהיה להם מקום לעמוד ולהתמקם ולנוח ולנטות שם את אוהליהם. ואתה מה עשית? בנית את המקום בשביל בת פרעה. ובת פרעה לא הייתה צדיקה גדולה במרכאות כפולות, שהרי כל ההידרדרות של שלמה התחילה ממנה.
אם כן, הייתה כאן תוכחה אמיתית ונכונה, וכתוב שבזכות זה זכה ירבעם למלוכה. ומדוע אם כן נענש? מפני שהוכיחו בפרהסיה, וזה לא היה כראוי. להוכיח את המלך היה צריך, זו אמת, אבל לא לבזותו בפרהסיה, אלא בינו לבינו. ובעקבות זאת ברח, כפי שנלמד בעזרת השם בהמשך.
וַיֵּלֶךְ דָּוִד הָלוֹךְ וְגָדוֹל וַיהֹוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת עִמּוֹ׃
שני דברים נאמרו כאן: "הלוך וגדול" בהצלחה, ו"וה' אלוהי צבאות עמו" בסיעתא דשמיא. המלבי"ם מגדיר זאת כאושר הנפשי: היה לו אושר נפשי, שהקדוש ברוך הוא היה עמו ומסייע בידו בכל אשר הוא עושה.
וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ־צֹר מַלְאָכִים אֶל־דָּוִד וַעֲצֵי אֲרָזִים וְחָרָשֵׁי עֵץ וְחָרָשֵׁי אֶבֶן קִיר וַיִּבְנוּ־בַיִת לְדָוִד׃
לאחר שהוכנה מלכותו על כלל ישראל, שהרי כל ישראל באו לקבל מלכותו, ולאחר שכבש את היבוסי - שהוא ירושלים, ששמה המקורי יבוס - והעיר חוברה לה יחדיו, גם חלקו של בנימין וגם חלקו של יהודה, הכל נעשה עיר אחת, בא הקדוש ברוך הוא והראה לו שאף גוי אשר לא ידע יעבדוהו. שולח הקדוש ברוך הוא את חירם מלך צור לסייע לדוד, לכרות עמו ברית ולבנות לו בית. ובהמשך נראה שהקשר הזה של דוד עם חירם מלך צור הועיל מאוד לבנו שלמה בבניין בית המקדש.
וַיֵּדַע דָּוִד כִּי־הֱכִינוֹ יְהֹוָה לְמֶלֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל וְכִי נִשֵּׂא מַמְלַכְתּוֹ בַּעֲבוּר עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל׃
מצד אחד ידע דוד שהשם הכין את מלכותו בירושלים, ובזה ראה שהשם מכינו למלך על ישראל. ומאידך גיסא, מכך שכבר מלכים מובילים לו שי וחירם שולח אנשים לעזור לו, הבין שהקדוש ברוך הוא נישא ממלכתו בעבור עמו ישראל: לא בזכותי, אלא מה שהשם שולח אליי מן האומות שיסייעו בידי ויכרתו עמי ברית, הכל בעבור עמי ישראל.
וַיִּקַּח דָּוִד עוֹד פִּלַגְשִׁים וְנָשִׁים מִירוּשָׁלַיִם אַחֲרֵי בֹּאוֹ מֵחֶבְרוֹן וַיִּוָּלְדוּ עוֹד לְדָוִד בָּנִים וּבָנוֹת׃
בעניין פילגשים הסברנו בעבר שיש מחלוקת אם פילגש היא בקידושין בלא כתובה, או בלא קידושין ובלא כתובה. והסברנו ש"פילגש" מלשון "פלג שם", חצי שם: כשאדם נושא אישה, י' שלו וה' שלה, הרי י"ה, ועם הכתובה, שהיא ו"ה, נשלם השם י"ה ו"ה. ובפילגש, שאין לה כתובה, אין ו"ה אלא י"ה בלבד, והשם חצוי, ולכן נקראת פלג שם.
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הַיִּלֹּדִים לוֹ בִּירוּשָׁלָיִם שַׁמּוּעַ וְשׁוֹבָב וְנָתָן וּשְׁלֹמֹה׃
וְיִבְחָר וֶאֱלִישׁוּעַ וְנֶפֶג וְיָפִיעַ׃
וֶאֱלִישָׁמָע וְאֶלְיָדָע וֶאֱלִיפָלֶט׃
שמוע ושובב ונתן ושלמה - כל אלה היו בני בת שבע. ומעירים המצודות שאין המנייה כאן לפי סדר התולדות, שהרי שלמה נמנה בראשונה. השמות מופיעים בשינוי קל בדברי הימים: שם מופיע אלישמע, ובמקום אחר בדברי הימים נקרא הראשון גם כן אלישוע, ואין הדבר ברור לגמרי. אלידע מופיע בדברי הימים כ"בעלידע", ואליפלט מוזכר שם פעמיים, שני אליפלט היו. וכן מוזכר שם השם נוגה שאינו מוזכר כאן, וייתכן מאוד שמתו בקטנותם. ואגב, היום אין קוראים בשם נוגה, מפני שבספרי הקבלה מדובר הרבה על "קליפת נוגה", ונוגה הוא שם של קליפה, ולכן עדיף לא לקרוא כן.
וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים כִּי־מָשְׁחוּ אֶת־דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ כָל־פְּלִשְׁתִּים לְבַקֵּשׁ אֶת־דָּוִד וַיִּשְׁמַע דָּוִד וַיֵּרֶד אֶל־הַמְּצוּדָה׃
לדוד הייתה היסטוריה ענפה ומתמשכת עם הפלשתים. הרי כשברח מפני שאול שרדף אותו התחבא אצל הפלשתים, אצל אכיש מלך גת, והייתה להם אשליה: דוד עמנו, הוא מורד בשאול, אין שום סיכוי שישלים עמם, ומבחינתנו זה מצוין, סכסכתי ישראל בישראל. ופתאום הם רואים שישראל מקבלים את דוד למלך עליהם, מלך מוחלט, ואין אחר. ועתה יודעים הם שישראל לא ייכנעו להם ולא יהיו להם למס, כי הם עצמם פוחדים מדוד, ויודעים שהוא זה שהרג את גוליית ושהוא יילחם מלחמות ישראל ואינו מן הנכנעים. לכן הם באים לתקוף את ישראל כדי לבטל את מלכותו של דוד, ועל זה חיבר דוד את המזמור "למה רגשו גויים ולאומים יהגו ריק, יתייצבו מלכי ארץ" וגו'. "וירד אל המצודה" - המצודה הייתה מגדל חזק במקום נמוך מירושלים, ולכן נאמר "וירד".
וּפְלִשְׁתִּים בָּאוּ וַיִּנָּטְשׁוּ בְּעֵמֶק רְפָאִים׃
הפלשתים ראו שדוד קרוב אליהם, שהרי ירד אל המצודה. ויש אומרים שהמצודה הזאת היא אותה מצודה שאליה נמלט דוד מיד שאול. ומשראו שדוד מתקרב אליהם, באו "וינטשו בעמק רפאים", כלומר פרסו את כוחותיהם בעמק רפאים, מקום סמוך לירושלים.
וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּיהֹוָה לֵאמֹר הַאֶעֱלֶה אֶל־פְּלִשְׁתִּים הֲתִתְּנֵם בְּיָדִי וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־דָּוִד עֲלֵה כִּי־נָתֹן אֶתֵּן אֶת־הַפְּלִשְׁתִּים בְּיָדֶךָ׃
כיוון שהמצודה הייתה במקום נמוך, כדי להגיע אל הפלשתים היה צריך לעלות, ולכן שואל "האעלה אל פלשתים". והשם עונה לו: עלה, כי נתון אתן את הפלשתים בידך.
וַיָּבֹא דָוִד בְּבַעַל־פְּרָצִים וַיַּכֵּם שָׁם דָּוִד וַיֹּאמֶר פָּרַץ יְהֹוָה אֶת־אֹיְבַי לְפָנַי כְּפֶרֶץ מָיִם עַל־כֵּן קָרָא שֵׁם־הַמָּקוֹם הַהוּא בַּעַל פְּרָצִים׃
דוד מגיע לבעל פרצים ומכה שם את הפלשתים, ואומר: כמו שטף מים כך פרץ השם את אויביי לפניי, ובעקבות זה קורא למקום בעל פרצים. הרד"ק מבאר שהכרה זו באה לו מכך שבמתי מעט הצליח להכות פלשתים רבים כל כך, ואם כן ודאי שאין זה מכוחו, אלא בהכרח שהוא מאת השם, שבאופן טבעי לא היה שום סיכוי להצליח כנגדם.
וַיַּעַזְבוּ שָׁם אֶת־עֲצַבֵּיהֶם וַיִּשָּׂאֵם דָּוִד וַאֲנָשָׁיו׃
הפלשתים עזבו שם את עצביהם, והם העבודה הזרה שלהם. ולמה נקראת עבודה זרה "עצבים"? אומרת הגמרא: מפני שמעציבה את עובדיה. אדם צועק וצועק וצועק, ואין קול ואין עונה ואין קשב, ונכנס מזה לדיכאון, ולכן נקראים עצבים. והבן איש חי מבאר בדרך אחרת את הכתוב "עצביהם כסף וזהב": מה גורם לאדם את כל העצבים? הכסף והזהב. אדם שאין לו כסף וזהב רגוע הוא, אינו מוטרד ואינו מודאג, ואדם שיש לו כסף ונכסים רואה אותו כל הזמן בלחץ. "עצביהם כסף וזהב".
והנה כאן נאמר "וישאם דוד ואנשיו", ובדברי הימים נאמר "וישרפם". יש דעה אחת שאף מה שנאמר כאן "וישאם" פירושו ששרף אותם, ויש דעה אחרת שנשאם ולקחם עמו. וקשה כפליים: אם לקחם עמו, הרי עבודה זרה היא ואסור ליהנות ממנה. ראה אדם צלם או צלב, וכי יכול הוא ללכת ולמכור אותו לחנות בנצרת וליהנות מן הכסף? זו הנאה מעבודה זרה. ועוד יש לתמוה: למה לשאת אותם? שרוף אותם במקום, אין אפשרות לעשות שם מדורה? להיפך, יש להראות למען יראו שמיד כשהגיעה עבודה זרה לידי אין אני זוכה בה אלא שורף אותה מיד.
ומיישבים חז"ל את שתי הקושיות: בתחילה רצו לשרוף אותם וכבר הכינו מדורה, ואז הגיע איתי הגיתי, שהיה מרעי דוד ומידידיו, ומקורו היה מגת, ובשלב הזה עוד היה גוי. והלכה היא בידינו שיהודי המבטל עבודה זרה של גוי אינה בטלה, אבל גוי שמבטל עבודה זרה, בטלה. ומה ההיגיון? שכשגוי מבטל, הרי הוא אומר: אני כבר איני עובד את זה, ואין לזה שם עבודה זרה. והגמרא מביאה כמה דוגמאות לביטול, ואפילו אם אינו שלו: כיוון שבא גוי מאותם שהעבודה הזרה נמסרה להם, מאותה אומה, וביטלה, בטלה היא, ואין צריך דווקא את בעליה. אבל אם יבוא יהודי ויבטל, מה יועיל? הגויים עדיין מאמינים בה, ולכן צריך שיבוטל מאיתם. בא איתי הגיתי וביטל את העבודה הזרה, ואז נשאום עמהם.
ושים לב לדיוק: בדברי הימים כתוב "אלוהיהם", וכאן כתוב "עצביהם". וההבדל: שם היה זה לפני הביטול, ולכן רצו לשרוף; וכאן, אחרי שביטלוה, קורא להם "עצביהם", ולכן יכולים היו לשאתם ולקחתם עמם.
וַיֹּסִפוּ עוֹד פְּלִשְׁתִּים לַעֲלוֹת וַיִּנָּטְשׁוּ בְּעֵמֶק רְפָאִים׃
פלשתים כאז כן היום, אין מתפטרים מהם. כמו הפלסטינים היום, אינך מתפטר מהם, כמה שמכים בהם חוזרים ובאים עוד פעם ועוד פעם, כמו זבוב. חטפו מכה, כבר זרקו את אלוהיהם, ובאים שוב ונוטשים בעמק רפאים.
וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּיהֹוָה וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲלֶה הָסֵב אֶל־אַחֲרֵיהֶם וּבָאתָ לָהֶם מִמּוּל בְּכָאִים׃
בדברי הימים לשון הכתוב "לא תעלה אחריהם, הסב מעליהם". ומבאר המלבי"ם: בפעם הראשונה, כששאל "האעלה אל פלשתים" ונענה "עלה כי נתון אתן", בא דוד מאחריהם, וגורם ההפתעה הכריע את הקרב. אבל הפעם אומר לו השם: אל תבוא שוב מאחריהם, שכבר הם מוכנים מאחור ועם כוחות חזקים, מצפים שתאגף אותם. לכן "ובאת להם ממול בכאים" - תיפול בצד המחנה, תתקוף אותם מן הצד, ומן הצד הוא הבטן הרכה של הצבא, ובזה תוכל לנצחם.
אלא שכדי לתקוף מן הצד צריך גורם הפתעה, וכיצד יגיע אל הצד בלי שיבחינו בו? על כך מלמדו הקדוש ברוך הוא כיצד לעשות זאת.
וִיהִי כְּשָׁמְעֲךָ אֶת־קוֹל צְעָדָה בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים אָז תֶּחֱרָץ כִּי אָז יָצָא יְהֹוָה לְפָנֶיךָ לְהַכּוֹת בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים׃
הבכאים הם אילנות, והיה שם חורש. אומר לו השם: תתחבא בתוך החורש הזה, וכאשר תשמע קול צעדה בראשי הבכאים, כלומר קול רוח המנענעת את ראשי האילנות ונשמעת כקול צעדה, אז תדע שהגיע הזמן לתקוף, ותתקוף באותו זמן ותצליח. והמלבי"ם מוסיף שהיה כאן דבר נוסף מלבד רוח האילנות: חיל של מלאכים, שיצא השם להכות במחנה האויב והשמיע קול צעדה, עד שהיו נס וטבע כאחד.
וכאן היה אחד הניסיונות הקשים ביותר של דוד, מן הניסיונות ששאול נכשל בהם ודוד עמד בהם. מובא בחז"ל שכאשר עמד דוד שם בין האילנות והתחיל הצבא לעבור, אמרו לו אנשיו: דוד, הכה בהם! עכשיו מסר השם אותם בידך, ואם נתקוף עתה נצליח, ואם לא, שמא יגלו אותנו או שיעברו וההתקפה לא תצליח. אמר להם דוד: בשום אופן לא. אמרו לו: הרי זו סכנת נפשות! אמר להם: קיבלתי הוראה מבורא עולם, שכאשר תשמע את קול הצעדה בראשי הבכאים רק אז תצא.
וזה בדיוק הניסיון שבו נכשל שאול. שמואל אמר לו מיד לאחר שמשחו: הוחל שבעת ימים במלחמה נגד פלשתים, אני אבוא ביום השביעי ונקריב את העולה ואז תצא למלחמה. אבל שאול ראה שהחלו העם נפוצים מעליו, ואמר: הגישו אליי העולה. וכיוון שהקריבה, מיד הגיע שמואל ואמר לו: נסכלת, למה לא המתנת? אם היית ממתין היה השם מקים את ממלכתך עד עולם. וכאן דוד עומד בניסיון: אף הוא נמצא בלחץ, לחץ חזק וגדול מן הסובבים אותו, "בוא נתקוף", אבל השם אמר לי לא, ולכן דוד עומד וממתין ומצפה עד שהשם ייתן לו את ההוראה, ואכן ההוראה באה על ידי רעש האילנות.
ומדוע דווקא רעש של אילנות? רעש האילנות נועד להעצים את כוח התקיפה. שכאשר דוד מפתיע אותם ובאותו זמן נשמע רעש בין האילנות, אין הם יכולים להבחין בין זה לזה, וסוברים שדוד בא עליהם בחיל עצום, ובטוחים שרעש האילנות הוא רעש אדיר של צבאו של דוד. וכך עשה השם נס שהוא בגדר סיוע למעשה דוד, כדי שיצליח לתקוף אותם ובעקבות זאת לא ינסו הפלשתים להילחם בהם עוד.
וַיַּעַשׂ דָּוִד כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ יְהֹוָה וַיַּךְ אֶת־פְּלִשְׁתִּים מִגֶּבַע עַד־בֹּאֲךָ גָזֶר׃
דוד עושה כאשר ציווהו הקדוש ברוך הוא ומכה את פלשתים "מגבע עד בואך גזר", שני שמות של מקומות שהיו ידועים בזמנם. והמדרש דורש: "אז תחרץ" - דבר חרוץ הוא, כמו "חרוצים ימינו". ולמה נתן להם סימן מראשי הבכאים ולא מאחריהם? אמר רבי ברכיה: מפני שכולו חיצים, שהבכא הזה מלא חיצים. כלומר, המטרה הייתה לכבשם דרך היער המלא חיצים וקוצים, שכשייכנסו לתוכו יסתבכו שם, ולכן דווקא בעמק הבכאים. ולמה נקרא בכאים? מלשון בכייה, לומר לך שכל זמן שישראל שרויים בצרה, כאילו צרה לפניו, שנאמר "עמו אנוכי בצרה": כביכול הקדוש ברוך הוא אומר אני יחד עמך, אני בוכה עמך, אני נמצא עמך בתוך הצרה.
בפרק זה נשלמת מלכות דוד: כל השבטים באים ואומרים "עצמך ובשרך אנחנו", הזקנים כורתים ברית ומושחים אותו בשנית כדי לחדש את המלוכה לעיני הכל, דוד כובש את מצודת ציון בעורמה ובנס - מן הצינור ומן הצד, בברוש של יואב ובחומה שהנמיך לו הקדוש ברוך הוא - ובונה את עיר דוד. חירם מלך צור בונה לו בית, ודוד מבין שאין הגדולה לזכותו אלא "בעבור עמו ישראל". ובשתי מלחמות הפלשתים מתגלה סוד גדולתו: שאול לא המתין לשמואל ואיבד את מלכותו, ודוד ממתין בתוך החורש, בסכנת נפשות ובלחץ אנשיו, עד שישמע את קול הצעדה בראשי הבכאים. זו מלכות ששואלת בה' ופועלת רק על פי דבר ה', ולכן היא מלכות עולם.
ומן הבכאים למדנו גם מוסר לכל הדורות: "עמו אנוכי בצרה", שהקדוש ברוך הוא נמצא עם ישראל בתוך צרתם, וממקום הבכייה עצמו יוצאת הישועה.