פרק ג' בשמואל ב' הוא פרק מפתח בדרכה של מלכות דוד: המלחמה הארוכה בין בית שאול ובין בית דוד, פנייתו של אבנר בן נר להשלים עם דוד ולהסב אליו את כל ישראל, ולבסוף רציחתו בידי יואב בן צרויה. אנו נעמוד כאן על החלק האחרון של הפרק, מן הרגע שבו שב יואב מן הגדוד ועד לקינת דוד ולהכרת העם שלא מן המלך יצא הדבר, על פי ביאורי המלב"ם ודברי חז"ל.
וְהִנֵּה עַבְדֵי דָוִד וְיוֹאָב בָּא מֵהַגְּדוּד וְשָׁלָל רָב עִמָּם הֵבִיאוּ וְאַבְנֵר אֵינֶנּוּ עִם־דָּוִד בְּחֶבְרוֹן כִּי שִׁלְּחוֹ וַיֵּלֶךְ בְּשָׁלוֹם׃
עבדי דוד ויואב חוזרים מן הגדוד עם שלל רב, ואל המשתה שעשה דוד לאבנר ולאנשיו לא הוזמנו. דוד ידע היטב מדוע אינו מזמין את יואב: מפני שהביא את אבנר כמחליף לו. יואב היה אדם שדוד לא סמך עליו, ומה שהשאיר אותו בתפקידו בסופו של דבר היה מה שדוד עצמו יאמר בסוף הפרק: "בני צרויה קשים ממני". באמת דוד היה מעדיף שלא יואב ינהל את צבאו אלא אבנר. כיוון שכך הבין יואב שנכנס לזירה שחקן חדש המהווה עליו איום, והחליט לפתור את הבעיה שנולדה כאן.
המלב"ם מונה בפסוק זה ובפסוק שאחריו שלוש סיבות שהביאו את יואב לידי המעשה. האחת: "ושלל רב עמם הביאו" - אדם שמביא שלל, ליבו גבה עליו, הוא מרגיש למעלה וחושב שיוכל לעשות כרצונו. השנייה: "ואבנר איננו עם דוד בחברון" - אילו היה אבנר עדיין יושב לפני דוד, היה דוד מוחה בו ולא מניח לו להורגו; אך אבנר כבר יצא לדרכו, ולכן יכול היה יואב לפגוע בו.
וְיוֹאָב וְכָל־הַצָּבָא אֲשֶׁר־אִתּוֹ בָּאוּ וַיַּגִּדוּ לְיוֹאָב לֵאמֹר בָּא־אַבְנֵר בֶּן־נֵר אֶל־הַמֶּלֶךְ וַיְשַׁלְּחֵהוּ וַיֵּלֶךְ בְּשָׁלוֹם׃
וזו הסיבה השלישית: "ויואב וכל הצבא אשר איתו באו" - חזר עם כל הצבא, כלומר לא נפל מהם איש בקרב שממנו שבו כעת. הצלחה מלאה כזו נותנת לו עוד גברות הלב, הרגשה שכוחו במותניו ושהוא מצליח בכל אשר יפנה, וממילא יוכל לפגוע גם באבנר.
וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל־הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָה הִנֵּה־בָא אַבְנֵר אֵלֶיךָ לָמָּה־זֶּה שִׁלַּחְתּוֹ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ׃
יואב בא אל המלך בטענה: כיצד עשית דבר כזה? הגיע לכאן אויבך ואתה משלחו בשלום? בעצם הוא טוען לדוד: וכי אתה סבור שאבנר בא בכוונה תמימה? יש לו כוונות נסתרות, הוא בא לראות מה אתה עושה, בא לעקוב אחריך כמרגל, ואיך הסכמת לשלחו בשלום? מה שעשית היה טעות.
יָדַעְתָּ אֶת־אַבְנֵר בֶּן־נֵר כִּי לְפַתֹּתְךָ בָּא וְלָדַעַת אֶת־מוֹצָאֲךָ וְאֶת־מוֹבָאֶךָ וְלָדַעַת אֵת כָּל־אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה׃
שלוש מדרגות בטענתו: ראשית, "לפתותך בא" - שתצא אליו ותיפול ברשתו. שנית, אם לא יצליח בזו, הרי בא "לדעת את מוצאך ואת מובאך" - יראה בדיוק את דרכי הנהגתך ועל ידי כך יֵדע מתי כדאי לתקוף אותך. ואם גם זה לא יעלה בידו, לפחות ידע "את כל אשר אתה עושה" - יעקוב אחריך ויחפש את נקודות התורפה.
וַיֵּצֵא יוֹאָב מֵעִם דָּוִד וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אַחֲרֵי אַבְנֵר וַיָּשִׁבוּ אֹתוֹ מִבּוֹר הַסִּרָה וְדָוִד לֹא יָדָע׃
יואב יוצא מלפני דוד ומחליט: אם המלך אינו עושה מעשה, אני אעשה. הוא שולח שליחים אחרי אבנר ומשיבים אותו מ"בור הסירה" - בור שעמד במקום הסירים, כלומר הקוצים. וכבר אמר שלמה "קול הכסיל כקול הסירים": הכסיל עושה רעש רב כמו הקוצים שהרוח נושבת בהם, ואילנות מלאי פרי אינם עושים רעש. וכן בשעת שריפה: עץ נשרף בלי רעש, וקוצים נשרפים בקול גדול.
ההדגשה "ודוד לא ידע" באה ללמד שלא היתה כאן שום עסקה נסתרת של דוד. דוד לא היה שותף למעשה הלא הגון הזה; דוד האמין באבנר, והעושה היה יואב לבדו. ובהמשך נראה כמה טרח דוד להבהיר לכל העם שאין ידו במעל.
אמנם חז"ל בסנהדרין דרשו את השם הזה: אמר רבי אבא בר כהנא, בור וסירה גרמו לו לאבנר שייהרג. כיצד? פעמיים נפל שאול בידי דוד ודוד לא פגע בו, ובשתי הפעמים אבנר הוא שביטל את ההוכחה. בפעם אחת לקח דוד את צפחת המים מראשותיו של שאול ואמר לו: ראה כמה קרוב הייתי אליך, אם רציתי היה בידי להורגך. אמר אבנר לשאול: אל תתרגש, הנערים הלכו להביא לך מים והניחו את הצפחת ליד הבור, ודוד מצא אותה שם. ובפעם השנייה, במערה, קרע דוד את כנף מעילו של שאול ואמר לו: כה קרוב הייתי, ויכולתי להרגך. אמר לו אבנר: אל תתרגש, הסירים הם שקרעו את כנף מעילך בדרך ולא שמת לב, ודוד מצא אותה. נמצא שמי שליבה את הסכסוך והמשך הרדיפה היה אבנר: דוד הוכיח שאינו מבקש רעתו, ואבנר טען כנגד שכל הוכחותיו אין בהן ממש. זהו "בור הסירה" - בור וסירה גרמו לו לאבנר שייהרג.
וַיָּשָׁב אַבְנֵר חֶבְרוֹן וַיַּטֵּהוּ יוֹאָב אֶל־תּוֹךְ הַשַּׁעַר לְדַבֵּר אִתּוֹ בַּשֶּׁלִי וַיַּכֵּהוּ שָׁם הַחֹמֶשׁ וַיָּמָת בְּדַם עֲשָׂהאֵל אָחִיו׃
יואב משיב אותו מבור הסירה, ממתין לו וממית אותו במכה אל החומש. על המילים "לדבר איתו בשלי" יש כמה פירושים בחז"l. יש מבארים מלשון שלווה ושלום, כמו "ישליו אוהלים": עשה עמו כביכול שיחת שלומים, הרדים את דעתו והכה בו בבת אחת בלי שיתכונן. ויש מבארים מלשון שגגה והטעיה - השגה אותו לחשוב שהוא שלם עמו. ויש מפרשים מלשון פתאום, וכתרגום "בפתע פתאום" - בפתאומיות, מבלי שישים לב. הצד השווה שבכולם: הפתעה והרדמת החושים.
ודרשו חז"ל שבא אליו בעורמה. אבנר ויואב שניהם היו תלמידי חכמים גדולים, ובא יואב ושאל אותו הלכה: גידמת כיצד חולצת? הרי אישה שמת בעלה ואחי המת אינו רוצה לייבמה - עושים חליצה, והאישה חולצת בידה את נעלו. בחליצת הנעל משתחררת ממנה אותה רוח שהותיר בה הבעל המת, ונשמתו יכולה לעלות ולהגיע למקומה בעולם האמת על ידי התיקון. שאל אותו: אם היא גידמת, במה תחלוץ? אמר לו: חולצת בפיה. אמר לו: הראה לי כיצד. התכופף אבנר להראות, ויואב ניצל את הרגע ודקרו. ומניין למדו זאת? מלשון "בשלי", כלשון "שַׁל נעלך מעל רגליך". ומדוע נזקק לעורמה? מפני שפחד ממנו, שהיה גיבור עצום, כפי שנראה עוד מגבורתו. אבנר עצמו אמר לו: אני יכול להרגך, אך מה יהיה לי בכך שאהרגך.
ועוד פירוש: "בשלי" לשון השמטה, כמו "כי יִשַּׁל זיתך" ו"ונשל הברזל מן העץ", כלומר נשמט. הוא השיב אותו ואמר לו שנשמט מדוד דבר, שכח לאמור לך משהו וביקש שאבוא ואומר לך אותו.
חז"ל דרשו גם את "ויטהו יואב אל תוך השער". השער הוא מקום המשפט, שם היו יושבים הדיינים והסנהדרין. וכן "ולוט יושב בשער" - אמרו חז"ל אותו יום מינוהו שופט עליהם, וכן מרדכי בשער המלך. אמר רבי יוחנן: שדנוֹ בדין סנהדרין. אין הכוונה שהוליכו ממש אל הסנהדרין, אלא שהרגו על פי קביעה הלכתית כביכול.
וכך מתארת הגמרא בסנהדרין: אמר לו יואב, מפני מה הרגת את עשהאל? אמר לו אבנר, עשהאל רודף היה, רדף אחריי על מנת להורגני. אמר לו: היה לך להצילו באחד מאיבריו. אמר לו: לא יכולתי לו. וההלכה היא שאם אין אדם יכול להציל את עצמו בפגיעה באחד מאיברי הרודף, מותר לו אף להרגו; אבל אם יכול הוא להצילו בפגיעה ביד או ברגל ובכל זאת הרגו - הרי הוא רוצח. השיב לו יואב: והרי בשעה שהרגת את עשהאל הכית אותו בדופן חמישית, מקום ששם כבד ומרה תלויים, מקום שהמכה בו ממית מיד. אם כיוונת בדיוק אל המקום הראוי להמית, ליד לא יכולת לכוון? לרגל לא יכולת? רואים שדייקת ולא היה זה במקרה. כך טען לו יואב. ואף על יואב עצמו נאמר כאן "ויכהו שם החומש" - אותה צלע חמישית.
"וימת בדם עשהאל אחיו". על יואב נאמר "והשיב ה' את דמו על ראשו אשר פגע בשני אנשים צדיקים וטובים ממנו ויהרגם בחרב". דוד ציווה את שלמה שאחרי מותו יוציא את יואב להורג, על שני הרצחים האלה: על אבנר, ובהמשך גם על עמשא בן יתר - שאף אותו יהרוג יואב מאותה סיבה עצמה, לפי שדוד רצה למנותו לשר צבאו.
ומדוע נקראו אבנר ועמשא "צדיקים וטובים ממנו"? אומרת הגמרא: "טובים" - שהם דרשו אכין ורקין והוא לא דרש. בספר יהושע מצווה העם לשמוע לכל אשר יאמר המלך, ונאמר שם "רק חזק ואמץ לשמור ולעשות ככל התורה". דרשו חז"ל: יאמר לך חלל שבת, תשמע לו? יאמר לך רצח, תשמע לו? עבור על דברי תורה, תשמע לו? תלמוד לומר "רק" - הרק בא למעט. אבנר ועמשא דרשו את המיעוט הזה: כשבא דואג האדומי וספר לשאול שאחימלך ונוב עיר הכוהנים סייעו לדוד וכביכול מרדו במלכות, אמר שאול לנעריו "פגעו בהם" - להם אמר, ולא היו מוכנים לעשות זאת. אמרו לו: אם אתה רוצה, עשה אתה; אנחנו איננו רוצחים.
יואב לעומתם לא דרש אכין ורקין. אצל אוריה החיתי ציווה עליו דוד להעמידו במקום הקשה במלחמה כדי שימות, וכן עשה. ולכן הם טובים וצדיקים ממנו. ומדוע נקראו "צדיקים"? אומרת הגמרא: שהם בפה ולא עשו, והוא באיגרת ועשה. לשאול ולעמשא אמר המלך במפורש בפיו להרוג את נוב עיר הכוהנים ולא נענו לו; ואילו ליואב לא היה ציווי ישיר בפה אלא מכתב שנשלח אליו, ואף על פי כן שמע. נמצא שהיו בדרגה גבוהה מדרגתו של יואב.
וכאן מונח יסוד גדול: אין "אני מסרב פקודה" מותר בכל דבר, אבל בשלוש עבירות - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים - ייהרג ואל יעבור. אם אומרים לאדם: או שתהרוג את פלוני או שנהרוג אותך, יאמר: הרגו אותי ולא אהרוג את פלוני. ואם אומרים לו: אכול חזיר או שנהרוג אותך - יעבור ואל ייהרג. וגם כשהמלך מצווה, היה עליו לומר למלך: הרגני, איני עושה זאת. באמת מעטים העושים כן, שכל אדם מעדיף את התפקיד ואת המשרת והרכב על פני ויתור, וימצא לעצמו כל מיני צידוקים וטיעונים מדוע כן לעשות, כי חבל לו להפסיד את מעמדו. אבל אדם אמיתי מחזיר את המפתחות ואומר: את זה אני לא עושה. וטוב לו לאדם שיתבייש בעולם הזה ולא יתבייש לנצח נצחים.
וַיִּשְׁמַע דָּוִד מֵאַחֲרֵי כֵן וַיֹּאמֶר נָקִי אָנֹכִי וּמַמְלַכְתִּי מֵעִם ה' עַד־עוֹלָם מִדְּמֵי אַבְנֵר בֶּן־נֵר׃
מדוע מדגיש הכתוב "מאחרי כן"? כדי שלא תחשוב שדוד שמע קודם. דוד שמע רק לאחר מעשה; אילו שמע לפני כן, היה שולח גייס להציל את אבנר ולעצור את יואב. ולכן הוא אומר "נקי אנוכי וממלכתי" - אין ידי בהריגה הזאת, איני שותף לדבר, שהרי לא שמעתי.
יָחֻלוּ עַל־רֹאשׁ יוֹאָב וְאֶל כָּל־בֵּית אָבִיו וְאַל־יִכָּרֵת מִבֵּית יוֹאָב זָב וּמְצֹרָע וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ וְנֹפֵל בַּחֶרֶב וַחֲסַר־לָחֶם׃
דוד נותן לו צרור קללות. ודקדק לומר "אל כל בית אביו" ולא בית אמו, שהרי אמו של יואב היא צרויה אחות דוד, ואין ראוי שהקללה תרד על בית אמו.
ומדוע דווקא חמש קללות אלו? מבאר המלב"ם: אמרו חז"ל בחמישה דברים האב זוכה לבניו מכוח זכותו - בנוי, בחוכמה, בעושר, בכוח ובימים. ודאי שהדברים מורכבים, חלק מן האב וחלק מן האם: אם שניהם חכמים, הסיכוי שיצאו הילדים חכמים גדול יותר; ואם האב חכם והאם אינה, לעיתים יוצא הילד כאם. אמרו לאיינשטיין שיישא שחקנית מפורסמת שהיתה בזמנו, ויהיו להם ילדים חכמים כמותו ויפים כמותה. אמר להם: מילא אם כך, אבל תארו לעצמכם שייצאו הילדים יפים כמוני וחכמים כמותה - אז תהיה לנו בעיה רצינית.
ובכל אחד מחמשת הפרמטרים קילל דוד את יואב שלא יזכה בו לבניו. תחת הכוח - "זב", שהזב תמיד חסר כוח. תחת הנוי - "מצורע". תחת החוכמה - "מחזיק בפלך", שהפלך הוא כלי טווייה, ואמרו "אין חוכמה לאישה אלא בפלך"; וכשרוצים לומר שאין להתייחס לדבר הלכה שאמרה אישה, כותבים הפוסקים כן. כלומר לא יזכה חוכמה לבניו. תחת אורך ימים - "נופל בחרב". ותחת העושר - "חסר לחם". והרד"ק מפרש "מחזיק בפלך" שיסבול מחולי רגליים ויצטרך להלך במקל ולא יוכל ללכת כראוי.
ואמרו חז"ל שכל הקללות האלה נתקיימו בזרעו של דוד עצמו, לפי שלא כדין קילל: מאחר שהיה בדעתו לצוות להורגו, אין לדון אדם ולהענישו בכפליים. אם נטלת ממנו את הדבר היקר מכל, את חייו, כיצד אתה מוסיף עליו קללות לדורות? וכך אכן היה: כששלח שלמה את בניהו להורגו, אמר יואב שהוא מוכן בתנאי שייקח עליו את הקללות, שלא ייענש גם בהריגה וגם בקללות - ואמר לו שלמה שהוא מקבל עליו את הקללות. ובאמת נתקיימו כולן בזרעו של דוד: רחבעם בן שלמה, שכתוב עליו שבקושי עלה למרכבה, אמרו חז"ל שהיה זב; עוזיהו פרחה צרעת במצחו; אסא "חלה את רגליו" - מחזיק בפלך; יאשיהו נפל בחרב, ועליו נאמר "משיח ה' נלכד בשחיתותם"; ויהויכין היה חסר לחם, שארוחתו היתה ארוחת תמיד על שולחן מלך בבל, כלומר מצד עצמו לא היה לו לחם. מכאן כמה קשה ומסוכן לקלל, שהמקלל עלול להיפגע בעצמו.
וְיוֹאָב וַאֲבִישַׁי אָחִיו הָרְגוּ לְאַבְנֵר עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת־עֲשָׂהאֵל אֲחִיהֶם בְּגִבְעוֹן בַּמִּלְחָמָה׃
מדוע קילל דוד את כל בית יואב ולא את יואב לבדו? מפני שאבישי היה מן המסייעים במעשה - "יואב ואבישי אחיו הרגו לאבנר". ושלא תאמר גואלי דם היו, לכך מסיים הכתוב "בגבעון במלחמה": מעשה שהיה במלחמה, ואין בו דין גואל הדם. וכבר ביאר המלב"ם בפרק הקודם, שאם נדקדק בפסוקים אין לאבנר דין הורג ורוצח כלל: הוא רדף אחרי עשהאל, אמר לו נטה על ימין או על שמאל, והכה אותו לאחוריו - וכיוון שהכה לאחוריו סימן שלא היה יכול לכוון. נמצא שאבנר צדק בטענתו שלא היה בכוונה. וממילא מעשה יואב ואבישי נחשב רצח, ולכן דן דוד את יואב כרוצח.
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־יוֹאָב וְאֶל־כָּל־הָעָם אֲשֶׁר־אִתּוֹ קִרְעוּ בִגְדֵיכֶם וְחִגְרוּ שַׂקִּים וְסִפְדוּ לִפְנֵי אַבְנֵר וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד הֹלֵךְ אַחֲרֵי הַמִּטָּה׃
המלך רצה שתהיה כאן חרטה גמורה על הרצח, ושיֵדעו הכול שאבנר נהרג שלא כדין. אך העיקר החשוב לו היה שיֵדעו הכול שאין הדבר נובע ממנו. הבינו כיצד מצטיירים הדברים בפשטות: אבנר בא לעשות שלום עם דוד והיה מוכן להטות אליו את לב כל ישראל, ודוד שלח את שר צבאו להרגו. המסקנה המתבקשת: כל מי שלא היה עד עתה עם דוד, מוטב לו שלא יהיה עמו, שהרי דוד נוקם ונוטר ומחסל את מי שלא היה איתו. וממילא כל ראשי הצבא וכל מי שהלך עד היום עם שאול ועם איש בושת יאמרו: מה משתלם לנו להשלים עם דוד ולקבל את מלכותו? בואו נמליך לנו מישהו אחר, שאם נחזור לדוד ייצור צעדינו ויהרגנו. נמצא שמעשה יואב היה מן הדברים המזיקים ביותר למלכות דוד, ודוד לא היה יכול להרשות זאת. הוא היה חייב להוכיח לכולם שאין ידו במעל, ולכן עשה אבל גדול על מיטתו של אבנר, שנאמר עליו שהיה אדם גדול: "קרעו בגדיכם וחגרו שקים וספדו" - עשו מספד גדול. וגם הקללה החמורה שקילל את יואב באה כדי שיהיה ברור לכול: לו היה יואב שלוחו, וכי היה מקלל אותו? לא ייתכן.
"והמלך דוד הולך אחרי המיטה" - והרי הגברים היו הולכים לפני המיטה והנשים אחריה, ומה עשה דוד אחרי המיטה? אומרים חז"ל שדוד היה הולך ועובר מן האנשים אל הנשים כדי לפייסם, לומר להם שהדבר לא נבע ממנו ושהוא מקפיד הקפדה גדולה מאוד על מעשה יואב.
ומוסיף המלב"ם דיוק נאה: הרי אסור לאדם להיכנס בין הנשים, וכיצד נכנס דוד? כתבו התוספות שבשעת אבלות מותר, שבזמן אבלות וצער אין חשש שיבואו לידי הרהור. במסיבה ובחגיגה ובשמחה תערובת אנשים ונשים היא כאש בנעורת, אבל באבלות ובצער אין חשש עבירה. ובזה עצמו הוכיח דוד לעם: תדעו לכם שאני אבל ביותר על מיטתו של אבנר, ואלמלא כן לא הייתי מעיז להיכנס בין הנשים. זו היתה ההוכחה שאבלותו אמיתית ושצערו על מיתת אבנר כן, ושכל מעשה יואב לא היה על דעתו ולא בהסכמתו.
וַיִּקְבְּרוּ אֶת־אַבְנֵר בְּחֶבְרוֹן וַיִּשָּׂא הַמֶּלֶךְ אֶת־קוֹלוֹ וַיֵּבְךְּ אֶל־קֶבֶר אַבְנֵר וַיִּבְכּוּ כָּל־הָעָם׃
מהו "ויבך אל קבר אבנר"? בתחילה היה הבכי על הרצח שנעשה, אבל אחר כך גם על הארץ עצמה: הארץ שנשפך בה דם הנרצח צריכה כפרה, שנאמר "ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו". "ויבך אל קבר אבנר" - על הדם אשר נשפך בארץ.
וַיְקֹנֵן הַמֶּלֶךְ אֶל־אַבְנֵר וַיֹּאמַר הַכְּמוֹת נָבָל יָמוּת אַבְנֵר׃
יָדֶךָ לֹא־אֲסֻרוֹת וְרַגְלֶיךָ לֹא־לִנְחֻשְׁתַּיִם הֻגָּשׁוּ כִּנְפוֹל לִפְנֵי בְנֵי־עַוְלָה נָפָלְתָּ וַיֹּסִפוּ כָל־הָעָם לִבְכּוֹת עָלָיו׃
דוד חיבר קינה מיוחדת על מיתתו: וכי ייתכן שאבנר ימות כמיתת אדם נבל, כרשע ופושע שנרדף ונהרג? הרי לא הרגוך על חטא ובמשפט, שאילו העמידוך לדין היו אוסרים את ידיך ומגישים את רגליך לנחושתיים, מעין אזיקי נחושת שהיו שמים על הרגליים. "ידיך לא אסורות ורגליך לא לנחושתיים הוגשו" - לא בחטא ולא במשפט נהרגת, אלא "לפני בני עוולה נפלת", בדרך רצח ושלא על פי דין.
ועוד פירוש: "ידיך לא אסורות" - לא היו ידיך אסורות בכבלי היצר מלעשות צדקה ומשפט, ורגליך קלו כנשרים ולא היו כבולות מלעשות משפט ומישרים; כלומר תמיד היית עושה חסד וצדק ומשפט. ואם כן למה נפל? או לכפרת הדור, או כדי שלא יראה בצרת הדור - זהו "לפני בני עוולה נפלת", בטרם שתראה בצרה נלקחת. וכשהעם שמע את גודל מעלתו, הוסיף לבכות עליו.
ואם אין מיתה בלא עוון ואין ייסורים בלא חטא, מפני מה נענש אבנר? אמר רב יהודה אמר רב (סנהדרין כ): מפני שהיה לו למחות בשאול ולא מיחה. כששאול הרג את נוב עיר הכוהנים היה עליו למחות, והוא לא מיחה; דואג הוא שעשה את המעשה בפועל, אבל אתה אבנר, למה לא מחית? ורבי יצחק אמר: מיחה ולא נענה. יש כאן שני שלבים: יש שלב של סירוב לעשות את העוולה שאתה מצווה עליי, ויש שלב שני של מחאה בך שלא תעשה את העוולה בעצמך ולא תאמר לאחר לעשותה. וזו תביעה קשה מאוד.
וכמה חמור עניין "היה יכול למחות ולא מיחה" - מעולם לא חזר בו הקדוש ברוך הוא מדבר טוב שאמר, חוץ מפעם אחת: "והתווית תיו על מצחות האנשים". בתחילה נגזר שיתווה תיו והצדיקים יישארו והשאר ימותו. באה מידת הדין ואמרה: מה נשתנו אלה מאלה? אמר הקדוש ברוך הוא: אלה צדיקים גמורים ואלה רשעים גמורים. אמרה מידת הדין: אבל יכולים היו למחות ברשעים. אמר: יודע אני שאם היו מוחים לא היו מקבלים מהם. אמרה מידת הדין: אתה יודע - אבל הם ידעו? הצדיק לא ידע שלא יקבלו ממנו, וחובה היתה עליו למחות. וקיבל הקדוש ברוך הוא את דברי מידת הדין. פעם אחת ויחידה בהיסטוריה שנגזרה גזירה טובה וחזר בו הקדוש ברוך הוא ממנה.
וזה יסוד גדול: על האדם לעשות את שלו. אמר החפץ חיים כמה פעמים: אין אנו קבלנים של הצלחות. שאלו אותו פעם: רבנו, מי אמר שנצליח? אמר: אין אנו קבלנים של הצלחות, אנו צריכים לעשות, והשם יעשה הטוב בעיניו. הפעולה בידינו, ההצלחה בידיו יתברך. אמנם כתוב "עד שיכהו", אך יש בדורנו מצב אחר לגבי מחאה: כשדבר אינו נשמע, לפעמים עדיף לא לומר אותו, שלעיתים הוא רק מעורר שנאה וכעס נוסף.
ואומרים חז"ל ששני התנאים מקרא אחד דרשו, את הפסוק שלפנינו: "הכמות נבל ימות אבנר, ידיך לא אסורות ורגליך לא לנחושתיים הוגשו". לדעה שלא מיחה, זו תביעה: ידיך לא היו אסורות, לא היית כבול, ולמה לא מחית? ולכן "כנפול לפני בני עוולה נפלת". ולדעה שמיחה ולא נענה, זו שאלה וקושיה: הכמות נבל ימות אבנר? הרי ידיך לא היו אסורות בשעה שציווה שאול על נוב עיר הכוהנים, לא עמדת בידיים קשורות אלא מחית ופעלת - ואם כן למה לפני בני עוולה נפלת? אותו פסוק ממש, והשאלה היא אם קוראים אותו בסימן קריאה או בסימן שאלה.
וכיוצא בזה מביאה הגמרא על שמואל: כשהיה חולם חלומות רעים היה אומר בבוקר "וחלומות השווא ידברו" - ומבטל את החלום; וכשהיה חולם חלום טוב שרצה שיתקיים היה אומר "וחלומות השווא ידברו?!" - וכי חלום זה שווא, ייתכן שהוא סתם שווא? בוודאי יש בו אמת. הכול תלוי בניגון. פעם היה מורה שנתן עונשים קולקטיביים על מעשה של תלמיד אחד, ושאלו אותו: הרי יש פסוק "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף"? אמר להם: פתחתי ספר תורה ולא ראיתי שם סימן שאלה.
אלא שלדעה שמיחה נשאלת השאלה: אם מיחה, על מה נענש? אמר רב נחמן בר יצחק: על ששיהה את מלכות בית דוד שתי שנים ומחצה, שהלך ותמך באיש בושת ועיכב את מלכות דוד. ולמען האמת, באגדה אין מחלוקות - אלו ואלו דברי אלוקים חיים. ואם כן גם מיחה וגם לא מיחה: מחה, אבל כנראה לא מחה כראוי וכדי צורכו, לא מחה די. שני הדברים אמת: מחאה היתה, אך לא מחאה מספקת. ולכן דעה אחת תובעת אותו על כך, ודעה שנייה אומרת שאמנם מחה, אלא שהיה לו עוון אחר שבגללו נענש - ששיהה את מלכות בית דוד שנתיים ומחצה. וכן דרשת הבור והסירה מוסיפה גורם נוסף.
הרבה פעמים מביאים חז"ל על עניין אחד כמה וכמה גורמים. למה נהרגו נדב ואביהוא? שנכנסו שתויי יין, ושלא נשאו נשים, ושהורו הלכה בפני רבם, וכיוצא בזה - כמה וכמה סיבות. וכן כאן. ודברי חז"ל "עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר", והחוכמה היא לראות את הפרספקטיבה כולה ולא לתפוס פסוק אחד ולראות בו חזות הכול. ולכן כשרוצים להבין פירושו של דבר, צריך לשאול את החכמים: אתה ראית מאמר נידח במקום אחד ובשבילך זו כל התורה כולה, והחכם ראה עוד ועוד מאמרים ויודע שהמאמר ההוא מדבר בסיטואציה מסוימת, ויש מאמרים אחרים המדברים אחרת. מתוך התורה הקדושה אפשר להוכיח כל אידיאל שאדם רוצה: יש מי שהביא הוכחות מפסוקים וממאמרי חז"ל כגון "טוב שבגויים רצוץ את מוחו" ו"טוב שבנחשים רצוץ את מוחו", ויש מי שמביא פסוקים ומאמרים הפוכים: "חביב אדם שנברא בצלם", "חיבה יתרה נודעת לו", "כי בצלם אלוקים עשה את האדם" - ולא נאמר שם על ישראל בלבד אלא על כל אדם. מהי האמת? על כך צריך לשאול אנשים גדולים.
רבי יונתן אייבשיץ ביערות דבש מבאר כאן רעיון נפלא. במדרש על "בנות ישראל אל שאול בכינה, המלבישכם שני עם עדנים" - שאמר דוד בקינתו על שאול - דרשו חז"ל שכשהיו בעליהן יוצאים למלחמה או יוצאים לתורה, לבית המדרש, היה שאול זן ומפרנס את נשיהם ואת בנותיהם. ואף שאמר הקדוש ברוך הוא "ניחמתי כי המלכתי את שאול", מלכותו לא נגמרה במקום אלא נמשכה - ואמרו חז"ל שבזכות הצדקה נתארכה לו מלכותו.
וצא ולמד מנבוכדנצר הרשע. כשחלם את חלומו שעתיד להיות כחיית השדה שבע שנים, אמר לו דניאל "וחטאך בצדקה פרוק". וכי דניאל בא לדאוג לנבוכדנצר שיאריך ימים? אלא שראה את מצבם הקשה של ישראל שהיו בהם עניים רבים, ואמר: בזה אעזור להם. שמע לו נבוכדנצר ופתח בית תמחוי בארמונו, ובכל יום היו מגיעים מאות ואלפי עניים להתפרנס שם, והיתה בזה הצלה גדולה ליהודים עניים. עד שיום אחד שמע המולה ורעש ושאל מה זה, אמרו לו: אלו הקבצנים שהבאת. אמר: מה פתאום, אני נבוכדנצר, אילו פיזרתי את כל ממוני הייתי מגיע להיכן שהגעתי? בטלו את הכול. סגר את בית התמחוי, ובאותו יום נשתבשה דעתו, גורש מארמונו ונהיה כאחת מחיות השדה שבע שנים. הרי שבזכות הצדקה נדחה עונשו. ואם כך אצל רשע עצום כנבוכדנצר, רשע בקנה מידה שאינו מוכר לנו, אדם הגון וצדיק כשאול לא כל שכן שתאריך לו זכות הצדקה את מלכותו.
ומעתה, כששואלים את אבנר: מדוע אתה מאריך את מלכות שאול, והרי דוד צריך למלוך? תשובתו היא: לשאול יש עוד זכות, מצוות הצדקה, ומצווה עצומה זו ראויה להמשיך את מלכותו. אמנם אמר לו השם שנקרעה מלכותו, אך הצדקה דוחה, ולכן אני עם שאול. אלא שכל זה נכון רק אם אתה עצמך, אבנר, מעריך מהי צדקה ויקרה היא בעיניך ואתה עושה אותה בעצמך. אבל אדם שהצדקה רחוקה מכליותיו ואינה בעיניו זכות וסיבה לקבל טובה - כיצד ייתלה בטענת "שאול עושה צדקה"? הרי הוא מורד במלכות בית דוד בעצם המשך תמיכתו בשאול.
ובזה שואל היערות דבש שאלה עצומה: נבל נידון כמורד במלכות, שהרי מרד במלכות בית דוד ואמר "היום רבים העבדים המתפרצים" - מי זה דוד, סתם עבד - ועונשו היה מיתה. והרי גם אבנר מרד בדוד: דוד מולך, ואבנר הולך להמליך את איש בושת. מה ההבדל ביניהם, שאבנר בא אל דוד ודוד עושה לו משתה ומקבלו? אלא שזה ההבדל: לאבנר היה תירוץ מדוע הוא ממשיך לקבל את מלכות שאול - מפני שהיה שאול עושה צדקה; ואבנר עצמו עשה צדקה והאמין בצדקה וזו היתה דרכו, ולכן תירוצו מתקבל. אבל נבל, אם היו שואלים אותו מדוע הוא דוגל במלכות שאול והרי נגמרה מלכותו, והיה משיב שהוא עושה צדקה וזה דבר חשוב - היו אומרים לו: מה פתאום נתפסת לצדקה, והרי אינך מעריך צדקה כלל וצדקה מנוגדת לדרכך.
וזו הקינה: "הכמות נבל ימות אבנר" - הייתכן שאבנר ימות כמיתת נבל הכרמלי? לא ייתכן. ומדוע? כי "ידיך לא אסורות" מלעשות חסד וצדקה עם אחרים, "ורגליך לא לנחושתיים הוגשו" - אתה עשית צדקה עם אחרים, ואם כן יש לגיטימציה לטענתך שמלכות שאול נמשכת בזכות הצדקה. אבל לנבל לא היתה טענה זו כלל, שהוא עצמו לא עשה צדקה. דבר נפלא מאוד שמבאר היערות דבש בהסבר הדמיון בין נבל ואבנר.
וַיָּבֹא כָל־הָעָם לְהַבְרוֹת אֶת־דָּוִד לֶחֶם בְּעוֹד הַיּוֹם וַיִּשָּׁבַע דָּוִד לֵאמֹר כֹּה יַעֲשֶׂה־לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יֹסִיף כִּי אִם־לִפְנֵי בוֹא־הַשֶּׁמֶשׁ אֶטְעַם־לֶחֶם אוֹ כָל־מְאוּמָה׃
"להברות את דוד לחם" - כסעודת הבראה שנותנים לאבלים, שהיא הסעודה הראשונה לאחר הקבורה, שבה מאכילים עדשים וביצים. ואומרים חז"ל: כתיב "להכרות" וקרינן "להברות" - כך מובא בספרים הקדמונים, ואף שבספרים המאוחרים כתבו שלא מצאנו קרי וכתיב כזה, לפעמים היו קרי וכתיב בזמנם שנשתכחו בתקופות מאוחרות. ומכל מקום דרשו חז"ל: בתחילה באו להכרותו ולבסוף להברותו. בתחילה היה כעס העם כה גדול עד שבאו להכרית את דוד, ולבסוף, לאחר שריצה דוד את העם, באו להברותו. ודוד דאג להוכיח לעם שלא כן הוא.
וְכָל־הָעָם הִכִּירוּ וַיִּיטַב בְּעֵינֵיהֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ בְּעֵינֵי כָל־הָעָם טוֹב׃
עדיין היה מקום לומר שדוד עשה כל זאת רק כדי שלא להרגיז את העם: מתחילה הוא יזם את הריגת אבנר, ולאחר מעשה, מחשש לתגובות, הוא ממשיך בהצגה ומטיל את האשמה על יואב. אך הכתוב מעיד ש"כל העם הכירו" - הכירו שאין כאן רמאות, שדבריו כנים, ושהמעשה היה של יואב עצמו בלא שום קשר לדוד.
וכיצד ידעו? אומר המלב"ם: מעשה שנעשה בתום ובישרת לבב מוצא חן בעיני כול, מה שאין כן הזיוף. זיוף אינו מדבר אל הלב, תמיד יש בו מקום שאינו חלק לגמרי ואינו אמיתי לגמרי; אבל המעשה האמיתי מוצא חן בעיני כול. וזהו "ככל אשר עשה המלך בעיני כל העם טוב" - כולם קיבלו את הדבר. ויש ביטוי: אי אפשר לעבוד על כל העם כל הזמן; אפשר לעבוד על חלק מן העם חלק מן הזמן, אבל על כל העם כל הזמן אי אפשר. וכאן כולם הסכימו וכולם קיבלו, ובוודאי מעשה דוד היה מעשה אמת ולא היתה בו עורמה, שאם היתה עורמה לא ייתכן שכולם היו מקבלים את דבריו כפשוטם.
וַיֵּדְעוּ כָל־הָעָם וְכָל־יִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם הַהוּא כִּי לֹא הָיְתָה מֵהַמֶּלֶךְ לְהָמִית אֶת־אַבְנֵר בֶּן־נֵר׃
"וידעו" - בידיעה ברורה. וזה ההבדל בין אמונה לידיעה: אמונה היא בדבר שאינו ברור לחלוש, וידיעה היא דבר מוחלט. אם אומר לכם שיש שולחן בעזרת נשים, אני מאמין שיש, כי כך ראיתי אתמול, אבל איני יודע אם הוא שם כרגע; ואם אומר לכם שיש שולחן לפניי, איני יכול לאמור "אני מאמין" אלא "אני יודע", שהרי אני רואה אותו. וכאן הגיעו לדרגת ידיעה ברורה ומוחלטת שלא מן המלך היתה להמית את אבנר בן נר.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־עֲבָדָיו הֲלוֹא תֵדְעוּ כִּי־שַׂר וְגָדוֹל נָפַל הַיּוֹם הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל׃
וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי יְשַׁלֵּם ה' לְעֹשֵׂה הָרָעָה כְּרָעָתוֹ׃
אמר להם: הרגישו בידיעה ברורה כי שר וגדול נפל היום בישראל. וכיצד תדעו זאת? מן ההמשך: "ואנוכי היום רך ומשוח מלך" - אף שנמשחתי למלך, עדיין רך אני כנגד בני צרויה שקשים ממני, ואיני יכול לדון את הרוצחים כדין ולעשות בהם כראוי. אילו היה אבנר חי, היה מי שמחזק את ידי כנגד יואב. וזו עצמה הסיבה שיואב הרג אותו: יואב ידע שברגע שאבנר נכנס לתמונה - הוא יוצא, שהרי אבנר שר צבא, ודוד לא יזדקק לו. ולכן הלך יואב והרג את כל מי שהיה אמור לרשת את מקומו: את אבנר, ואחר כך את עמשא בן יתר, כדי להישאר יחיד ושלא יוכל איש לעמוד כנגדו. אמר להם דוד: ראו, אילו היה אבנר חי היה מחזק את ידי ויכולתי לעמוד לפני בני עוולה; הבינו כמה איבדנו במיתתו. אבל עתה שאיננו, ידיי כבולות ואיני יכול לעשות משפט.
וכיוון שאין בידו לעשות משפט הוא אומר "ישלם ה' לעושה הרעה כרעתו". וכי מותר לאדם למסור דינו לשמיים ולאמור "ישפוט ה' ביני ובינך"? הדבר חמור מאוד ואסור, ומי שאומר כן גורם שיפתחו עליו דינים ותהיה עליו קפידה מן השמיים: אומרים לו למעלה - סבור אתה שאתה צדיק כל כך? בוא ונבדוק את הספרים שלך. ואם יעלו לאדם את ספריו למדגם, השם ירחם, מי יוכל להתקיים, שהרי "לא יצדק לפניך כל חי". אלא שכל האיסור הוא כשיש דין בארץ - שאם יש לך בית דין, מה לך למסור דינך לשמיים? לך אל בית הדין. אבל כשאין דין בארץ ואין בית דין שיוכל להעמידו לדין, למי יעביר את הכדור אם לא לבורא עולם שהוא שופט כל הארץ. וזהו שאמר דוד כאן: אמנם מלך אני, אך רך אני בתחילת מלכותי והם קשים ממני, ומי יכול לשפוט אותם? בורא עולם לבדו. וכן ראינו אצל דוד עצמו כנגד שאול, שאמר "ישפוט ה' ביני ובינך", שהרי באיזה בית דין יכול היה להעמיד את המלך למשפט? כשאין דין בארץ - מותר לאדם למסור את דינו לשמיים.
יואב, שראה באבנר איום על מקומו, נצל את גובה ליבו שלאחר הניצחון ואת היעדרו של דוד, השיב את אבנר מבור הסירה והרגו בעורמה תוך שהוא תולה את מעשהו בקביעה הלכתית כביכול. חז"ל למדונו שבור וסירה גרמו לאבנר שייהרג, שאבנר נענש על שלא מחה בשאול כראוי ועל ששיהה את מלכות בית דוד שנתיים ומחצה, ושאבנר ועמשא היו צדיקים וטובים מיואב שדרשו אכין ורקין ולא נשמעו למלך במקום שהתורה אוסרת. דוד, שלא ידע מן המעשה עד לאחר מעשה, קילל את יואב בחמש קללות כנגד חמשת הדברים שהאב מזכה לבניו (ולבסוף נתקיימו בזרעו, לפי שלא כדין קילל), עשה אבל גדול והלך אחרי המיטה עד שהכיר כל העם בידיעה ברורה שלא מן המלך היתה להמית את אבנר. ומן הפרק אנו למדים שני יסודות גדולים: שמעשה הנעשה בתום ובישרת לבב מוצא חן בעיני כול ואין הזיוף עומד לעולם, ושכשאין דין בארץ מוסר אדם את דינו לשמיים - "ישלם ה' לעושה הרעה כרעתו".