פתיחה: צקלג שרופה באש
פרק ל' בשמואל א' הוא אחד הפרקים המרתקים בספר. דוד, שהצטרף לאכיש מלך גת ויצא איתו לדרך, חוזר לצקלג ומגלה חורבן. מתוך שבר גדול הוא מתחזק בה' יתברך, שואל באורים ותומים, רודף אחרי הגדוד העמלקי, מציל את הכל, ולבסוף מייסד הלכה בישראל: כחלק היורד במלחמה כחלק היושב על הכלים. נלך על סדר הפסוקים לאור ביאורי המלבי"ם.
וַיְהִי בְּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו צִקְלַג בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וַעֲמָלֵקִי פָשְׁטוּ אֶל־נֶגֶב וְאֶל־צִקְלַג, וַיַּכּוּ אֶת־צִקְלַג וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָהּ בָּאֵשׁ.
דוד הצטרף לאכיש מלך גת ונעדר מביתו. מי נשאר בצקלג? הנשים והילדים. כאשר הוא חוזר ביום השלישי, הוא מגלה שהעמלקים - אותם עמלקים שעד עכשיו דוד היה מכה בהם - פשטו אל הנגב ואל צקלג, הכו את העיר ושרפו אותה באש. הרד"ק מסביר כיצד הגיעו הדברים: העמלקים החלו לברר מי זה שמכה בהם, מאין הוא יוצא ומה זהותו, עד שמצאו שהיוצאים אליהם יוצאים מצקלג. אמרו: אנשים מכאן הם, אנחנו כבר נראה להם. בירורו ומצאו שזהו דוד, ובאו לשם, לקחו את הנשים והילדים והשלל והצאן והבקר, וכל השאר שרפו באש.
וַיִּשְׁבּוּ אֶת־הַנָּשִׁים אֲשֶׁר־בָּהּ מִקָּטֹן וְעַד־גָּדוֹל, לֹא הֵמִיתוּ אִישׁ, וַיִּנְהֲגוּ וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם.
"לֹא הֵמִיתוּ אִישׁ" - זהו חסד ה'. הייתה כאן השגחה פרטית מיוחדת שהקדוש ברוך הוא הציל את דוד ואת אנשיו, שאף אחד מהם לא ייפגע.
האליבי של דוד: חסד ה' הנסתר
המלבי"ם מוסיף: מי שמתבונן רואה כאן חסד ה' עצום. עם ישראל נמצא כעת במלחמה קשה מאוד עם פלשתים, מלחמה שתסתיים במפלת ישראל ובהריגתו של שאול מלך ישראל. ממילא היה יכול לבוא העם ולשאול: איפה דוד? עם ישראל במצב כה קשה ודוד איננו כאן? נכון, נרדפת על ידי שאול, אבל עכשיו, בשעת מלחמה, מי ירדוף אותך? עכשיו היית חייב לבוא ולעזור, זו הצלת נפשות, אחיך במלחמה! הייתה כאן כביכול קובלנה על הנהגתו של דוד. אלא שבורא עולם מסדר לדוד "אליבי": נשיו וילדיו של דוד ושל אנשיו נלקחו בשבי עמלק. יש כאן פיקוח נפש, והוא חייב ללכת להציל את נשיו וילדיו, ואדם קרוב אצל עצמו. האיום שנפל עליו עתה פטר אותו לחלוטין מן החיוב לצאת למלחמה, ואין עוד תביעה כלפיו: כלום יכולתי באותה שעה עצמה ללכת ולהילחם מלחמה אחרת?
וַיָּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו אֶל־הָעִיר, וְהִנֵּה שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ, וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם נִשְׁבּוּ. וַיִּשָּׂא דָוִד וְהָעָם אֲשֶׁר־אִתּוֹ אֶת־קוֹלָם וַיִּבְכּוּ, עַד אֲשֶׁר אֵין־בָּהֶם כֹּחַ לִבְכּוֹת. וּשְׁתֵּי נְשֵׁי־דָוִד נִשְׁבּוּ, אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵלִית וַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי.
הם רואים את גודל השבר ואת גודל הצרה, והרי אינם יודעים כלל שהנשים והילדים עוד חיים. מבחינתם ייתכן מאוד שכבר מתו. ולכן הם בוכים עד אשר אין בהם כוח לבכות. וגם שתי נשיו של דוד נשבו, אחינועם היזרעאלית ואביגיל אשת נבל הכרמלי.
שאלה: מדוע חוזר הנביא ומזכיר "אשת נבל הכרמלי"?
שאלתי פעם ואשאל שוב: פעמים רבות מזכיר הנביא את אביגיל, ובכל פעם קורא לה "אשת נבל הכרמלי". והדבר פלא. ראשית, למה להזכיר את עברה? ושנית, אין היא אשת נבל אלא אלמנת נבל, שהרי "ויגוף אותו ה'". לא מצאתי לזה הסבר מניח את הדעת. יש אפשרות שחשבתי עליה, אף שלא מצאתי לה אישור וגם היא לא מניחה את הדעת לגמרי: מובא על אביגיל שכאשר הלך דוד לגוף את נבל, רמזה לו - "וכאשר יציל ה' אותך, אל תשכח את אמתך". וראינו שיש בזה פגם בצניעותה, שהרי דרך האיש לחזר ואין דרך האישה לחזר, ובוודאי כשהיא עדיין אשת איש, לבוא ולהציע למלך שייקח אותה כאופציה. אגב, שם היא נקראת "אביגל", בחיסרון האות יו"ד משמה, משום שפגמה בעצמה. אם כן ייתכן שכאן, שהכתוב קורא לה "אביגיל", הוא מזכיר לנו כל פעם שהיא הייתה אשת נבל הכרמלי: היום היא אשת דוד, אבל תזכור שכבר בעודה אשת נבל הכרמלי היא תכננה על דוד, ויש בזה איזה פגם. איני יודע אם זה הפשט, ואם למישהו יש הסבר אחר - אשמח שיאמר לי.
ויתחזק דוד בה' אלוהיו
וַתֵּצֶר לְדָוִד מְאֹד, כִּי־אָמְרוּ הָעָם לְסָקְלוֹ, כִּי־מָרָה נֶפֶשׁ כָּל־הָעָם אִישׁ עַל־בָּנָיו וְעַל־בְּנֹתָיו, וַיִּתְחַזֵּק דָּוִד בַּה' אֱלֹהָיו.
אחר שסיפר לנו הכתוב שבכו עד אין כוח - בכייה שלכאורה מלמדת על חוסר ביטחון - בא ומראה לנו כיצד דוד מתעורר, ביטחונו בה' מתחזק, והוא מחליט לעשות מעשה. ומה בעצם רצו ממנו העם? הרי לא הייתה לו ברירה, הוא הלך עם אכיש מלך גת! אלא שרצו לסקלו מפני שאמרו לו: נהגת בחוסר אחריות. היית צריך להשאיר חלק מן העם לשמור כאן על הנשים והילדים. מה פתאום לקחת את כולם לצאת לקרב עם אכיש? היית צריך לומר לו שאתה חייב להשאיר כאן כוח שמירה. ועם כל זה, דוד מתחזק בביטחון בה' ואומר: אנחנו נעשה ונצליח.
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן בֶּן־אֲחִימֶלֶךְ, הַגִּישָׁה־נָּא לִי הָאֵפוֹד, וַיַּגֵּשׁ אֶבְיָתָר אֶת־הָאֵפוֹד אֶל־דָּוִד. וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה' לֵאמֹר, אֶרְדֹּף אַחֲרֵי הַגְּדוּד־הַזֶּה הַאַשִּׂגֶנּוּ, וַיֹּאמֶר לוֹ רְדֹף, כִּי־הַשֵּׂג תַּשִּׂיג וְהַצֵּל תַּצִּיל.
שימו לב לדקדוק: לפני המילה "אֶרְדֹּף" אין ה"א השאלה, ולפני "הַאַשִּׂגֶנּוּ" יש ה"א. הרד"ק מסביר שגם המילה "ארדוף" כאילו יש לה ה"א בתחילתה - "הארדוף אחרי הגדוד הזה" - זו שאלה אחת, ו"האשיגנו" שאלה שנייה. אלא שהדבר תמוה, שהרי למדנו לעיל שאין שואלים באורים ותומים שתי שאלות, אלא שאלה אחת בלבד. הרד"ק מרגיש בקושי ומסביר שמפאת דוחק השעה שאל שתי שאלות ונענה על שתיהן - תרדוף ותשיג - באופן חריג וחד פעמי.
המלבי"ם מבאר אחרת: המילה "ארדוף" אינה באה בה"א התמיהה כלל, אלא כפשוטה - אני ארדוף בכל אופן, ואין זו שאלה. השאלה היחידה היא: האם אשיג אותו? וה' עונה לו "רדוף", וטעם הדבר: "כי השג תשיג" - לא תהיה זו פעולה לבטלה, "והצל תציל" - בהכרח יהיו אנשים שתציל את חייהם. ואם כן יוצא שאתה חייב לרדוף, שהרי יש כאן עניין של הצלת נפשות.
שתי קבוצות שנעצרו
וַיֵּלֶךְ דָּוִד הוּא וְשֵׁשׁ־מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַד־נַחַל הַבְּשׂוֹר וְהַנּוֹתָרִים עָמָדוּ. וַיִּרְדֹּף דָּוִד הוּא וְאַרְבַּע־מֵאוֹת אִישׁ, וַיַּעַמְדוּ מָאתַיִם אִישׁ אֲשֶׁר פִּגְּרוּ מֵעֲבֹר אֶת־נַחַל הַבְּשׂוֹר.
המלבי"ם תמה: לכאורה הפסוקים מסורבלים. דוד הולך עם שש מאות איש, באים עד נחל הבשור "והנותרים עמדו" - כלומר היו נותרים שלא המשיכו לרדוף. ומיד בפסוק שאחריו: "וירדוף דוד הוא וארבע מאות איש ויעמדו מאתיים איש". למה לחזור על כך פעמיים? היה צריך לכתוב מן ההתחלה כמה יצאו ולסיים.
מחמת זה מסביר המלבי"ם: עוד לפני שבא דוד לצקלג נצטרפו אליו גיבורים רבים מבנימין ומשבט מנשה, כמובא בדברי הימים. אנשים אלה היו נוספים מעל השש מאות איש שהיו חילו הקבוע של דוד. ממילא, כאשר נשבו הנשים - נשיהם של מי הן? של השש מאות. ולכן היוצאים למרדף היו רק השש מאות, והגיבורים הנוספים מבנימין וממנשה לא הצטרפו למרדף, שכן לא היה זה עניין אישי שלהם ולא משפחותיהם. וזהו "והנותרים עמדו" - הנותרים והיתרים מעל השש מאות, אנשי בנימין ומנשה, שנשארו בצקלג ולא יצאו כלל.
ואחר כך מדובר בקבוצה שנייה: מתוך אותם שש מאות שרדפו, ארבע מאות המשיכו, ומאתיים "פיגרו מעבור את נחל הבשור" - לא היה בכוחם להמשיך את המרדף. ודוד המלך מצווה אותם לעמוד שם ולשמור את הכלים, שהרי כשרודפים אין תמיד לוקחים את כל הכלים, כי זה מקשה על המרדף. אמר להם: אתם שפיגרתם וקשה לכם להמשיך - הישארו כאן עם הכלים, ואנחנו ארבע מאות נמשיך במרדף. אלה עומדים כאן בנחל הבשור, לעומת הראשונים שנותרו בצקלג ולא יצאו כלל.
הנער המצרי
וַיִּמְצְאוּ אִישׁ־מִצְרִי בַּשָּׂדֶה, וַיִּקְחוּ אֹתוֹ אֶל־דָּוִד, וַיִּתְּנוּ־לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל, וַיַּשְׁקֻהוּ מָיִם.
הם מוצאים איש מצרי בשדה ומבינים שייתכן מאוד שממנו יוכלו לקבל אינפורמציה. אלא שראו שאחזו בולמוס, ואם כן צריך לתת לו לאכול ולשתות. ולכן נתנו לו לחם ו"וישקוהו" - מעט מעט, שכן מי שאחזו בולמוס אסור לו לשתות הרבה בבת אחת, שהדבר מסוכן לו.
וַיִּתְּנוּ־לוֹ פֶלַח דְּבֵלָה וּשְׁנֵי צִמֻּקִים וַיֹּאכַל וַתָּשָׁב רוּחוֹ אֵלָיו, כִּי לֹא־אָכַל לֶחֶם וְלֹא־שָׁתָה מַיִם שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת.
נותנים לו "פלח דבלה", כלומר חתיכה של דבלה, וצימוקים. וזה למה? אומר המלבי"ם: אדם שאחזו בולמוס צריך להאכילו מיני מתיקה, שהם מעלים את הסוכר בדם ועל ידי זה מרגיעים אותו.
וַיֹּאמֶר לוֹ דָוִד לְמִי־אַתָּה וְאֵי מִזֶּה אָתָּה, וַיֹּאמֶר נַעַר מִצְרִי אָנֹכִי עֶבֶד לְאִישׁ עֲמָלֵקִי, וַיַּעַזְבֵנִי אֲדֹנִי כִּי חָלִיתִי הַיּוֹם שְׁלֹשָׁה.
דוד שואל אותו שתי שאלות: "למי אתה" - למי אתה שייך, ו"אי מזה אתה" - מאיזה מקום ומאיזו עיר באת. והנער עונה כנגד השאלה השנייה: "מצרי אנוכי", אני ממצרים. וכנגד השאלה הראשונה, למי אתה שייך - שהרי דוד ראה עליו שהוא עבד, ובזמנם היה ניכר על העבדים, שהיה עליהם חותם או סימנים אחרים - הוא עונה: "עבד לאיש עמלקי". ומוסיף שלא יחשדו בו שהוא בורח מאדונו, שהרי מקובל היה בזמנם להסגיר עבדים בורחים, ואף שהתורה אוסרת "לא תסגיר עבד אל אדוניו". לכן הוא מדגיש: "ויעזבני אדוני" - לא אני בורח, אלא הוא עזב אותי. ולא מפני שלא עבדתי טוב ולא הייתי נאמן, אלא "כי חליתי": עלה לו יותר יקר לטפל בי מלהמשיך להחזיק אותי, אז זרק אותי בדרך. הביטו וראו מה היה מצבו של עבד בתקופות הקדומות: כשלא משתלם להחזיקו, זורקים אותו כמו כלב, ללא כל צורך, שימות שם.
אֲנַחְנוּ פָּשַׁטְנוּ נֶגֶב הַכְּרֵתִי וְעַל־אֲשֶׁר לִיהוּדָה וְעַל־נֶגֶב כָּלֵב, וְאֶת־צִקְלַג שָׂרַפְנוּ בָאֵשׁ.
והנה הוא מתחיל לספר את כל מה שעשו: אנחנו פשטנו על נגב הכרתי, כמו שראינו לעיל, וחוץ מזה על אשר ליהודה, וחוץ מזה על נגב כלב, וגם את צקלג - שהיא מקומו של דוד - שרפנו באש.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד הֲתוֹרִדֵנִי אֶל־הַגְּדוּד הַזֶּה, וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים אִם־תְּמִיתֵנִי וְאִם־תַּסְגִּרֵנִי בְּיַד־אֲדֹנִי, וְאוֹרִדְךָ אֶל־הַגְּדוּד הַזֶּה.
הנער לא ידע אם דוד ואנשיו הם מידידי עמלק או משונאי עמלק, ומשני הצדדים היה לו חשש. לכן הוא אומר "אם תמיתני" - כנגד האפשרות שאתה מאויבי עמלק, ואולי תרצה להרוג אותי; ו"אם תסגירני ביד אדוני" - כנגד האפשרות שאתה מאוהבי עמלק. אני חושש משני הצדדים, שאיני יודע מה קשריך עם עמלק. ואם תישבע לי שלא תעשה לא זה ולא זה - אני מוכן, ואורידך אל הגדוד הזה.
נטושים על פני הארץ
וַיֹּרִדֵהוּ, וְהִנֵּה נְטֻשִׁים עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ, אֹכְלִים וְשֹׁתִים וְחֹגְגִים בְּכֹל הַשָּׁלָל הַגָּדוֹל אֲשֶׁר לָקְחוּ מֵאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וּמֵאֶרֶץ יְהוּדָה.
מהו "נטושים"? מפוזרים, להבדיל ממקובצים. ומי מפוזר? מי שאינו ירא ואינו חרד. לעומת זאת כשאנשים מפחדים מהתקפה הם תמיד מתכנסים ונשארים יחד, מקובצים. וזה שהיו נטושים מראה שלא חששו כלל שצריכים להישמר. הכל מפוזר, וחוץ מזה אוכלים וחוגגים. זהו גדוד שהמלחמה בו הייתה ניצחון מוחלט, ואינו ירא כלל שמא יבוא הצד השני לתת מכת נגד. ובשביל דוד היה זה מצוין שהם כה בטוחים בעצמם.
וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד־הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם, וְלֹא־נִמְלַט מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם־אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ־נַעַר אֲשֶׁר־רָכְבוּ עַל־הַגְּמַלִּים וַיָּנֻסוּ.
דוד מכה אותם "מהנשף", כלומר מן הערב, "ועד הערב למחרתם". ולמה נאמר "למחרתם" ולא "למחרת"? אומרים חז"ל בפרשה שקראנו השבוע, פרשת בשלח: "צא הילחם בעמלק מחר" - למודים הם עמלק להיות לוקים ביום מחר. יום "מחר" תפור עליהם. כך אצל יהושע, "צא הילחם בעמלק מחר"; וכך אסתר מפילה את המן - "ומחר אעשה כדבר המלך"; וכאן, "ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם". עמלק צריכים "מחר", וזו הדרך למגר את עמלק.
והסברנו פעם את "צא הילחם בעמלק מחר" גם בדרך דרש: לך והילחם בעמלק - מהו עמלק? זהו היצר הרע. ומהי שיטתו של היצר הרע? "מחר". תבוא לשיעור? בעזרת ה' כבוד הרב, מחר. ואתה שואל אותו למחרת: למה לא היית אתמול? אומר לך: אני איני מחליף את דיבורי, אמרתי מחר, וכל מחר הוא מחר. זו שיטתו של היצר הרע: לדחות. לכן צא הילחם בעמלק - במחר שלו.
ובשבת הסברנו הסבר נוסף: מהו "מחר" זה? אל תצר צרת מחר. אם עדיין מצבך בסדר, מה אתה דואג שמחר לא יהיה טוב? "עמלק" בגימטריה "ספק", ועמלק הוא היצר הרע המעורר בבן אדם ספקות כל הזמן: מי אמר? ואיך נסתדר? ותמיד דואג. וחז"ל אומרים: מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר, הרי זה מקטני אמנה. לעומת זאת עמלק שבגימטריה ספק - "עמלק מחר". קום, צא הילחם בעמלק המעורר תמיד ספקות ושואל אותך שאלות על המחר.
ואשר לארבע מאות הנערים שנשארו ונמלטו: מצד אחד היו נערים קלי מרוץ, ומצד שני היו להם גמלים, ולכן הספיקו לברוח.
הצלת השלל
וַיַּצֵּל דָּוִד אֵת כָּל־אֲשֶׁר לָקְחוּ עֲמָלֵק, וְאֶת־שְׁתֵּי נָשָׁיו הִצִּיל דָּוִד.
למה נכפל "ויצל" פעמיים? אלא הכוונה: "ויצל דוד" - שהציל את כולם על ידי כל הגדוד, "ואת שתי נשיו הציל דוד" - את אלו הציל בידו ובעצמו, באופן פרטי ואישי. לכן נאמר "ויצל" פעמיים.
וְלֹא נֶעְדַּר־לָהֶם מִן־הַקָּטֹן וְעַד־הַגָּדוֹל וְעַד־בָּנִים וּבָנוֹת וּמִשָּׁלָל וְעַד כָּל־אֲשֶׁר לָקְחוּ לָהֶם, הַכֹּל הֵשִׁיב דָּוִד.
"לא נעדר להם מן הקטון ועד הגדול" - זה ביחס לנפשות, שהחזיר את כולם. וחוץ מזה גם את הרכוש החזיר. ונדקדק: אומר המלבי"ם שיש שני מיני שלל - שלל וביזה. מה שהאויבים עדיין לא חילקו ביניהם נקרא "שלל", ומה שכבר חילקו ביניהם וכל אחד קיבל חלקו נקרא "ביזה". "וּמִשָּׁלָל" הכוונה למה שעוד לא חילקו, "וְעַד כָּל־אֲשֶׁר לָקְחוּ לָהֶם" הכוונה לביזה, מה שכבר חילקו ביניהם וכל חייל קיבל את חלקו. גם את זה וגם את זה לקח דוד מהם.
"זה שלל דוד"
וַיִּקַּח דָּוִד אֶת־כָּל־הַצֹּאן וְהַבָּקָר, נָהֲגוּ לִפְנֵי הַמִּקְנֶה הַהוּא, וַיֹּאמְרוּ זֶה שְׁלַל דָּוִד.
הרד"ק מביא בשם אביו: לפני המקנה שלהם שהצילו, הנהיגו את הצאן והבקר שלקחו מן העמלקים. שהיו כאן שני דברים: הצאן שלנו שהלכנו והצלנו, והצאן והבקר של העמלקים עצמם, מה שהיה להם מקדמת דנא או מה שלקחו מפלשתים וממקומות אחרים. דוד חילץ את מה ששלו, ולקח גם את השלל מהם, ומה שלקח מהם הנהיגו לפניהם.
וחז"ל אומרים: מלך פורץ לו לעשות לו דרך ואין מוחין בידו, שנאמר "נהגו לפני המקנה ההוא ויאמרו זה שלל דוד". וכוונת הדברים: שהיו עוברים ונכנסים בתוך השדות ובמקומות פרטיים, וכשעוברים עם בקר וצאן הם גם אוכלים וגם דורסים לפעמים, ולכאורה מזיקים. ובאו אנשים למחות בהם, והיו אומרים להם "זה שלל דוד" - ודוד בגדר מלך, ומלך פורץ גדר ואין מוחין בידו. כל מי שהיה מנסה למחות היו אומרים לו: עבדי דוד הם, זה שלל דוד, ואין לך מה למחות, שמותר לו לעשות כן.
המלבי"ם נותן הסבר נוסף: שלא נחשוב שדוד המלך, אחרי שהצילו את כל השלל, בא ולקח את הכל לעצמו. ונתבונן מהו הדין של השלל הזה. אם מצאתי שם חלק מן הצאן והבקר שלך, האם אני צריך להחזירו לך? לא. שהמציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר, הרי אלו שלו. שלך היה? לך והצל בבקשה - אינך מסוגל. אני הלכתי, הצלתי, לקחתי וזכיתי. אלא שהיה כאן שלל פרטי, ואפשר שלך היה יותר מאשר לי, ומן הדין צריך עתה להתחלק שווה בשווה: הרי אני הצלתי כמוך וסיכנתי את נפשי כמוך, וייתכן שלי לא היה שלל כלל ורק לך היה, ומכיוון שנלחמנו יחד אני שותף, שזה כשלל חדש, ככסף חדש; שלך אבד, וזה כסף שקיבלנו עתה. ועוד: מה עם אלה שישבו על הכלים, שגם להם היה שלל, האם יקבלו? הרי אנחנו חירפנו נפשנו ולכאורה אנחנו נזכה.
ולכן אומר הכתוב שדוד לקח את כל הצאן והבקר והנהיג אותו "לפני המקנה ההוא" - לפני המקנה שהזכרנו בפסוק הקודם, מה שהשיבו ולקחו בחזרה מצקלג. "ויאמרו" - אומרים על הכל "זה שלל דוד", כלומר מודיעים שהתייאשו מן המקנה שלהם וזה יצא מרשותם, והכל שלל דוד, ומה שדוד ירצה יעשה: הן בשלל החדש שלקחנו, והן בשלל שהיה שלנו ונשלל מאיתנו ועתה חזר. כולם קיבלו על עצמם: הכל שלך, דוד, ואיך שתרצה לחלק - חלק, ואם תרצה שווה בשווה - שווה בשווה.
המפגש עם המאתיים
וַיָּבֹא דָוִד אֶל־מָאתַיִם הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־פִּגְּרוּ מִלֶּכֶת אַחֲרֵי דָוִד, וַיֹּשִׁיבֻם בְּנַחַל הַבְּשׂוֹר, וַיֵּצְאוּ לִקְרַאת דָּוִד וְלִקְרַאת הָעָם אֲשֶׁר־אִתּוֹ, וַיִּגַּשׁ דָּוִד אֶת־הָעָם וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם.
דוד חוזר אל האנשים שפיגרו, ניגש אליהם ושואל אותם לשלום. הדבר מראה, אומר המלבי"ם, שהוא רוצה לגשת אליהם באהבה וחיבה ולא כמי שמקפיד עליהם. וזהו שנאמר "ויגש דוד אֶת העם" - "את" משמעו יחד איתם, להראות להם שאינו מקפיד עליהם ורוצה בשלומם ובטובתם. הוא שואל אותם איך הם מרגישים, האם עתה שלומם טוב יותר, שהרי קודם לכן ראינו שקשה היה להם לרדוף.
וַיַּעַן כָּל־אִישׁ־רָע וּבְלִיַּעַל מֵהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ עִם־דָּוִד, וַיֹּאמְרוּ יַעַן אֲשֶׁר לֹא־הָלְכוּ עִמִּי לֹא־נִתֵּן לָהֶם מֵהַשָּׁלָל אֲשֶׁר הִצַּלְנוּ, כִּי־אִם־אִישׁ אֶת־אִשְׁתּוֹ וְאֶת־בָּנָיו וְיִנְהֲגוּ וְיֵלֵכוּ.
טענתם: הם לא יצאו לרדוף, לא מגיע להם מן השלל. את אשתו ואת בניו נחזיר לכל אחד, לא נחמוס את נשיהם ובניהם ובנותיהם, אבל מן השלל בשום אופן לא ניתן. ו"מן השלל" כאן כולל גם את מה שהצלנו, גם את הצאן והבקר שלהם, שהרי דין "מציל מן הארי ומן הדוב" הוא, ואנחנו זכינו בזה. ומדוע הבינו שאין להם תביעה על הנשים והבנים? מפני הכלל שאין קניין לעכו"ם בישראל - גוי אינו קונה יהודי. ולכן האישה שייכת תמיד לבעלה והילד לאביו, ואין לגוי קניין בהם.
ומדוע קוראם הכתוב "איש רע ובליעל"? ראשית, מפני שהעיזו לדבר בפני דוד. ולא זו בלבד, אלא שרעה עינם באחיהם. הרי המלך נמצא כאן - וכי אתה מורה הלכה בפני רבך? מה אתה צועק כשהמלך כאן? תן למלך להחליט. וחוץ מזה, קודם לכן אמרתם בעצמכם "זה שלל דוד", כלומר נתתם לי את כל הסמכות להחליט מה נעשה מכאן והלאה. ואיך אתם באים עתה ואומרים שאלה לא יקבלו? אני מחליט או אתם מחליטים?
תשובת דוד: הכל בהשגחת ה'
וַיֹּאמֶר דָּוִד לֹא־תַעֲשׂוּ כֵן אֶחָי, אֵת אֲשֶׁר־נָתַן ה' לָנוּ וַיִּשְׁמֹר אֹתָנוּ, וַיִּתֵּן אֶת־הַגְּדוּד הַבָּא עָלֵינוּ בְּיָדֵנוּ.
מצד עיקר הדין הם צודקים, כמו שאמרנו. אז מה טענתו של דוד? אומר להם דוד: אם אנחנו הצלחנו ועשינו משהו בכוח ידינו - "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" - אז יש צדק בדבריכם. אבל הרי לא עשינו כלום, ה' נלחם לנו, הוא המציל, הוא הנותן והוא השומר. וכך אומר דוד שלושה דברים: "אשר נתן ה' לנו" - מעיקרא, מאין בכלל הצאן והבקר? הכל מאיתו יתברך. "וישמור אותנו" - אחרי שכבר לקחו מאיתנו, הקדוש ברוך הוא שמר על הצאן והבקר שלא ייהרגו ושלא יאבד הרכוש. "ויתן את הגדוד הבא עלינו בידנו" - אחרי שבאנו להציל, ה' נתן אותם בידנו והשיב לנו את הכל, אותם ואת שללם.
אומר להם דוד: אם כן הכל נעשה בהשגחת ה' ולא בכוחנו, והסברא נותנת את ההפך הגמור. ראו איזה היפוך מחשבה עושה להם דוד: אלה שנשארו לשבת על הכלים מגודל ביטחונם בה', להם מגיע יותר מאשר לנו, שאנחנו היינו בוטחים בה' פחות והלכנו ועשינו מעשה בידיים. להם זכות גדולה יותר: לא רק שלא התייאשו אלא בטחו בה', ועוד - בזכות הביטחון שלהם עשה לנו ה' את החיל הזה. אם כן להם מגיע יותר.
וּמִי יִשְׁמַע לָכֶם לַדָּבָר הַזֶּה, כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל־הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ.
המלבי"ם שואל: לכאורה היה צריך לומר בסדר הפוך. מה רצה דוד לומר להם? שהיורד במלחמה מקבל חלק, וגם היושב על הכלים מקבל חלק. כלומר העיקר הוא היורד במלחמה, ובא לומר: דעו לכם, כמו שאתם אמורים לקבל, גם היושב על הכלים אמור לקבל. אבל אם נדקדק בלשון - הוא אומר להם הפוך: "כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים", דהיינו היורד במלחמה יקבל בדיוק כמו היושב על הכלים, כאילו היושב על הכלים הוא העיקר.
ומסביר המלבי"ם שלפי מה שביארנו הדבר נפלא: דוד אומר להם שלפי דבריכם, מי שעשה את הניצחון ייקח את הכל. ולדעתי, מי שעשה את הניצחון הם הבוטחים בה', והם היושבים על הכלים. ואף על פי כן אני מורה להפך מן ההיגיון הזה: אני מורה שהיושבים על הכלים לא ייקחו את הכל, אלא יחלקו חלק כחלק, כדי שגם אתם שירדתם לקרב תקבלו. הם חשבו "רק אנחנו ולא הם", ודוד אומר להם: לא רק הם, אלא גם אתם. שינה להם לגמרי את החשיבה.
מחוק למשפט
וַיְהִי מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה, וַיְשִׂמֶהָ לְחֹק וּלְמִשְׁפָּט לְיִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
מאותו יום והלאה קבע דוד את החוק הזה לכלל, שכחלק היורד במלחמה כחלק היושב על הכלים. ומה ההבדל בין "חוק" ל"משפט"? חוק הוא דבר בלא טעם - חוקה חקקתי, גזירה גזרתי; ומשפט הוא דבר הגיוני, המתקבל על הדעת. אומר המלבי"ם: התקנה הזו, שהיושב על הכלים לוקח חלק שווה עם ההולך למלחמה, נראית במבט שטחי כחוק: אני יצאתי לקרב וסיכנתי את חיי, והוא שנשאר יושב על הכלים יקבל כמוני?! אבל דוד ביאר להם את טעם החוק, וכיוון שהחוק קיבל טעם - הפך להיות משפט. וזהו דיוק הלשון: "וישימה לחוק ולמשפט" - דבר שעד עכשיו נחשב חוק ולא היה מקובל, דוד הפכו למשפט, הסביר להם את טעם הדברים, ומאז כך הייתה ההנהגה.
ומהו טעם הדברים? שהקרבות שלנו אינם דומים לקרבות הגויים. קרבות הגויים הם כפי כוחם, כפי עוצם חוזקם, כפי גודל הצבא וכפי הגבורה; אבל הקרבות שלנו הכל בביטחון בה', וכפי מה שיגדל ביטחוננו בה' כך נצליח יותר בקרב. ואם כן אין שום סיבה שהיוצא להילחם יקבל יותר, אלא אם כן היה מגיע לו חלק קטן יותר - עד כדי כך, שהעיקר הוא הביטחון המוחלט בה' יתברך. ו"היושבים על הכלים" אינם סתם יושבים, אלא מתפללים לה' ובוטחים בה', והם העושים את המלאכה הרוחנית לעומת היוצאים לקרב העושים את המלאכה הפיזית.
"ומעלה" ולא "והלאה": משורש אברהם אבינו
ונשים לב ללשון: "ויהי מהיום ההוא ומעלה". וכי זהו ביטוי מקובל? היה צריך להיות "מהיום ההוא והלאה"! ועל כך מדרש: אמר רבי יודן, "והלאה" אין כתיב כאן אלא "ומעלה", שלמד דבר זה מאברהם אבינו, שאמר "בלעדי רק אשר אכלו הנערים".
ומבאר המלבי"ם את כוונת המדרש: יש הבדל בין "והלאה" ל"ומעלה". כשאני אומר "ומעלה" - אני כולל את העבר עם העתיד; וכשאני אומר "והלאה" - אני מדבר על העתיד בלבד, בלי לכלול את העבר כלל. ולפי זה תבין את שהיה כאן: הכתוב אומר "מהיום ההוא ומעלה", והיכן נכלל העבר? שהחוק הזה היה כבר בזמן אברהם אבינו, שהרי אתה רואה שאברהם נתן חלק לאלה שהלכו איתו וחלק לאשר ישבו על הכלים, הם ענר אשכול וממרא, וחלקם היה כחלק היוצאים להילחם. אם כן, כשדוד אומר "מהיום ההוא" צריך לומר "ומעלה", שכולל את זמן אברהם שכבר היה בו החוק הזה, ואני מחיל אותו עתה בצורה מוחלטת יותר שימשיך להיות הכלל להבא. אבל אם היה כתוב "והלאה", היה משמע שדוד הוא הראשון שייסד זאת, ובעבר לא היה מי שקבע את זה.
הכרת הטוב לזקני יהודה
וַיָּבֹא דָוִד אֶל־צִקְלַג, וַיְשַׁלַּח מֵהַשָּׁלָל לְזִקְנֵי יְהוּדָה לְרֵעֵהוּ לֵאמֹר, הִנֵּה לָכֶם בְּרָכָה מִשְּׁלַל אֹיְבֵי ה'.
ויש לשאול: מדוע לא ראינו בעבר שדוד שולח מן השלל לזקני יהודה, ורק כאן? הרי ראינו לאורך הדרך שדוד היה יוצא מצקלג בהתקפות, לוקח מעמלק ומכל האויבים - ולמדנו שאותם שהיה הורג היו כנענים שעליהם נאמר "לא תחיה כל נשמה". אז מדוע אז לא שלח מן השלל לזקני יהודה שהיו רעיו?
והתשובה: מאין לקחו העמלקים את שללם עתה? גם מנגב יהודה. כפי שראינו בתחילת הפרק: "ועמלקים פשטו אל נגב ואל צקלג", וכפי שאמר הנער: "אנחנו פשטנו נגב הכרתי ועל אשר ליהודה ועל נגב כלב ואת צקלג שרפנו באש". נמצא שבשלל שלקחתי יש גם חלק של אחיי - שדוד משבט יהודה, והם אלה שעזרו לדוד והצילו אותו. ואם יש כאן חלק של אחיי, אני צריך להשיב להם את חלקם. ולכן בא דוד אל צקלג ושולח מן השלל לזקני יהודה, ומחזיר להם את מה שנגזל מהם, ואומר: "הנה לכם ברכה משלל אויבי ה'".
לַאֲשֶׁר בְּבֵית־אֵל וְלַאֲשֶׁר בְּרָמוֹת־נֶגֶב וְלַאֲשֶׁר בְּיַתִּר, וְלַאֲשֶׁר בַּעֲרֹעֵר וְלַאֲשֶׁר בְּשִׂפְמוֹת וְלַאֲשֶׁר בְּאֶשְׁתְּמֹעַ, וְלַאֲשֶׁר בְּרָכָל וְלַאֲשֶׁר בְּעָרֵי הַיְּרַחְמְאֵלִי וְלַאֲשֶׁר בְּעָרֵי הַקֵּינִי, וְלַאֲשֶׁר בְּחָרְמָה וְלַאֲשֶׁר בְּבוֹר־עָשָׁן וְלַאֲשֶׁר בַּעֲתָךְ, וְלַאֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וּלְכָל־הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר־הִתְהַלֶּךְ־שָׁם דָּוִד הוּא וַאֲנָשָׁיו.
ומהו "ולכל המקומות אשר התהלך שם דוד"? ראינו שדוד היה נמלט ממקום למקום, והיו אנשים באותם מקומות שעזרו לו, סייעו בידו ונתנו לו מחסה ומסתור. ולכן דוד מכיר להם עתה טובה: כאשר טוב לו, הוא נותן גם לאותם אנשים כדי להודות להם על שסייעו בידו.
לסיכום:
הפרק פותח בחורבן צקלג, ובתוך החורבן מסתתר חסד ה' כפול: לא המיתו איש, ובאותה שעה סודר לדוד "אליבי" שפטר אותו מן המלחמה עם פלשתים ומכל קובלנה. מן הבכייה עד אין כוח מתעורר דוד ומתחזק בה', שואל באורים ותומים ונענה "רדוף כי השג תשיג והצל תציל". דרך הנער המצרי הנטוש - עדות מרה למצבו של עבד בעולם העתיק - הוא מגיע אל הגדוד הנטוש והחוגג בביטחון עצמי, ומכה בו "למחרתם", שלמודים עמלק להיות לוקים ביום מחר, כדרך היצר הרע שכל כוחו בדחיית "מחר" ובעוררות ספקות. דוד מציל את הכל, ומעל הכל מעמיד יסוד אמוני: מלחמות ישראל אינן בכוח הזרוע אלא בביטחון בה', ולכן חלק היושב על הכלים כחלק היורד למלחמה. בכך הוא הופך חוק למשפט, ומחזיר את התקנה לשורשה מימי אברהם אבינו. ולסיום, הכרת הטוב: דוד משלח מן השלל לזקני יהודה ולכל המקומות שסייעו לו בשעת בריחתו.