פרק ד בשמואל ב מתאר את סופה של מלכות איש בושת בן שאול. אבנר, שהיה העמוד התומך של אותה מלכות, נהרג בחברון, ומאותו רגע נותרה המלכות ללא אחיזה. הפרק מספר על רציחתו של איש בושת בידי שני שרי גדודים, רכב ובענה בני רימון הבארותי, ועל תגובתו החריפה של דוד. הפרק הזה קשה מאוד בפשוטו: הפסוקים נראים מבולבלים, מקדימים ומאחרים, ומכניסים לתוך הסיפור פרטים שנראים תלושים לגמרי. נלך לפי הסדר, ונראה כיצד המלבי"ם מיישב את הכל, ונביא גם את דרכו של הרד"ק.
וַיִּשְׁמַע בֶּן־שָׁאוּל כִּי מֵת אַבְנֵר בְּחֶבְרוֹן וַיִּרְפּוּ יָדָיו וְכׇל־יִשְׂרָאֵל נִבְהָלוּ׃
כל עוד היה לאיש בושת את אבנר, היה לו מי שיחזיק את מלכותו: אדם תקיף וחזק שינהל עבורו את הממלכה. משמת אבנר, לא נשאר מי שיתחזק עמו במלכותו, ומיד רפו ידיו.
ושים לב ללשון הפסוק: "וישמע בן שאול", ולא "וישמע איש בושת". אם הכתוב קורא לו בשמו, יש בכך נתינת חשיבות עצמית. אבל כאן הכתוב כמו אומר לו: אחרי שהלך אבנר, מי אתה בכלל? אתה הבן של שאול, וזה הכל. מה שנשאר לך זה השם של אבא שלך. מצד עצמך אין לך כלום, אין לך מלכות, אין לך שום דבר, רק בזכות זה שאתה בנו של שאול. כלומר, מעמדו התרופף עד כדי כך שכבר אין מה לעשות, ואף אחד לא יוכל לעמוד כנגד דוד ואנשיו.
"וכל ישראל נבהלו": המצודות מסביר שישראל ידעו שלבו של אבנר היה שלם עם לבו של דוד, וחששו שמעתה יתחיל דוד לנקום באלה שהיו עם איש בושת, ולכן נבהלו. אבל לפי דרכו של המלבי"ם לא היה לישראל חשש כזה, אלא הבהלה היא מעצם המצב: היה להם על מי להישען, אבנר ואיש בושת, ועכשיו כשאלה נחלשו, אין להם על מי להישען כלל.
וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים שָׂרֵי־גְדוּדִים הָיוּ בֶן־שָׁאוּל שֵׁם הָאֶחָד בַּעֲנָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִי רֵכָב בְּנֵי רִמּוֹן הַבְּאֵרֹתִי מִבְּנֵי בִנְיָמִן כִּי גַּם־בְּאֵרוֹת תֵּחָשֵׁב עַל־בִּנְיָמִן׃
וַיִּבְרְחוּ הַבְּאֵרֹתִים גִּתָּיְמָה וַיִּהְיוּ־שָׁם גָּרִים עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃
וְלִיהוֹנָתָן בֶּן־שָׁאוּל בֵּן נְכֵה רַגְלָיִם בֶּן־חָמֵשׁ שָׁנִים הָיָה בְּבֹא שְׁמֻעַת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן מִיִּזְרְעֶאל וַתִּשָּׂאֵהוּ אֹמַנְתּוֹ וַתָּנֹס וַיְהִי בְּחׇפְזָהּ לָנוּס וַיִּפֹּל וַיִּפָּסֵחַ וּשְׁמוֹ מְפִיבֹשֶׁת׃
"בבוא שמועת שאול ויהונתן מיזרעאל", כלומר כשבאה השמועה שהם מתו.
וַיֵּלְכוּ בְּנֵי־רִמּוֹן הַבְּאֵרֹתִי רֵכָב וּבַעֲנָה וַיָּבֹאוּ כְּחֹם הַיּוֹם אֶל־בֵּית אִישׁ בֹּשֶׁת וְהוּא שֹׁכֵב אֵת מִשְׁכַּב הַצׇּהֳרָיִם׃
וְהֵנָּה בָּאוּ עַד־תּוֹךְ הַבַּיִת לֹקְחֵי חִטִּים וַיַּכֻּהוּ אֶל־הַחֹמֶשׁ וְרֵכָב וּבַעֲנָה אָחִיו נִמְלָטוּ׃
וַיָּבֹאוּ הַבַּיִת וְהוּא־שֹׁכֵב עַל־מִטָּתוֹ בַּחֲדַר מִשְׁכָּבוֹ וַיַּכֻּהוּ וַיְמִתֻהוּ וַיָּסִירוּ אֶת־רֹאשׁוֹ וַיִּקְחוּ אֶת־רֹאשׁוֹ וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה כׇּל־הַלָּיְלָה׃
הקו הכולל של הסיפור ברור: רכב ובענה, שני בני רימון הבארותי מבני בנימין, הרגו את איש בושת. אבל מי שקורא את הפסוקים כפשוטם יוצא מסובך לגמרי. ראשית, "שני אנשים שרי גדודים היו בן שאול": מה זה "היו בן שאול"? אחר כך: "ויברחו הבארותים גיתימה", למה ברחו? עדיין לא קרה כלום. אחר כך פסוק ד' מספר לנו על מפיבושת בן יהונתן שנפל ונפסח, ולא מובן כלל מה מפיבושת נכנס כאן לתוך הסיפור.
ועוד: "והנה באו עד תוך הבית לוקחי חיטים", מה זה "לוקחי חיטים" שנכנס כאן פתאום? ואם "באו עד תוך הבית" מדבר על רכב ובענה, מדוע חוזר הכתוב וכותב "ורכב ובענה אחיו נמלטו"? היה לו לכתוב "ויימלטו", אם מדובר באותם אנשים עצמם. ומעל הכל: אחרי שנאמר שנמלטו, איך ממשיך הפסוק הבא "ויבואו הבית והוא שוכב על מטתו"? הרי כבר סיפרת שנמלטו, ועכשיו אתה חוזר אחורה?
נחזור לפסוק ב'. "ושני אנשים שרי גדודים היו בן שאול" - הכוונה שהיו מסיעתו של שאול, מאנשיו של איש בושת, וגם עליהם הוא כבר לא יכול להישען. האנשים האלה כבר אינם יכולים להיות משרתיו ומסייעיו. מדוע? "ויברחו הבארותים גיתימה ויהיו שם גרים עד היום הזה". הם בורחים לגת ("גיתימה" כמו "יזרעאלה", "ירושלימה", "חרנה"). במצב כזה אין לאיש בושת על מי להישען: אלה שהיו כביכול מאנשיו, אינם עמו.
ומדוע מספר לנו הכתוב את כל סיפורו של מפיבושת ואיך נפגע ביום השמועה? כדי להראות מי עוד נשאר במשפחת שאול. יש את איש בושת שהוא בנו, ויש את נכדו מפיבושת, והנכד הזה פיסח, נכה רגליים, שאינו יכול להיות עזר וסיוע כלשהו למלכות שאול. יוצא שהכתוב בא לתאר לאיזה מצב גרוע נקלעו: שני שרי הגדודים שהיו עמו כבר אינם עמו, ומי שנשאר מן המשפחה הוא מפיבושת בן יהונתן שאינו בר סיוע כלל. מכאן שהגיעו למצב הקשה ביותר מבחינת החזקת הממלכה של איש בושת.
בני רימון הבארותי מגיעים "כחום היום" אל בית איש בושת. הם הלכו ביום ולא בלילה, בעצם היום. מדוע? כי לא היה להם מה להסתיר: הם היו מאנשיו, שרי גדודים של איש בושת לפני שברחו גיתימה, ולכן הליכתם לביתו לא עוררה חשד.
ומהו הפסוק "והנה באו עד תוך הבית לוקחי חיטים ויכוהו אל החומש ורכב ובענה אחיו נמלטו"? אומר המלבי"ם: הפסוק הזה הוא מאמר מוסגר. הכתוב בא לגלות לנו מה הסיבה שאותם שרי גדודים ברחו בכלל לגת בעבר, דבר שלא הוסבר עד כה. ומה התשובה? שכבר בעבר הם עשו רצח מעין זה, ובגינו נמלטו לגת. עוד כשהיו שרי גדודים הם באו עד תוך הבית של לוקחי חיטים, בית המיועד לסוחרי חיטים, והיכו את בעל הבית אל החומש, ובעקבות זה נמלטו. כלומר הכתוב עוצר לרגע ומספר לנו את ההיסטוריה: כך הגיעו בכלל לגת, וזו הסיבה שנאלצו לברוח.
וכעת "ויבואו הבית והוא שוכב על מטתו בחדר משכבו": שני הרוצחים האלה, שכבר בעבר רצחו את לוקח החיטים, באים ומשחזרים את הרצח, עושים אותו שוב, והפעם כנגד איש בושת. הם אלה שהרגו את המלך באותה שיטה. הם באו אל הבית בשעת צהריים, שכך שיערו שאינו נשמר ושוכב על מטתו, ואז "ויכוהו וימיתוהו".
מכאן גם עדות למצבו של איש בושת: הוא היה בטוח, לא פחד ולא חשש שאיש יקום עליו. אילו היה חושש היה מעמיד שומרים, ולא היו אנשים יכולים להיכנס לבית המלך ולרצוח אותו על מטתו. משמע שלא היו לו שונאים ומתנגדים רבים. ומתי יש לאדם שונאים ומתנגדים רבים? כשהוא תקיף במלכותו. אבל הוא היה מלך חלש כמו שהסברנו, וכשהמלך חלש הוא בסדר עם כולם: אין צורך לריב איתו, ממילא אין לו כוח ואינו עושה הפיכות, ולכן גם לא נזקק לשמירה מיוחדת. זה ההסבר על פי המלבי"ם.
הרד"ק מיישב את כל הקושי בדרך אחרת. הוא מביא פירוש בשם מנחם, ש"היו" הוא כמו "נהייתי" שפירושו נחליתי, ומשמעו כאן פגעו והרגו. "היו בן שאול" - האנשים האלה הרגו את בנו של שאול. ואין מדובר באיש בושת, שהריגתו תסופר בהמשך הפסוקים, אלא בבן אחר שהיה לשאול שאותו הרגו. וייתכן שהיה זה בחיי שאול, וייתכן שהיה זה לאחר מיתת שאול. וזו הסיבה שברחו גיתימה ויהיו שם גרים עד היום הזה.
ועכשיו באו להרוג את איש בושת. מדוע? כך חשבו: אנחנו גולים ונרדפים, כי הרגנו את בנו של שאול. בוא נגיש את ראשו של איש בושת על מגש של כסף לדוד, ודוד עוד ינשק לנו את הרגליים ואף ייתן לנו תפקיד בצבאו. אנחנו שרי גדודים שמסרנו לו את ראש אויבו. כך הם חשבו, כפי שנראה בהמשך מלשון דבריהם.
וכיצד עשו זאת? הם התחפשו, כלומר שינו את מראיהם, שלא יידעו שהם אותם שרי גדודים שברחו. ובאיזו אמתלה הגיעו לבית איש בושת? כביכול כאנשים שבאו לקנות חיטים, וכך מתרגם התרגום "לוקחי חיטים" - כזבני חיטין, אנשים שבאו לקנות חיטים. כנראה שאצל המלך היה עיקר המכירה או האחריות על מכירת החיטים. מן הסתם לא שקלו שם חיטים ונתנו, אבל "הבורסה" של החיטים הייתה בבית המלך. הם באו אל המלך ועשו עצמם כאנשים הבאים לסגור עמו עסקה ולקנות ממנו חיטים, ואת ההזדמנות הזאת ניצלו והרגוהו בשעה שהיה שוכב את משכב הצהריים.
ולפי הרד"ק חוזרת השאלה: אם פסוק ו' מדבר על רציחת איש בושת עצמו, ואחריה נמלטו, מה בא פסוק ז' לומר "ויבואו הבית והוא שוכב על מטתו בחדר משכבו ויכוהו וימיתוהו"? כבר אמרת שרצחו ונמלטו! מסביר הרד"ק: לאחר שהיכו ויצאו, חזרו לבית כדי להסיר את ראשו ולהביאו לדוד. בתחילה אמרו לעצמם שדי בהריגתו, ואחר כך אמרו: אם כבר הרגנו אותו, בוא ניקח את הראש. מה שנקרא, להביא מסמכים, להביא הוכחות. שאם יבואו ויאמרו "אנחנו הרגנו אותו" אולי לא יסתפקו בכך; לכן בוא נשמח את דוד ונביא לו את ראש איש בושת על מגש של כסף כפשוטו, לא רק בידיעה אלא ממש עם הוכחות.
וַיָּבִאוּ אֶת־רֹאשׁ אִישׁ־בֹּשֶׁת אֶל־דָּוִד חֶבְרוֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל־הַמֶּלֶךְ הִנֵּה־רֹאשׁ אִישׁ־בֹּשֶׁת בֶּן־שָׁאוּל אֹיִבְךָ אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ אֶת־נַפְשֶׁךָ וַיִּתֵּן יְהֹוָה לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נְקָמוֹת הַיּוֹם הַזֶּה מִשָּׁאוּל וּמִזַּרְעוֹ׃
הם מביאים את ראשו ואומרים: הנה, אתה רואה? השם נקם את נקמתך באויביך. הכל בפשטות: מביאים את הראש. אגב, מספרים על אחד שהגיע לשבט של קניבלים, וראש השבט קיבל את פניו, ושאר השבט את שאר האיברים.
וַיַּעַן דָּוִד אֶת־רֵכָב וְאֶת־בַּעֲנָה אָחִיו בְּנֵי רִמּוֹן הַבְּאֵרֹתִי וַיֹּאמֶר לָהֶם חַי־יְהֹוָה אֲשֶׁר־פָּדָה אֶת־נַפְשִׁי מִכׇּל־צָרָה׃
דוד נשבע להם: חי השם אשר פדה את נפשי מכל צרה.
כִּי הַמַּגִּיד לִי לֵאמֹר הִנֵּה־מֵת שָׁאוּל וְהוּא־הָיָה כִמְבַשֵּׂר בְּעֵינָיו וָאֹחֲזָה בוֹ וָאֶהְרְגֵהוּ בְּצִקְלָג אֲשֶׁר לְתִתִּי־לוֹ בְּשֹׂרָה׃
דוד בא אליהם בקל וחומר. הוא אומר: אותו מגיד שבא לומר לי "הנה מת שאול", הנער העמלקי. ומה ההבדל בין "להגיד" ובין "לבשר"? אומר המלבי"ם: "לבשר" הוא בשורה משמחת, דבר שיש לך ממנו תועלת. "להגיד" הוא דיווח בעלמא, אני מדווח לך שהיה שם כך וכך, בלי שום נפקא מינה בשבילי. לבשר פירושו שהדבר עצמו מועיל לי. וכך גם בלשון המדוברת, "בשורה" היא דבר תועלתי.
אומר דוד: אותו מגיד שבא להגיד לי על מיתת שאול, בשבילי זו הייתה הגדה בלבד, לא בשורה טובה, ולכן נאמר "המגיד לי לאמור". אבל "והוא היה כמבשר בעיניו" - הוא היה בטוח שזו בשורה, חשב שהוא משמח אותי. ולא זו בלבד, אלא "אשר לתתי לו בשורה": הוא היה בטוח שאתן לו עוד פרס על הבשורה המשמחת, כדרך שנותנים שכר למי שמביא למלך בשורה טובה. ואני, לא רק שלא נתתי לו שכר בשורה, אלא "ואוחזה בו ואהרגהו בצקלג", הרגתי אותו על עצם זה שהוא שמח על מיטתו של שאול.
וזאת אף שלא היה ברור כלל שהוא הרג את שאול. כזכור, אין הסכמה שהוא זה שהרגו, ויש דעה שהוא בא רק כמתפאר: אמר לי שאול תהרוג אותי, והרגתיו. על עצם ההתפארות הזאת נהרג, מדין פיך ענה בך: אמר "שלחתי ידי במשיח השם", ועל עצם הדיבור נהרג. הרי לך עד כמה הקפיד דוד על כבודו של שאול. ואף שאותו נער עשה את הדבר כביכול על פי דרישתו של שאול, לא הסכים דוד, ולא די שלא נתן לו מתנה אלא עוד הרגו.
אַף כִּי־אֲנָשִׁים רְשָׁעִים הָרְגוּ אֶת־אִישׁ־צַדִּיק בְּבֵיתוֹ עַל־מִשְׁכָּבוֹ וְעַתָּה הֲלוֹא אֲבַקֵּשׁ אֶת־דָּמוֹ מִיֶּדְכֶם וּבִעַרְתִּי אֶתְכֶם מִן־הָאָרֶץ׃
על אחת כמה וכמה כאן. שם, גם לפי דברי הנער, מה עשה? רק סיים את מיטתו: שאול היה כבר פגוע ומפרפר אחרי שנפל על החרב, והוא רק השלים את מיתתו, ובשדה הקרב. ואתם הרגתם אותו הריגה גמורה, וכמו פחדנים הלכתם והרגתם אותו בעודו שוכב ישן על מטתו.
ולא זו בלבד, אלא "איש צדיק". שאול היה מחויב מיתה על פי נביא: "מחר אתה ובניך עמי", במחיצתי. נגזרה עליו מיתה והיה ידוע שהוא אמור למות באותו יום, והיה לו עוון כמו שראינו, עוון נוב עיר הכהנים. אבל אתם הרגתם איש צדיק. איזה עוון היה לאיש בושת? היה צדיק ולא היה בו שום עוון, והרגתם אותו בלא שום סיבה ובלא שום עוון שיגרום למיתתו. ולכן "אבקש את דמו מידכם", "וביערתי אתכם", כלומר אבער את הרעה הגדולה הזאת שהם רכב ובענה, אבער אתכם מן הארץ.
וַיְצַו דָּוִד אֶת־הַנְּעָרִים וַיַּהַרְגוּם וַיְקַצְּצוּ אֶת־יְדֵיהֶם וְאֶת־רַגְלֵיהֶם וַיִּתְלוּ עַל־הַבְּרֵכָה בְּחֶבְרוֹן וְאֵת רֹאשׁ אִישׁ־בֹּשֶׁת לָקָחוּ וַיִּקְבְּרוּ בְקֶבֶר־אַבְנֵר בְּחֶבְרוֹן׃
דוד רוצה לעשות מעשה שיהיה ברור לכולם שרצח אינו דבר מקובל בממלכתו, ושאינו מוכן שיבוא אדם וישלח ידו במשיח השם, שיבינו מהו מלך. ולכן ציווה את הנערים והרגום. ומה ההבדל אם דוד הורג או אם הנערים הורגים? הריגה בידי דוד היא הריגה מכובדת, והריגה בידי הנערים היא הריגה מבזה. כשנער הורג, יש בכך ביזוי.
"ויקצצו את ידיהם" - כי הידיים הן שעשו את המעשה. "ואת רגליהם" - הרגליים שהלכו ורצו לבשר את הדבר לדוד. ולמה נתלו? כדי שלא יהין עוד אדם לעשות כדבר הזה במלך.
ואומר המלבי"ם: את כל זה עשה דוד מדין מלך ולא מדין תורה. בדין תורה אין מצב שהורגים אדם בלי עדים, אין מצב שהורגים בלי התראה, ואין מצב שמקצצים ידיו ורגליו ותולים אותו על החומה. וכן אין הורגים אדם על סמך הודאתו: אם שני אנשים באים לבית דין ואומרים "אנחנו רצחנו את פלוני", מה עושים להם? שולחים אותם לביתם ואומרים להם אל תעשו כאלה דברים יותר, שאין אדם משים עצמו רשע.
וכך גם כשההוכחה ברורה עד תום. אני רץ אחרי ראובן ורואה אותו רודף אחרי שמעון בסכין, והוא נכנס לבית, ואני נכנס אחריו ורואה את הנרצח מפרפר ואת ההוא עומד עם סכין נוטפת דם בידו. זה מעשה שמעון בן שטח. ואין עדים, ובלי עדים אי אפשר להרוג אותו. ומעבר לכך, גם תיאורטית אפשר לצייר תמונה אחרת: אותו אדם לקח את הסכין ודקר את עצמו, וזה נכנס להוציא את הסכין כדי להצילו, ובאותו רגע נכנסת אתה ומצלם אותו עם סכין ביד ליד הנפטר. אתה בטוח שהוא הרג, ויכול להיות שלא הרג אלא זה התאבד וההוא רק שלף ממנו את הסכין. בתורה צריך עדות ברורה.
ושם מובא ששמעון בן שטח אמר לו: אני ואתה יודעים שאתה הרגת אותו, אבל מה אעשה שאין לי כוח להביא אותך לפני בית דין. אמר לו: השם יקום את דמו. ומיד בא נחש והכישו, וקיבל את עונשו. אמרנו פעם שבדיני הארץ חייבים לראות משפט, שאם לא כן תהיה אנרכיה. אבל בדיני שמיים אומר הקדוש ברוך הוא: מה אתה חושב, שאם הוא יצא מן הידיים שלך יצא גם מן הידיים שלי? אתה לא תשפוט אותו, אבל בידיים שלי הוא יגיע בסופו של דבר למשפט.
הפרק מתאר את קריסתה של מלכות איש בושת: מות אבנר מרפה את ידיו, שרי הגדודים שהיו עמו כבר בגת, והנשאר ממשפחת שאול הוא מפיבושת נכה הרגליים. על פי המלבי"ם, פסוק "לוקחי חיטים" הוא מאמר מוסגר שמגלה מדוע ברחו רכב ובענה לגת בעבר: רצח קודם שעשו, ואותו רצח עצמו שחזרו וביצעו באיש בושת השוכב לבטח על מטתו. על פי הרד"ק, "היו בן שאול" פירושו שהרגו בן אחר של שאול, ולכן גלו, ועתה התחפשו לקוני חיטים כדי לרצוח את איש בושת ולזכות בקרבת דוד, וחזרו לבית ליטול את ראשו כהוכחה. אך דוד לא רק שלא שילם להם שכר בשורה, אלא בקל וחומר מן הנער העמלקי הרגם והחמיר בעונשם מדין מלך, לקצץ ולתלות, כדי שיהיה ברור לכל שאין שולחים יד במשיח השם ואין רצח בממלכתו. וסוף דבר: אף מי שנמלט מדין הארץ, אינו נמלט מדין שמיים.