אנחנו מתחילים בעזרת השם את ספר שמואל ב'. הפרק הראשון פותח בבשורה על מות שאול ויהונתן, ובו אנו פוגשים את הנער העמלקי שבא לדוד להתחנף ולספר שהוא זה שהמית את שאול - ואת הדין שדוד דן אותו. הפרק ממשיך בקינה הנפלאה שדוד מקונן על שאול ועל יהונתן. נלך על סדר הפסוקים, בעיקר על פי פירושו של המלבי"ם, ונוסיף את דברי הרד"ק, הרלב"ג ורש"י ואת דרשות חז"ל.
וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת שָׁאוּל וְדָוִד שָׁב מֵהַכּוֹת אֶת־הָעֲמָלֵק וַיֵּשֶׁב דָּוִד בְּצִקְלָג יָמִים שְׁנָיִם׃
למה הכתוב מזכיר כאן דווקא שדוד שב מהכות את עמלק? אומר המלבי"ם: כדי להראות לך זה לעומת זה. בוא וראה, דוד עם ארבע מאות איש הצליח לנצח מחנה כבד מאוד, את מחנה עמלק. ולעומתו שאול, עם כלל ישראל כולו, לא עצר כוח בפני אויביו. לומר לך: זו שקיעת שמשו של שאול לעומת זריחת שמשו של דוד. דוד הצליח כנגד עמלק, ושאול לא הצליח כנגד הפלשתים.
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וְהִנֵּה אִישׁ בָּא מִן־הַמַּחֲנֶה מֵעִם שָׁאוּל וּבְגָדָיו קְרֻעִים וַאֲדָמָה עַל־רֹאשׁוֹ וַיְהִי בְּבֹאוֹ אֶל־דָּוִד וַיִּפֹּל אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ׃
מגיע איש מן המחנה, מישהו שמבשר מה קורה במלחמת שאול כנגד פלשתים. עצם חזותו של האדם הזה מספרת את הכל: בגדיו קרועים, אדמה על ראשו - סימני אבל, והוא נופל על פניו ומשתחווה. מי היה האיש הזה? יש דעה בחז"ל שזה היה דואג האדומי. רש"י אומר על כך "לא מיושב על ליבי", אבל כפי שנראה בהמשך, המלבי"ם דווקא מבאר את הפרשה על פי דרך זו.
וַיֹּאמֶר לוֹ דָּוִד אֵי מִזֶּה תָּבוֹא וַיֹּאמֶר אֵלָיו מִמַּחֲנֵה יִשְׂרָאֵל נִמְלָטְתִּי׃
וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד מֶה־הָיָה הַדָּבָר הַגֶּד־נָא לִי וַיֹּאמֶר אֲשֶׁר־נָס הָעָם מִן־הַמִּלְחָמָה וְגַם־הַרְבֵּה נָפַל מִן־הָעָם וַיָּמֻתוּ וְגַם שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵתוּ׃
הוא מתחיל לספר את הדברים כסדר שהיו: דבר ראשון, נס העם מן המלחמה. וכבר הסברנו שתחילת הנפילה היא הניסה - אם אתה בורח באמצע הקרב, סימן ברור שיש מפלה. עצם זה שהעם החל לנוס גרם לכך שגם הרבה נפל מן העם, ובעקבות זה מתו גם שאול וגם יהונתן בנו.
הרלב"ג מעיר שהוא לא סיפר את הדברים לפי סדרם האמיתי, שהרי ראינו שיהונתן מת לפני שאול, ואם כן מה פירוש "וגם שאול ויהונתן בנו מתו"? אלא, אומר הרלב"ג, הוא בא לספר לו את הדברים בצורה שלא יבהילנו. אדם שנופלת עליו צרה גדולה - אין מפילים עליו את כל הצרה בבת אחת, אלא מספרים לו בהדרגה, כדי שלא יחטוף שבץ או התקף לב מעצם הבשורה הרעה.
היה מעשה באדם במשטרה שהודיעו לו שהוא אינו מקודם, ובמקום הזמינו לו אמבולנס - הוא קיבל התקף לב. וזה על קידום במשטרה! קל וחומר כשמודיעים לאדם על מיתה או על אסון, השם ירחם, איזו צרה יכולה לצאת מזה. לכן, אומר הרלב"ג, בהתחלה הודיע לו "נס העם מן המלחמה" - דוד כבר מתחיל להבין שהמצב לא טוב. אחר כך "וגם הרבה נפל מן העם" - הוא קולט שהייתה צרה גדולה. ורק אחר כך "וגם שאול ויהונתן בנו מתו". ומה קשה לדוד יותר, מיתת שאול או מיתת יהונתן? ודאי מיתת יהונתן, שאהבו אהבת נפש. לכן הקדים את שאול, שהוא החלק הקשה, ואחריו את יהונתן, שהוא הקשה יותר - מן הקל אל הכבד, כדי שלא להבהילו בבת אחת.
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ אֵיךְ יָדַעְתָּ כִּי־מֵת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ׃
שאלתו של דוד היא האם מדובר בגדר שמועה בעלמא, או שאתה באמת ראית את הדברים ומדווח דיווח אמיתי מן השטח.
וַיֹּאמֶר הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ נִקְרֹא נִקְרֵיתִי בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ וְהִנֵּה שָׁאוּל נִשְׁעָן עַל־חֲנִיתוֹ וְהִנֵּה הָרֶכֶב וּבַעֲלֵי הַפָּרָשִׁים הִדְבִּקֻהוּ׃
הוא אומר לו: נקריתי בהר הגלבוע, ובדיוק לאותו מקום שבו היה שאול נשען על חניתו. ומהו "נשען על חניתו"? ראינו ששאול רצה להתאבד, ומה עשה? נעץ את החנית בקרקע ונפל עליה. "ובעלי הפרשים הדביקוהו" - כבר התקרבו אליו.
וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵנִי וַיִּקְרָא אֵלַי וָאֹמַר הִנֵּנִי׃
וַיֹּאמֶר לִי מִי־אָתָּה וָאֹמַר אֵלָיו עֲמָלֵקִי אָנֹכִי׃
מדובר בשלב שלאחר שנפל על חניתו, ועדיין לא מת לגמרי. הוא רואה אותו וקורא אליו, והנער עונה "הנני". ושימו לב לקרי ולכתיב: בקרי אנו קוראים "ואומר אליו", ובכתיב "ויאמר אליו". אם קוראים "ויאמר" - פירושו שמישהו אחר אמר; ואם "ואומר" - אני אמרתי. אומר הרד"ק, שהכתיב בא לומר שהנער חשש לומר בעצמו "עמלקי אנכי" - שהרי מה עשה שאול לעמלקים? הרג את כולם. אף שהוא הולך למות, ידע שזהו שאול שרדף את העמלקים, ולכן מישהו אחר אמר לו זאת. וזהו שכתוב "ויאמר אליו עמלקי אנכי".
וַיֹּאמֶר אֵלַי עֲמָד־נָא עָלַי וּמֹתְתֵנִי כִּי אֲחָזַנִי הַשָּׁבָץ כִּי כׇל־עוֹד נַפְשִׁי בִּי׃
שאול ביקש ממנו: עמוד עלי ומותתני - סיים את הריגתי. ומהו "אחזני השבץ"? רש"י מביא את התרגום: "אחזני רתיתא", כלומר רעד בגופי, שאני ממש לפני מיתה, מה שנקרא מפרפר. ולכן הוא מבקש שיסיים את מיתתו - עדיף שהנער יסיים, ולא שיבואו הפלשתים ויסיימו את מיתתו ויתעללו בו בינתיים. "כי כל עוד נפשי בי" - נפשי עדיין קשורה בי, ואני רוצה שכבר לא תהיה קשורה בי.
ולמה נקט דווקא לשון "השבץ"? אומרים חז"ל, שהשבץ בא לרמז על סיבת מיתתו של שאול. שהרי שאול הרג שמונים איש מנוב עיר הכהנים, והם היו לבושי תשבץ - בגד המשובץ. ולכן אמר "אחזני השבץ": מה אחז אותי, מה תפס אותי? העוון הזה, עוון לבושי התשבץ.
הרלב"ג מביא הסבר נוסף. בזמנם, כשהיו יוצאים לקרב, היו לובשים מגן - סוג של שריון קשקשים, מה שנקרא בימינו שכפ"ץ. השריון הזה היה בנוי טבעות טבעות, כמין רשת, וכל מטרתו שכאשר מכים אותך המכה נעצרת ברשת, ואם מנסים לנעוץ חרב - החרב עבה וחורי הרשת דקים, והחרב אינה נכנסת אלא בכוח גדול. וכשנפל שאול, נפל על אותו שריון, ובעקבות זה לא ננעצה החרב היטב בגופו. וזהו "אחזני השבץ" - השבץ אחז את החרב ומנע ממנה להיכנס, ועל ידי כך לא הצלחתי לסיים את מיתתי אלא רק קירבתי אותה. וכיוון שכך, "כל עוד נפשי בי" וזהו צער גדול בשבילי, אני מבקש שתקרב את מיתתי.
וָאֶעֱמֹד עָלָיו וַאֲמֹתְתֵהוּ כִּי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִחְיֶה אַחֲרֵי נִפְלוֹ וָאֶקַּח הַנֵּזֶר אֲשֶׁר עַל־רֹאשׁוֹ וְאֶצְעָדָה אֲשֶׁר עַל־זְרֹעוֹ וָאֲבִיאֵם אֶל־אֲדֹנִי הֵנָּה׃
הוא מודה שסיים את מיתתו, ומצטדק: ידעתי שהוא לא ימשיך לחיות, ואם כן אין לדון אותי כרוצח. ולא זו בלבד, אלא הרווחתי בכך שלקחתי את הנזר מעל ראשו - שהרי אתה, אדוני דוד, ראוי יותר ללבוש זאת משאול שכבר מת. הוא בא כאן להחניף: הרגתי אותו כדי להביא לך את הכתר, אתה זה שתמלוך ותקבל את הכתר ולא שאול. ומיד נראה כיצד מתייחס דוד לחנופה הזאת.
וַיַּחֲזֵק דָּוִד בִּבְגָדָו וַיִּקְרָעֵם וְגַם כׇּל־הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ׃
דוד ששומע את הבשורה הנוראה קורע את בגדיו. מכאן לומדים חז"ל שחייב אדם לקרוע על נשיא ועל אב בית דין - שאול היה נשיא, ויהונתן היה אב בית דין. וכן חייב לקרוע על רוב ציבור, אם שמע שמתו ציבור רב, שנאמר "ועל עם השם ועל בית ישראל".
אלא שיש לשאול: מנין לך שקרע על כל אחד בפני עצמו, ולא רק מחמת המלך? אומר הרד"ק, הדיוק הוא מן הכתיב "בבגדו" והקרי "בבגדיו" - דוד קרע את כל בגדיו. ולמה היה צריך לקרוע את כל בגדיו? מפני שקרע על שאול לבד, ועל יהונתן לבד, ועל עם השם לבד - על כל אחד מהם בגד. מכאן אתה לומד שעל כולם צריך לקרוע.
וַיִּסְפְּדוּ וַיִּבְכּוּ וַיָּצֻמוּ עַד־הָעָרֶב עַל־שָׁאוּל וְעַל־יְהוֹנָתָן בְּנוֹ וְעַל־עַם יְהֹוָה וְעַל־בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֶב׃
מן הפירוט שבפסוק זה אתה לומד שהקריעה צריכה להיות על כל אחד ואחד - שעל כל אחד מן הדברים האלה עושים קריעה בפני עצמה.
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ אֵי מִזֶּה אָתָּה וַיֹּאמֶר בֶּן־אִישׁ גֵּר עֲמָלֵקִי אָנֹכִי׃
וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד אֵיךְ לֹא יָרֵאתָ לִשְׁלֹחַ יָדְךָ לְשַׁחֵת אֶת־מְשִׁיחַ יְהֹוָה׃
וַיִּקְרָא דָוִד לְאַחַד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר גַּשׁ פְּגַע־בּוֹ וַיַּכֵּהוּ וַיָּמֹת׃
אומר המלבי"ם, לדעת חז"ל שכאן מדובר בדואג: קודם כל, למה נקרא עמלקי? מפני שבא מארץ עמלק. ודואג נקרא "האדומי" - ועמלק הוא משושלת אדום, שהרי עמלק היה בנו של אליפז בן עשו האדומי. נמצא שדואג האדומי הוא מקורו של אותו נער עמלקי. ומעתה מובן שהוא כבר היה חייב מיתה מראש, על נוב עיר הכהנים.
שהרי כאשר ציווה שאול להרוג את נוב עיר הכהנים, שניים סירבו: אבנר ועמשא. הם לא היו מוכנים לעשות זאת, מפני שדרשו את מה שנאמר שם "רק חזק ואמץ" - יכול אם יאמר לך המלך לעבור על דברי תורה תשמע לו? תלמוד לומר "רק", ובא למעט שרק בדברים שאינם ביטול דברי תורה חייבים לשמוע, אבל אם הציווי בא לבטל דברי תורה - אף למלך אין כוח לצוות. הם דרשו "אכין ורקין" ולא היו מוכנים. ואז אמר שאול לדואג האדומי: גש אתה ופגע בהם - המתחיל בעבירה אומרים לו גמור. אתה תפסת בפיך, אתה הלשנת ואמרת שאחימלך בן אחיטוב הוא זה שעזר לדוד ושהייתה לו כוונה רעה - סיים אתה את הסיפור.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד דָּמְךָ עַל־רֹאשֶׁךָ כִּי פִיךָ עָנָה בְךָ לֵאמֹר אָנֹכִי מֹתַתִּי אֶת־מְשִׁיחַ יְהֹוָה׃
אומר המלבי"ם: ראה כמה זה נפלא. הקרי הוא "דמך" והכתיב "דמיך". "דמיך" לשון רבים, "דמך" לשון יחיד. דוד אומר לו: דמיך - אתה חייב על שני דברים. גם על הריגת שאול, ואף שעל זה לכאורה יש לפטור מדין אין אדם משים עצמו רשע, הרי יש כאן דמים נוספים: אתה הרגת את הכהנים, ובראשם את אחימלך בן אחיטוב, שהיה הכהן המשיח, שנמשח להיות כהן גדול. וזהו "כי פיך ענה בך לאמור אנוכי מותתי את משיח השם" - פיך שבא ודיבר לשון הרע לפני שאול, הוא שגרם שתמית את משיח השם, את אחימלך בן אחיטוב שהיה משוח לכהונה.
ואם תאמר, על שאול הרי אני נחשב כאדם המרשיע את עצמו ואין לדונני על פי הודאתי - אומר לו דוד: וכיצד מת שאול? "אחזני השבץ". נמצא שבמעשיך, דואג האדומי, הרגת בפועל את נוב עיר הכהנים, וגם גרמת למיתתו של שאול, שהרי מיתת שאול באה בעקבות הריגת עיר הכהנים. אז "דמיך" - יש כאן שני דמים: דם הכהנים ודם שאול. ואף אם נאמר שלא אתה רצחת עכשיו בפועל את שאול, ואף אם איני מקבל את סיפורך ואיני מאמין לו - על הסיפור ההוא אין ויכוח, על זה היו עדים שכך ספרת לשון הרע על אחימלך בן אחיטוב, ועל ידי זה הרגת את כל הכהנים וגרמת למיתתו של שאול בנפילתו בקרב. זהו אותו נער, וזה מה שאמרו חז"ל שהנער העמלקי הוא דואג האדומי שבא מעמלק.
וַיְקֹנֵן דָּוִד אֶת־הַקִּינָה הַזֹּאת עַל־שָׁאוּל וְעַל־יְהוֹנָתָן בְּנוֹ׃
וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי־יְהוּדָה קָשֶׁת הִנֵּה כְתוּבָה עַל־סֵפֶר הַיָּשָׁר׃
דוד מתחיל לקונן על מיתת שאול ועל מיתת יהונתן, והקינה באה לבטא את גודל האבדה וגודל הצער על מיתתם של שני הצדיקים האלה. ומהו "ללמד בני יהודה קשת"? הפירוש הפשוט, וכך מסביר רש"י: עכשיו, לאחר שנפלו גיבורי ישראל, צריך להתחיל ללמד את בני יהודה למשוך בקשת כדי שיילחמו, מפני שדרך המלחמה החזקה יותר היא על ידי הקשת - שבה אתה הורג את האויב מרחוק. וראינו ששאול עצמו ירא מאוד מן המורים בקשת, כלומר שהמורים בקשת הם המכריעים את הקרב. לכן צריך כעת ללמד את בני יהודה קשת.
ומהו "ספר הישר"? הכוונה לספר בראשית, ספר הישרים - אברהם, יצחק ויעקב. ומה כתוב שם? "ידך בעורף אויביך". ואיזו מלחמה היא זו שידו של אדם מול העורף? זהו המושך בקשת: ביד שמאל אוחז את הקשת וביד ימין מושך את המיתר, ואז ידו מגיעה מול עורפו. "ידך בעורף" - כדי לפגוע באויביך. מכאן שצריך ללמד את יהודה קשת, כדי להתגבר על החיסרון שנוצר בנפילת שני הגיבורים האלה.
המלבי"ם מבאר ש"ספר הישר" הוא מה שכתוב בפרשת כי תשא: "כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית". ומה הם הדברים האלה? "הנה אנכי כורת ברית, נגד כל עמך אעשה נפלאות", ושם מוזהר העם "השמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ", והקדוש ברוך הוא מבטיח "הנני גורש מפניך את האמורי" וכו' - שאגרש מפניכם שבעה עממים, והכל בתנאי שלא תכרות איתם ברית. ועוד מבטיח לו: תדע לך שזה יהיה בדרך ניסית ולא בדרך טבעית - "נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגויים". זו הברית שכרת השם איתנו: אם תלך בדרך שאני אומר לך, תראה ניסים ונפלאות.
ובאמת ראינו שיהושע בתחילת הדרך ראו ניסים ונפלאות, מפני שהלכו בדרך השם: "שמש בגבעון דום, ירח בעמק אילון", אבני אלגביש יורדות מן השמיים. דברים נפלאים מאוד, כי הלכו לפי המתווה שקבע השם בפרשת כי תשא, שאם נלך על פי צו השם ונמגר את האויבים - נראה נפלאות שלא בדרך הטבע.
אבל בספר שופטים ראינו שעם ישראל לא שמרו את התנאי, ולכן הוצרכו לצאת לקרב. כתוב שם: "ואלה הגויים אשר הניח השם לנסות בם את ישראל, רק למען דעת דורות בני ישראל ללמדם מלחמה, רק אשר לפנים לא ידעום". לפנים לא ידעו מלחמה - לא היה בה צורך. אבל כיוון שלא שמעת בקול צו השם ונשארו גויים, הקדוש ברוך הוא משאיר אותם כדי שיהיה לך קשה לכבוש אותם, ועל ידיהם ינסה את ישראל. כלומר, אם תסטה מן הדרך - הם יהיו השוט שיכה בך. אלו הפלשתים, חמשת סרני פלשתים שנותרו כאן.
וזהו שאומר הכתוב "ללמד בני יהודה קשת": מה שאנחנו צריכים כיום ללמד את בני ישראל קשת, כלומר שאנחנו אמורים לצאת ולהילחם באופן פיזי ואין לנו ניסים - אל תתפלא על כך, "הנה כתובה על ספר הישר". שהרי כבר כתוב שם שאם אנחנו סוטים מן הדרך נצטרך ללמוד קשת, ואילו היינו הולכים בדרך הנכונה לא היינו צריכים ללמוד קשת כלל. ולמה כעת צריכים ללמוד קשת? מפני שלא עשינו רצון השם, מפני שלא מיגרנו את כל העממים מיד כשנכנסנו לארץ. אל תתפלא ותשאל, והרי השם הבטיח "אעשה נפלאות"? נכון - אבל זה אם היית עושה כמתווה שהתווה בורא עולם. ואם לא עשית כך, אתה צריך ללמוד קשת.
הפרק פותח בהעמדת זה לעומת זה: דוד המנצח את עמלק בארבע מאות איש מול שאול שנופל עם כל ישראל. הנער העמלקי, שחז"ל והמלבי"ם מזהים אותו עם דואג האדומי, בא בחנופה להביא את הנזר לדוד ולהתפאר שהמית את שאול - ודוד דן אותו במידה כנגד מידה: "דמיך על ראשך", דם הכהנים שהרג בלשונו ודם שאול שמיתתו באה בעקבות אותו עוון, "כי אחזני השבץ", עוון לבושי התשבץ. מנגד, דוד קורע את כל בגדיו, קריעה על נשיא, על אב בית דין ועל רוב הציבור, וצם וסופד עד הערב - וממנו למדו חז"ל את דיני הקריעה. ובקינתו הוא פותח ב"ללמד בני יהודה קשת": מסר צלול שאילו היינו הולכים בדרך שהתווה בורא עולם, היינו זוכים לנפלאות שלא בדרך הטבע, וכיוון שסטינו - נצרכנו ללמוד קשת ולהילחם בכוח הזרוע.