שמואל א' פרק ל"א הוא הפרק החותם את הספר. ראוי לשים לב למבנה: שמואל א' מסתיים במיתתו של שאול, ושמואל ב' פותח תקופה חדשה לגמרי - תקופת הנהגתו של דוד. הפרק שלנו הוא אחרית מלכות שאול: מפלת ישראל בהר הגלבוע, נפילת שאול ובניו, הביזיון שעשו הפלשתים בגופו, וחסדם של אנשי יבש גלעד שגמלו לו טובה תחת טובה.
וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ׃
הכתוב חוזר לעניין שהתחיל בו, שהפלשתים צרים על ישראל. ודקדק המלבי"ם: הנה תראה שישראל אפילו לא נלחמו כלל, נטשה גבורתם. רק ראו את הפלשתים באים, ומיד "וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל". ועל זה אמרו חז"ל: תחילת מפלה - ניסה. המנוסה היא ראשיתה של המפלה, וכיוון שהתחילו לנוס, מיד התחילה מפלה גדולה, "וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ".
וַיַּדְבְּקוּ פְלִשְׁתִּים אֶת־שָׁאוּל וְאֶת־בָּנָיו וַיַּכּוּ פְלִשְׁתִּים אֶת־יְהוֹנָתָן וְאֶת־אֲבִינָדָב וְאֶת־מַלְכִּישׁוּעַ בְּנֵי שָׁאוּל׃
בראשונה הרגו הפלשתים את שלושת בני שאול, ומי שנותר לבדו הוא שאול. ודייק הכתוב בלשונו: אין כאן "וישיגו" אלא "וַיַּדְבְּקוּ", לפי ששאול נלחם בכוח עצום, והם נדבקו בו והחזיקו בו במאמץ רב.
וַתִּכְבַּד הַמִּלְחָמָה אֶל־שָׁאוּל וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת וַיָּחֶל מְאֹד מֵהַמּוֹרִים׃
המלחמה נהייתה כבדה עד מאוד, ומצאו אותו "המורים אנשים בקשת" - היורים בקשת, מה שאנו קוראים היום צלפים. ובביאור "וַיָּחֶל מְאֹד" יש שתי משמעויות: האחת מלשון חלחלה, כמו "וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה" באסתר, שפחד מאוד. והשנייה, כפי שמבאר המרן הבית יוסף, מלשון נחלה: שנחלה מחמת המורים, כלומר שכבר ירו בו והוא כבר היה פצוע.
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ פֶּן־יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ־בִי וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי יָרֵא מְאֹד וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת־הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ׃
שאול חרד מאוד מן הבאות. הוא מבין שבמצב הזה לא יוכל להמשיך להילחם, ולכן הוא מבקש מנושא כליו שהוא זה שימית אותו, כדי שלא ייפול בידי הפלשתים: שלא ידקרו אותו הערלים ולא יתעללו בו. הוא מעדיף למות בדרך זו ולא בידיהם.
לכאורה יש כאן מעשה התאבדות, והשאלה נשאלת: וכי התאבדות מותרת? אומרים חז"ל: לא חטא שאול בכך שהרג את עצמו. ומנין? שנאמר "אַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ" - הקדוש ברוך הוא אומר שאת דמכם אדרוש מידכם, מי שמתאבד אתבע אותו כדין רוצח. אך כל "אך" בא למעט, ואת מי בא למעט כאן? דרשו חז"ל: יכול כשאול? תלמוד לומר "אך" - לא כשאול. שאול אינו נתבע על מיתתו, אף שכל אדם נתבע על מיתתו.
ומדוע באמת שאול לא נתבע? כמה טעמים בדבר. ראשית, היה ברור לחלוטין שימיתו אותו; אין כאן ספק כלל מה יעשו לו הפלשתים כשיתפסו אותו. שנית, נמסר לו בנבואה מוחלטת "מָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי", והנה הוא ראה שהנבואה כבר התחילה להתקיים: בניו כבר עמו, כבר נמצאים עם שמואל למעלה, ומי נשאר? רק הוא האחרון. ויותר מזה, הוא רואה שכבר פגעו בו והוא פצוע, ואם כן הבין שמה שנאמר לו בנבואה חייב להתקיים. שלישית, הוא חשש מאוד שהפלשתים יענו אותו או יעבירו אותו על דתו ויתעללו בו, וזה ביזיון נורא לכלל ישראל. כאן זה כבר אינו עניין אישי אלא ביזיון המלכות, שהרי מבזים את המלך. ובהמשך נראה שאכן היו מסוגלים לכך ומה עשו בפועל.
ואף בהיסטוריה היו דברים כאלה: היו שחששו שמא יעבירו אותם על דתם והתאבדו כדי שלא יעבירו אותם על דתם. וכן אותן ארבע מאות בנות שהיו באונייה וקפצו למים כדי שלא להתבזות. וזה גם מה שהיה כאן: במצב כזה הבין שאול שעדיף שימסור נפשו בצורה זו ולא שיתעללו בו חלילה.
ומדקדק המלבי"ם בסברתו של שאול: אם הפלשתים יתעללו בו ולא יהרגו אותו, יכול להיות שחיי צער עדיפים ממוות, ואם כן אין לו להרוג את עצמו. ואם ימיתו אותו, לכאורה עדיף שהם יהרגו אותו ולא שיהרוג את עצמו. אז איך שלא נסתכל - אל תהרוג את עצמך: אם רק יתעללו בך, הרי תחיה; ואם ימיתוך, עדיף שהם ימיתוך. אלא שכיוון שגם יתעללו בו וגם בסוף ימיתו אותו, ובהצטרף שני הדברים יחד, עדיף שימית את עצמו. וזה מדוקדק בלשון הפסוק: "פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי" - בסופו של דבר ימיתוני, שכן ידקרוני, אבל לפני כן עוד יתעללו בי. במצב כזה עדיף שאמית את עצמי מאשר שיעשו בי כדבר הזה.
יש עוד הסבר למה עשה זאת: שרצה בכך לכפר על מעשה נוב עיר הכהנים, שנהרגו על פי ציוויו. ובהמשך נראה מאיזה פסוק דורשים חז"ל שמיתתו הייתה כפרה על עניין נוב עיר הכהנים.
ומדוע מיתתו של שאול הייתה ודאית גמורה, שאין תשובה מועילה בה? זה למדנו מדברי שמואל אליו. שמואל אמר לו "מָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי" בצורה ודאית לגמרי, לפי שאמר לו קודם לכן שה' מסר את המלוכה לרעך הטוב ממך. וכיוון שנמסרה המלוכה לרעו הטוב ממנו, הרי יש כאן בשורה טובה לדוד, ובשורה טובה מעולם לא חזר בה הקדוש ברוך הוא. ואם כבר בישר ה' לדוד בשורה טובה, כיצד ימלוך שאול עוד? אין דרך להחיותו. שאם היה כאן רק בשורה רעה לשאול ולא היו ממנים אחר תחתיו, היה מקום שיתפלל ויבקש רחמים ותוסר מעליו הגזירה. אבל במקום שהגזירה היא כבר גזירה טובה למישהו אחר, ואין מלכות נוגעת בחברתה, לא יעכב ה' את הגזירה הטובה שהבטיח לדוד, וממילא מוכרח ששאול ייפטר מן העולם.
וַיַּרְא נֹשֵׂא־כֵלָיו כִּי מֵת שָׁאוּל וַיִּפֹּל גַּם־הוּא עַל־חַרְבּוֹ וַיָּמָת עִמּוֹ׃
נושא כליו רואה ששאול מת, ולכן מתאבד גם הוא. ובנוגע לנושא כליו לא כתוב בחז"ל אם ראוי המעשה שעשה. ויש מביאים בטעם הדבר, שמה שכתוב "וַיִּפֹּל גַּם הוּא עַל חַרְבּוֹ" הכוונה על חרבו של שאול: גם הוא נפל על חרבו של שאול ומת.
וַיָּמָת שָׁאוּל וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו וְנֹשֵׂא כֵלָיו גַּם כָּל־אֲנָשָׁיו בַּיּוֹם הַהוּא יַחְדָּו׃
וַיִּרְאוּ אַנְשֵׁי־יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־בְּעֵבֶר הָעֵמֶק וַאֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן כִּי־נָסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל וְכִי־מֵתוּ שָׁאוּל וּבָנָיו וַיַּעַזְבוּ אֶת־הֶעָרִים וַיָּנֻסוּ וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶן׃
לא די שהמלחמה נידונה לכישלון ונפלו בקרב, אלא שאף היושבים בערים הסמוכות לפלשתים החליטו שבמצב כזה אין טעם להישאר, שהרי זה מצב של סכנה, וברחו. והפלשתים באו והתיישבו בערים.
וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים לְפַשֵּׁט אֶת־הַחֲלָלִים וַיִּמְצְאוּ אֶת־שָׁאוּל וְאֶת־שְׁלֹשֶׁת בָּנָיו נֹפְלִים בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ׃
"לְפַשֵּׁט אֶת הַחֲלָלִים" - להסיר את בגדיהם מעליהם. ולמה עשו כן? מפני שבימים ההם היו הבגדים דבר יקר מאוד; בגד אחד יכול היה לקחת שבועיים להכינו. וכן לקחו את החרבות וכל מה שהיה עליהם.
וַיִּכְרְתוּ אֶת־רֹאשׁוֹ וַיַּפְשִׁטוּ אֶת־כֵּלָיו וַיְשַׁלְּחוּ בְאֶרֶץ־פְּלִשְׁתִּים סָבִיב לְבַשֵּׂר בֵּית עֲצַבֵּיהֶם וְאֶת־הָעָם׃
שלחו בכל ארץ פלשתים "לְבַשֵּׂר בֵּית עֲצַבֵּיהֶם" - להודות לעבודה זרה שלהם, וגם לבשר לעם.
וַיָּשִׂימוּ אֶת־כֵּלָיו בֵּית עַשְׁתָּרוֹת וְאֶת־גְּוִיָּתוֹ תָּקְעוּ בְּחוֹמַת בֵּית שָׁן׃
"עשתרות" הוא שם עבודה זרה, ושם הניחו את כליו של שאול כדי להודות לעבודה זרה, כמו שמקריבים לה קורבן: הנה זה מה שנתת לנו. "וְאֶת גְּוִיָּתוֹ תָּקְעוּ בְּחוֹמַת בֵּית שָׁן" - וזה חלק מן הביזיון. ובדברי הימים מובא שאת גולגלתו תקעו בבית דגון. וזכרו מה קרה לדגון בפעם הקודמת, כאשר הביאו את הארון לשם: נכרת ראשו. ועתה באו הפלשתים ואמרו: הנה האלים החזירו לו, ועתה ראו שנכרת ראשו של שאול. ולכן הביאו דווקא את ראשו של שאול לבית דגון, שהוא זה שנכרת ראשו כשהיה הארון שם.
וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו יֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֵת אֲשֶׁר־עָשׂוּ פְלִשְׁתִּים לְשָׁאוּל׃
"וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו" - כמו "וישמעו עליו": שמעו אנשי יבש גלעד את אשר עשו הפלשתים לשאול.
וַיָּקוּמוּ כָּל־אִישׁ חַיִל וַיֵּלְכוּ כָל־הַלַּיְלָה וַיִּקְחוּ אֶת־גְּוִיַּת שָׁאוּל וְאֵת גְּוִיֹּת בָּנָיו מֵחוֹמַת בֵּית שָׁן וַיָּבֹאוּ יָבֵשָׁה וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם שָׁם׃
מהו "וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם שָׁם"? המלבי"ם מביא ששרפו עליהם כדרך ששורפים על המלכים, כלומר שכל הבגדים והכלים של המלך שורפים אותם כדי שלא ישתמש בהם אדם אחר. והמעם לועז מביא הסברים נוספים: יש אומרים ששרפו אותם ממש, לפי שלא היה זה דרך כבוד לקחתם כך אחרי שהתעללו בגופם, שהיה זה ביזיון להם, ולכן שרפו את גופם. ועוד, שחששו שיבואו הפלשתים ויוציאו אותם מן הקבר וימשיכו להתעלל בהם, ולכן שרפו אותם. ויש מסבירים שהשריפה כאן היא חניטה: ששרפו בשמים ובזה חנטו את הגופות, שכך היו חונטים על ידי שריפת בשמים.
ואומרים חז"ל שכל אותו הזמן שהגופות היו תקועות שם בחומה לא קרה להם דבר: לא פגע בהם שום עוף, לא אכלה שום ציפור מבשרם, ולא בא שום בעל חיים ולקח מבשרם, אלא נשארו בשלמותם.
וַיִּקְחוּ אֶת־עַצְמֹתֵיהֶם וַיִּקְבְּרוּ תַחַת־הָאֶשֶׁל בְּיָבֵשָׁה וַיָּצֻמוּ שִׁבְעַת יָמִים׃
צמו שבעת ימים, ואומרים חז"ל שזה זכר לאותם שבעת ימים שנתן נחש העמוני לעם ישראל, כשאמר להם שיעקור את עיניהם. ומי הצילם אז? שאול. ולכן הם עצמם באים עכשיו ומצילים את שאול.
העונש של שאול היה מידה כנגד מידה. הוא נפל בחרב, על שאת נוב עיר הכהנים הרג בחרב. ובהמשך יבוא הכתוב שאמר "אֲחָזַנִי הַשָּׁבָץ", ואומרים חז"ל שהשבץ בא כנגד מה שהרג את הכהנים לובשי "כתונת תשבץ", היא הכתונת שבה האורים ותומים. ויש בזה רמז נוסף: הכהנים בבגדיהם מכפרים על עוון לשון הרע ועל שפיכות דמים, והוא ביטל אותם, ולכן לא היה לו במה להתכפר.
בניו נפלו עמו, לפי ששם בעיר הכהנים הרג אבות ובנים. ואף יהונתן נהרג, שליהונתן היה חשבון נוסף: שלא שילח את דוד בלחם ובמים, ובכך גרם למיתת נוב עיר הכהנים. שהרי דוד הלך לאחימלך, ואחימלך בן אחיטוב זן אותו, ובעקבות זה בא דואג האדומי וספר את לשון הרע, והתגלגל כל מה שהתגלגל. ואילו היה יהונתן שולח עמו לחם ומים, לא הייתה בעיה והיו ניצלים. ומה שהפשיטו את בגדיו של שאול - זה בגלל שחמל על אגג ועל הצאן ועל הרכוש, ולכן ניטל ממנו רכושו.
הפרק החותם את שמואל א' מתאר את סוף מלכות שאול: מנוסה שהיא תחילת מפלה, נפילת שלושת בניו, שאול הפצוע מן המורים בקשת המבקש למות בכבוד ולא ביד הערלים, ומעשהו שאינו נחשב חטא כשאר מתאבדים, לפי שמיתתו הייתה ודאית, נבואת שמואל הייתה מוחלטת מפני הבשורה הטובה שנמסרה לדוד, וחשש הביזיון וההעברה על הדת. הפלשתים ביזו את גופו וכליו לכבוד עבודתם הזרה, ואנשי יבש גלעד גמלו לו חסד תחת החסד שעשה להם והצילו את גווייתו וצמו עליו שבעה ימים. וכל פרטי מיתתו מידה כנגד מידה על מעשה נוב עיר הכהנים ועל החמלה על אגג ועל הרכוש. השם ינקום דמם של ישראל מן האומות, אמן ואמן.