פרק ג' בשמואל ב' הוא פרק של תפנית. המלחמה בין בית שאול ובין בית דוד נמשכת, אך המצב מתהפך לאיטו: דוד הולך ומתחזק ובית שאול הולך ודל. בתוך הפרק אנו פוגשים את רשימת בני דוד שנולדו בחברון, את הקרע בין אבנר לאיש בושת שהוא הקרע שהכריע את מלכות בית שאול, את חזרתה של מיכל לדוד, ואת חכמתו של דוד בדרך קבלת המלוכה. לאורך הפרק נלמד את ביאורי המלבי"ם, את דברי חז"ל, ובעיקר מוסר גדול על כוחו של האינטרס לעצב את ה"אמת" של האדם.
וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה אֲרֻכָּה בֵּין בֵּית שָׁאוּל וּבֵין בֵּית דָּוִד וְדָוִד הֹלֵךְ וְחָזֵק וּבֵית שָׁאוּל הֹלְכִים וְדַלִּים׃
מאז שהתחילה המלחמה בין אבנר ליואב, המלחמה הלכה והתחזקה עוד ועוד. ומאותה שעה בית שאול הולכים ודלים: לאט לאט אנשים מתחילים לעזוב את איש בושת ולהידבק במלכות בית דוד.
וַיִּוָּלְדוּ לְדָוִד בָּנִים בְּחֶבְרוֹן וַיְהִי בְכוֹרוֹ אַמְנוֹן לַאֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִת׃
וּמִשְׁנֵהוּ כִלְאָב לַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי וְהַשְּׁלִשִׁי אַבְשָׁלוֹם בֶּן־מַעֲכָה בַּת־תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר׃
כיצד הגיעה מעכה בת תלמי מלך גשור אל דוד? היא הייתה אשת יפת תואר שדוד לקח במלחמה, וממנה נולד אבשלום.
כאן נקרא הבן השני "כלאב", ובמקום אחר הוא נקרא "דניאל", וכפי שמביא רש"י. אומרים חז"ל שבאמת שמו היה דניאל, אלא שהיו ליצני הדור אומרים: מנבל הייתה אביגיל מעוברת, שהרי מיד לאחר שמת נבל נשא דוד את אשתו לאישה.
המלבי"ם מתפלא על עצם הטענה: הרי בוודאי נקט דוד בשלושה חודשי הבחנה. מדוע צריכים חודשי הבחנה? כדי להיות בטוחים שהאישה אינה מעוברת מן הראשון, שאם לא כן, לכשייוולד הוולד לא נדע אם נולד לשבעה חודשים לשני או לתשעה לראשון. אם כן, איך יכלו לומר דבר כזה? התשובה היא שעל הליצנים אין מקשים קושיות. ליצנים, כשהם רוצים לעשות ליצנות, עושים צחוק גם בלי שיהיה בדבר שום היגיון.
ומצינו כדבר הזה גם אצל אברהם אבינו. ליצני הדור אמרו: מאבימלך נתעברה שרה. שנים אברהם נשוי לה ולא היה לה בן, ועכשיו לילה אחד הייתה אצל אבימלך ופתאום היא מעוברת. שואלים בעלי המוסר: הליצנים האלה אמנם ליצנים, אבל הם טיפשים יותר משהם ליצנים, שהרי לא שינו בכך את הנס כלל. שרה הייתה בת תשעים, ואיפה שמענו שבת תשעים תלד? גם לפי הליצנות שלהם עדיין יש כאן נס. אלא מסבירים בעלי המוסר: הליצנים היו מוכנים להודות שהיה כאן נס, אבל נס לאבימלך ולא לאברהם. הקדוש ברוך הוא עשה נס לחילוני ולא לדתי. אל תחשבו שרק אתם הדתיים; יש ניסים, אבל לא לצדיקים. זו הייתה טענתם.
וכאן רצו לטעון שהבן נולד מנבל הכרמלי. מה עשה הקדוש ברוך הוא? צר קלסתרו כקלסתר פניו של דוד, וכל מי שראה אותו אמר: "כולו אב", דומה לגמרי לאביו, כמו שהיה אצל אברהם ויצחק. זהו "כלאב" - כולו אב.
ורבותינו אמרו טעם נוסף: למה נקרא כלאב? שהיה מכלים פני מפיבושת בהלכה. מפיבושת היה מבייש את דוד בהלכה, מקשה עליו קושיות ומביא לו פירכות, ובא בנו של דוד והכלים את פניו. בברית קראו לו דניאל, ולאחר מכן קראו לו כלאב, על שם שהיה מכלים פני מי שהיה מבייש את אביו. ואגב, אין "דניאל" בתנ"ך אלא "דנִיֵאל", היו"ד בצירה והאלף נחה.
עתה נשים לב לדיוק של המלבי"ם. בהרבה מקומות נאמר "אביגיל אשת נבל הכרמלי", והדבר תמוה: מה צורך להזכיר בכל פעם שהייתה אשת נבל? כאן יש לנו הסבר. הכתוב מסביר לך איך הגענו למצב שקראו למשנהו כלאב, בעוד ששמו היה דניאל: משום שכולם היו טוענים "אשת נבל הכרמלי", כלומר שהבן הזה בא מנבל, ולכן היה צריך לקרוא לו כלאב, שהוא דומה לאביו.
ומדוע כתוב כאן "לאביגל" ולא "לאביגיל"? ראינו לעיל שאביגיל פגמה בעצמה ולכן פגם הכתוב בשמה. בעודה נשואה לנבל הכרמלי שלחה לחמה על פני המים ואמרה לדוד "וזכרת את אמתך", כלומר: אני מקווה שתזכור אותי בעתיד, הכניס אותי לרשימה, בסטנד־ביי. ובאמת קם ונהיה, שדוד זכר אותה ונשא אותה לאישה. אבל לאשת איש, כמה שיהיה בעלה רשע, יש פגם בכך שתאמר למישהו "תזכור אותי בעתיד ותישא אותי לאישה". לכן פגם הכתוב בשמה וקרא לה אביגל בלא יו"ד, שהיו"ד מרמזת לשם השם. ועם זאת אין לזלזל בה חלילה: אביגיל הייתה בעלת רוח הקודש ואחת משבע הנביאות, ובעלת מדרגה גבוהה ועצומה.
וְהָרְבִיעִי אֲדֹנִיָּה בֶן־חַגִּית וְהַחֲמִישִׁי שְׁפַטְיָה בֶן־אֲבִיטָל׃
וְהַשִּׁשִּׁי יִתְרְעָם לְעֶגְלָה אֵשֶׁת דָּוִד אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְדָוִד בְּחֶבְרוֹן׃
מי היא עגלה אשת דוד? אומר רש"י: עגלה זו מיכל, שהייתה חביבה עליו, וכן הוא אומר "לולא חרשתם בעגלתי לא מצאתם חידתי" - "עגלתי", היינו החביבה לי כעגלה.
אלא שיש כאן קושי: כתוב שלמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה, וכאן נאמר "והשישי יתרעם לעגלה". שני פירושים בדבר. פירוש אחד: לא היה לה ולד עד יום מותה, אבל ביום מותה כן היה לה - ילדה ומתה, בעוון שלגלגה על דוד כפי שנראה בהמשך. ופירוש אחר: לא היה לה ולד מאותו מעשה ועד יום מותה, מאותו מעשה שראתה את דוד מפזז ומכרכר לפני הארון והלעיגה עליו, אבל לפני כן היו לה בנים, ויתרעם נולד קודם לכן.
וַיְהִי בִּהְיוֹת הַמִּלְחָמָה בֵּין בֵּית שָׁאוּל וּבֵין בֵּית דָּוִד וְאַבְנֵר הָיָה מִתְחַזֵּק בְּבֵית שָׁאוּל׃
כאשר המלחמה הולכת וגוברת, אבנר מצליח בינתיים לתפוס מעמד גבוה ורם יותר בביתו של שאול, עד שהוא הופך למנהיג בפועל. איש בושת היה בעצם מנהיג צללים, בובה. וכך מצוי הרבה פעמים בכל מיני משטרים: יש מישהו חזק שנמצא מאחור, הוא מנהל את הכל, והמנהיג הוא רק בובה שעושה דברו.
וּלְשָׁאוּל פִּלֶגֶשׁ וּשְׁמָהּ רִצְפָּה בַת־אַיָּה וַיֹּאמֶר אֶל־אַבְנֵר מַדּוּעַ בָּאתָה אֶל־פִּילֶגֶשׁ אָבִי׃
לשאול הייתה פילגש ושמה רצפה בת איה, ואת השם הזה נפגוש עוד בהמשך. אבנר הרגיש עצמו ממשיך דרכו של שאול, וידוע שאשת המלך אסורה להדיוט וכן פילגש המלך אסורה להדיוט, שכלי שנשתמש בו מלך אין הדיוט משתמש בו. אבל אבנר, המרגיש עצמו כהמשך המלכות, רואה לנכון לבוא אל פילגשו של שאול: כביכול המלכות נשענת עליי, אני ההמשך שלה. לאיש בושת הדבר חורה, שכן זהו מסימני המרד: אתה בא אל פילגש אבי, כלומר אתה מכריז שאתה כאן המלך. אלא שאיש בושת לא ידע איזו תיבת פנדורה הוא פתח, ואפשר לומר שלא הבין לאשורו את המצב שבו הוא נמצא - שהוא בעצם בובה על חוט בידיו של אבנר.
וַיִּחַר לְאַבְנֵר מְאֹד עַל־דִּבְרֵי אִישׁ־בֹּשֶׁת וַיֹּאמֶר הֲרֹאשׁ כֶּלֶב אָנֹכִי אֲשֶׁר לִיהוּדָה הַיּוֹם אֶעֱשֶׂה־חֶסֶד עִם־בֵּית שָׁאוּל אָבִיךָ אֶל־אֶחָיו וְאֶל־מֵרֵעֵהוּ וְלֹא הִמְצִיתִךָ בְּיַד־דָּוִד וַתִּפְקֹד עָלַי עֲוֹן הָאִשָּׁה הַיּוֹם׃
טענתו של אבנר, לפי המלבי"ם, היא זו: ראוי למלך לשמור על כבוד שריו, ואפילו על כבוד שריו הקטנים, שהם אנשיו הנאמנים לו ועובדים אותו. וכל שכן שישמור על כבודו של שר גדול, שר צבאו הנלחם כנגד דוד ואנשיו - מצד מעלתו ומצד עבודתו ראוי לנהוג בו כבוד. ואתה מבזה אותי כאילו יש בי שני חסרונות: האחד, כאילו אני ראש הכלבים, כאילו אני האחראי על הכלבייה, הדרגה הנחותה שיכולה להיות. ולא רק זאת, אלא שאתה מתייחס אליי כאילו אין זו אפילו הכלבייה שלך, אלא כלבייה של חיל יהודה, של המלך האויב שלך. הרי שביזית אותי פעמיים.
ועוד הוא אומר לו: נהגת שלא בחוכמה, שהרי אתה במצב שאתה נזקק לי ונתון בידי. אני עושה חסד עם בית שאול במה שאני עוזר ומסייע לך, ולא זו בלבד אלא שיכולתי למסור אותך ביד דוד ולא מסרתי. אתה בידי כחומר ביד היוצר, ואיך אתה מעיז לעשות דבר כזה? הדבר הזה אינו חכם.
כֹּה־יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאַבְנֵר וְכֹה יֹסִיף לוֹ כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לְדָוִד כִּי־כֵן אֶעֱשֶׂה־לּוֹ׃
אבנר נשבע: כמו שאמר השם לדוד שהוא ימלוך, כן אעשה לו. כלומר, במה שאמרת לי כעת אני רואה הוכחה משמיים שרצון השם הוא שדוד ימלוך, ומעתה איני מוצא עצמי מחויב לך כלל, ואני מעדיף את דוד.
"כה יעשה אלוקים לאבנר וכה יוסיף" הוא לשון גוזמה, כאילו הוא מקלל את עצמו: השם יעשה לי דבר נורא ואיום אם לא אקיים את דבריי. וזהו ביטוי קבוע בנביא. ושימו לב לדיוק: אסור לאדם לומר על עצמו דבר רע, ולא יאמר "יקרה לי כך וכך", שאז הוא מסתכן בכך. לכן הוא אומר "כה יעשה לי אלוקים וכה יוסיף" - שהשם יעשה לי אוי אוי אוי, ואינו מפרש מה, שלא לפתוח פה לשטן.
ועכשיו ראו עד כמה האדם נתון ביד יצריו. אם היום הגעת למסקנה שאתה צריך להיות עם דוד מפני שהשם נשבע לו, מדוע לא הגעת למסקנה הזאת אתמול? הרי ההיגיון של היום וההיגיון של אתמול אינם שונים במאומה. אלא שאתמול היה לי אינטרס, השתלם לי להיות עם איש בושת. היום, כשהעניינים אינם הולכים טוב עם איש בושת, אני שואל היכן כדאי להשקיע את הקלפים, ופתאום נראה לי שבאמת השם משח את דוד. ומדוע אתמול לא נראה לך? הכל עניין של אינטרס.
וזה כמו שאמרתי פעם בדרך משל: לפעמים אדם רוצה משהו בביתו, רוצה שאשתו תסכים לדבר מסוים, ומה הוא עושה? הוא מגייס את בורא עולם. ומדוע האישה אינה משתכנעת? כי היא מרגישה שאתה מגייס את בורא עולם לאינטרסים שלך. אתה רוצה ללכת לדבר מסוים, ופתאום אתה אומר לה "וזה גם מאוד חשוב, וגם אוכל ללמוד שם, וגם יהיה לי כך וכך". היא מרגישה שאתה רוצה ללכת מסיבות אחרות לגמרי, אלא שכדי שהיא תסכים הפכת את הקדוש ברוך הוא לשותף בעסק. האישה יודעת ממה הדברים נובעים. לכן צריך אדם להיזהר שלא להשתמש בטיעונים של דברים שבקדושה במקום שהם רק "תנא דמסייע" לו. תגיד את הסיבה האמיתית, ואל תהפוך את עצמך לצדיק שמחפש כל מיני סיבות רוחניות.
לְהַעֲבִיר הַמַּמְלָכָה מִבֵּית שָׁאוּל וּלְהָקִים אֶת־כִּסֵּא דָוִד עַל־יִשְׂרָאֵל וְעַל־יְהוּדָה מִדָּן וְעַד־בְּאֵר שָׁבַע׃
וְלֹא־יָכֹל עוֹד לְהָשִׁיב אֶת־אַבְנֵר דָּבָר מִיִּרְאָתוֹ אֹתוֹ׃
איש בושת הבין שהסתבך, והוא מפחד לענות לאבנר, שכן הוא יודע שהכוח נתון בידו: אני בידיו של אבנר, ואם ירצה יוכל להרוג אותי ברגע אחד.
וַיִּשְׁלַח אַבְנֵר מַלְאָכִים אֶל־דָּוִד תַּחְתָּו לֵאמֹר לְמִי־אָרֶץ לֵאמֹר כָּרְתָה בְרִיתְךָ אִתִּי וְהִנֵּה יָדִי עִמָּךְ לְהָסֵב אֵלֶיךָ אֶת־כָּל־יִשְׂרָאֵל׃
אבנר אינו מתמהמה ושולח מיד שליחים אל דוד. "למי ארץ" פירושו: אני נשבע לך במי שהארץ שלו. ו"תחתיו" - מאתרו, ממקומו שולח אליו, והוא מציע להסב אליו את כל ישראל.
חז"ל דורשים "תחתיו" באופן אחר: שאבנר הזכיר את שמו תחילה באיגרת ואת שם דוד אחריו, ועל כך נענש. כתב: "ממני אבנר שר צבא ישראל, לדוד מלך ישראל", ואיך היה צריך לכתוב? "לדוד מלך ישראל, ממני אבנר שר צבא ישראל". נבוכדנצר חזר שלוש פסיעות בשל כבוד שמיים וזכה לשלושה דורות במלכות, ואבנר הקדים את שמו. וזהו "וישלח מלאכים אל דוד תחתיו": את דוד רשם תחתיו, ואת עצמו בראשונה.
והמלבי"ם מסביר אחרת: המלאכים שנשלחו היו שליחים שאבנר הסמיך ונתן בידם את כל כוחו. יש שליח שאומרים לו: אתה עושה רק עבודת בלדרות, תעביר את המסר, ואם יאמרו דבר תחזור אליי ואומר לך מה לעשות, ואין לך שום כוח עצמי. ולעומתו יש שליח שנשלח עם כוחות עצמיים, עם כוח הכרעה והחלטה. וזה מה שכתוב כאן: שלח מלאכים "תחתיו", היינו שנתן להם את כל ייפוי הכוח שלו. ושני דברים ביקש מהם: האחד, "למי ארץ" - שתאמרו לדוד שאצלנו יש החלטה גמורה ומוחלטת למי הארץ שייכת, ואנחנו מקבלים בהכרעה ברורה שהארץ שייכת לדוד. והשני, "כרתה בריתך איתי" - שתהיו מיופי כוח מצידי לכרות ברית עם דוד, וברית זו פירושה "להסב אליך את כל ישראל".
וַיֹּאמֶר טוֹב אֲנִי אֶכְרֹת אִתְּךָ בְּרִית אַךְ דָּבָר אֶחָד אָנֹכִי שֹׁאֵל מֵאִתְּךָ לֵאמֹר לֹא־תִרְאֶה אֶת־פָּנַי כִּי אִם־לִפְנֵי הֱבִיאֲךָ אֵת מִיכַל בַּת־שָׁאוּל בְּבֹאֲךָ לִרְאוֹת אֶת־פָּנָי׃
דוד שומע ואינו יכול לקבל הצעה טובה מזו: בא מישהו ומציע לו את כל ישראל על מגש של כסף, בלי מלחמות ובלי שפיכות דמים. המלחמה הייתה הולכת וחזקה, וכאן אומרים לו שאין צורך במלחמות - אני מעביר לך אותם במתנה.
אבל דוד היה חכם מאוד ועשה חשבון: איני רוצה לקחת את המלוכה כעבד המורד באדוניו, לא כמי שבא והשתלט, לא כמהפכן שעשה הפיכה ותפס את המלוכה. אני רוצה לקבל את המלוכה בדין. ולכן הוא אומר: תביא את מיכל בת שאול. ברגע שאני מקבל את מיכל, הרי אני חתן המלך, ואם אני חתן המלך יש לי זכות והדבר מגיע לי, ופירושו של דבר שאני בא לכאן בדין.
ועוד: דוד לא רצה שייראה שאבנר בא לפניו כאדם שמרד במלכו. שהרי גם ביאתו של אבנר אינה חלקה, ואיך הדבר מצטייר? את מי סיפחת אליך - מישהו שמרד במלכו והיה כפוי טובה כלפיו והצטרף אליך? כאילו סיפחת לך בוגדים, והדבר בא בדרך לא מכובדת. לכן הוא אומר: אני מבקש שתוליך אליי את אשתי ברשות אדוניך, שייראה כאילו באת לתת לי את אשתי, זו שמגיעה לי על פי דין.
וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים אֶל־אִישׁ־בֹּשֶׁת בֶּן־שָׁאוּל לֵאמֹר תְּנָה אֶת־אִשְׁתִּי אֶת־מִיכַל אֲשֶׁר אֵרַשְׂתִּי לִי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים׃
שימו לב לחכמתו: דוד אינו מסכם עניינים עם העבד מאחורי גבו של האדון. דבר כזה לא עושים, צריך לסכם עם האדון. לכן הוא שולח שליחים ישירות אל איש בושת: מבחינתי אתה עדיין המלך שם, ולכן אני מבקש ממך שתיתן לי את אשתי, ואיני רוצה לקחתה בלא רשות.
ומה פירוש "אשר ארשתי לי במאה עורלות פלשתים"? ראינו ששאול סבר שהקידושין היו קידושי טעות, לפי שדוד קידש את מיכל במלווה ובפרוטה ודעתו של שאול הייתה על המלווה. שהרי לדוד הייתה מלווה אצל שאול: שאול אמר שמי שינצח את גוליית "יעשרנו המלך עושר גדול". וסבר שאול שקידושי מירב או מיכל היו קידושין באותו כסף שהמלך חייב לדוד, וכל המקדש במלווה אינה מקודשת. על כן בא דוד ואומר: "ארשתי לי במאה עורלות פלשתים" - לא מצד המלווה, אלא קידשתי אותה על דעת הפרוטה, ומאה עורלות פלשתים אומרת הגמרא ששוות פרוטה. ומדוע שאול לא סבר שהיא מקודשת? כי הוא סבר שמאה עורלות פלשתים אינן שוות אפילו פרוטה. ומדוע דוד סבר שהן שוות פרוטה? אומרת הגמרא: מפני שראויות להאכיל אותן לחתול. ולכן מסר שאול את מיכל לפלטי בן ליש, שהיה סבור שאינה נחשבת נשואה לדוד.
וַיִּשְׁלַח אִישׁ בֹּשֶׁת וַיִּקָּחֶהָ מֵעִם אִישׁ מֵעִם פַּלְטִיאֵל בֶּן־לָיִשׁ׃
וַיֵּלֶךְ אִתָּהּ אִישָׁהּ הָלוֹךְ וּבָכֹה אַחֲרֶיהָ עַד־בַּחֻרִים וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְנֵר לֵךְ שׁוּב וַיָּשֹׁב׃
מהו "מעם איש מעם פלטיאל בן ליש"? ראינו שהאור החיים הקדוש מסביר את דברי חז"ל שכל מקום שנאמר "איש" הכוונה לאדם גדול, ואף שמצינו "איש" גם אצל רשעים, מדייק האור החיים שכאשר מוזכר השם ומוזכר גם "איש", זה סימן לצדיק, שהרי אם כבר הזכרת את השם למה אתה צריך לומר "איש"? וכאן נאמר "מעם איש מעם פלטיאל בן ליש".
ולמה נקרא פלטיאל? אומרים חז"ל: שפלטו א־ל מעבירה, שלא בא על מיכל. ואם כן שואלת הגמרא: מדוע "הלוך ובכה"? הרי ממילא לא בא עליה, על מה הוא מצטער? אומרים חז"ל: מצטער על מצווה שהלכה מידו, שהיה כובש את יצרו. ומהו "עד בחורים"? שנעשה כבחורים שלא טעמו טעם חטא. וכיצד עשה? נעץ חרב בינו לבינה ואמר: מי שיעסוק בזה יידקר בחרב. ומדוע בכלל התייחד עמה? לפי שלא הייתה לו ברירה, שהדבר היה בצו המלך, בציוויו של שאול, והיה כאן עניין של פיקוח נפש, אבל לבוא אליה לדבר עבירה לא בא. כל זה בדרך דרש. ובדרך הפשט "בחורים" הוא שם מקום.
ולפי דרך הפשט הוא כן היה נשוי לה וכן בא עליה, ואם כן איך הייתה מותרת לדוד? כי הייתה אנוסה: על פי בית דין כך הורו לה, ובית דין טעו וסברו שכיוון שהיא מקודשת במלווה אינה מקודשת, ונמצא שהייתה כאן טעות, וכיוון שכך היה כאן דין אונס. ואשת איש שנאנסה מותרת לבעלה, אלא אם כן הוא כוהן. וממילא "הלוך ובכה" לפי הפשט - על שנצרך להיפרד מאשתו, ולפי הדרש - על המצווה שהפסיד, שבכל יום ויום היה זוכה לכבוש את יצרו והיה מגדיל ומכפיל שכרו עד לשמיים. ואבנר אומר לו "לך שוב", והוא חוזר למקומו.
מביא הבן איש חי, על פי מדרש אבכיר, שרבי מתיא בן חרש היה גלגולו של פלטיאל בן ליש, וכך מסופר עליו. היה רבי מתיא בן חרש יושב בבית המדרש ועוסק בתורה, וזיו פניו דומה לחמה וקלסתר פניו כמלאכי השרת, מפני שמימיו לא נשא עיניו באישה. שמעו איזו דרגה גבוהה של פרישות: מעולם לא הסתכל על אישה.
פעם אחת עבר שטן ונתקנא בו. אמר: את הקליינט הזה לא ראיתי אצלי אף פעם, איך זה שלא הגיע? צריך לטפל בו. אמר: אפשר אדם כזה לא חטא? אמר לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, רבי מתיא בן חרש מה הוא לפניך? רצה לבדוק לו את הספרים. אמר לו: צדיק גמור הוא. אמר לו: תן לי רשות ואסיתנו. אמר לו: אין אתה יכול לו, ואף על פי כן לך.
הלך ונדמה לו כאישה יפה שלא הייתה כדמותה לעולם מימות נעמה אחות תובל קין, שטעו בה הנפילים. הבינו באיזו דרגה של יופי מדובר, שהמלאכים נמשכו אחריה, וכזאת נדמתה לפני רבי מתיא ועמדה לפניו. כיוון שראה אותה, הפך פניו לאחוריו; עמדה לצד שמאלו, והפך פניו לימין; והייתה מתהפכת לכל צד. אמר רבי מתיא: מתיירא אני שמא יתגבר עליי יצרי ויחטיאני. קרא לתלמיד שהיה משרת לפניו ואמר לו: לך הבא לי אש ומסמר. הביא לו, וביער את המסמר באש ונתנו בעיניו ונסתמא. ראו איזה דבר מבהיל - עיוור את עצמו. וכשראה השטן כך, אפילו הוא נזדעזע ונפל לאחוריו; אפילו השטן, שכתוב עליו שהוא מלא עיניים, נבהל כשראה מה עשה לעיניו.
באותה שעה קרא הקדוש ברוך הוא למלאך רפאל ואמר לו: לך ורפא את מתיא בן חרש. בא ועמד לפניו. אמר לו: מי אתה? אמר לו: רפאל, ששלחני הקדוש ברוך הוא לרפא את עיניך. אמר לו: הניחני, מה שהיה היה - נגמר העניין, כבר אני עיוור, ולפחות מכאן ולהבא נדע שלא אכשל. חזר רפאל לפני הקדוש ברוך הוא ואמר לו: כך וכך אמר לי. אמר לו הקדוש ברוך הוא: לך ואמור לו, אני ערב שלא ישלוט בו יצר הרע. שהרי רבי מתיא אמר לעצמו: למה שירפא אותי ואגיע עוד פעם לידי ניסיון? ואמר לו הקדוש ברוך הוא: אני ערב לו מעכשיו שלא יהיה לו עוד ניסיון. מיד ריפא אותו.
ואומר הבן איש חי בשם המקובלים שרבי מתיא בן חרש הוא פלטיאל בן ליש שלקח את מיכל בת שאול ונעץ חרב בינו לבינה. ואם היה צדיק, מדוע היה צריך לחזור בגלגול? אלא מסביר שעם כל זה לא היה לו לעכב אותה אצלו, והיה עליו לומר לשאול המלך: איני רוצה לקחתה. ואם תאמר משום כבוד המלך, הרי במקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב, ועל זה נאמר "נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה". ואף שלא נגע בה, מכל מקום בעל כורחו נהנה ממראית עין, שזנו עיניו במה שאינו שלו; וכי אפשר שהייתה יושבת ושוכבת בביתו כמה שנים ולא יראה אותה? נהנה מדבר שאינו שלו. ובעוון זה נמסר ביד השטן להסיתו, והתגבר על יצרו, ובכך זכה לתקן את מה שקלקל בהיותו פלטי בן ליש. ועוד כתוב על שניהם, על פלטי בן ליש ועל רבי מתיא בן חרש, שהם ניצוץ יוסף הצדיק - ולא בכדי זוכים לזכות עצומה כזאת.
וּדְבַר־אַבְנֵר הָיָה עִם־זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר גַּם־תְּמוֹל גַּם־שִׁלְשֹׁם הֱיִיתֶם מְבַקְשִׁים אֶת־דָּוִד לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם׃
וְעַתָּה עֲשׂוּ כִּי יְהֹוָה אָמַר אֶל־דָּוִד לֵאמֹר בְּיַד דָּוִד עַבְדִּי הוֹשִׁיעַ אֶת־עַמִּי יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים וּמִיַּד כָּל־אֹיְבֵיהֶם׃
המלכת מלך תלויה בשני דברים: שיהיה מרוצה לעם ושיהיה נבחר מאת השם. הדבר הראשון - "גם תמול גם שלשום הייתם מבקשים את דוד למלך עליכם", הרי הוא מרוצה לכם. והדבר השני - "כי השם אמר אל דוד... ביד דוד עבדי הושיע את עמי ישראל", הרי הוא נבחר מאת השם. ואם כן, "ועתה עשו".
וכמה מפליא הדבר: כשהאינטרס של האדם מתחבר לדבר, פתאום יש לו את כל הטיעונים ההגיוניים ביותר מדוע צריך לעשות אותו. פתאום הוא נזכר שהעם רוצים בדוד, פתאום הוא נזכר שהקדוש ברוך הוא אמר שהוא יהיה מלך. והיכן היה כל זה לפני כן, כשהלכת להתחזק ולהמליך את איש בושת? אלא שכל עוד הדבר מנוגד לאינטרס שלי, אפשר להצניע את כל העובדות; וברגע שזה מתחבר עם האינטרס שלי, פתאום אני נזכר בכולן ומביא אותן כהוכחה וראיה לשיטתי - כי עכשיו זה מתאים לי שדוד ימלוך.
וַיְדַבֵּר גַּם־אַבְנֵר בְּאָזְנֵי בִנְיָמִין וַיֵּלֶךְ גַּם־אַבְנֵר לְדַבֵּר בְּאָזְנֵי דָוִד בְּחֶבְרוֹן אֵת כָּל־אֲשֶׁר־טוֹב בְּעֵינֵי יִשְׂרָאֵל וּבְעֵינֵי כָּל־בֵּית בִּנְיָמִן׃
כאילו כתוב "וידבר אבנר גם באוזני בנימין", שה"גם" הזה עבר ממקומו. ומדוע "גם" באוזני בנימין? כי בני בנימין היו האגוז הקשה יותר לפיצוח, לפי שהם משבטו של שאול. לכן תחילה דיבר עם זקני ישראל, ולאחר שקיבל את הסכמתם הלך לפצח את האגוז הקשה של שבט בנימין ודיבר גם איתם. ואחר כך הלך לומר לדוד: אדוני המלך, טוב וישר בעיניהם לקבל את מלכותך עליהם.
וַיָּבֹא אַבְנֵר אֶל־דָּוִד חֶבְרוֹן וְאִתּוֹ עֶשְׂרִים אֲנָשִׁים וַיַּעַשׂ דָּוִד לְאַבְנֵר וְלַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־אִתּוֹ מִשְׁתֶּה׃
אבנר ועשרים איש עמו באים לדוד לקבל את מלכותו בפועל, ודוד עושה להם משתה, להראות להם שכוונתו רצינית ושהוא מוכן לקבל אותם. ולא רק שהוא מקבל אותם, אלא שאינו פוגע בהם ואינו נוטר להם איבה על שהיו מאנשיו של שאול. וכמו שראינו לעיל, שדוד המלך לא רק שלא פגע באנשי יבש גלעד על החסד שעשו עם שאול, אלא שיבח אותם והודה להם ובירך אותם, כך גם כאן הוא עושה להם משתה להראות שאינו נוטר איבה.
וַיֹּאמֶר אַבְנֵר אֶל־דָּוִד אָקוּמָה וְאֵלֵכָה וְאֶקְבְּצָה אֶל־אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶת־כָּל־יִשְׂרָאֵל וְיִכְרְתוּ אִתְּךָ בְּרִית וּמָלַכְתָּ בְּכֹל אֲשֶׁר־תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ וַיְשַׁלַּח דָּוִד אֶת־אַבְנֵר וַיֵּלֶךְ בְּשָׁלוֹם׃
אבנר אומר לדוד: אלך ואקבץ אליך את כל ישראל כדי שיכרתו איתך ברית. עד עכשיו היה זה גישוש השטח, להריח מה קורה; עכשיו בפועל אני אלך ואערוך את מעמד ההכתרה. כך היה מקובל, וכן נראה בהמשך בספר מלכים, שכשהיו ממליכים מלך היו כורתים איתו ברית, כעין הסכם תנאים: מה המלך מקבל על עצמו ובמה העם מחויבים כלפי המלך. ואחר כך "ומלכת בכל אשר תאווה נפשך", תוכל למלוך ככל רצונך.
ודרשו חז"ל בלשון הזאת: כיצד זכה דוד להיות מלך? מפני שמלך "בכל אשר תאווה נפשך". מי ראוי להיות מלך על ישראל? מי שמולך על תאוותיו, על רצונותיו, על כוחותיו הפנימיים והנפשיים - הוא הראוי למלוך גם על אחרים. אבל מי שהוא כעלה נידף וכל תאווה מריצה אותו ומושכת אותו ממקום למקום, אדם כזה אינו מולך על עצמו, וכיצד ימלוך על אחרים? הוא עצמו אינו מקבל הוראות מעצמו, ואיך ייתן הוראות למישהו אחר? לכן נאמר לו: "ומלכת בכל אשר תאווה נפשך" - אם תמלוך על תאוות נפשך, על ידי זה תוכל להיות מלך לכלל ישראל.
ולסיום הפסוק: "וישלח דוד את אבנר וילך בשלום". מה בין "בשלום" ל"לשלום"? "בשלום" משמעו בשלמות שיש בך, שאין לך עוד אפשרות להוסיף שלמות - ומי הוא שאינו יכול להוסיף שלמות? מת. לחי אומרים "לך לשלום", לקראת השלום, שיש לך עוד אפשרות להוסיף שלום, דהיינו שלמות. וכאן נאמר לו "בשלום", ונראה שהדבר הזה הזיק לו.
פרק ג' מתאר את נקודת המהפך: המלחמה ארוכה, דוד הולך וחזק ובית שאול הולכים ודלים. עלייתו של אבנר לשליטה בבית שאול מסתיימת בקרע עם איש בושת סביב פילגש שאול, ומרגע זה "נזכר" אבנר בכל הטיעונים - שהעם רוצה בדוד ושהשם בחר בדוד - ומכאן המוסר הגדול: כמה כוח יש לאינטרס לעצב את מסקנותיו של האדם, ועד כמה צריך להיזהר מלגייס את הקדוש ברוך הוא לרצונותינו. מנגד עומדת חכמתו של דוד, שאינו מוכן לקבל מלוכה כמורד או כמהפכן, אלא בדין ובדרך כבוד, ולכן דורש את מיכל אשתו ופונה ישירות לאיש בושת ולא מאחורי גבו. בדרך פגשנו את ליצני הדור וטענתם על כלאב ועל שרה, את שמה של אביגל, את פלטיאל בן ליש שנעץ חרב בינו לבינה וגלגולו ברבי מתיא בן חרש שעיוור עצמו מפני היצר, ואת יסוד המלכות כולה: "ומלכת בכל אשר תאווה נפשך" - רק מי שמולך על עצמו ראוי למלוך על אחרים.