פרק א' בשמואל ב' פותח את ימי מלכותו של דוד, ורובו נתון לקינה הגדולה שקונן דוד על שאול ועל יהונתן בנו. הקינה הזאת אינה רק שפיכת רגש, אלא מסר סדור: דוד בא להוכיח שהמפלה בהר הגלבוע לא הייתה תוצאה טבעית של מהלך הקרב, אלא השגחה גמורה של בורא עולם. נלך אחר סדר הפסוקים, על פי ביאורי המלבי"ם, ונוסיף את דברי המפרשים והמדרשים.
וַיְקֹנֵן דָּוִד אֶת־הַקִּינָה הַזֹּאת עַל־שָׁאוּל וְעַל־יְהוֹנָתָן בְּנוֹ׃ וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי־יְהוּדָה קָשֶׁת הִנֵּה כְתוּבָה עַל־סֵפֶר הַיָּשָׁר׃
דוד אומר: אין פלא שצריך ללמד את בני יהודה קשת, שכן לא עשינו את רצון השם, וממילא אנו נצרכים להילחם בדרך הטבע. מה שכן יש להתפלא עליו הוא הדבר הבא.
הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל־בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים׃
גם אם צריך ללמוד קשת ולהילחם בדרך טבעית, הרי שעל פי דרך הטבע היינו אמורים לנצח, ומשתי סיבות. האחת: לחמנו כשאנחנו על ההר, ומי שנלחם מלמעלה יש לו יתרון אסטרטגי על העומד למטה. "על במותיך" - היינו במקום הגבוה, ואף על פי כן נפלנו. השנייה: "איך נפלו גיבורים" - לא היינו אנשים חלשים. שאול היה גיבור, ויהונתן לבדו הרג אלף איש כפי שראינו בקרבות הקודמים, ולבדו הניס מחנה שלם. אם כן, האם לא ברור שכאן "צורם מכרם והשם הסגירם", שהקדוש ברוך הוא מסר אותם ביד האויבים? מבחינה טבעית זה לא היה אמור לקרות.
ומהו "הצבי"? מלשון מַצָּב, מצב המלחמה, כלומר פריסת הצבא. ויש עוד ביאור: "הצבי ישראל" - ארץ ישראל, הנקראת ארץ הצבי, כלומר איך ייתכן שכך אירע לארץ הצבי.
אַל־תַּגִּידוּ בְגַת אַל־תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן פֶּן־תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים פֶּן־תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים׃
הדבר היה בהשגחה, כפי שהתבאר, שהרי אין זה טבעי שייפלו כך. אבל אומר דוד: אל תגלו להם שזה היה בהשגחה. שאם ניצחו אותנו ניצחון מקרי, אין שמחתם גדולה כל כך; אבל אם ידעו שניצחו בהשגחה, יאמרו: ההשגחה עברה אלינו, ידנו על העליונה, השם מסר אותם בידנו, וממילא ירגישו חופשיים לעשות בהם ככל רצונם. לכן: אל תגידו בגת שמפלתנו הייתה בהשגחה.
שואל המלבי"ם: מה ההבדל בין "אל תגידו בגת" ל"אל תבשרו בחוצות אשקלון"? אמנם בפיוט ובקינה מצוי לשון נופל על לשון וכפל עניין במילים שונות, אבל בנביאים אין הדבר כן. בנביאים כל ביטוי הוא מדויק לחלוטין ואין בו כפל סתם. אם כן, מכוון דווקא ל"תגידו" ודווקא ל"תבשרו", ודווקא לגת ודווקא לחוצות אשקלון.
ההבדל הראשון: המגיד בא להודיע דבר, למסור אינפורמציה, ואפשר שלא ראה בעיניו אלא רק שמע. המבשר לעומתו בא לשמח: "יש לי בשורה בשבילך" - משהו שאמור לשמח, לפרסם, לעשות חגיגה. ההבדל השני: גת היא עיר המלוכה, ואשקלון היא עירם של שאר בני העם. לכן בגת הייתה הודעה, ובחוצות אשקלון בשורה. שליחים שיצאו לחוצות אשקלון בעצם אמרו: רבותיי, הערב יש מסיבה, ניצחנו את ישראל. למלך צריך להגיד - אדוני, ניצחנו את הקרב, זו מסירת דיווח מה קורה בשדה הקרב; ולעם אין צורך להגיד אלא לבשר: תדעו לכם, תשמחו, אתם יכולים לעשות משתה היום.
ועתה נשים לב להמשך הפסוק: "פן תשמחנה" מול "פן תעלוזנה". שמחה היא שמחה שבלב; עליזה היא אדם שמתחיל לרקוד מרוב שמחה. וכאן דלתות הכתוב מקבילות. מהו "דלתות הכתוב מקבילות"? כאשר בתחילת הכתוב שני משפטים ובסופו עוד שני משפטים, נמספר אותם: אחד ושתיים בתחילה, שלוש וארבע בסוף. אם משפט אחד המשכו הוא משפט שלוש, ומשפט שתיים המשכו הוא משפט ארבע - זהו דלתות הכתוב מקבילות. וכאן: "אל תגידו בגת" ממשיך ב"פן תשמחנה בנות פלשתים" - הודעה מולידה שמחה שבלב. "אל תבשרו בחוצות אשקלון" ממשיך ב"פן תעלוזנה בנות הערלים" - בשורה מולידה ריקוד וחנגה, שמחה שיוצאת מן הלב אל המעשה.
הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ אַל־טַל וְאַל־מָטָר עֲלֵיכֶם וּשְׂדֵי תְרוּמֹת כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים מָגֵן שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן׃
"הרי בגלבוע" - הרי הגלבוע. דוד בא לקונן ולומר: מאחר שזכותם של שאול ובניו כבר איננה עמנו, שהרי מתו, ממילא גם השפע הרוחני לא ילווה אותנו עוד. "ושדי תרומות" הם השדות המובחרים העומדים ברום ההרים. "כי שם נגעל מגן גיבורים" - מבאר המלבי"ם שאין הכוונה למגן ממש, אלא מי היה בבחינת מגן עלינו? שאול ובניו; הצדיקים האלה הם שהגנו עלינו. "מגן שאול בלי משיח בשמן" - אין זה מגן של עור הנמשח בשמן, אלא מגן של זכויות ומעשים טובים. "נגעל" פירושו הפליט, כלומר נסתלק ממנו השמן שהיה בו. הזכויות האלה כביכול נפלטו מאיתנו, ואין לנו אותן עוד. וממילא "אל טל ואל מטר עליכם" - איננו ראויים עוד לשפע. ונשים לב: אין הכוונה דווקא לטל ומטר כפשוטם, אלא רמז לשפע הרוחני היורד מן השמיים, המאופיין בטל ובמטר.
מצודת דוד מבאר אחרת: דוד כביכול מקלל את ההרים. אתם ההרים, אצלכם ועל ידיכם הייתה התקלה, לפיכך אני אומר שלא יהיה עליכם טל ומטר. ומהו "ושדי תרומות"? ה"אל" לוקח אחרת עמו - וזהו ביטוי בדקדוק - כלומר: אל טל ואל מטר ואל שדי תרומות. לא יהיה עליכם לא טל ולא מטר, ולא תצמיחו שדה שממנה יביאו תרומה, שלא תהיה בכם מצוות הפרשת תרומות ומעשרות, כלומר שלא יהיו בכם יבולים כלל. ואכן בהרי הגלבוע כנראה כך הוא מאז קינתו של דוד.
ואיפה עוד אנו מוצאים שהמילה השוללת "לוקחת אחרת עמה"? בתפילת "עלינו": "שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם". לכאורה היה צריך לומר "ולא גורלנו ככל המונם", ואכן חלק מהסידורים שינו את הנוסח. אבל אין צורך לשנות, ויש להשאיר את הגרסה כמו שהיא במקור, שכן ה"לא" חוזר גם על ההמשך: שלא שם חלקנו כהם ולא גורלנו ככל המונם. וכך גם כאן.
מִדַּם חֲלָלִים מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם׃
גם כאן כותב המלבי"ם שדלתות הכתוב מקבילות: "מדם חללים" מוסב על "קשת יהונתן לא נשוג אחור", ו"מחלב גיבורים" מוסב על "וחרב שאול לא תשוב ריקם".
יהונתן, כידוע, מומחיותו הייתה בירייה בקשת, וכפי שראינו כשעשה סימן עם נערו בחיצים. אומר המלבי"ם: אדם היורה בקשת, ייתכן מאוד שלאחר שהרג כבר הרבה אנשים ייבהל וייסוג אחור, מפני שהוא מבין שעכשיו ינסו בכל מחיר להרוג אותו, ומקבל מורך בליבו. כמו תת־מקלע אחד שמטיל אימה ויורה לכל הכיוונים והורג חללים רבים, שיעשו הכול כדי להשמידו. אך יהונתן לא כך היה: "מדם חללים" - אף שנפלו חללים רבים, "קשת יהונתן לא נשוג אחור".
ושאול, מלחמתו הייתה בחרב. מה בדרך כלל מונע מאדם להמשיך להילחם בחרב? "חלב גיבורים": כאשר הניצב מולו הוא גיבור בעל שומן רב על גופו, כוחה של החרב נחלש, ואז הלוחם רואה מולו אדם ענק ונסוג אחור. אבל "מחלב גיבורים חרב שאול לא תשוב ריקם" - שאול לא ירא מזה ולא נחרד מזה.
ומה בא דוד לומר בזה? היו כאן כל הסיבות שהם ינצחו, והם לא ניצחו. מעולם לא נבהל יהונתן מדם חללים, ומעולם לא נסוגה חרב שאול מפני חלב גיבורים, ואף על פי כן נכשלו. ואם תאמר: אולי לא הייתה לכידות ואחדות בתוך הצבא, ולכן קרה מה שקרה - על כך בא הפסוק הבא.
שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ׃
בוא וראה: שאול ויהונתן אף במותם לא נפרדו, שהייתה ביניהם אהבה. אם כן אי אפשר לומר שחוסר אחדות הוא שגרם לכישלון בקרב - הם היו יחד בחייהם ובמותם. ויותר מזה: היו בהם מצד עצמם כל המידות שלא היו אמורות להביא לנפילה כזאת, שהרי הייתה בהם קלות כנשרים וגבורה כאריות. ואם כן, על פי הטבע היו צריכים לנצח את הקרב. ואם לא ניצחו - זהו בדיוק מה שדוד רוצה לומר בקינתו: הדבר היה בהשגחה מלאה של בורא עולם, שכן על פי הטבע לא היה שום סיכוי שינצחו אותם.
בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל־שָׁאוּל בְּכֶינָה הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי עִם־עֲדָנִים הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן׃
עד כאן הספיד את שניהם יחד, ומכאן ואילך הוא מספיד כל אחד בנפרד, ומתחיל בשאול. ודוד, שהיה אדם ישר והגון, קשה היה לו לקונן על שאול, שהרי שאול היה רודף שלו, וקשה לו לומר: צער גדול יש לי בכך שאתה מת. ובפרט שדוד עצמו כבר אמר בעבר "או יבוא יומו או השם יגפנו או במלחמה ירד ונספה", כלומר שרצה שבורא עולם ייקח ממנו את הרודף הזה. מעשה הוא לא עשה, אך גם לא יכול היה לומר: מצטער אני מאוד שהוא מת.
היום אנשים מוכרים הכול; אף אחד לא מצפה ליושרה ולהגינות. מי שנלחם באדם כל חייו עומד אחר כך ומספר כמה היה קרוב אליו וכמה היה מיוחד ומדבר על מורשתו. זו צביעות של ימינו. דוד לא כך. לכן הוא אינו אומר אני מצטער, אלא מפנה את הצער למי שראוי לו: "בנות ישראל אל שאול בכינה" - אתן, בנות ישראל, ראוי לכן מאוד להצטער על מיתת שאול.
ובביאור "המלבישכם שני עם עדנים" נחלקו רבי יהודה ורבי נחמיה. רבי יהודה אומר: בנות ישראל - בנות ישראל ממש. על שאול בכינה, שבשעה שהיו בעליהן יוצאין למלחמה, היה זן ומפרנס ומלביש אותן שני עם עדנים. ויש אומרים שכשהיו חוזרים מן המלחמה עם השלל, היה שאול דואג לתת לכל אחד ואחד: הנה, קח תכשיטים אלו ולבושים מיוחדים אלו, ותן לאשתך.
רבי נחמיה אומר שמה שכתוב "בנות ישראל" הוא משל: אלו סנהדראות של ישראל. "על שאול בכינה" - שבשעה שהיה שאול שומע טעם הלכה יוצא מפי תלמיד חכם, היה עומד ונושקו על פיו. כל כך גדולה הייתה הערכתו ואהבת התורה שלו. ומכאן, אגב, המושג "שפתיים יישק": כשמישהו אומר דבר נפלא אומרים "שפתיים יישק", כלומר ראוי זה לנושקו על פיו.
אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה יְהוֹנָתָן עַל־בָּמוֹתֶיךָ חָלָל׃
כעת הוא עובר לקונן על יהונתן. לא רק יהונתן נפל, אלא גם מחנה הגיבורים שסביבו. ומה ההבדל בין מה שאמר על שאול למה שאומר כאן? הגיבורים של שאול נפלו אחרי המלחמה, כשכבר ניגפו ונסו; אבל הגיבורים של יהונתן נפלו בתחילת המלחמה, כשעדיין לא ברחו וכשעדיין נלחמו. על זה הוא מתפלא: "בתוך המלחמה" - בעודם בתוך הקרב נפלו הגיבורים. אחרי שמתחילים לנוס הדבר מובן, שהרי תחילת נפילה ניסה, והמנוסה היא ראשית המפלה; אבל בתוך המלחמה - איך נפלו גיבורים?
"יהונתן על במותיך חלל" - אתה, יהונתן, היית על הבמות, בהרי הגלבוע, במקום גבוה. וכפי שהסברנו, הלוחם ממקום גבוה יש לו יתרון, והיה צריך להיות לכם יתרון אסטרטגי על הפלשתים. ואיך אפוא נפלת חלל?
צַר־לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים׃
"צר לי עליך" - מיצר ומצטער אני עליך מאוד. "נעמת לי מאוד" - ידידותך וחברותך ואהבתך היו נעימים לי ביותר. והאהבה שאהבת אותי ושאהבתיך נפלאה היא מאהבת נשים.
ומהו "מאהבת נשים"? יש מסבירים: יותר ממה שאדם אוהב אישה. ויש מסבירים כרלב"ג: יותר מן האהבה שאישה אוהבת את אהובה. וזו לשונו של הרלב"ג, והמציאות לצערנו לא השתנתה מאז, ומדובר במאות שנים לאחור: יותר נפלאת, כלומר מופלאת ומיוחדת, הייתה אהבת יהונתן לדוד מאהבת הנשים לאהוביהן, שהיא אהבה חזקה מאוד, עד שכבר יכה אותה ויקללה ולא תפיל מפני זה מאהבתו לו דבר. מכה אותה, מקלל אותה, והיא עדיין אוהבת אותו, ואף הולכת ומבטלת את התלונה. זה דבר שאינו נתפס בשכל. וכשם שאהבת נשים לאהוביהן אינה נתפסת בשכל, כך אומר דוד: האהבה שביני ובינך הייתה אהבה מופלאת, אהבה על־טבעית, אף שהיו כל הסיבות שלא יאהב אותי.
המלבי"ם מבאר שדוד מקונן כאן משני צדדים. האחד: מצד צדקותו וטוב ליבו של יהונתן, וזהו "נעמת לי מאוד" - ידידותך וקרבתך אליי, מפני שהיית צדיק ומיוחד כל כך, נעמו לי מאוד. והשני: מצד האהבה עצמה. והוא אינו אומר "נפלאתה כאהבת נשים" אלא "מאהבת נשים", יותר מאהבת נשים. ולמה? כי אהבת נשים היא אהבת הערב ואהבת המועיל. מדוע אדם אוהב אישה? כי טוב לו איתה. מדוע אישה אוהבת איש? כי טוב לה איתו. נמצא שאת מי אנו אוהבים באמת? את עצמנו. אהבת נשים היא אהבה עצמית, אהבה אגואיסטית; לא מעניין אותי מה טוב לו, מעניין אותי מה טוב לי. אבל אצלנו לא כך הייתה האהבה, אלא אהבה אמיתית, אהבה במדרגה הרוחנית הגבוהה שלה, שאינה לשם תועלת.
וראו את ההבדל בין מה שאמר על שאול למה שאמר על יהונתן: על שאול אמר "בנות ישראל אל שאול בכינה, המלבישכם שני עם עדנים" - מדוע תבכו על שאול? מפני שהייתה לכן תועלת ממנו. לעומת זאת על יהונתן אני מקונן, שהאהבה בינינו לא הייתה אהבה תועלתית, אלא אהבה רוחנית גמורה, לא מצד שמשתלם לי או שכדאי לי, וזו אהבה מעולה ומיוחדת יותר.
ולפי זה מבאר המלבי"ם מהו "יותר מאהבת נשים": יותר מאהבת הנשים שעליהן דיברתי בפסוק הקודם, הן בנות ישראל הבוכות אל שאול. כלומר, האהבה בינינו הייתה גדולה יותר מן האהבה שאהבו הנשים את שאול על שהיה מלבישן שני עם עדנים.
וראיתי ביאור נפלא ביותר של הבן איש חי. יש גמרא במסכת יבמות הנותנת עצה כיצד יבחר אדם אישה וכיצד יבחר לו חבר. "נחות דרגא ונסיב איתתא" - רד דרגה אחת וקח אישה. שתהיה מעט פחות ממך באינטליגנציה, מעט פחות ממך בהכנסה. ולמה? מפני שאין שני מלכים משמשים בכתר אחד, ובאדם נאמר "והוא ימשול בך". ואם היא מבינה יותר ממך או שהכנסותיה גבוהות משלך, ממילא תזלזל בך ותאמר: הרי אני יודעת שהוא מדבר שטויות, מדוע אכוף את ראשי? יהיה לה קשה מאוד. אבל אם לקחת בדרגה נמוכה מעט, היא מתבטלת אליך, וההיררכיה בבית וסדר המעמדות נשמרים.
ובבחירת חבר אומרת הגמרא להיפך: "אול דרגא ונסיב שושבינא" - עלה דרגה וקח לך חבר. אל תבחר מישהו פחות ממך, אלא תמיד מישהו גדול ממך, שהוא יעלה אותך וירומם אותך. וכתוב "וקנה לך חבר" - חברים בכסף קונים. אם אתה רוצה שאדם יהיה חברך ושתקבל ממנו באמת, תשפיע עליו, תשקיע בו, תן לו, ותראה שלאט לאט החיבור ביניכם נעשה חזק.
ועתה שואל הבן איש חי: דוד אומר "נפלאתה אהבתך לי", ולכאורה ראוי היה שיאמר "נפלאתה אהבתי אליך" - הרי אדם מספר על עצמו, ויכול היה לומר שהאהבה שאני אוהב אותך מופלאת מאהבת נשים. מדוע פתאום הוא מדבר על האהבה שיהונתן אוהב אותו?
אלא שאם נבדוק, ליהונתן לא הייתה שום סיבה לקחת את דוד לחבר. הכלל הוא "אול דרגא ונסיב שושבינא", חבר לוקחים מדרגה גבוהה יותר. אתה יהונתן בן מלך ויורש עצר, ומי היה דוד? אדם אנונימי, רועה צאן, בלא ייחוס, ואף בא מרות המואביה. מה לך לחפש אצל דוד? אומר דוד: בתור חבר איני יכול להבין מה חיפשת אצלי, שהרי היית צריך לחפש דרגה גבוהה יותר. אלא תדע, האהבה שאתה אוהב אותי היא אהבה מופלאת מאהבת נשים: נהגת בי בדרך שבה אדם בוחר לו אישה - "נחות דרגא" - ולא בדרך שבה אדם בוחר לו חבר. ירדת דרגה ובחרת בי לחבר. וזה עצמו מראה את מעלתו וצדקותו של יהונתן, שהיה יכול לומר: אני צריך לחפש דרגה גבוהה יותר, מה לי ולדוד. לכן אומר דוד דווקא "נפלאתה אהבתך לי" ולא "אהבתי לך", שהוא מתפלא: פלא בעיניי, מה פתאום נהגת בי בדרך הזאת.
אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה׃
מי הם "כלי מלחמה"? רש"י אומר: אלו שאול ויהונתן, שהיו כלי הזין של ישראל, הם היו כלי מלחמתם. והמלבי"ם מסביר: בדרך כלל כשגיבורים נופלים, יש גיבורים אחרים תחתיהם שישתמשו בכלי המלחמה. אבל נתאר לעצמנו שיש לנו מטוסים וכל הטייסים מתו - מה יועילו המטוסים? יחלידו, אין מה לעשות בהם. כך אומר דוד: אין לנו כעת גיבורים חלופיים לשאול וליהונתן, וממילא כלי המלחמה שהיו כליהם יאבדו, שלא יהיה מי שישתמש בהם. ורעיון הדברים: אין לנו תחליף להם - לא לגבורתם, לא למיוחדותם, לא לצדקותם ולא להגנתם על כלל ישראל. וזה היה סיומה של קינת דוד על מיתת שאול.
כל הקינה של דוד בנויה כהוכחה אחת: הנפילה בגלבוע לא הייתה מהלך טבעי. לחמנו מן ההר, היינו גיבורים, יהונתן לא נסוג מדם חללים ושאול לא נרתע מחלב גיבורים, ושניהם היו מאוחדים ובחייהם ובמותם לא נפרדו - ובכל זאת נפלו. ואם כן, יד ההשגחה הייתה בדבר. ומתוך כך מזהיר דוד שלא לגלות זאת לפלשתים, מקונן על סילוק המגן והשפע מהרי הגלבוע, מפנה את הבכי על שאול אל בנות ישראל שנהנו מטובו, ומספיד את יהונתן באהבה שאינה תועלתית ואינה נתפסת בשכל - אהבה שבה ירד יהונתן דרגה כדי לקחת את דוד לחבר. וחותם: אין לנו תחליף לגיבורים כאלה, ומשנפלו, אף כלי המלחמה שבידינו אובדים.