פרק ב' בשמואל ב' פותח את דרכו של דוד למלוכה, ומיד בפתיחתו הוא חושף בפנינו את סוד גדולתו. נשים לב שלכל אורך הדרך דוד לא החזיק במלכות בכוח, וזה היה בשונה משאול. זו הייתה מעלתו של דוד מעל מדרגתו של שאול. בתחילה הוא בכלל לא חיפש את המלכות: שמואל הנביא בא ומשח אותו, ולא הוא רדף אחרי הדבר. גם אחרי המשיחה נהג עם שאול כעבד נאמן, נלחם את מלחמותיו ולא ניסה למרוד בו. גם כששאול רדף אותו והיו לו שתי הזדמנויות להרוג אותו ולתפוס את המלוכה שכבר הובטחה לו, לא שלח ידו במשיח ה'. וגם לאחר מות שאול הוא לא קפץ על הממלכה כמוצא שלל רב: את המבשר על מיתת שאול הוא אף הרג, להראות שהמעשה אינו מקובל עליו, ועוד הלך וקונן עליו. עכשיו, כשהמלכות מוגשת לו על מגש של כסף, אין אחד כדוד עושה דבר בלי לשאול את ה'. לדוד יש בלמים, הוא עוצר את עצמו ושואל באורים ותומים.
וַיְהִי אַחֲרֵי־כֵן וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה' לֵאמֹר הַאֶעֱלֶה בְּאַחַת עָרֵי יְהוּדָה וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו עֲלֵה וַיֹּאמֶר דָּוִד אָנָה אֶעֱלֶה וַיֹּאמֶר חֶבְרֹנָה׃
דוד נמצא כעת מחוץ לארץ, לאחר שברח לאכיש מלך גת, וכעת הוא רוצה להיכנס פנימה. מה בעצם השאלה? השאלה היא שאולי המלכות מגיעה לבנו של שאול, וכפי שנראה מיד הוא באמת תפס את המלוכה. ואם כך, בכניסתי לארץ אני מעמיד את עצמי שוב במצב סכנה: כשם שהייתי נרדף מן האב, אמשיך להיות נרדף מן הבן. זו סיבה מספקת שלא להיכנס. לכן השאלה הראשונה היא "האעלה באחת ערי יהודה", והתשובה היא "עלה".
ומדוע לשאול פעמיים? היה יכול לשאול בבת אחת: האעלה ולאן. אלא שכפי שהסברנו בעבר, באורים ותומים אין שואלים שתי שאלות כאחת, אלא שאלה אחת בכל פעם. לכן תחילה שאל "האעלה", וכשקיבל תשובה חיובית שאל את השאלה הבאה: לאן אעלה? ונענה: חברונה.
וַיַּעַל שָׁם דָּוִד וְגַם שְׁתֵּי נָשָׁיו אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵלִית וַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי׃
לאחר שדוד מקבל מסר מאת ה' לעלות, הוא אינו חושש ממאומה. הוא איננו אומר: אעלה תחילה לבדי, אריח את השטח, אראה מה קורה, ואם יהיה בסדר אביא את הנשים והילדים. אם ה' אומר לי לעלות, אני סומך מאה אחוזים. הוא הולך ולוקח עמו גם את נשיו, ומראה שהוא בוטח בה' במאת האחוזים.
וַאֲנָשָׁיו אֲשֶׁר־עִמּוֹ הֶעֱלָה דָוִד אִישׁ וּבֵיתוֹ וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֵי חֶבְרוֹן׃
עוד נקודה: את אנשיו העלה דוד עמו, והיינו מצפים שיושיב אותם סביבו ככוח הגנה. הרי לך תדע, בנו של שאול נמצא כאן ומנסה לתפוס את המלוכה. אך דוד בוטח בה', ואת אנשיו, שהם ששת המאות שליווהו, כוח צבאי של ממש, אינו מושיב סביבו אלא מפזר אותם בערי חברון. ה' אמר לי לעלות, אין לי מה לדאוג, ואיני צריך אותם סביבי.
וַיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי יְהוּדָה וַיִּמְשְׁחוּ־שָׁם אֶת־דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל־בֵּית יְהוּדָה וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר אַנְשֵׁי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֲשֶׁר קָבְרוּ אֶת־שָׁאוּל׃
כפי שה' אמר לו כך אכן מתקיים: הוא מגיע לחברון ואנשי יהודה מושחים אותו למלך. אך מדוע דווקא אנשי יהודה ולא כלל ישראל? מפני שהמלכות מתעכבת שבע שנים, שבהן ישב דוד בחברון, ורק לאחר מכן החל למלוך בירושלים. הסיבה תתברר בהמשך: אבנר בן נר הולך וממליך את בנו של שאול. ומדוע עשה כן? מכיוון שבנבואת יעקב אבינו נאמר "ומלכים מחלציך יצאו" - בלשון עתיד, כלומר שהמלכים עתידים להיוולד. באותה שעה בנימין עדיין לא נולד, ואם כן הכוונה שמבנימין עתידים לצאת מלכים. וכמה מלכים יצאו מבנימין עד עתה? אחד בלבד, שאול. ואם נאמר "מלכים", מיעוט רבים שניים, מוכח שצריך להיות עוד מלך. אמר אבנר: אני צריך לפעול פעולה כדי להמליך את המלך השני. אבנר היה תלמיד חכם גדול, ענק בתורה, וגם גיבור גדול, וכך דרש. ואף שהיו לו אינטרסים רבים לדרוש כך, במקרה זה הדרשה הייתה נכונה. לכן דוד אינו מולך מיד, אלא שבע שנים על יהודה בלבד, ובאותן שנים איש בושת מולך.
דבר נוסף: מקובל היה בזמנם שמלך חדש הורג את כל מי שהיה קשור למלך הקודם. הסיבה פשוטה: מי שאי פעם היה קשור למלוכה, החיידק הזה דבק בו, הוא תמיד ירגיש שהוא שייך למלוכה ותמיד ינסה לבצע הפיכה ולכבוש את המלוכה מחדש. דוד לא נהג כך. יהונתן השביע את דוד שלא יפגע בבניו ובמשפחתו, ודוד נשבע לו. לא שדוד היה צריך את השבועה; דוד לא היה עושה דבר כזה. אלא שהדבר היה מסיבות מאוד הגיוניות של חשש מרד במלוכה. וכאן רואים שדוד נמשח למלך רק על יהודה, שהם בני משפחתו.
וכשאומרים לו "אנשי יבש גלעד אשר קברו את שאול", לכאורה היה דוד צריך לומר: הם עזרו לשאול שהיה אויבי, ולא די שאיני צריך לעשות להם טובה, אלא שאולי עלי לרדוף אותם, שהם מן המסייעים לאויבַי. אבל הכתוב מלמד שדוד לא רק שלא קצף עליהם ולא עוררה בו הידיעה טינה, אלא אדרבה, עוד עודד אותם.
וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים אֶל־אַנְשֵׁי יָבֵישׁ גִּלְעָד וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם בְּרֻכִים אַתֶּם לַה' אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הַחֶסֶד הַזֶּה עִם־אֲדֹנֵיכֶם עִם־שָׁאוּל וַתִּקְבְּרוּ אֹתוֹ׃
שתי בחינות יש כאן: "עם אדוניכם" - חסד המחויב מצד שהיה אדונם, ו"עם שאול" - מצד שהיה בחיר ה'. ולכן הוא מברך אותם. ומה היה החסד? גווייתו של שאול נתקעה בחומת בית שאן, והם הלכו בלילה בסתר, הורידו את הגוויה וקברו אותה. ומדוע דווקא הם? כי שאול הוא שהציל את אנשי יבש גלעד מנחש כאשר בא עליהם, בתחילת מלכותו. הם זכרו לו את החסד הזה, ולכן הלכו והצילו את כבודו.
וְעַתָּה יַעַשׂ־ה' עִמָּכֶם חֶסֶד וֶאֱמֶת וְגַם אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה אִתְּכֶם הַטּוֹבָה הַזֹּאת אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הַדָּבָר הַזֶּה׃
במידה שאדם מודד בה מודדים לו. אתם עשיתם חסד, וה' יעשה עמכם חסד כנגד חסד. ומהו "ואמת"? כאשר הקדוש ברוך הוא גומל חסד לאדם, זו אמת, כביכול הקדוש ברוך הוא מתחייב בכך. מידה כנגד מידה היא אמת אצל הקדוש ברוך הוא: אין זה "אתה עושה חסד ואני אעשה עמך חסד" בלבד, אלא אם אתה עושה חסד, אומר הקדוש ברוך הוא כביכול, אני מחויב לעשות עמך חסד. זו בחינה של אמת. השם יעשה עמכם חסד שמהותו אמת, וישיב לכם חסדכם כנגד מה שעשיתם עם שאול.
ומוסיף דוד ומודיע להם: לא רק ה', אלא גם אני מוכן לעשות עמכם טובה כמו שעשיתם עמו, טובה והצלה. הרי מדוע עשיתם עמו? מפני שהציל אתכם מיד חנון בן נחש. אומר להם דוד: אני רואה עכשיו חובה לעצמי להמשיך להציל אתכם, לעזור לכם ולהיות בעזרכם כנגד אויביכם. אל תחשבו שיש עליכם קפידה על מה שעשיתם, אדרבה, אני מחזק ידיכם ואומר לכם שאל תחששו מכך ששאול איננו, כי אני אהיה כאן במקומו לעזור ולסייע בידכם.
וְעַתָּה תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם וִהְיוּ לִבְנֵי־חַיִל כִּי־מֵת אֲדֹנֵיכֶם שָׁאוּל וְגַם־אֹתִי מָשְׁחוּ בֵית־יְהוּדָה לְמֶלֶךְ עֲלֵיהֶם׃
אומר להם: אין מי שילחם בשבילכם, ולכן עליכם להתחזק בעצמכם. ואם תאמרו: אם כן נילחם לבדנו ואין עזר בידינו? על כך הוא ממשיך: "וגם אותי משחו בית יהודה למלך עליהם". ומכיוון שמשחו אותי למלך, יהיה מי שיהיה בעזרכם ויסייע בידכם; אף על פי ששאול איננו, עדיין אני נמצא כאן ואשתדל לעזור ככל יכולתי.
וְאַבְנֵר בֶּן־נֵר שַׂר־צָבָא אֲשֶׁר לְשָׁאוּל לָקַח אֶת־אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן־שָׁאוּל וַיַּעֲבִרֵהוּ מַחֲנָיִם׃
אבנר בן נר לא כל כך רצה במלכות דוד. הוא היה מאנשיו של שאול, וגם כאשר התרכך לבו של שאול למראה כנף המעיל שקרע דוד בשעה שיכול היה להרגו, אמר לו אבנר: אל תתפעל, כנראה נקרעה כנף מעילך בקוץ, דוד מצא אותה, ועכשיו הוא בא ומראה לך כאילו יכול היה להרגך. וגם כשלקח דוד את צפחת המים והחנית מן המעגל בלילה, הוא ונערו, מצא לו אבנר תירוצים: כשהנערים הלכו לשאוב מים מן הבאר שכחו שם את הצפחת, או שנפלה להם, ודוד הוציא אותה ועכשיו בא ומראה כאילו יכול היה להרגך. ועל כן אמר לו שם דוד: "הלא תענה אבנר" - אילו תירוצים תתרץ עכשיו? אמרת קוץ, מה תתרץ עתה? ודוד לא ידע ששאר התירוצים לא ננעלו, וגם כאן ימצא לו תירוץ על צפחת שנפלה.
גם כאן אבנר מבין שעתידו אינו אצל דוד אלא אצל בית שאול, ובפרט שכל הזמן הזה הלך עם שאול, ומן הסתם דוד לא ייקח אותו לשר צבא. בזה הוא טעה, וכפי שנראה בהמשך יגיע לבסוף להכרה שדוד מוכן לקבלו, ויבוא להתקבל אצלו. המהלך הזה לא יסתיים בטוב, אבל בסופו של דבר הוא כן יבין שדוד מוכן לקבלו. אלא שבשלב הזה הוא סבור שאין לו מה לצפות אצל דוד, ולכן הוא לוקח את איש בושת בן שאול ומעבירו מחניים, וממליכו על פי אותה דרשה של "ומלכים מחלציך יצאו".
וַיַּמְלִכֵהוּ אֶל־הַגִּלְעָד וְאֶל־הָאֲשׁוּרִי וְאֶל־יִזְרְעֶאל וְעַל־אֶפְרַיִם וְעַל־בִּנְיָמִן וְעַל־יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה׃
הכתוב מלמד שההמלכה הייתה בהדרגה. תחילה "אל הגלעד", שהרי בגלעד יושבים אנשי יבש גלעד, מאוהבי שאול. כשממליכים מלך, מתחילים אצל האנשים הקרובים לו. ומשם הוא לאט לאט מחזק את כוחו של איש בושת אצל האשורי, ביזרעאל, באפרים ובבנימין, עד שבסופו של דבר הצליח להמליכו על ישראל כולו.
וראו שאין זה פשוט: דוד יושב ביהודה ורואה בעיניו כיצד מישהו הולך ומשתלט על העם הזה. אדם רגיל בשום אופן לא היה שותק. אדם רגיל היה יוצא ועושה מלחמות, וטוען: אתם אולי לא יודעים, אבל אותי משחו למלך. אך דוד אינו עושה כלום: כשה' ירצה אהיה מלך. לא חיפשתי את המלוכה, ה' אמר לי שאהיה מלך, וכשיגיע זמני אמלוך. זו מעלה גבוהה ועצומה, כוח בלימה עצום שהיה לדוד ולא היה לשאול. שאול לא הצליח לעצור את עצמו כשאמר לו שמואל להמתין שבעת ימים עד שיבוא, ולא לעשות את העולה לפניו. וכשראה את השלל במלחמת עמלק לא הצליח לבלום את העם, והוא והעם לקחו מן השלל. וכאן דוד בולם את עצמו. בשביל זה בחר ה' בדוד ומאס במלכות שאול.
בֶּן־אַרְבָּעִים שָׁנָה אִישׁ־בֹּשֶׁת בֶּן־שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ עַל־יִשְׂרָאֵל וּשְׁתַּיִם שָׁנִים מָלָךְ אַךְ בֵּית יְהוּדָה הָיוּ אַחֲרֵי דָוִד׃
וַיְהִי מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה דָוִד מֶלֶךְ בְּחֶבְרוֹן עַל־בֵּית יְהוּדָה שֶׁבַע שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים׃
הפסוקים לכאורה סותרים. איש בושת מולך בישראל, דוד מולך ביהודה, ושניהם התחילו למלוך באותו יום. דוד מולך ביהודה שבע שנים ושישה חודשים, ואיש בושת מולך על ישראל שנתיים בלבד. יש כאן חמש שנים שאין להן מושל על ישראל. מה קרה באותן שנים?
הרד"ק מפרש בלשונו: "נמצאת מלכות בטלה חמש שנים", כלומר שבחמש שנים אלו לא הייתה מלכות על ישראל. אך זה דבר קשה להבין: אם אין מלכות, מדוע ה' אינו נותן לדוד למלוך? אם הגיע זמנו של דוד למלוך, היה צריך כבר להתחיל למלוך, ומדוע הוא מולך על יהודה בלבד? ומדוע ממתין העם חמש שנים ואינו הולך להמליך את דוד, כשאין לו מלך?
המלבי"ם חולק על הרד"ק ומסביר אחרת: יש שני סוגי מלכויות, מלכות מוחלטת ומלכות חלקית. כשנאמר "ושתיים שנים מלך", הכוונה למלכות מוחלטת על כלל ישראל. אבל לאחר מכן, כשנחלשה המלכות והתחילה מלחמה בין בית שאול לבית דוד, כפי שנראה בפסוקים הבאים, הצטמצמה מלכותו של איש בושת ונחלשה, ולא הייתה עוד מלכות מוחלטת, ואין לקרוא לזה "מלך". לפי זה איש בושת מלך למעשה שבע שנים, אלא שמלכות מושלמת הייתה רק שנתיים, וחמש השנים האחרונות היו שנים שבהן לא הייתה מלכותו מוחלטת. והסיבה לכך מבוארת בפסוקים הבאים.
וַיֵּצֵא אַבְנֵר בֶּן־נֵר וְעַבְדֵי אִישׁ־בֹּשֶׁת בֶּן־שָׁאוּל מִמַּחֲנַיִם גִּבְעוֹנָה׃
הפסוק הזה מצד עצמו אין לו משמעות מיוחדת, אלא הוא הכנה לפסוק הבא. הרד"ק מסביר שהמליכו את איש בושת במחניים, ומשם הלכו לגבעון.
וְיוֹאָב בֶּן־צְרוּיָה וְעַבְדֵי דָוִד יָצְאוּ וַיִּפְגְּשׁוּם עַל־בְּרֵכַת גִּבְעוֹן יַחְדָּו וַיֵּשְׁבוּ אֵלֶּה עַל־הַבְּרֵכָה מִזֶּה וְאֵלֶּה עַל־הַבְּרֵכָה מִזֶּה׃
הם פוגשים אותם במקרה על בריכת גבעון, ויושבים שם משני הצדדים.
וַיֹּאמֶר אַבְנֵר אֶל־יוֹאָב יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ וַיֹּאמֶר יוֹאָב יָקֻמוּ׃
ראו לאן מוביל השעמום. אבנר אומר: יש לנו כאן נערים למודי מלחמה. וגנרלים אוהבים מלחמות; תמיד כשיש ויכוח מדיני אם לעשות קרב או לא, הגנרלים בעד הקרב. מדוע? עד עכשיו התאמן על יבש, והוא רוצה על רטוב, על חי. אז הוא אומר לו: הנערים שלנו מלומדי מלחמה, יקומו וישחקו קצת. הכוונה הייתה לשחוק בלבד, לא שייצא מזה נזק, אלא שיראו את כוחם, נראה היאבקות, נראה מי חזק ממי.
וַיָּקֻמוּ וַיַּעַבְרוּ בְמִסְפָּר שְׁנֵים עָשָׂר לְבִנְיָמִן וּלְאִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן־שָׁאוּל וּשְׁנֵים עָשָׂר מֵעַבְדֵי דָוִד׃
תחילה עברו שנים עשר מבנימין, ומדוע שנים עשר? כי כביכול שנים עשר שבטי ישראל נמצאים עמו, הרוב אצלו. ובעקבות זה שהוא מביא שנים עשר, גם מעבדי דוד עברו שנים עשר. ומי התחיל בקרב הזה? אבנר. ומי קמו ראשונים? אנשי אבנר, שהיו ששים אלי קרב. ואנשי דוד רק בעקבותיהם, שכנראה לא רצו להראות שהם מפחדים, ולכן שלחו אף הם שנים עשר נערים.
וַיַּחֲזִקוּ אִישׁ בְּרֹאשׁ רֵעֵהוּ וְחַרְבּוֹ בְּצַד רֵעֵהוּ וַיִּפְּלוּ יַחְדָּו וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא חֶלְקַת הַצֻּרִים אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן׃
מן ה"שחוק" הגיעו בסופו של דבר לקרב אמיתי של מלחמה. אף שלא הייתה מטרתם להרוג, כיוון שלא הייתה הכרעה התחילו להילחם בחרבות, ועל ידי החרבות הרגו זה את זה: נער אחד הרג את חברו, ולא שצד אחד הצליח להתגבר על הצד השני.
וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה קָשָׁה עַד־מְאֹד בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּנָּגֶף אַבְנֵר וְאַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד׃
לאחר שבאו לידי שפיכות דמים ועדיין לא התברר מי המנצח, עוברים מן הצעירים אל המבוגרים כדי לקבל הכרעה, ומכאן נוצרת מלחמה גדולה בין אבנר מאנשי איש בושת לבין יואב מאנשי דוד. ומדוע דווקא אבנר הוא הניגף? אומרים חז"ל: מפני שהוא זה שהתחיל במלחמה ועשה שחוק עם דם הנערים. דבר נורא ואיום, מה אתה משחק בחיי אדם? וחז"ל אומרים שזו גם הסיבה שבסופו של דבר אבנר מת בחרב: כיוון שעשה שחוק בדם הנערים, לבסוף דמו שלו נשפך.
וַיִּהְיוּ־שָׁם שְׁלֹשָׁה בְּנֵי צְרוּיָה יוֹאָב וַאֲבִישַׁי וַעֲשָׂהאֵל וַעֲשָׂהאֵל קַל בְּרַגְלָיו כְּאַחַד הַצְּבָיִם אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה׃
שימו לב לדבר מעניין: "יואב בן צרויה" - צרויה היא אישה, ובדרך כלל אדם נקרא בשם אביו. מדוע כאן נקראים בשם אמם? אלא שצרויה הייתה אחותו של דוד, והם היו אחייניו של דוד, ולכן לכל אורך הדרך היו עם דוד. ותמיד נראה שדוד לא היה יכול להם: "קשים ממני בני צרויה". צרות רבות עשו לו, ובפרט יואב, שהרבה דברים פעל כנגד ציוויי דוד ודוד לא יכול היה כנגדו. לכן את הסיפור עם יואב השאיר דוד לבנו שלמה שמלך אחריו, ואמר לו: אתה תטפל ביואב כפי הדין שראוי לעשות בו. ונלמד בהמשך מה בדיוק היה ולמה היה מגיע לו.
שלושתם היו גיבורים גדולים, ומעלתו של עשהאל הייתה שהיה קל ברגליו כאחד הצבאים אשר בשדה. אומרים חז"ל שכאשר היה רץ, נראה כאילו פוסע על ראשי השיבולים, כמו נפתלי; מרוב מהירותו נראה כאילו הוא רץ באוויר ואינו נוגע בקרקע כלל. הכתוב מקדים לנו זאת כדי להסביר מדוע בטח על קלות מרוצו כדי שיוכל להמשיך ולרדוף אחרי אבנר, וגם להצליח ולהרוג אותו.
וַיִּרְדֹּף עֲשָׂהאֵל אַחֲרֵי אַבְנֵר וְלֹא־נָטָה לָלֶכֶת עַל־הַיָּמִין וְעַל־הַשְּׂמֹאול מֵאַחֲרֵי אַבְנֵר׃
עשהאל רודף אחרי אבנר כדי להרגו, שהרי הם עומדים כעת במלחמה. הוא קל ברגליו, ולכן הוא היחיד שהצליח להגיע קרוב כל כך לאבנר. אלא שאף שהיה קל ברגליו, גבורה כגבורתו של אבנר לא מצאנו כדוגמתה. אמרו על אבנר שאילו היה מקום אחיזה לעולם, היה מרים את העולם. ודאי שזו דרך גוזמה, אך היא מבטאת את הרעיון: איזה כוח עצום ואדיר היה לאבנר.
וַיִּפֶן אַבְנֵר אַחֲרָיו וַיֹּאמֶר הַאַתָּה זֶה עֲשָׂהאֵל וַיֹּאמֶר אָנֹכִי׃
וַיֹּאמֶר לוֹ אַבְנֵר נְטֵה לְךָ עַל־יְמִינְךָ אוֹ עַל־שְׂמֹאלֶךָ וֶאֱחֹז לְךָ אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וְקַח־לְךָ אֶת־חֲלִצָתוֹ וְלֹא־אָבָה עֲשָׂהאֵל לָסוּר מֵאַחֲרָיו׃
לעשהאל יש כאן דין רודף, שהוא רודף אחרי אבנר להורגו, ואבנר מלכתחילה אינו מעוניין להרוג את עשהאל, וכפי שנראה מיד מה הסיבה. אלא שאדם העוזב את המרדף באמצע, הדבר לו לכלימה ולביזיון, שהרי חזר וידיו ריקות. לכן אומר לו אבנר: נטה לך אל הצד, אחוז אחד מן הנערים וקח את חליצתו, כלומר קח את בגדיו, את המגן ואת הרומח, ובזה כביכול לא חזרת בידיים ריקות, ותוכל לומר שלא רדפת כלל אחרי אבנר אלא אחרי אחד הנערים. תצא מן העניין בכבוד. בקצרה: אבנר מספק לו סולם לירידה מן העץ.
הרד"ק מסביר אחרת: "ואחוז לך אחד מן הנערים" - כלומר לך עם אחד הנערים שיהיה לך לחברה ולמלווה בדרך חזרה, שאם אתה חושש לשוב לבדך, קח אחד מן הנערים שילווה אותך. ואם תאמר: ואם אחשוש שבדרך יהרוג אותי? על כך אומר "וקח לך את חליצתו", כלומר קח את כלי מלחמתו ואז תהיה בטוח שלא יהרוג אותך.
וַיֹּסֶף עוֹד אַבְנֵר לֵאמֹר אֶל־עֲשָׂהאֵל סוּר לְךָ מֵאַחֲרָי לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה וְאֵיךְ אֶשָּׂא פָנַי אֶל־יוֹאָב אָחִיךָ׃
הוא מתחנן אליו: סור מאחרי. למה אככה ארצה, הרי אני יכול להרוג אותך ברגע אחד. ומוסיף: איך אשא פני אל יואב אחיך? אני מעריך מאוד את יואב אחיך, יש לי איתו ידידות, ואיני רוצה לעשות מעשה שאחריו לא אוכל לשאת פני אליו. לכן אני מתחנן אליך: חזור בך.
וַיְמָאֵן לָסוּר וַיַּכֵּהוּ אַבְנֵר בְּאַחֲרֵי הַחֲנִית אֶל־הַחֹמֶשׁ וַתֵּצֵא הַחֲנִית מֵאַחֲרָיו וַיִּפֹּל־שָׁם וַיָּמָת תַּחְתָּו וַיְהִי כָּל־הַבָּא אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־נָפַל שָׁם עֲשָׂהאֵל וַיָּמֹת וַיַּעֲמֹדוּ׃
המלבי"ם מדייק: בפסוק כ"א נאמר "ולא אבה עשהאל לסור מאחריו", וכאן נאמר "וימאן לסור". ומה ההבדל? "אבה" הוא לשון הלב, מה שאדם אובה הוא רצון לבו. בתחילה, כשאמר לו לסור, "לא אבה" - לבו לא רצה לסור, והוא התעקש להמשיך לרוץ. אבל עכשיו, כשאמר לו "למה אככה ארצה", הוא כבר מתחיל לפחד, וממילא הלב כבר אובה לחזור, אלא שבפה הוא ממשיך למאן. הוא טיפס על עץ גבוה מדי ואינו יכול לחזור בו: הלב כבר רוצה לחזור, אלא שאיזה ביזיון יהיה לי אם אחזור, ולכן אמשיך. לכן נאמר כאן "וימאן" ולא "לא אבה".
עוד מבאר המלבי"ם: היה כאן דין רודף, ובדין רודף ההלכה היא שיש להצילו באחד מאיבריו. יש הלכה שאם אדם רודף אחרי חברו להורגו, אפילו אינו רודף אחרי, אלא אני רואה את ראובן רודף אחרי שמעון, אני יכול לרדוף אחרי ראובן ולומר לו: הנח לו, ואם לא תניח לו אפגע בך. והדין הוא שאסור לי להרוג את הרודף, אלא רק לנסות לפגוע בו באחד מאיבריו. ואם ראיתי שאיני יכול לפגוע באחד מאיבריו, או שהוא רחוק וניסיתי ולא הצלחתי, רק אז מותר לי גם להרוג אותו. כלומר: אם ניסיתי להשבית אותו ולא הצלחתי, מותר לי גם להרוג.
בזמנו באינתיפאדה הראשונה נתן רבין הוראות לירות רק לרגליים, והחיילים המשיכו לפגוע בראש. עשו תחקיר עם החיילים, ואמרו: מה נעשה, אנחנו יורים לרגליים, אבל בדיוק באותו רגע שאני יורה לרגליים הוא מתכופף להרים אבן. אמר: טוב, אז לירות באוויר. ושוב רואים אנשים עם כדורים בחזה. שאל: מה זה? אמרו לו: ירינו לאוויר שבריאות.
וכאן: "ויכהו אבנר באחרי החנית", לא בחוד החנית אלא בחלקה האחורי, שהוא חלק שאמור להשבית ולא להרוג. אלא שהוא פגע במקום מסוכן: "אל החומש", מקום שהמרה והכבד תלויים בו, מקום של סכנה, עד שיצאה החנית מאחוריו, ונפל ומת תחתיו, כלומר מיד. ומכיוון שהוא מכה לאחוריו, הוא אינו רואה כיצד הוא מכה. ועל זה יש דיון בגמרא אם היה לאבנר דין רוצח בעניין זה או לא. יואב טען שיש לו דין רוצח: איך ייתכן שכיוונת אל החומש? אל החומש זה רק בכוונה. מדוע לא פגעת בו ברגל, מדוע לא ביד? ואבנר טען שהפגיעה אל החומש לא הייתה מכוונת, אלא שהכה לאחוריו, ולפיכך אין לו דין רוצח.
וַיִּרְדְּפוּ יוֹאָב וַאֲבִישַׁי אַחֲרֵי אַבְנֵר וְהַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וְהֵמָּה בָּאוּ עַד־גִּבְעַת אַמָּה אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי־גִיחַ דֶּרֶךְ מִדְבַּר גִּבְעוֹן׃
ראינו שהאנשים רצים, ומי שהגיע אל המקום וראה את גווייתו של עשהאל שהרג אבנר, היה נעמד שם. ובעקבות זה שנעמדו שם, היו אנשים שהתעכבו.
וַיִּתְקַבְּצוּ בְנֵי־בִנְיָמִן אַחֲרֵי אַבְנֵר וַיִּהְיוּ לַאֲגֻדָּה אֶחָת וַיַּעַמְדוּ עַל רֹאשׁ־גִּבְעָה אֶחָת׃
בני בנימין מכינים את עצמם למלחמה ומתקבצים יחד, וכשאתה מתקבץ יחד אתה מוכן לקרב הרבה יותר. וגם בוחרים להם מקום אסטרטגי ועומדים על ראש הגבעה.
וַיִּקְרָא אַבְנֵר אֶל־יוֹאָב וַיֹּאמֶר הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב הֲלוֹא יָדַעְתָּה כִּי־מָרָה תִהְיֶה בָּאַחֲרוֹנָה וְעַד־מָתַי לֹא־תֹאמַר לָעָם לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי אֲחֵיהֶם׃
מה כוונתו? תכלית המלחמה היא לראות מי יגבר, מי יצא מנצח. אומר לו אבנר: כאן כבר השגתם את התכלית, אתם המנצחים ואין ויכוח. ואם כן, האם התכלית היא שהחרב תאכל לנצח ולתמיד? רצח אינו מטרה בפני עצמה; מטרת ההריגה היא לנצח את הקרב, ואחרי שניצחת, המשך הקרב מיותר.
ועוד: כאשר המלחמה משיגה דבר, הצלחנו לכבוש, הצלחנו לנצח, אף ששפיכות דמים היא דבר מר, בסוף יש טעם מתוק, טעם הניצחון שהצלחנו לגבור. אבל במקום שההריגה והמלחמה הן בלי תכלית, נשאר דבר מר בלי דבר שימתיק אותו בסוף. וזה "הלוא ידעת כי מרה תהיה באחרונה": אם המטרה לנצח וכבר ניצחת, המתיקות שבסוף מחפה על המרירות; אבל כאן יש רק מרירות, שהרי הניצחון כבר מאחוריך, ומה ייתן שתמשיך להרוג? יישאר רק הטעם המר.
ומוסיף: "ועד מתי לא תאמר לעם לשוב מאחרי אחיהם". גם אם במלחמת אויבים אתה אומר: אחסל את כולם כנקמה, או כדי שבפעם הבאה לא יבואו שוב, ומכל סיבה שתהיה אתה רוצה להמשיך להרוג, במלחמת אחים לא ייעשה כן. הרי מדובר באחים שלהם, ומה עניין יש כאן להשמיד ולהרוג?
וַיֹּאמֶר יוֹאָב חַי הָאֱלֹהִים כִּי לוּלֵא דִּבַּרְתָּ כִּי אָז מֵהַבֹּקֶר נַעֲלָה הָעָם אִישׁ מֵאַחֲרֵי אָחִיו׃
אומר לו יואב: לא אני התחלתי בריב, אתה התחלת. אילולא דיברת בבוקר ואמרת "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו", כבר בבוקר היינו עוזבים איש את אחיו ונפרדים לשלום. אתה התחלת, ופתאום אתה בא לדבר עמי על המרירות שתהיה באחרונה? איפה היית בבוקר? מדוע לא חשבת אז על המרירות שתהיה באחרונה? ראה איזה נזק גרמת.
וַיִּתְקַע יוֹאָב בַּשּׁוֹפָר וַיַּעַמְדוּ כָּל־הָעָם וְלֹא־יִרְדְּפוּ עוֹד אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא־יָסְפוּ עוֹד לְהִלָּחֵם׃
ועם כל זה, יואב היה בר דעת דיו. הוא תקע בשופר, ולא המשיכו לרדוף אחרי הבורחים, וגם לא המשיכו לתקוף את אלה שעמדו עתה על הגבעה נכונים למלחמה. לכן "ולא יספו עוד להילחם".
וְאַבְנֵר וַאֲנָשָׁיו הָלְכוּ בָּעֲרָבָה כֹּל הַלַּיְלָה הַהוּא וַיַּעַבְרוּ אֶת־הַיַּרְדֵּן וַיֵּלְכוּ כָּל־הַבִּתְרוֹן וַיָּבֹאוּ מַחֲנָיִם׃
הפרק פותח בדוד השואל באורים ותומים אף כשהמלוכה מוגשת לו, עולה לחברון בביטחון מלא עם נשיו ומפזר את אנשיו בערי חברון, ומברך את אנשי יבש גלעד שגמלו חסד עם שאול. מנגד עומד אבנר, שדרש כי "ומלכים מחלציך יצאו" מחייב מלך נוסף מבנימין, וממליך את איש בושת בהדרגה על ישראל, בעוד דוד מולך שבע שנים ושישה חודשים על יהודה בלבד ואינו נוקף אצבע לזרז את זמנו. פער השנים בין השנתיים של איש בושת לשבע של דוד מתבאר לרד"ק כמלכות בטלה, ולמלבי"ם כהבחנה בין מלכות מוחלטת לחלקית שנחלשה מחמת המלחמה. וזו המלחמה שנפתחה מ"שחוק" הנערים על בריכת גבעון והתגלגלה לשפיכות דמים, למות עשהאל בידי אבנר, ולסיומה בתקיעת שופרו של יואב. שני קווים מנחים את הפרק: כוח הבלימה של דוד, שבזכותו בחר בו ה' ומאס בשאול, ולעומתו אבנר שעשה שחוק בדם נערים, ובסופו של דבר נשפך דמו שלו.